על "והלב הולך אחרון"
ספרה של מרגרט אטווד
מאנגלית – יעל אכמון
מחברות לספרות, כנרת, זמורה, דביר 2018, 365 עמ'
אזכיר בתחילת דבריי שאני מעדיף כתיבה ריאליסטית, ומסתייג מניסויים אוונגרדיים, שכוונתם הלא מוסתרת היא ללמד דעת את הקוראים, להזהירם מפני רעות חולות שמאיימות על האנושות. בבחירתי זאת אני תלמידו הנאמן של אהרן מגד, אותו ראיינתי ב-8.7.2001 (ראו ספרי "שיחות עם סופרים" 2007, עמ' 162). מכאן ניתן בהחלט להסיק שלא רוויתי נחת מספרה זה של מרגרט אטווד, שהוא דיסטופיה בדומה לרב מכר שלה – "סיפורה של שפחה", שרשימה על ספר זה פירסמתי באכסנייה זאת ב-6.12.2022. ובכן, כאמור, גם ספרנו זה הוא דיסטופיה המתארת התרחשות מזעזעת בעקבות משבר כלכלי כזה שאירע בארצות הברית ב-1929, ונמשך בשנות השלושים. וכן, המקום בו מתרחש האסון הזה הוא שוב ארצות הברית. מעניין מדוע אטווד בוחרת בארצות הברית כמקום לפורענויות, ולא את ארצה, קנדה, שבוודאי אינה חסינה יותר מפני חריגה מכללי הדמוקרטיה, כפי שראינו בימי מגיפת הקורונה.
לפני שאבהיר את הסתייגותי מהספר הזה, אביא כדרכי, קווים עיקריים בסיפור המעשה: בארצות הברית מתרחש משבר כלכלי נורא: עובדים מפוטרים במיליונים ממקום העבודה, אנשים אינם מסוגלים לשלם את חובותיהם, ונזרקים מבתיהם, היחידים שמחזיקים את הראש מעל המים הם הפושעים שמהווים סכנת נפשות לאזרחים האומללים שנודדים על פני דרכים בחותרם לאוכל נפש וקורת גג.
שני הגיבורים הראשיים של הספר הם שרמיין וסטן, זוג צעיר שנאלץ לנטוש את דירתם בבורחם מפני נושים, והם מתגוררים במכונית ישנה, כשאת הכסף עבור דלק וקצת אוכל נפש הם משיגים ממנות דם שהם תורמים בתשלום, ובטיפים ששרמיין מקבלת בעבודה המזדמנת לה כמלצרית. בשפל הם מגיעים עד כדי חיטוט בפחי אשפה. פרסומת בטלוויזיה מבשרת על מוצא של כבוד: הצטרפות למיזם חברתי ותרבותי חדש המאפשר דיור ופרנסה מכובדים. לאחר מיון והכשרה הזוג מצטרף לעיירה סגורה הרמטית, שבה אמנם מקבלים דירה, עבודה מתגמלת, ותנאי חיים מכובדים, כאשר כל חבר בעיירה זאת חייב להימצא במעמד של אסיר למשך חודש, ולאחר מכן במעמד של אדם חופשי – חודש נוסף. הדירה היא אמנם של הזוג שרמיין וסטן כשהם אזרחים חופשיים, אבל כאשר הם במאסר, זוג אחר שולט בדירה במשך חודש, וחוזר חלילה. למרות האיסור החמור ליצור קשר עם הזוג האחר, נרקמת עלילה ארוטית חריפה בין שרמיין, המכנה עצמה ג'זמין כלפי הבן זוג השני ששמו פיל, אבל בסוד האוהבים הוא נקרא מקס. סטן מוצא פתק של אהבה לוהטת של ג'זמין, והוא כמה לפגוש אישה מסתורית זאת ולזכות לאותה סערת רגשות בהתעלסות. מסתבר ששרמיין והמאהב שלה מתייחדים בבתים נטושים, והם אינם מודעים לכך שאשתו של פיל (הוא מקס), ג'וסלין, מצלמת אותם בשעת מעשה.
