או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ח.

אני חוזר מרמות-הצופים הביתה דרך הכרם של יוספיה ואומר לעצמי שאולי כאשר אגדל אכתוב ספר על החיים בכפר ואיך שאני אוהב את טלי והיא לא יודעת מה היא מפסידה בכך שהיא דוחה אותי ומעדיפה על פניי את השוויצר הזה גידי ישראלי. ומכל האנשים שחיים כאן סביבי, אולי רק אותי יזכרו בזכות הספר שאכתוב. הייתי מתחיל לכתוב אותו כבר הלילה, רק שאין לי עדיין שם מתאים. אולי אקרא לו "החיים בכפר" או "תפוזים במלח" או "30 שניות מעל יוספיה", כמו הסרט "30 שניות מעל טוקיו" שראינו בבית-העם ברמות-הצופים ובו טייס אמריקאי שוכב, מה אני אגיד לכם – הרבה יותר זמן משלושים שניות ולא בהפצצה על טוקיו אלא שוכב על האהובה שלו, והם מתנשקים, וכולם עצרו את נשימתם מפני שזאת פעם ראשונה שראינו תמונה כזאת בקולנוע.

*
רפי המ"מ פוקד על ספקי ועל עוד בחור לצאת עם הקאובוי מהאסם ולהתחבא בפרדס, ואם אפשר גם להמשיך לחקור אותו שם.
הם חומקים דרך שער הברזל הגבוה, המזרחי, הפונה לפרדסים. בפינה, בקצה שדרת הברושים, חונה קרונית ברזל שטוחה על הפסים הצרים. מחצית הקרונית עמוסה בארגזים ריקים. בחורף רותמים אותה לסוס או לפרד ומשתמשים בה להובלת פרי-הדר מחלקות הפרדס לבית-האריזה, ולעיתים מחברים שתיים ושלוש קרוניות יחד ל"רכבת".
הקאובוי נופל על צידו, משמיע קול כנאנק מכאב, ובינתיים, לאור הירח העולה, הוא מסיט בחשאי את הקרש שהונח לפני גלגל הקרונית, כדי לחזק את עצירתה.
"מה קרה?" שואל ספקי.
"אני חושב שנקעתי את הרגל."
השניים עוזרים לו לקום, ומושיבים אותו, לבקשתו, על משטח העץ העילי של הקרונית. לפתע הוא משחרר את ידית העצירה של הקרונית ובועט בשניהם בשתי רגליו. הם נופלים על החול והקרונית נהדפת ומתחילה להתגלגל במדרון, לאורך הדרך שבין שתי חלקות הפרדס. תחילה היא נעה לאט, והשניים שהתאוששו רצים אחריה וכמעט מצליחים לעלות עליה – אך הקאובוי משליך עליהם את הארגזים הריקים בזה אחר זה, ועד מהרה צוברת הקרונית מהירות רבה ונעלמת מעיניהם בקול חריקה מתכתית צורמת שמפריעה את שלוות הלילה ונשמעת היטב גם בחצר יוספיה.
הקרונית עוברת את הצטלבות המסילות המרכזית של חלקות הפרדס וממשיכה הלאה בכוח התנופה, במעלה הגבעה המזרחית. לאט-לאט היא מאבדת מהירות. הקאובוי קופץ ממנה ונבלע מיד בגוש המשחיר של הפרדס הצפוני.

*
ההידרדרות של הגנבים עם הפרה דיצה נעצרת רק בתחתית הוואדי החשוך. הפרה משמיעה געייה אחרונה ואחר-כך נשמע קול נפילה רך ובוצי של הפרשתה המוטחת לקרקע – כמו קול טפיחות של כף אל כף. עבד דורך על משהו רך, שהוא לא שיח ולא רגבי-אדמה –
"יא אמא! יא אמא!" מתרומם הגוש הרוטט, "מי זה? מה זה? איפה הרחמים שלכם?"
"תופיק!"
כשהוא מגלה מי הם, הוא רוצה לרוץ, לברוח – אך רגליו אינן נשמעות לו מרוב פחד, וכולו רועד.
