או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ה

זה ערב החוג לריקודי-עם בבית-העם של רמות-הצופים. גידי ישראלי מניף את טלי רסקין, הם הזוג הראשון והשאר אחריהם. עמירם השמן מתופף בפינה על פח נפט ריק ומפריע לרוקדים. "תפסיק להפריע, שומן-תוז!" הם צועקים לו. "אחולמניוק אחד, תפסיק כבר!"

אלי זלינגר יושב על כיסא ומנגן במרץ במפוחית: "אור, אור, אור, אור, כל העמק, הוא שיכור, הר, גל-בו-ע, מתנשק עם התבור!" רגלו הנקועה מקובעת בסד-עץ עטוף תחבושת לבנה. הרגל הזאת מתפתה לקצב, אך נרתעת פעם אחר פעם כי הפיזוז גורם לה כאב.

*

לורט מבחינה בחשכה בסרג'נט מורטון, העומד להיכנס למכונית המוריס מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, ועוצרת בדהרתה.

"מדוע את דוהרת בלילות כמו מטורפת?" שואל מורטון. "זה מסוכן."

"מסוכן למי?" לורט מתנשמת עדיין, מזיעה כולה ושדיה הגדולים דבוקים לחולצתה המשובצת ורוטטים עימה בלחות דביקה.

"אני לא מבין. בואי נלך לשדרה. לא טוב לעמוד כאן." והוא טופח בידו על עכוזו של הסוס, ופוסע לצידו. לורט עדיין רוכבת.

*

חבורת הערבים צועדת מאום-אל-זעתר ומגיעה מצד מערב עד לקצה של שדה התבואה, בגבעה שממנה יכול תופיק טרוט-העיניים לראות את חלון חדר-השינה של משפחת בן-עמי. שם עמד אחר-הצהריים והציץ בגברת-הבית השוכבת חצי-ערומה, כמו שמספרים על השרמוטות ביפו. הם ארבעה: איברהים המנהיג, עבד סגנו, והנערים תופיק המשרת ונואר שוער-האחוזה, בעל העיניים המבריקות שמבטן חייכני ולח.

"עכשיו תלך להביא את המפתח!" דוקר איברהים בגבו של תופיק.

"איזה מפתח?"

"של המחסן לרובים. סיפרת בכל הכפר שאתה יודע איפה הוא."

תופיק מתחיל לבכות.

"יאללה לך, אם לא – נהרוג אותך!"

*

אחרי יומיים חוקרת אותי אימא במטבח. בתקופת מלחמת העולם אהבתי לעמוד ולהתבונן בה כשהיא מבשלת.

"מדוע אמרת שהאחות ההודית מתגעגעת למשפחה שלה?"

"מפני שהיא נאנחה. אימא, את חושבת שהיא כבר היתה הרה?"

"אולי."

"אז מדוע דוד אלכסנדר שכב עליה שוב פעם?"

"שכב? מי שכב? הוא לא שכב עליה! אתה מדבר שטויות מהדמיון שלך! דוד אלכסנדר לא שוכב סתם על דודות, לא שוכב בכלל! ומה זה שוב פעם?"

"כי אני חשבתי שצריך להכניס לשם כל פעם שוב, כדי להאכיל את התינוק בפנים שיגדל, זה לא כך, אימא?"

"אני תיכף אכניס לך שככה תדבר על המשפחה שלנו! ששוכבים? טמבל! מי הכניס לך לראש שטויות שכאלה? להאכיל! הזיות, זה בגלל האזעקה, שלא ישנת בלילה."

וכי יכולתי לדעת כי התינוק שבפנים עתיד להיות בן-דודי החורג פנדי, שיגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו?

