כדי לקבל אישור להפגנה יש לשלם סכומי עתק למשטרה ולעירייה. יש כמובן הוצאות נוספות. פרסום, מודעות בעיתונות, שכירת פועלים להקמת במות, בניית הבמות, שכירת ציוד תאורה והגברה וכו' וכו'. הוצאות במיליונים. בייחוד בהפגנות ענק נשנות וחוזרות כמו אלו שנערכו בקפלן ובכיכר הבימה, העולות הון עתק.
אהוד בן עזר שואל ובצדק, מי מממן את ההפגנות? [אהוד: ואת עשרות אלפי הדגלים!]
לאור ההתערבות של ארה"ב בעניינים הפנימיים של ישראל כפי שעשה בלינקן, יש חשיבות רבה בגילוי נאות מיהם הגורמים המממנים את ההפגנות.

תיבנה ותיכונן עטרות
בהמשך לסיפור המרגש של רות דנון על עטרות הגיעה העת לבנות במקומה שכונה יהודית בדיוק כפי שנבנתה שכונת נווה יעקב על אדמת הכפר נווה יעקב הכפר העברי שנחרב במלחמת השחרור. בעטרות כבר לא יקום שדה תעופה ולכן יש להקים על אדמותיו שכונה יהודית.

כל הארץ דגלים דגלים – דגלי סייקס
כל הארץ דגלים דגלים, עם רוקד גלים גלים
עם שמח, טף צוהל – חג היום לישמעאל.

ערבים רוקדים ושמחים על רצח היהודים בירושלים
בתוך בית החולים שערי צדק:
https://rotter.net/forum/scoops1/779458.shtml
סטודנטים ערבים שמחים על רצח היהודים במכללת הדסה:
https://rotter.net/forum/scoops1/779434.shtml
נהגת ערבייה שמחה על רצח יהודים:
https://rotter.net/forum/scoops1/779465.shtml
הפגנה ביפו בתמיכה בטרור הערבי:
https://rotter.net/forum/scoops1/779362.shtml#1
מפגן תמיכה בטרור הערבי באוניברסיטת תל אביב: ''לא נעצור אפילו אם יהיו כל יום אלף לוויות'':
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779724&forum=scoops1
הפגנת תאי סטודנטים ערבים עם דגלי סייקס באוניברסיטת תל אביב. סרטוני וידיאו:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779725&forum=scoops1
נורית ברקאי, יו"ר קיבוץ ראש הנקרה שבצפון מעלה את דגל סייקס:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779835&forum=scoops1
ענת סרגוסטי, האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה שהתפרסמה בפגישתה עם מוחמד יאסר ערפאת, יוצאת בקריאה: "ערבים אל תקפלו את דגלי פלסטין!":
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-31/ty-article-opinion/.premium/00000186-0366-d9b4-afb7-0f7f4c930000

יש המאבד את אברו בשעה אחת
יש הקונה את עולמו בשעה אחת, ויש המאבד את אברו בשעה אחת. ואלו המאבדין: משה קצב, מאיר שטרית, ציון סילבן משה שלום, אפרים נבעה-נווה, אברהם חימי. ודוק: זו אינה מזימה אשכנזית.

אֲשֶׁר יָצַר נוסח ספרד ו"אֲשֶׁר יָצַר" (מבוטא אשר יוצר במלעיל)
נוסח אשכנז:
נוסח אשכנז: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, או יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות."
נוסח ספרד ועדות המזרח: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, או אִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות."
ההבדל בנוסח הוא שלוש מילים: הספרדים ועדות המזרח מוסיפים לתפילה את המילים: "ואפילו שעה אחת..." המסקנה מכך היא, שהספרדים אינם מסוגלים להתאפק אפילו שעה אחת. האשכנזים לעומתם מסוגלים לדחות סיפוקים. מעניין שהעורך אהוד בן עזר למרות היותו אשכנזי בחר דווקא לאמץ את נוסח ספרד והמזרח לסיום כל גיליון. הוא כמובן צודק בהחלט, בגיל מבוגר הנוסח הזה עדיף. אסור להתאפק אפילו שעה אחת.