"איפה נעלמת לנו, יא אחו אל-מפתח?" מחליק לו איברהים לשון, כמו בידידות.
"לא... לא... אל תהרוג אותי... רק נרדמתי פה... פחדתי לחזור הביתה..."
"והמפתח?"
"לא היה..."
"בוא הנה!" מושך אותו איברהים באוזנו וכמעט תולש אותה. "עכשיו תבחר לך בעצמך את העונש שלך – שאני אהרוג אותך, שאני אסרס אותך, או..."
"או, מה?" ממלמל תופיק. "איפה הרחמים שלך, יא אחי?"
"יא אללה, איברהים, מה אתה רוצה מהילד? בוא נסתלק כבר עם הפרה. הקול הנורא שלה בטח העיר את כל יוספיה, ואבו-ג'ורי כבר הולך על העקבות שלנו."
"זה על הסוסה, עם הכלב, והג'יפט הנורא, שני קנים! צד כמו משוגע!" מוסיף נואר השחור, בעל העיניים המבריקות, שמבטן חייכני ולח גם בחשכה.
"תשתקו!" גוער בהם איברהים, ולתופיק: "או, או שאתה אוכל חרא..."
"כל החיים אני אוכל חרא – " פורץ תופיק בבכי.
"אבל עכשיו אתה תאכל את החרא של הפרה של היהודים."
"דחילכ, איברהים," מפציר בו עבד. "הפסדנו את הרובים, עכשיו נפסיד גם את הפרה! אתה לא שומע? – מישהו מתקרב!" אומר עבד.
"אם לא יאכל חרא – אני הורג אותו!" מתרתח איברהים וקצף עולה על שפתיו. "ככה, בידיים שלי."
נביחת כלב נשמעת מדרום, ועונה לה מיד מקהלת כלבים עגמומית מהמזבלה של אום-אל-זעתר.
"טוב, טוב..." אומר תופיק ומתנפל כמתאבד על קרקעית הוואדי ודוחף את ראשו אל העיסה החמה והמסריחה.
נקישות פרסותיו של סוס דוהר מתקרבות ממערב, מהמקום שבו הוואדי נושק לכביש המוביל ליוספיה בדרום, וצפונה לאום-אל-זעתר החשוכה.
עבד נושא רגליו ובורח, ולאחר רגע של היסוס, מצטרף אליו גם נואר.

*
נחרתו העזה של אליהו שפירא בוקעת מן החדר החשוך אל השכונה הקטנה בת ארבעה הבתים, ההולכים ומוצפים באור הירח. אמנון קם בעיניים עצומות ממיטתו בחדר הסמוך וניגש אל מיטת אחותו מאיה ומעיר אותה כשהוא מתכופף ומניח את כפות ידיו השלוחות קדימה על עיניה.
"קומי!" הוא אומר. "האימא האמיתית שלנו באה." מאיה מנסה לפקוח את עיניה. הוא חש את עפעפיה בקצות אצבעותיו. "או-או..." הוא משמיע קריאה סתמית שפירושה – אסור לפקוח את העיניים.
"האימא האמיתית שלנו, היא באה?" חוזרת אחריו מאיה.
"או-או... אימא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו..." הוא פוסע יחף, ידיו שלוחות לפניו, ישרות, ואחריו מאיה, כפות-רגליה לבנות, וידיה הפרושות נוגעות בשכמו. עיני שניהם עצומות. אמנון פותח בחשאי את הדלת, והם יורדים בשלוש המדרגות החוצה, כיודעים את הדרך בעל-פה.
כל אותה שעה עדיין עומדת שושנה החיוורת ליד החלון ומסתכלת החוצה. כאשר היא שומעת את הילדים יוצאים, היא ממהרת אחריהם, אך משהו סמוי עוצר אותה על המפתן ואינו מניח לה לעבור.