המפעל החברתי המיוחד הזה מנוהל בצורה אולטרה מודרנית, ושם העיירה הוא "אסימילציה", שמשמעו – אסירים + סימיליצה, ולבית הסוהר קוראים "פוזיטרון" על שם האנטי חלקיק של האלקטרון. סטן עוסק במערכות מידע ובתיקון קטנועים כשהוא חופשי, וכממונה על מפעל העופות, כשהוא בכלא. התפקיד של שרמיין הוא אספקת תרופות, אבל עיקר תפקידה הוא להזריק זריקת מוות לעבריינים חסרי תקנה. היא מרגיעה את עצמה בכך שמדובר באנשים מזיקים, ובכך שהיא מסיימת את חייהם בהזייה יפה, ובנשיקה על המצח של המועמדים למות (עמ' 89-88).
ג'וסלין, רעייתו של פיל (מקס), רוקמת נקמה בבעלה הבוגד, ובשותפתו, ולא ארחיב על כך את הדיבור, אזכיר רק שג'וסלין מארגנת דרך הימלטות מאסימילציה הסגורה והמסוגרת כדי להודיע לעולם את הזוועות הנערכות שם: יש במקום מפעל להכנת בובות מין בצורה של מרילין מונרו עבור גברים, ושל אלביס פרסלי עבור נשים זקנות המחפשות נוסטלגיה. אחרי עונש שנמשך שלושה חודשים, שרמיין מוחזרת לתפקידה להזריק זריקת מוות למועמד נוסף שמתברר לה לתדהמתה ולזוועתה שזה בעלה – סטן. היא מבינה שאם היא לא תעשה את זה, מישהי האחרת תזריק לסטן, וגם גורלה יהיה נחרץ. ופה מתגלה לקורא שהמומתים האלה נועדו לקצירת אברים, ולאוכל עבור התרנגולות שסטן טיפל בהן. כך מתבררת החידה כיצד במשבר כלכלי נוראי יכולה האסימילציה לקיים אורח חיים כלכלי ברמה גבוהה.
ג'וסלין הוגה תכנית שכאילו נועדה לסרט "אקשן" בהוליווד: שרמיין אינה יודעת שבעצם הזריקה לא נועדה להמית את סטן, אלא רק להרדים אותו. מאחר שנחשב למת, נותנים לו זהות אחרת, מלבישים אותו כבובת מין אלביס פרסלי, ושולחים אותו במטוס ללאס וגאס, שהוא שוק גדול לבובות מין. כשהוא מגיע לווגאס, הוא משמש "אלביס" מלווה לאישה מבוגרת חולת סרטן, שמסתבר שהיא העיתונאית שאמורה לקבל את הדיסק און קי המרשיע הנמצא באבזם החגורה של תחפושת אלביס. קונור, האח הפושע של סטן, מתגלה כסופרמן מחופש לאיש ירוק, אחר כך לאיש אבטחה, לאחר שהרדים את המאבטחים האמיתיים, ויש לו, כמובן סוויטה במלון "סיזר פאלאס" (הוליווד כבר אמרנו?). – נעשה המוחתם שלו, והוא/ היא מתאהב/ת בו נואשות.
הספר נגמר בהפי אנד: סטן ושרמיין מתאהבים מחדש, ג'וסלין מתגרשת מפיל, פיל מתחתן עם אורורה, עוזרתה של ג'וסלין בבריחה מאסימילציה (שהושתל לה פרצוף של מומת!), אד, המנהל המושחת של אסימילציה, מוחתם על העיתונאית חולת הסרטן, וטס עמה לדובאי (!), וקונור עצמו, פושע לשעבר, יתחתן עם ג'וסלין. לסטן ושרמיין יש מעון חדש ופרנסה חדשה, וגם נולדה להם בת בשם ויני, כשמה של סבתה. אגב, בכל הסיפור המטורלל של אסימילציה ופוזיטרון – לא מוזכרים כלל ילדים.
אני מקווה שקורא רשימה זאת מתרשם שמרגרט אטווד חושבת את קוראיה למטומטמים, אם את הפנטזיה של "סיפורה של שפחה" אפשר אולי (בקושי!) לתרץ כמעין אזהרה מפני עתיד מזעזע אפשרי, הרי שלפנטזיה בספרנו – אין שום דרך לתרץ, אלא כתשוקה של המחברת להדהים. לאוהבי גסויות – הספר מלא בהן. וכן, מדוע קוראים לספר "והלב הולך אחרון"? ובכן, זה ההליך שקורה לאומלל המוזרק, כשאבריו מתאבנים, והלב מפסיק לפעום אחרון. דמיון יש למרגרט אטווד, אבל הוא בהחלט לא מחייב.
משה גרנות
אהוד: עושה רושם די מופרך! אבל כמו אצלנו, היא כנראה סופרת "חשובה" ומתרגמים אותה.