"דמוקרטיה מתגוננת"
שוקן ונבזלין בתפקיד ז'דנוב
"הארץ" כ"פרבדה"
הטייקונים הקפיטליסטים אנשי הימין הבורגני, והאקטיביסטים הפרו-איסלמיים, שוקן ונבזלין, הכריזו על עצמם "שומרי הדמוקרטיה" לצורך זה הם עשו בעיתונם, העיתון הערבי בעברית אל-ארצ''י, טיהור בנוסח ז'דנוב ופרבדה. לתפיסתם על העיתון לשקף את "האמת". לכן החליטו לפטר את הפובליציסט גד טאוב.
גיא רולניק העורך מטעמם את "דה מרקר" מסביר את הטיהור: "תפקידו העיקרי של עיתון אינו להביא את כל הדעות אלא לחתור לבירור האמת (פרבדה) ולקדם סדר יום, על בסיס הערכים שעורכי העיתון תופסים כאינטרס הציבורי. עיתון הוא לא פלטפורמה שנותנת במה לכל מידע ורעיון.
"ד"ר גדי טאוב. כוכב תקשורת של מחנה נתניהו, ויש לו במות רבות שהוא יכול להשתמש בהן כדי להשמיע את דעותיו. תפקידה של העיתונות הוא לקבוע סדר יום של הנושאים החשובים לדיון ציבורי, ובעיקר לפעול בתוך מערכת ערכים מסוימת שבה לשקר, למניפולציה, לתעמולה מטעם, להסתה ולגניבת דעת — אין מקום.
"המוניטין של 'הארץ' שהם מעסיקים עיתונאים ועורכים המחליטים מה ראוי לפרסום, מה לא ראוי לפרסום ומה חשוב לפרסום. טאוב לא צונזר, לא הושתק ולא הודר – נמנעה ממנו במה מאוד ספציפית שעורכיה הגיעו למסקנה שכתביו לא ראויים לפרסום אצלה.
"תפקידה של העיתונות הוא לקבוע סדר יום של הנושאים החשובים לדיון ציבורי. עיתון אינו במה לכל תוכן ולכל מנעד הדעות. לעיתון יש ייעודים חשובים, ובראשם לאתגר את מוקדי הכוח, לבצע תחקירים ולייצר סדר יום המבוסס על ערכים מסוימים."
(גיא רולניק, "העיתונות שביבי ולוין רוצים בדרך לכינון הדיקטטורה שלהם", "אל-ארצ'י"27.1.23)
https://www.themarker.com/law/2023-01-27/ty-article/.highlight/00000185-ee48-dcb6-ab9f-ffe88ccb0000
הנה הפרדוקס הגדול. מחד שוקן ונבזלין מציגים את עיתונם "דמוקרטיה מתגוננת", ולצורך הגנה על "האמת" (פרבדה) הם "מטהרים" את עיתונם מגד טאוב, ומאידך הם מתנגדים לכל ניסיון אמיתי של "דמוקרטיה מתגוננת" הנאבקת נגד הכנסת תומכי החמאס והג'יהאד המכריזים בריש גלי כי מטרתם לחסל את הדמוקרטיה הישראלית לכנסת.
אין ספק, מאז ההשחתה הגדולה שעשה המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ לעיתונות הישראלית בקבעו את תורת האיתרוג שלו, לפיה אסור לעיתונאי לדווח אמת, אלא אם היא משרתת את הפוליטיקה שלו, יש כאן עוד צעד נוסף לחיסול העיתונות החופשית והפיכתה לעיתונות פוליטית בנוסח סובייטי.
הערה לסיום: אין ברצוני לומר שאין לבקר את דברי גד טאוב. היה עליו למשל לפרסם גילוי נאות שהוא ממומן בחלקו ע"י מוסד הונגרי, אבל דעותיו מעניינות וחיוניות לכל אדם דמוקרטי הרוצה להבין את המציאות.