אני בורח לחדר הגדול, זה שהיה לנו בחובבי-ציון, לפני שעברנו לגור ביוספיה, ואימא אחריי. היא רודפת אחריי פעמיים סביב השולחן האוכל הכבד, שניצב במרכז החדר, מבלי לתפוס אותי. בסיבוב השלישי, כדי לחסוך ממנה את הרוגז המתגבר על כך שאינה תופסת אותי, אני זורק את עצמי החוצה כמו פרטיזן מרכבת-אוייב משוריינת, בשבועון "הבוקר לילדים". רץ לחצר של סבא ומוצא אותו קוטף אשכוליות מהעץ.

"טוב שבאת לעזור לי בגרייפפרוט," הוא אומר, ואתם לא הייתם מאמינים – סבא מתחיל לטפס על העץ, מוריד במקטפה את האשכוליות הגבוהות יותר, ומוסר לי אותן בזהירות להניח בכופה, סל נצרים עגול, מרופד מבפנים טלאים של שקים, כדי שהפרי לא ייפגע.

"זיידה, אתה חושב שאם האחות ההודית שהביא דוד אלכסנדר הרה אז יהיה לי בן-דוד בבומביי?"

"אישה שממליחה תפוח-זהב אפשר להאמין עליה כל דבר," עונה סבא ממרומי העץ. "קח עוד גרייפפרוט ותשים בזהירות בכופה."

"אתה יודע שדוד אלכסנדר שכב עליה בחדר-השינה בשביל להאכיל לה את התינוק שבתוך הבטן?" אני מניח את האשכולית הצהובה בסל-הנצרים, כתינוק בעריסה.

"די, די... אסור לי לשמוע דיבורים כאלה ממך. כאשר תגדל, תבין."

*

מכיוון מרכז המושבה מתקרב קול דהרה כבד על משטחי-הבטון של הכביש, המחוברים-לרוחב בפסי אספלט שחורים וגבנוניים. מייגו'ר נורדי הענק עולה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, שמשמש אצלו כסייס ומשרת אישי. נורדי יורד מהסוס, מלטף את ראשי המתולתל ונותן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה ואריות מלכותיים. הוא מצדיע בחביבות לסבא, שיורד לכבודו מהעץ, וקודם שהוא ממשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אוהבים שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על חקלאות, מצווה נורדי על השבוי שלו לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

גם מייג'ור נורדי מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו ממלא את הבית, וקולו הרועם מזיז להבות בפמוטים. בדרך-כלל אינו נשאר לשבת זמן רב. אני שומע את אבא אומר לאימא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת מ. – למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."

אני חש עצמי עתה כראש-השומרים של המושבה, שדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף אני רואה לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. אנחנו עוברים על פני מכונית הסקודה של ראש המועצה יהושע סלומון, המורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין. "עד שהעמידו את הפרייווטים במושבה על ארגזים," אני שומע את אבא מספר לאימא, "היה לאלכסנדר מפתח נוסף לסקודה של סלומון, והוא השתמש בה לעתים קרובות וגם היה מסיע אותנו. מה שאסור לו, כנראה, באוטו של הצבא הבריטי."

"אתה רואה, לאלכסנדר יש תמיד מכוניות, ואתה תלך ברגל כל ימיך," אומרת אימא.

"מה את עושה את עצמך לא יודעת מדוע סלומון נתן לו את המפתח?"

"אתה תמיד רואה שחורות."

אימא מתפעלת מהצלחותיו של הדוד אלכסנדר ומהעברית המושלמת שלו, שאותה רכש בסמינר למורים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא למד שם יחד עם האח הקטן של ברנר, שנאשם בגניבה. במושבה סיפרו שדוד אלכסנדר הוא שמסר אותו, ואחר כך בא הסופר ברנר וסטר למנהל הסמינר, והיתה שערוריה גדולה.

