המחנך וההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.
צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.
הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל בנוער העובד, ומטעם התנועה התגייס לנח"ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים ירד, או בלשונו – עלה לנגב. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26 ניהל את בית הספר מקיף שדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר "דנציגר". אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עימו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא עבר לאפרת שבגוש עציון. 6 פעמים יצא לבריה"מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם "נתיב". הוא היה אדם של "הנני", היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.
צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול יד בן צבי במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד, ורבים מהם הוא ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.
צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם רק מפסידים. ואילו בהידברות ניתן להגיע להסכמות שהכול מנצחים בהם.
הוא עמד בראש ועדת צמרת שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר-אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא היתה רק ועדה לסוגיית כביש בר-אילן, אלא אב טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כינרת ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית-ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו היתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.
הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. ואולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכול. ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהם. ההגדרה שלו היתה יהודי וציוני.
הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידיאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידיאולוגיה, אידיאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ"ד והדרך השלישית.
בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעלייה (שרנסקי), מימד, גורמים מתונים בליכוד כמו דן מרידור וגורמים ניציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל') מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה"ל (עוד לא היה אז צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת ליבו, ערב בהיר אחד מתן וילנאי התראיין ב"שיחת ועידה" עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה, והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.
הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה, שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא היתה אמורה לעשות ולפעול אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.
נהגתי לכנות את צביקה "אחרון המפא"יניקים" והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידיאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.
צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער, תפקיד של האחראי על תוכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאוייב של עיתון "הארץ". אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקארתיסטי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב"הארץ" בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז'דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו "הארץ". צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.
כשניהלתי את מרכז "יובלים" בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס "הלילה לא לומדים תורה", בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011 ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של הנוער העובד, כמדומני. והנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.
צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. היתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם היתה בראש ובראשונה קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ היה לו האיש שלו. זכיתי, והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור הוא הודיע לי יום יומיים קודם לכן, ותמיד נלוו אליו איש או שניים שהוא רצה להכיר בינינו.
יום אחד התקשר וביקש ממני ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר, מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר. מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר אותי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים, ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציונים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים.
ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים ח"כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.
כשעוד ניהל את יד בן צבי, זימן אותי לפגישה. בפגישה הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה, והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו. וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו היתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ"ס הגולן.
שיחתנו האחרונה היתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא יעץ לו בתוכניתו השבועית בגל"צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתוכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו גם שכחתי להאזין לתוכנית.
ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.
צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ' אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ' שבייד נפטר לפני שנה בדיוק. וכעת נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?
צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות ‏1.2.23
* דמה בראשו – אספסוף פרוע ומוסת יצא במחולות על דם הנטבחים בפיגוע בירושלים, תקף את צוות ערוץ 13 וצווח שצריך "לנטרל", כלומר לרצוח, את היועמ"שית בהרב מיארה.
אין מוסתים בלי מסית. המסית הוא הפרחח הכהניסט, השר לביטחון "לאומי", איתמר בן גביר. כדי לברוח מכישלונו בהגנה על אזרחי ישראל, כפי שהבטיח שיקרה אם רק יבחר, הוא סימן מטרה להסית נגדה את האספסוף הכהניסטי. המטרה שהוא סימן היא היועמ"שית.
אם הצרחות תתורגמנה למעשים והיועמ"שית תירצח – דמה בראשו של השר החוליגן, הפשיסט הגזען.

* מוסתי בן גביר – אספסוף פראי האדם שתקפו את גנץ וטרופר ואת ניידת ערוץ 13 הם מוסתי בן גביר. הם לא באו לכאוב את הטבח הנתעב. הם באו לחגוג אותו, לרקוד על הדם. הם למדו מבן גביר להגיע לכל פיגוע, לשלהב את היצרים. אלא שהפעם הוא אינו מסית אותם, כדרכו עד עתה, נגד הממשלה והשר לביטחון פנים, אלא נגד היועמ"שית, האופוזיציה והתקשורת.
מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שמגיע לנו שאיש נתעב ונקלה כזה, ראש כנופיה פשיסטית, חוליגן כזה, יהיה שר בכיר בממשלת ישראל?

* מילה טובה על בן גביר – מן הראוי לציין לזכותו של בן גביר, שבנאום ההסתה והתרת הדם של היועמ"שית, הוא לא נפנף בסמל שנתלש ממכוניתה.