ההפיכה הפשיסטית של איריס פרומרמן-לעאל
כחלק מ"הדמוקרטיה המתגוננת" של שוקן ונבזלין לכתבת עיתונם "אל-ארצ'י", איריס פרומרמן-לעאל יש פתרון כיצד להגן על הדמוקרטיה. הפתרון פשוט לחסל אותה:
"אנחנו," כותבת פרומרמן-לעאל, "נמצאים במלחמת הגנה, ההפגנות לבדן לא יצילו אותנו; קרנות הון סיכון או ההיי־טק לבדם גם הם לא יצילו אותנו; גם לא התראות של כל הכלכלנים הבכירים, או זעקותיהם של משפטנים. כל אלה חשובים אבל צריך להפוך גם את הנבצרות לחלק לגיטימי מהדיון הציבורי. במקרה של אריאל שרון הסיבות היו רפואיות; במקרה של אהוד אולמרט קבע השופט אשר גרוניס, כי אם יתברר שהתנהלותו אינה מאפשרת לקיים את החקירות נגדו באופן ראוי, יוכל היועץ המשפטי להגדירו כמי שנבצר ממנו למלא את תפקידו.
"הדמוקרטיה שלנו היתה זולה מדי, לא הגנו עליה כפי שראוי להגן על דבר יקר ערך, ויש לכך סיבות המגיעות עד לכיבוש ולשליטה המחפירה בעם אחר. לא עוד. מאבק חסר פשרות להצלתה חייב לכלול את האפשרות שנשק יום הדין, הכרזה על נבצרותו של נתניהו, יעמוד על הפרק. הדבר היחידי שאינו על הפרק הוא הפסד במאבק."
(איריס לעאל, "כן נבצרות", (בגרסת האינטרנט: "הדמוקרטיה שלנו זולה מדי רק נבצרות תציל אותה"), "אל-ארצ'י", 29.1.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-29/ty-article-opinion/.premium/00000185-f92c-d0b6-a9ed-fbae24ff0000
הבנתם? כדי להגן את הדמוקרטיה יש לחסלה ע"י הכרזת נבצרות של ראש הממשלה הנבחר. זהו פשיזם אנטי-דמוקרטי קלאסי. בזמנים אחרים היתה ודאי פרומרמן-לעאל מחליפה את קלרה פטצ'י.
[ויקיפדיה: קלארה פטצ'י הייתה פילגשו של הרודן הפשיסטי האיטלקי, בניטו מוסוליני. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה היא נרצחה, יחד עם מוסוליני, על ידי פרטיזנים איטלקיים].

עמוס שוקן: "לפני הריגתו הוא לא היה מחבל."
זה שנים שעיתון "הארץ" הפך להיות עיתון ערבי בעברית – "אל-ארצ'י". בעבר זה התבטא בעיקר במדור "דעות", אך לאחרונה הדבר בולט יותר ויותר בצד החדשותי בדרך ניסוח הידיעות. למשל: מחבל חמוש באקדח חדר לקדומים וחוסל. ב"אל-ארצ'י" הופיעה הכותרת הבאה: "איש ביטחון בהתנחלות ירה למוות בפלסטיני." כשהעירו לשוקן, מה זו הנדסת התודעה הזו? הוא ענה "מה הבעייה עם הדיווח הזה? נראה לי דיווח תקין. הפלסטיני עוד לא היה מחבל כשנורה למוות, וכתבנו שפיקוד העורף הורה לתושבים להיכנס לבתים מחשש לחדירת מחבלים. כנראה אחרי שהתברר שאף מחבל לא חדר ביטלו את ההנחיה."
https://twitter.com/AmosSchocken1/status/1619997322775261184
הבנתם? לפני שהמחבל נורה הוא לא היה מחבל אלא סתם מענטש בן אדם. רק ברגע שהוא נורה הוא הפך למחבל...
אמירותיו של הקצין הצרפתי המרקיז לה פליס שהפך למרשל צרפת, והשתתף בקרב פאביה, נהפכו לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם ללא טעם. למשל האימרה שלו: "רבע שעה לפני מותו היה עדיין חי." הביטוי הצרפתי: Une vérité de la Palice – האמת של לה פליס, נוצר בעקבות אמירותיו. הטייקון הקפיטליסט, עמוס שוקן עולה על לה פליס. מחבל רגע לפני מותו לא היה מחבל. "האמת של שוקן".

לשם מה ויאגרה?
מחבלים הכלואים בבתי הכלא נהנים ממגוון תרופות שאינן בסל הבריאות. הם זכאים למשל לשפר את תפקודם המיני בעזרת ויאגרה, להתמסטל עם קאנביס רפואי, להעלות את מצב הרוח בסיוע ציפרלקס, או להירגע עם קזנקס. משמע שהאסירים הביטחונים לא מקבלים רק תרופות מצילות חיים, אלא נהנים מתרופות המשפרות את איכות חיים.
https://rotter.net/forum/scoops1/779775.shtml
השאלה המעניינת היא מי בדיוק הוא המושא הנהנה מהוויאגרה בכלא? האם אנשי החמאס מזיינים את אנשי הג'יהאד האיסלמי, או להיפך? או ששניהם את אנשי אש"פ?