התפעלותה המתמדת של אימא, "אלכסנדר יודע לכתוב, לא כמוך!" – מרגיזה בדרך-כלל את אבא, אך הפעם הוא צוחק: "לשונות רעות במושבה סיפרו לאפרת סלומון – 'ראינו אתמול בלילה את האוטו של בעלך על-יד הבית של גברת ... ושל גברת...' – אפרת התחילה לעשות לו, ליהושע, סקנדלים – 'איפה היית אתמול?' – אז הוא עשה את אלכסנדר שותף לאוטו שלו, ומאז כל פעם שהיו מוסרים לאפרת שראו בלילה את הסקודה על-יד הבית של מישהי, והיא היתה באה אל יהושע בטענות, הוא היה צוחק – 'הלא את מכירה את אלכסנדר... יש לו גם בן באום-אל-זעתר...' – וככה היה אליבי ליהושע."

"אבא, מה זה אליבי?"

"הסתלק מכאן! מה אתה נדחף לשיחות של מבוגרים!" – והם עוברים כדרכם לדבר יידיש, שפה שאינני מבין. "בניטו! הי, בניטו..." אני קורא ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער.

הוא מפנה אלי מבט טוב-לב, תמה, של בן-כפר שמנמן, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות כגיבור-מלחמה במדבר המערבי.

"בניטו – איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נו וולנטי!"

שמעתי מדודי אלכסנדר שכך אומרים להם – שהאיטלקי אדם אמיץ, אך לא אוהב להילחם. אבל השבוי אינו מכיר את דודי, וחושב שאני מעליב אותו בכוונה. הוא עוצר ומניח לסוס לעבור על פניו ואז הוא דוקר במשהו את אחוריו, הסוס פורץ בדהרה ואני בקושי מחזיק את עצמי על האוכף המקפץ, וצועק בכל כוחי: "בניטו! בניטו... קינג ג'ורג'... ויקטור עמנואל... אני אספר עליך למייג'ור נורדי..."

*

בחדר צדדי בבית-העם, שבו שוכנת המזכירות של מושב רמות-הצופים, נערך משפט פנימי לחבר מאיר פולאק, שמעסיק פועל ערבי בפרדסו ופוגע בעקרון העבודה העצמית והעבודה העברית.

"אתם צבועים! סוציאליסטים של דרעק! של תוחעס-לייעקרס!" מתגבר פולאק בקולו על רעש הרוקדים המגיע מהאולם הגדול. "שמריהו רסקין ובנימין זלינגר יכולים לעבוד שנים ביוספיה בתור מנהלי-עבודה של העראברס של מאיירסון, וכשאני מעסיק עבדאללה אחד מאום-אל-זעתר, בגלל הגב השבור שלי – זה סוף הסוציאליזם? זה כבר לא עם עובד?"

"לא! אתה יודע מה שברנר העט גזעגט: הכי חשוב זה שיהיו מושבי עובדים. מה שיותר מושבים, פולאק. יש אצלנו עקרון של אחריות הדדית!" צועק בחזרה ירוחם ישראלי, מזכיר המושב. "זעגט איר, מה איכפת לך שהיה בא חבר אחר לעזור לך בהשקאה, במקום שתשכור לך בויארג'י כמו איזה פרדסנט בורגני מחובבי-ציון!"

"פפהה!" פולט מאיר פולאק קול של בוז וביטול. "שאבקש מכם טובות? יותר טוב כבר לפשוט נבלות!" והוא מפנה להם גב וטופח בכף-ימינו על ירכו.

"וחוץ מזה חבר פולאק, מה שאדון מאיירסון הקפיטליסט עושה בשביל ההגנה לא עושים גם חמישה פצעס כמוך! פולאק, פולאק, האב רחמונס, למה אתה עושה לי את זה כל פעם? אחרי כל ויכוח איתך אני ממש לא יכול לישון בלילה!"

אך פולאק כבר יוצא החוצה בהפלצה רבתי ובטריקה כפולה של דלת העץ ודלת הרשת שאחריה.

"אני ממש מזועזע. הפוץ הזה! – בפולנית אומרים על זה: כשהראש ישן, התחת נעשה בעל-בית!" מפטיר אחריו ירוחם ישראלי.