* לא סגר שבת – השר הפרחח מתבכיין/מתפאר איך עזב את שולחן השבת, את הילדים והאורחים. אזרח בוכה על כתפיו וזה מה שהוא מספר לו ולכל מי שרק מוכן לשמוע וכך הוא פתח גם את הצהרת ההסתה והתרת הדם שלוחת הרסן שלו. האיש שלא לבש מדי צה"ל יום בחייו וגם לא שירת שירות לאומי, אינו יודע מה זה לסגור שבת, או שתי שבתות רצופות, או שלוש או יותר. אינו יודע מה זה לבלות שבת או חג במארב, או על בט"שית. האיש, שכאשר בני גילו מסרו את נפשם על הגנת המולדת, עמד בראש כנופייה ביריונית, הפך דוכנים בשוק, נאבק בכוחות הביטחון והפריע להם במלאכתם, מספר על ההקרבה הגדולה שלו. ואו, הוא עזב את שולחן השבת.
שרייך סוררים.

* ליקוי מאורות – צפיתי בהופעתו הראשונה של יועז הנדל כפרשן ערוץ 13 ברגשות מעורבים. מצד אחד, נהניתי לראותו ולשמוע את דבריו. חשוב מאוד שדבריו הנכוחים יישמעו ויגיעו לכל בית בישראל. אין ספק שתרומתו לדיון הציבורי לא תסולא בפז.
מצד שני, אני מודה שהבטתי בו בתסכול רב. מקומו של יועז אינו באולפן הטלוויזיה אלא ליד שולחן הקבינט הביטחוני-מדיני.
אנחנו נמצאים בתקופה של ליקוי מאורות. מצב שבו יועז הנדל אינו חבר קבינט ואילו החוליגן הכהניסט חבר בקבינט הוא הזוי. מה יש לכהניסט לתרום לקבינט? את ניסיונו כמנהיג כנופיית פרחחים ורעיונות ברמה של כנופיה?
ברור לי שזה מצב זמני. לא רחוק היום שבו הממשלה הרעה הזאת תקרוס אל תוך שקריה ומזימותיה. ממשלה שבמקום להילחם בטרור נלחמת במדינת החוק ובמערכת המשפט, אינה ראויה למשול והיא לא תאריך ימים. השאלה היא, מה המחיר שעם ישראל ישלם על הטירוף הזה.

* זאב זאב – בהספד שכתבתי על צביקה צמרת, סיפרתי שיאיר גרבוז, בחוצפתו, כינה אותו "פשיסט". את צביקה, איש המרכז, התגלמות המתינות, הוא כינה "פשיסט".
הזילות הזאת, של השימוש במושג פשיזם... בעימות בין בן גוריון ונאמניו לצמרת מפא"י בעקבות פרשת לבון (1963) הגדירה צמרת מפא"י את הקבוצה שפרשה – פשיסטים. בן גוריון עצמו כינה את ז'בוטינסקי ואת בגין פשיסטים. בגין מצדו כינה את בן גוריון פשיסט, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה. גם יצחק שמיר ובנימין נתניהו כונו פשיסטים. שולמית אלוני אמרה שמוסוליני היה גאה בבוגי יעלון. בנט כונה "בניטו" (כמו בניטו מוסוליני).
השימוש הקל בהגדרת יריבים פוליטיים כפשיסטים, יצר את תופעת ה"זאב זאב". היום, כאשר כמו בסיפור הגיע זאב אמיתי, ומפלגה פשיסטית גזענית מובהקת יושבת בממשלה והדוצ'ה שלה הוא השר לביטחון "לאומי", כבר לא מתרגשים.

* מי אשם – לפני שבועות אחדים יצא גדעון לוי במאמר תמיכה נלהב בדברי התמיכה של ישראל פריי בפיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל, והסביר שפעולה נגד חיילים, להבדיל מאזרחים, אינה טרור ולכן היא מוצדקת.
טבח שבעת הישראלית בנווה יעקב לא כוון נגד חיילים. כמובן שזה לא מנע מלוי להצדיק אותו ולתמוך בו. "אין להם ברירה" כתב על המחבלים. ומי אשם בטבח? כמובן, מי ששלח את צה"ל לסכל פיגוע המוני באמצעות מעצר או הריגת המחבלים במחנה הפליטים בג'נין. את הפעלה הוא מגדיר "טבח". ומלבד זאת, מזכיר לנו לוי, הנרצחים הם מתנחלים בירושלים, וההתנחלות שלהם אינה חוקית. כלומר, הם בני מוות ואין למחבלים ברירה אלא לרצוח אותם. אגב, לא זכורה לי הסתייגות של המנוול הזה מרצח ישראלים שאינם "מתנחלים".
העיקר שהשוקניה החליטה לא לפרסם מאמרים של גדי טאוב. תמיכה נלהבת ברצח יהודים ועידודהּ, מצד לוי וחבריו לדבוקת שוקן, רצויה וחביבה.