אין גבול לטיפשות (1)
לאלברט איינשטיין מיוחסת האימרה הבאה: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. ואני לא בטוח לגבי הראשון."
מסתבר שלאמירותיו הטיפשיות של יאיר למפל אין גבול. הנה ההסבר של לפיד לפגיעה של ההפיכה המשפטית בכלכלת ישראל: ''המשקיע יעדיף את סינגפור''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779543&forum=scoops1
https://rotter.net/forum/scoops1/779543.shtml
סינגפור כידוע אינה דמוקרטיה ליברלית למופת. וודאי לא בהשוואה לישראל. אם המשקיע יעדיף את סינגפור בגלל משטרהּ הלא דמוקרטי, למה שינטוש את ישראל? ללמפל-לפיד פתרונים. ואולי דווקא סינגפור וסין שאינן דמוקרטיות קורצות למשקיעים?
האם ארה"ב דמוקרטית מישראל? האם שיטת המשפט בה טובה מהרפורמה המוצעת בישראל? האם אין בה מאבק על הפלות למשל?
תום וויס-ליבנה, מייסד היוניקורן וורביט ששווה 2 מיליארד דולר – החליט להגשים את חלומם של מוחמד אל-חוסייני ומוחמד יאסר ערפאת ולרדת מהארץ. הוא הצהיר כי הוא, ששילם מיסים בעשרות מיליונים, יירד מהארץ ויפסיק לשלם מסים:
https://twitter.com/amit_segal/status/1620518384587907072?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
את האיום הזה הוא נתן כבר לפני 3 שנים. מעניין לאן הוא יעביר את הכסף? האם ישחזר את תופעת "שורפי האסמים" מהמרד הגדול שהביאו לחורבן ירושלים?

אין גבול לטיפשות (2)
פרופסור אמריטה באוניברסיטת חיפה, פניה קלויזנר-עוז-זלצברג (הבת של) מתחזה בהפגנה בחיפה נגד הרפורמה המשפטית למרצה בפקולטה למשפטים. נכון הוא שהיא התקבלה לפקולטה באמצעות נפוטיזם, אבל לא כמשפטנית אלא כמרצה להיסטוריה. מסתבר שגם בהיסטוריה היא חלשה. בפתוס רב היא מרעימה בקולה: "דוד בן גוריון היה בעד שוויון מלא לערבים. דוד בן גוריון מתהפך הערב בקברו."
https://haipo.co.il/item/420436
האם אינה יודעת שדוד בן גוריון, כל זמן כהונתו, תמך בממשל הצבאי על הערבים, ומנע הקמת מפלגות ערביות זולת גרורות של מפא"י? למה שיתהפך בקברו לנוכח דמוקרטיה הישראלית הקיימת עתה? אין לפרופסור אמריטה באוניברסיטת חיפה, פניה קלויזנר-עוז-זלצברג, שום בעייה להפגין את בורותה ועוד בטון דידקטי?

נגד דיקטטורה יש להילחם באש
בכנס לשכת עורכי הדין באילת אמר עו"ד דוד חודק, מבכירי עורכי הדין בישראל, בפאנל על המהפכה המשפטית: "אם מישהו יכריח אותי לחיות בדיקטטורה ולא תהיה לי ברירה, לא אהסס להשתמש באש חיה."
https://twitter.com/ErelSegal/status/1620900183214284801?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
אמרתו של עו"ד חודק עוררה התנגדות רבה, אבל הוא צודק. נגד דיקטטורה באמת צריך לעיתים להילחם באש חיה. הבעייה היא אחרת – האם הרפורמה של לוין תביא לדיקטטורה או לא? אם כן, הרי התנגדות באש מוצדקת לחלוטין. דווקא על נתניהו היה להבהיר (כפי שעשה בעבר) שהוא נאבק למען הדמוקרטיה ומי שיבטל אותה ויקים דיקטטורה יש להילחם נגדו באש. בטוחני שגם אביו וגם מורו ז'בוטינסקי היו תומכים בזה.