*

האופנוע של דוקטור וולף זורק קדימה אלומת אור צהובה ומרעיש בקולות-נפץ את ההילה החשוכה של הכביש הריק בין יוספיה לפרדסים שבצפון חובבי-ציון. כקילומטר לפני שכונת התימנים הוא מגלה את מכונית האוסטין הצבאית חונה לצד הכביש, המנוע פועל, אך בגלל רעש עז של קרקור צפרדעים העולה מן הפרדס הסמוך לכביש, כמעט אין שומעים אותו. וולף עוצר וניגש לראות מה קרה. מתוך המכונית נשמעות אנחות. גברת קמפבל שוכבת כפותה ומקופלת כאולר במושב האחורי, והמייג'ור איננו. נראה שסתמו את פיה וקשרו את ידיה בחולצתה הלבנה, והיא נותרה בחזייה ובחצאית בלבד, מתנשמת בכבדות. וולף מתיר אותה ומנסה להרגיע את בהלתה.

"אני אשמה..." רועד דיבורה, ועימו הכעך העבה של שערה האסוף על עורפה מאחור, שעתה נפרם במקצת. "מדוע הם זרקו אותו לצפרדעים?"

וולף שוקל בדעתו אם לטפל בה בזריקת הרגעה שנמצאת דרך-קבע בתיקו, כדי להשקיט פר או סוס משתולל.

"פגעו בך?" הוא שואל.

"לא. הם זרקו, מדוע זרקו אותו לצפרדעים..."

"איפה המייג'ור?"

"הם זרקו אותו... אני אשמה. לא הייתי צריכה לריב איתו בנסיעה."

"אל תדאגי, לא יעיזו לפגוע בו."

קרקור הצפרדעים מנסר באוויר הלילה בקול עז, מתכתי, כמכונת-עינויים ענקית, ומהקרקע עולה ריח ירוק-חמוץ של חיפושיות מעוכות.

"תוכלי לשבת מאחור על האופנוע, רק עד תחנת המשטרה של חובבי-ציון?"

"הם זרקו אותו, לצפרדעים..."

דוקטור וולף סוגר את דלתות מכונית האוסטין, מושיב את גברת קמפבל מאחור על אופנועו ומפליג בזהירות לתחנת-המשטרה שבמושבה חובבי-ציון. שדיה הרכים נעוצים בבהלה בגבו לאורך כל הדרך, ואלומת האור של פנס האופנוע בוקעת את חשכת הכביש.

*

דודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר תום המלחמה. אני שומע שריקה קלה מבחוץ ולא עונה עד שאני לא בטוח שרותי ישנה ולא תקפוץ עלי פתאום כדי לחבק אותי. אבא ואימא כבר חזרו מארוחת-הערב אצל מאיירסון, וגם הם ישנים. אני יורד בשקט מהמיטה ומסדר את הכרים כאילו אני עוד נמצא בה, מכוסה בסדין. אני לובש מכנסי-התעמלות כחולים וגופייה לבנה, נועל סנדלים, וחומק בשקט מבעד לחלון החוצה. שם כבר מחכה לי גיורא, שמשפחתו גרה מול ביתי. הוא מוצק, רחב-כתפיים, יש לו עורף של פר עקשן, ועיניים תכולות.

"רצית לראות את החוג לריקודי-עם, אז בוא," הוא לוחש לי. "מה, יש שם מישהי מיוחדת שאתה מעוניין להסתכל בה?"

"לא במיוחד. אני רוצה לראות את הריקודים בכלל."

"מה, אתה אוהב לרקוד?"

"לא. אוהב להסתכל."

"למה אתה תמיד כזה? עומד מהצד? מסתכל?"

"מה יש? מה אתה מקנא פתאום?"

"לך טוב. אתה חושב שלא רואים? רותי נישקה וחיבקה אותך. היא אפילו באה לישון בחדר שלך."