הילדים פוסעים בפיג'מות בהירות בחול העמוק. שכבה קרירה, כעין קליפה דקה שכבר מבשרת את טל הבוקר, קרומה על החול ומתפכפכת תחת כפות רגליהם היחפות. הלבנה נמצאת עתה בגובה אחד עם קומת האסם שבחומת האחוזה, בראש הגבעה ממזרח. כשני מלאכים קטנים, צחורי-כנפיים, הם מתקדמים בהליכת-ריקוד מהירה, ללא הרמת רגליים, חוצים את דרך החול החשוכה ומגיעים אל בית-הבאר. לשמאלם דוממים שני כתמים לבנים, מכוניות הפיאט של פטר יואל. על סף דלת-הברזל הנעולה מתכופפת מאיה על ארבע, ואמנון מטפס על גבה ומוצא במישוש את המפתח שעל המשקוף. כל אותו זמן עיניהם עצומות וידיהם שלוחות קדימה.
"או-או..." יורד אמנון ופותח את המנעול הכבד של דלת הבאר. שניהם מזיזים יחד את הבריח ונכנסים פנימה ללא כיפוף ברכיים. מפי הבאר, מול הפתח, מזדקרות שתי קשתות-ברזל צרות, המשמשות ידיות-מעקה לראש הסולם, העולה מתחתיתה.
אמנון נוגע בידית אחת ומבלי לעצור ממשיך לפסוע ימינה, יחף, על שולי הבאר, כאשר התהום משמאלו, ללא מעקה. אחותו הקטנה אחריו. הם משלימים סיבוב שלם על פי הבאר וחוזרים לידית משמאל. הלבנה נשקפת מבעד לדלת-הברזל הפתוחה, והם פונים כלפיה מבלי לסגור אחריהם את פתח בית-הבאר, יוצאים אל אוויר הלילה הבהיר, שמלא בנחירות של אליהו שפירא ובקרקור צפרדעים בעשב הגבוה, בשלולית שמאחורי הבאר, לא רחוק משתי מכוניות הפיאט הלבנות של פטר יואל.
בחול העמוק ניצב על דרכם גוש כהה באור הלבנה – סוס-הרכיבה ולורט היושבת באוכפו. לורט מופתעת למראה הילדים ההולכים זו אחר זה בידיים פרושות, עקב בצד אגודל, מבית הבאר לדירתם אשר בצד האחר של דרך החול. הם חולפים בלי לעצור, קרוב מאוד לסוס המזיע. זה מנענע ראשו כלפי מטה, כמו להריח אותם, ואולי ללקק.
"או-או... אימא האמיתית שלנו כבר באה, בשבילנו..." פולט אמנון.
"או-או... האימא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו?" חוזרת אחריו הקטנה כהד.
שני הסהרורים הקטנים נעלמים מאחורי פינת הבית. עד מהרה נשמע קול טריקת דלת נסגרת. צל לבן חומק ממסדרון הדירה אל החדר הגדול. אליהו עדיין נוחר. שושנה שבה לחלון. מבעד לחרכי התריס נראית דרך החול העמוק מוצפת אור גדול, צהוב-לילי. לורט על סוסה אמוץ חוצה את הכביש בנקישת פרסות קצרה, חוזרת לחצר יוספיה, במעלה הגבעה מזרחה.

*
בדרך אני עובר ליד סוכת-הגפנים האפלה, הנטועה בשדרת התאנים שמשמשת גבול לכרם. עולה משם ריח חמוץ של עיסת ענבים רקובים. עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בדיוק בתחילת החופש הזה. בתחילת החופש שלח אותי אבא לעבוד בבציר. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא מרשים לי לקחת חלק. נותנים לי מקטפה לניקוי האשכול מענבים פגומים ומצומקים, ומעמידים אותי בחבורת הנערים הערבים, ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורך סוכת-הגפנים רחבת-הידיים. ארגזי ענבים גדושים מגיעים מהבוצרים בכרם אל הסוכה. לאשכולות גוון כפור טרי ויבש. בסוכה עצמה, למעלה – משתלשלים מבין העלים אשכולות ירוקים-עדיין, וטריות של בוסר עומדת בהם.
אני נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקט שחור, מוסקט לבן, דבוקי, תמר ביירותי. בבוקר נותנת לי אימא שקית-נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה, מלפפון טרי ובקבוק מים. וגם אשכול ענבים רחוץ היטב בתמיסת קלי, כדי שלא אטעם בכרם מהאשכולות הלא-רחוצים.