* דגל הטבח – עשרות אלפי דגלי הלאום הונפו בהפגנה בקפלן. הם מבטאים את צבעה הכחול לבן של המחאה – מחאה ציונית על דמותה של המדינה היהודית.
ושוב הגיע קומץ פרובוקטורים עם דגל אש"ף – הדגל שבשמו נטבחו 24 שעות קודם לכן 7 מאחינו.
איני מקבל את האמירה שאין מה לעשות נגד הפרובוקטורים האלה. יש מה לעשות. מארגני ההפגנה צריכים להציב סדרנים, שמשימתם להוריד ולקרוע את הדגל הזה, מיד כשהוא מונף. אני קובע זאת מניסיון. כך נהגנו אנו, ועד יישובי הגולן, בהפגנות שלנו במאבק של שנות ה-90. הסדרנים שלנו הונחו ליירט כל כרזה כהניסטית שתונף, ואף כרזה לא נותרה באוויר יותר משניות ספורות.

* הדחה לאלתר – יו"ר קיבוץ ראש הנקרה הוסיפה לתמונת הפרופיל שלה את דגל אש"ף. המעשה הנואל עורר סערה רבתי בקיבוץ והיא הסירה את התמונה.
אילו זה היה בקיבוץ שלי, הייתי תובע לאלתר את התפטרותה או פועל להדחתה (בלי קשר לאיכות תפקודה כיו"ר, גם אם היא היו"ר הטובה ביותר שיש, מבחינה מקצועית). דגל אש"ף הוא דגל השמדת ישראל, דגל הטרור נגד ישראל ונגד יהודים.
אילו מורי ורבי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, יריב בן אהרון זצ"ל היה חי, הוא היה מת.

* הידברות בהובלת הנשיא – במאמר ב"הארץ" קרא לפיד לרפורמה במערכת המשפט, במהלך שהנשיא יוביל. הוא היטיב לכתוב שאין תוחלת למחאה שאינה מציבה אלטרנטיבה ותקווה.
דבריו חשובים. חשוב שהוא מתייצב מול הבייס שבז לפשרה, ומציג מולו גישה קונסטרוקטיבית. זהו גילוי ראוי ויפה של מנהיגות. וטוב שהוא מסכים בפומבי שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט.
הבעייה היא, שהוא מדבר על הקמת ועדה חיצונית בהובלת הנשיא, שתיפגש עם נציגי הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון. אין לכך כל היתכנות. אף ממשלה לא תסכים למשחק שהיא אינה חלק ממנו. אכן, מי שצריך להוביל את המהלך הוא נשיא המדינה. אך זה צריך להיות מהלך של הידברות בין הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון, שבין השאר יוזמנו אליה להביע את עמדותיהם אנשי אקדמיה ומומחים.

* מילה טובה על הממשלה – לזכותה של הממשלה ייאמר, שהיא אינה מתעלמת מן המחיר הכלכלי הכרוך במהפכה המשטרית. להיפך, היא נערכת לקטסטרופה.
הנה, היא כבר מסמנת שעירים לעזאזל האשמים במחיר מעשיה. ובראשם, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששר האוצר סימן אותו כאשם בקטסטרופה הכלכלית שעלולה להתרגש עלינו.

* בלי בקרה שיפוטית – אם הממשלה תחליט למנות אסיר המרצה את עונשו לשר בממשלה – גם על כך לא תהיה ביקורת שיפוטית, על פי חוק מגה-שחיתות החדש שממשלת הדי-9 רוקמת.

* מדינה מושחתת – הימים שבהם אנס סדרתי היה הנשיא, נוטל שוחד סדרתי היה ראש הממשלה, גנב היה שר האוצר, הרב הראשי נטל שוחד ושבעה נציבים במשטרה הודחו בשל עברות פליליות, היו ימים רעים וקשים לישראל.
אולם ישראל לא היתה אז מדינה מושחתת, כיוון שהחברה הקיאה את המושחתים והוקיעה אותם.
מה שהופך מדינה למושחתת, הוא התייחסות הציבור לשחיתות שלטונית. היום, לאסוננו, ישראל הפכה למדינה מושחתת. ראשיה ושריה מושחתים וההמון נושא אותם על כפיו ומריע לשחיתותם. השחיתות שלהם מוגדרת כ"רצון הרוב". ממשלה מושחתת וקואליציה מושחתת מחוקקת חוקי מגה-שחיתות לחיזוק השחיתות והמושחתים, כולל חוקים פרסונליים שנועדו לאפשר לפושע מורשע סדרתי, לחזור לממשלה וכדי לצפצף על פסיקת בג"ץ בנוגע אליו. ממשלת השחיתות מובילה מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, שנועדה לאפשר למושחתים להמשיך בשחיתותם, בטענה שהם מבטאים, בשחיתותם, את "רצון העם". המחאה הציבורית נגד השחיתות וחבר המושחתים, היא התקווה של מדינת ישראל.