"אז מה? אני לא אוהב אותה! סתם נדבקת."

"אז אתה מפונק. אוהב בטח את טלי רסקין. אני בחיים, אם תידבק אליי אחת כמו רותי, אהלן וסהלן אני אומר לה, אני לא עוזב אותה יותר! ואם לי היא היתה מרשה לגעת ככה – "

"אתה יכול לקחת אותה אם אתה רוצה!"

"אף פעם לא ירשו לה לישון אצלנו. אנחנו לא משפחה מיוחסת כמוכם וההורים שלי אף-פעם לא מוזמנים אצל אדון מאיירסון והדירה שלנו קטנה ולא מסודרת כמו הבית עם הארבעה חדרים של המנהל שנתנו לכם."

*

שטופי זיעה מגיעים הסבל והארוך אל מסילת-הברזל וצועדים עליה בחשכה, מדלגים מאדן אל אדן עד שהם עוצרים ליד גשרון ומטמינים את חומר-הנפץ תחתיו. הם משחררים במהירות פתיל הצתה, חוצים עימו את התעלה שבשולי הסוללה, ומשם מדלגים לחורשת האקליפטוסים שממערב למסילה. הארוך מפעיל פעם ופעמיים את מצת הבנזין, ומאהיל עליו בכף ידו, כדי לנסותו. הסבל מתרתח בשקט:

"תפסיק!"

*

צלליתו השפופה של תופיק חומקת בצמוד לקירות הבית המערבי-דרומי, במתחם הקטן בן ארבעת הבתים, שבהם גרים כמה מעובדי האחוזה עם משפחותיהם. הוא רואה אותי חומק מהחלון ומצטרף לגיורא, אך שוכב דומם ומתמזג בחשכה עם הקרקע, כדי שלא נבחין בו.

*

גיורא ואני עוברים על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל, ופוסעים דרומה בשולי הכביש האפל. חצר-הפרים נמצאת משמאלנו, בגבעה למעלה, מחוץ לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה. הכניסה לחצר דרך האורווה שבקומת הקרקע, מתחת לאסם, בבניין שבפינה המערבית. גם בלילה עולה משם קול בטישה כבדה בבוץ-הזבל השחור, שמסתובבים בו שני הזכרים כבדי-המשקל, כלואים כל אחד במדורו, מוקפים גדר של צינורות-ברזל עבים. הם מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור ולבן, חחים באפיהם. כשאני נזכר בפר המיוחם שכמעט דרס אותי פעם, אני רועד. סרחון המכלאה יורד אלינו יחד עם ריח פרחי היסמין מהשיח שנטע דודי אלכס בשער של אחוזת יוספיה. אנחנו עוברים על פני הכניסה לכפר-מאהלר, שם חונה מכונית מוריס צבאית סגורה ליד הצריף, זו תחנת-האוטובוס שבה ראינו היום אחר-הצהריים את עמירם גרין 'מזיין' בתחת את דינה שפילר.

"יאללה, זה המוריס של הסרג'נט האנגלי!" אומר גיורא. "אוף, התחת עוד-עוד כואב לי. לך טוב, לך לא מרביצים אף פעם."

"מה הסרג'נט עושה פה?"

"בטח הוא מרגל את ההגנה מאחורי החלון של נפתלי קפלן! יאללה, בוא נמשיך."

שדרת התאנים ניצבת ממזרח לכביש וצלליותיה תוחמות את הכרם. בדרכנו לרמות-הצופים, גיורא ואני מתקרבים לעץ תאנה ומבחינים לידו בדמויות של סוס ורוכבו, ומישהו עומד לצידם כמו בתמונה מטושטשת של הרצל והקיסר בספר הלימוד ב"ידיעת הארץ". אנחנו מתקרבים בשקט ורואים את הגברת הצעירה לורט יושבת על הסוס ומשוחחת עם הסרג'נט באנגלית. זו השפה השנואה של השלטון, שאנחנו משתדלים לא ללמוד ולא להבין בה אף מלה, ובהצלחה רבה, ולכן איננו עוצרים אלא ממשיכים ללכת.