באה שעת צהריים ואני מואס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך העגלות, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור כפתח מערה עמוקה, אני יושב לאכול יחד עם הנערים הערבים. תופיק טרוט-העיניים, שעדיין לא נלקח לעבוד אצלנו במטבח, עבודה שהוא עתיד לעשות כעבור שנים גם במסעדת "הדודנים" שלי בחוף ים יפו – פורס לי מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל שהכינה אימו, וחולק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. תופיק אוסף אותן בצידי הדרך בבוקר, בלכתו לכרם. אבא אומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אוסרת לאכול עגבניות שצמחו על צואת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבת עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של תופיק חמצמצות וערבות לחך.
אני חולק עם תופיק את הכריכים שהכינה אימא. הוא נהנה מהפלחים העגולים של הביצה הקשה, חבל לו לקלקל אותם באכילה. הוא בולע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ ששלחה אימא, ומביא לי אשכול טרי וצונן, שנבצר השכם בבוקר ותופיק החביא אותו בצל אחד הארגזים הריקים.
אחר-כך אנחנו שוכבים לנוח שעה קלה בגומת-העץ הלחה, המדיפה ריח קרירות. בגזע החום עולות פטריות-עובש צהובות שנראות כמו מפה של עולם דימיוני. דופן הגומה משמשת לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה מביא בי הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס נעשה ליער אפל, ואני מנמנם עד גמר ההפסקה.
בשעה ארבע נשמע צלצול אחרון של פעמון ממרומי הגבעה, שעליה ניצבת חצר האחוזה. מכל העברים, מהפרדס, מהכרם, משדות הפלחה ומגן-הירק, נאספים הפועלים בחבורות, מי בכאפייה ומי בטאקיה, כיפה סרוגה, ונפלטים אל הדרך, לחזור לכפריהם הסמוכים. ואני ביניהם, נער עברי יחיד בתוך עשרות נערים ערבים, שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי. הם מעלים אבק בעקביהם, רבים מהם יחפים, אני נגרר עימם, לבוש מכנסי חאקי קצרים, נועל סנדלים, מנופף בידיי ופוער את פי ללא מילים, שלא ירגישו שאני לא מכיר את הלחן. וכך אני מתלהב ומשתתף בצחוקם מבלי דעת על מה ולמה.
הם לא מבינים מדוע אני צריך לעבוד. קיבלתי עונש? אבא הוא מנהל אחוזת יוספיה, לכן הם רוחשים לי כבוד ונזהרים שלא לפגוע או להתעלל בי. יש להם שעשוע מרגיז – לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ולהשתדל לכוון אל העין. רק מסיר מהם המשגיח את עינו הפקוחה – מיד הם ממטירים ענבים רקובים, והקולע מתכופף לתומו מתחת לשולחן העץ הארוך, כדי להתגונן. אם פוגע ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק תופיק אל המיידה ומתחיל להתקוטט איתו. הוא תמיד מגן עליי.
כך אני צועד מדי יום, בגמר העבודה, שר ומנופף בידיי בתוך חבורת לבושי הקרעים, שאינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים. רק המיוחסים נועלים סנדלים גסים, שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. זה מה שאני עושה בתחילת החופש הגדול הזה.

*
"עצרו!" קורא הורביץ.
"מי זה?" עונה איברהים. "מי שיבוא לכאן, דמו בראשו!"
על כך יורה הורביץ מעל סוסתו באוויר. הקול העז של כדור-הציד מרעיד את הסביבה החשוכה, גם ההדף מורגש.
"הכל בגללך!" בועט איברהים בתופיק, ולעבר הירייה הוא פולט בשנאה, "בחיאת אללה שאנחנו עוד נזכה ונגיע ליום הגדול שבו נחזור אליכם עם רובים, ועם תותחים – ואת כל מה שאתם לוקחים מאיתנו בכוח – נחזיר בכוח!" אך בינתיים הוא שומט מידו את החבל הקשור לצוואר הפרה, ונמלט בעקבות עבד, שכבר הספיק לעשות עיקוף גדול, לחצות במרוצה את הכביש ולהיבלע בסימטה, בין הבתים הנמוכים של אום-אל-זעתר.