* תרבות של שוחד מיני – [נכתב טרם התפטרותו של חימי]. עו"ד חימי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, מודה שביצע מעשה מגונה בווידאו בפני עו"ד שהיתה זקוקה להמלצתו למינויה לשופטת. מדובר במעשה זוועתי, החורג מעבר למעשה עצמו של האיש עצמו. כאשר מחברים זאת לשוחד המיני של אתי כרייף לאפי נווה, קודמו של חימי בתפקיד, הדבר מצביע על תרבות קלוקלת, תרבות של שוחד מיני בארגון. אם זה מה שמשותף לשני היריבים המייצגים כל אחד תפיסה מנוגדת – זה אומר משהו על הארגון.
על חימי להתפטר מיד, ואם לא יעשה כן, יש להדיח אותו לאלתר ולפתוח בחקירה פלילית.
אמנם הדרישה הזאת נשמעת מגוחכת, כאשר שולטת בישראל ממשלת שחיתות, ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים ביותר, פרי חקירה יסודית ומעמיקה, והממשלה מתנקשת שוב ושוב בחוק יסוד הממשלה כדי לתפור לפושע סדרתי את הדרך להמשיך לכהן בה. ואף על פי כן, אין מקום לפשרה בנדון. גם בימים הקשים שבהם ממשלה מושחתת מושלת בישראל, והדוגמה האישית היא דוגמה של עבריינות, אסור לנו, האזרחים, להשלים עם עבריינות ושחיתות בכל מקום שהיא נמצאת. זה חלק מהמאבק למען טוהר המידות בישראל.

* הראה את הדרך לנתניהו – התפטרותו של עו"ד חימי מובנת מאליה. לא היה לו מנוס אלא להתפטר. כך בדיוק צריך היה לנהוג נתניהו, שבניגוד לחימי, שאפילו לא נפתחה חקירה בעניינו, הוא כבר עומד לדין על אשמות חמורות מאוד. כך בדיוק צריך היה לנהוג דרעי, שכבר הורשע בדין. טוב לראות שלמרות הנורמות של ממשלת השחיתות – השחיתות לא חילחלה לכל שדרות החברה הישראלית, ועדין קיימים בתוכנו נוגדנים לשחיתות. עדיין יש בתוכנו איים של הוקעת מי שסרחו ודרישה מהם להתפטר.

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב את ההבלים על ה"שחיתות" של עו"ד חימי המואשם בשוחד של כיסוי תקשורתי-אוהד ושל רה"מ נתניהו המואשם באוננות!?]

* פרקטיקה ביביסטית – טענתו של עו"ד חימי על רדיפה על רקע פוליטי, היא פרקטיקה ביביסטית מובהקת. אבל האמת היא שנתניהו לא המציא את זה. גם לאולמרט היתה תאוריית קונספירציה הזויה דומה, על הימין הקיצוני שחבר למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בקשירת קשר לסכל את השלום העולמי שהוא כמעט הביא.
ההבדל הוא שהסביבה של אולמרט בעטה בו, בעוד תאוריית הקונספירציה ההזויה של נתניהו נישאת בפי המוני חסידים שוטים.