*

רוכב על אופנועו הרועש, גברת קמפבל במושב מאחור, מגיע הווטרינר דוקטור וולף למבצר טיגרט החום, תחנת המשטרה של חובבי-ציון. מאחורי דלפק-העץ הגבוה יושבים בתורנות רק צמד שוטרים, אנגלי ועברי, שותים תה בחלב בחדר הגבוה ומשחקים דמקה פולנית הפוכה, הנקראת "ביטקה", לאור נורה חשופה המפיצה אור מדכא.

השוטר אנגלי מסובב מיד ידית של קופסת טלפון שחור, הנראה כמטחנת-קפה, להזעיק את מפקד התחנה, שיודיע למפקדת הצבא שיתחילו לשלוח כוחות לחפש את מייג'ור קמפבל החטוף. השוטר העברי מנסה לטלפן ליהושע סלומון, ראש המועצה של המושבה, למצוא אירוח הולם לאשת המייג'ור הרועדת, שכמעט מתמוטטת, וכל הזמן שבה ומספרת על שני חוטפים שזורקים את בעלה לצפרדעים. דוקטור וולף מסייע ומשלים פרטים.

קו הטלפון לסלומון דומם, מנותק.

*

"בתל-אביב," אני מספר לגיורא, "הלכתי עם אבא ואימא לאכול ב'עטרה', על המרפסת בשדרות רוטשילד, פלטה קרה, ירקות עם ביצה קשה חתוכה לשניים, ועל הלבן שלה מיונז לבן, נפלא..."

"מה זה מיונז?" שואל גיורא.

"מין שמנת שהמציאו עכשיו, משמן, עם צהוב של ביצה, ולימון."

"אני לא מאמין לך. אין בכלל דבר כזה, מיונז."

"דווקא יש, בתל-אביב."

"ששש..."

גיורא ואני מתקרבים להציץ, כל אחד מבעד לחלון צר וארוך הנראה כסדק בקיר, אל הרוקדים בבית-העם. טלי רסקין היפה מנגבת את הזיעה ממצחה, עיניה נוצצות ואפה הקטן, הסולד, שואב אליו את החיוך שבפניה המתוקות. אבל לצידה מתנפנפת הבלורית הכי מפורסמת ברמות-הצופים, זו של גידי ישראלי השוויצר, ועיניו הכחולות מסתכלות קדימה, גבוה, במבט של "אני ואפסי עוד".

פתאום אני מבחין שטלי מסירה מעליה את היד של גידי והולכת אל היציאה.

"חכה לי רגע," אני אומר לגיורא וממהר לכיוון שאליו היא פונה, בשביל בחוץ. כאשר היא מבחינה בי, היא עוצרת רגע, פניה מבריקות באור הבא מתוך בית-העם, והיא אומרת:

"אוי, אורי, מה אתה עושה כאן בלילה?"

"גיורא ואני מטיילים, אז באנו," אני עומד מולה.

"אז מה?" היא צוחקת, מתנשמת עדיין מן הריקוד.

"חשבתי, בהזדמנות הזאת, אולי לשאול אותך – "

"מה?"

"את אוהבת אותי? טלי?"

"אוי, אורי, מה זה צריך להיות?" היא כאילו עוד רוקדת על המקום, מצמידה ירכיים זו לזו. "אתה לא רואה שאני ממהרת לבית-שי?"

"טוב," אני זז הצידה ואומר לה, "אז אני מחכה, טל.." היא עוברת על פניי ומהשיער שלה נוגע בי ריח טוב ואני פולט במהירות: "מפני שחשבתי להציע לך חברות – "

אהוד בן עזר

המשך הפרק יבוא