הורביץ טוען את הכדור החסר ברובה-הציד הדו-קני, יורד מסוסתו, הרובה בידו, וניגש אל הפרה דיצה. בחשכת הוואדי הוא ממשש את צווארה ומגיע לחבל, עונב את הקצה לטבעת, משחיל על אמת-ידו, ומניח רגלו בארכובה כדי לעלות חזרה על גב הסוסה. לפתע הוא מבחין ברחש מוזר על קרקעית הוואדי, שם גם עומד כלבו, מיילל ומרחרח.
"מי זה?" הוא נדרך. מכוון את הרובה אל הקרקע. מתלולית הצואה עולה ריח חריף, ונשמע קול בכי.
"קום!"
תופיק קם, כפוף מעוצמת הבעיטה של איברהים.
"מי אתה?"
"אתה לא מכיר אותי? תופיק..."
"תופיק של חוואג'ה אבו-אורי?"
"כן אדוני."
"שעובד אצלם במטבח?"
"כן אדוני."
"אתה גנבת את דיצה?"
"לא אדוני."
"אתה יודע מי גנב?"
"לא..."
"בוא הנה, שמע, אתה משוגע אתה? לגנוב פרה שהמליטה הלילה והעגל שלה מחכה ברפת? אם לא תגלה לנו מי היו השותפים שלך – אני אוריד את הקת של הרובה על הראש שלך!"
"לא, אל תעשה את זה, אדוני, לא, חוואג'ה אבו-ג'ורי, לא, כי אני מלא חרא."
"מה קרה? חירבנה עליך הפרה?" צוחק הורביץ. "טוב. תלך לפניי בוואדי, עד הכביש, ושם תפנה שמאלה ואל תברח."
תופיק בוכה.
"מה אתה בוכה? חשבת שארשה לך לחזור לאום-אל-זעתר?"
"לא, אל תשלח אותי, בחייך, שם יהרגו אותי."

*
שעתי הגדולה היא בעת התשלום השבועי, בכל יום שישי. אני עומד בתור הארוך עם השבאב בחצר האחוזה. לעתים הם דוחפים איש את חברו, רק סביב לי נוצר כמין עיגול של יראת כבוד. התור משתרך ממגדל-המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של מקס רוזין, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר. אפו של מקס מתעקל מעל גליון-התשלום, כחרטומו של נשר. לחייו שקועות, פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת כאילו הוא לועס תמיד דבר-מה. משקפיו במסגרת-כסף דקה. ידיו ניראות ארוכות ולקחניות. כל הווייתו אומרת פקידוּת. בדמיוני אני רואה נצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.
בבוא תורו, טובל כל נער את אגודלו בכרית-החותם ומטביע אותו במקום המיועד לו בגליון-התשלום, בקצה השורה שבה נרשמו שמו, מיספר הימים שעבד במשך השבוע, וסכום משכורתו. אם סוטה האגודל שחור-הציפורן של אחד הנערים ממקומו בטור – מקס הזריז תופס ומכוון אותו בלחיצה קשה למקומו המדוייק. אני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע שעוד מעט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות, כי אף-על-פי שאני צעיר מכולם, אקח ביד אמונה את העט ואשרבט בגליון את שמי. והחתימה שלי, מדוייקת ונאה, תתנוסס יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של שאר הנערים. גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שזה חמישה גרושים, ואילו לבן המלומד של המנהל, לי, משלמים שישה גרושים ליום!

*
ככל שהם מתקרבים לחצר יוספיה, לרפת, מגבירה דיצה את קצב הליכתה ודומה שהיא מוכנה כבר להתחרות עם הסוסה שצועדת לפניה. שתיהן מתנהלות בשולי הכביש, המחזיר עתה את אור הירח כראי, והכלב רץ לפניהן. סמוך לרפת פותחת דיצה בגעייה, העגל פועה מבפנים לעומתה, ואחמד יוצא לקראתם.