* בשם השיוויון – שר החינוך יואב קיש אמר בדיון בוועדת הכספים, שמשימתו המרכזית כשר החינוך היא הגדלת תקציבי החינוך החרדי. ודוק, אין כוונתו לחינוך הממלכתי חרדי, אלא לחינוך העצמאי החרדי. וכפי שעוכר המשפט לוין טוען שמטרת המהפכה שלו היא לחזק את מערכת המשפט, וכפי שעוכר התקשורת קרעי טוען שהוא רוצה להחריב את השידור הציבורי למען חופש הביטוי, כך קיש טוען שהוא עושה זאת למען השוויון.
איזה שיוויון צריך להיות בין חינוך ממלכתי, לבין חינוך של מגזר הבוחר לא להיות חלק מן הממלכה? לדעתי, חינוך פרטי לא צריך לקבל אפילו אגורה מהמדינה. שההורים יבחרו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך ממלכתי חרדי, שעליו ורק עליו צריך לחול חוק חינוך חינם, או לממן מכיסם חינוך פרטי. הרי החינוך העצמאי, בעצם עצמאותו, בוחר לא להיות חלק ממערכת החינוך של המדינה, בשל עמדתו השלילית כלפי המדינה (למעט עמדתו החיובית כלפי כספיה).
איזה שיוויון בין מערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה לשרת את המדינה במסירות נפש למערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה להשתמטות? איזה שיוויון בין מערכת חינוך שמספקת לתלמידים כלים להיות אזרחים תורמים ומועילים, למערכת חינוך שמונעת מתלמידיה את הכלים שיאפשרו להם להיות אזרחים תורמים ומועילים?
אילו אמר השר שבשם השוויון הוא יתגבר ויחזק את החינוך הממלכתי החרדי, כדי שיהווה אבן שואבת לילדים החרדים, הוא היה ראוי לשבח ולברכה.

* חוק יסוד: השתמטות – ההפטרה שנקרא השבת, שבת שירה, מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.
"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."
מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.
על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים ומנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."
זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. וכעת יש המנסים להגן עליה בחוק יסוד. חוק יסוד: לימוד תורה, הוא נקרא בכיבוסית. נכון יותר לכנותו חוק יסוד: השתמטות. ואולי דווקא חוק יסוד: חילול השם.

* השמאל האמוני – בשבוע שעבר נערך כנס יסוד של השמאל האמוני; ארגון של דתיים וחרדים שמאלנים, בהשתתפות 700 איש.
עמדותיהם – רחוקות מעמדותיי, אבל אני שמח על ההתארגנות. אני חושב שהיא נושאת בשורה לחברה הישראלית בכלל ולציבור הדתי בפרט.
צביעת כל הציבור הדתי בצבע פוליטי אחיד, רעה לחברה הישראלית ולחברה הדתית. גיוון אידיאולוגי ופוליטי בציבור הזה, טוב לחברה הישראלית כחברה מגוונת ופלורליסטית.
אם יש רק קוטב אחד לציבור הדתי, פירוש הדבר הקצנה הולכת וגוברת בכיוון הימני, החרדי, הלאומני והביביסטי. טוב שהחברה הזו תאוזן בקוטב נגדי. בחברה דו-קוטבית יש רצף דעות. כשיש רצף דעות, יש מרכז, יש מתינות, יש הבנה למורכבות.
אנשי השמאל האמוני מאמינים ופועלים לאור ערכים יהודיים. הם אמנם מבודדים ערכים מסוימים ומבליטים אותם באופן בלתי פרופורציונלי, על חשבון ערכים אחרים, אבל גם הקוטב האחר עושה זאת, בערכים אחרים. גם מהבחינה הזו, חברה דו-קוטבית עשויה ליצור רצף מגוון של שילוב בין הערכים האלה. המגוון הזה יציג מורכבות, והמורכבות הזו חשובה וברוכה.
תרומה נוספת של השמאל האמוני היא לשמאל הישראלי. עצם קיומו של שמאל אמוני, עשוי למתן את המגמות בשמאל של התרחקות מהיהדות, של שנאת הדת ושל שנאת דתיים.

* שקדיה – איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?
מדי שנה אני מנחה סדרי ט"ו בשבט, ותמיד חד את החידה הזאת. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".
כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן בתשע"א, 2011. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר על פי הזמנתי, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא היתה זו סתם הבלחה של דושמן. היתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.
ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה".
... ומאז, בכל סדר ט"ו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.
אגב, עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה."

* ביד הלשון: אל תגיד נגיד – פרק בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", שעסק באזהרת נגיד בנק ישראל מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה המשטרית ובמתקפה הפרועה על הנגיד, קיבלה את הכותרת "אל תגיד נגיד".
הכותרת לקוחה מהמערכון של "הגשש החיוור" "שיח טבחים". הטבחים הוותיקים, "מארבעים ושמונה", פסח (פולי) וינואר (שייקה), לועגים לרס"ר המטבח הצעיר, "מששת הימים", המכונה בשל כך "ששת" ובשם החיבה "ששתוניניו" (גברי).
הם מרבים בעלילות גבורה מארבעים ושמונה, והוא מנסה לספר להם ש"גם אצלנו בששת הימים... גם לנו היו מקרים בששת הימים".
ינואר: נגיד.
ששת: אל תגיד נגיד.
ינואר: אני אגיד נגיד.
ששת: אתה לא תגיד נגיד.
פסח (בצעקה): הוא יגיד נגיד!
אורי הייטנר