"קח את הפרה למקומה," יורד הורביץ בצליעה קלה מסוסתו, "ואותו, קודם שיתרחץ, ואחר-כך תחזיק אותו אצלך עד הבוקר. אתה ערֵב בעדו, וגם שיספר לך מי היו איתו."
"ט-טוב, חווא-ג'ה אבו-ג'ורי."
הפרה דיצה חוזרת לרפת. העגל הרך, המנומר בכתמי לבן על שחור מבריק, שעמד עד כה ברגליים רועדות וחיכה לה, פוסע לקראתה בהליכה קופצנית ובגעיית געגועים, ושולח את פיו לינוק בראשונה-בחייו מעטיניה השופעים של אימו. הוא עומד ומוצץ ברעבתנות, נאחז בפטמה גם כדי שלא יפול. דיצה מפנה אליו את ראשה הגדול, בעל הארשת הרצינית, ולשונה מלקקת בהנאה גלויה את גבו הרועד של העגל, הלח עדיין מן ההמלטה, ומלא באניצי-קש.
אחמד מוליך לפניו את תופיק, מכוון אותו עם קלשון שמפזרים בו חציר לפרות, כדי שלא להתקרב אליו בסרחונו. בהגיעם לשוקת הבהמות, הוא דוחף אותו בקצה הקלשון עד שתופיק נהדף כולו לתוך השוקת ומפרפר במים.

*
אבל אני שונא את השמש, את הזיעה, ובייחוד את הדבורים, צרעות גדולות שצבען חום-צהבהב והן עפות מכל עבר אל הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם. הן טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת חום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני אשכולות בארגז. עקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה מעקיצת דבורה. אצבעותיי נעשות דביקות, ומשחירות מעסיס הענבים המתוק ומהאבק שדבק בו ונעשה לבוץ סמיך. המקטפה מזדהמת עד מהרה, ידיותיה נדבקות לאצבעות, והעור העדין מתנפח ומעלה בועות. הידיים שלי צורבות בלילה, והפצעים אינם נרפאים.
אבא מרוצה מכך שאני מתחשל והולך, שאני קורא פחות, שעיניי לא כואבות, ושאני, לדעתו, כבר לא בטלן. אבל אימא חסה על בריאותי ואינה מסתירה את דעתה. אבא מתרגז. "אי אפשר לחבוש כובע אחד על שני ראשים, אומר הפתגם הערבי, ולכן לא ייתכן ששני אנשים שדיעותיהם מנוגדות יחנכו ילד אחד, כי אם כך יהיה – סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עלייך להחליט מי משנינו יחנך את אורי, וישא באחריות, לבדו."
אימא מתעקשת. אבא צועק בלי קול. פניו השחומים מעלים גוון שחור של דם בהתרגזו. "את לא מבינה בחינוך," הוא אומר, "וארורה השתלטנות. אני לא אעשה כל מה שאת רוצה, היה לא תהיה!"
אימא מתחילה לבכות. זה הנשק הסודי שלה. באותו רגע אני מרגיש שהוחלט בלא מילים שלא אלך יותר לעבודה בכרם, אך לי נודע הדבר במפורש רק בבוקר, כאשר מתברר שאימא לא הכינה לי כריכים. אבא חורק שיניים ואומר: "מהיום והלאה אני מתפטר מתפקידי, ואת תחנכי לבדך את אורי. אני לא אנקוף אצבע, לטוב ולרע."
למחרת בצהריים, כאשר אני יושב לשולחן במכנסי-התעמלות ובגופייה צחורה, עיניי שוב אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר המוצל והקריר כל הבוקר – מביט אלי אבא בשתיקה מלאה בוז ואינו אומר דבר.

*
תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.
"מה זה?" מיילל תופיק.
"ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."
אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."
נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.
"מי אתה?"
"תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.
"מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.
"יאללה, יאללה יא בִּנְת, חוּדי אל-בּיז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.
"הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"
"אז תישאר פה," היא אומרת.
"אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."
התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.
"הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.
"יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."
"שאלוהים יברך אותך, זריפה."
"שיברך אותך, שאתה מקל מעליי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."
תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאישה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.
"מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.
אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.
אהוד בן עזר
המשך יבוא