שלעכט גליק לא בעסער גליק
עו"ד בעסערגליק (אושר יותר טוב) הוא עורך דין מכובד הרץ למשרת יו"ר לשכת עורכי הדין.
יורי וולקוב ז"ל, עובד כוח עזר בבית החולים איכילוב, נרצח בערב יום בדם קר בגלל שאשתו לנה צילמה רוכב אופנוע שעבר באור אדום וכמעט פגע בבני המשפחה שחצו מעבר חצייה. יורי היה המפרנס העיקרי בבית וכעת, מעבר לכאב העצום והתדהמה, לנה אלמנתו מבקשת את תמיכת הציבור בהמשך הדרך והמשך החיים. כל שקל יעזור ללנה לטפל בילדים ולנסות לאזן במעט את הבעיה הכלכלית שנגרמה לה ולבני משפחתה בעקבות הרצח המזעזע.
קרוב ל-8,000 יהודים טובים נענו לבקשה זו ותרמו מכספם לאלמנה כ-900,000 שקל, מתוכם לקח לעצמו עו"ד אייל בעסערגליק 585,000 שקל.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001437284
כשקוראים את המעשה הזה של העו"ד החמדן בעסער גליק, אי אפשר שלא להזדהות עם המשפט של שייקספיר: "קודם כל, בואו נהרוג את כל עורכי הדין."
"The first thing we do, let's kill all the lawyers" (Henry VI, Part 2, Act IV, Scene 2
הרוצה שלעכט גליק ילך לעו"ד בעסער גליק. הרוצה בעסער גליק יימנע ממנו.
וכדי להתגבר על הגועל לפחות תיהנו מהשיר: צריך קצת מזל וקצת אושר.
(ווי נעמט מען אביסעלע מזל, ווי נעמט מען אביסעלע גליק)
https://www.youtube.com/watch?v=o6a4fB1hjok

טרגדיה יוונית
הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מהם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים. בטרגדיה קיים מאבק בין שני כוחות צודקים אשר יוצר ויכוח שהשלכותיו יהיו תוצרים של הגורל ושל שגיאה של אחת הדמויות, היא הדמות הטרגית.
אין ספק שהסיפור הבא הוא טרגדיה יוונית גדולה. פישל ביגלמן נולד ב-1908 בקישינב אז האימפריה הרוסית, היום מולדובה. בהיותו בן ארבע נמלטה המשפחה מהפוגרומים בעיר, היגרה לצרפת, והתיישבה בפריס. מגיל צעיר היה פישל סקרן ועלה על אוניה ולאחר מכן התגייס ללגיון הזרים. ב-1936 בפרוץ מלחמת האזרחים בספרד התנדב לבריגדה הבינלאומית ונלחם בדרגת סגן נגד אנשי פרנקו. הוא נפצע קשה מכדור דום דום בקרסול רגלו ואושפז בבית חולים שם טיפלה בו במסירות אחות רחמניה ספרדיה יפה עדינה וטובת לב בשם כרמלה.
כרמלה נולדה ב-1918 בעיירה טורה בלנקה במזרח ספרד. בנעוריה עברה המשפחה לצרפת שם למדה את השפה הצרפתית. עם שובה של המשפחה לספרד פרצה מלחמת האזרחים כרמלה ואחיה התגייסו לכוחות הרפובליקה והיא עברה הכשרה כאחות בבית החולים שם פגשה את פישל כשטיפלה בו והם התאהבו. הם נישאו בדצמבר 1937, לקראת סוף המלחמה, ובנם יעקב נולד ב-3 לנובמבר 1938 בעיר ראוס (דרומית לברצלונה). עם תבוסת הרפובליקנים בדצמבר 1938 הם ברחו לצרפת דרך כבישים שכל הזמן מופצצים ע"י מטוסים גרמניים. חצו את הגבול לצרפת, והמשיכו ברכבת לפריס למשפחתו של פישל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 פישל גויס ללגיון הזרים הצרפתי. ונלחם בשורות הלגיון עד לכניעתה של צרפת בסוף יוני 1940 כשהצבא פורק.
ב- 14 ביוני 1940 כבשו הגרמנים את פריס. קשה היה לחיות בפריס הכבושה, המשפחה עברה את כל הגזרות על היהודים שהקשו על החיים יותר ויותר, הטלאי הצהוב עם המגן דוד, תפיסת היהודים והמשלוחים למחנות ההשמדה. אביו ואימו של פישל ודודיו נתפסו ונשלחו לאושוויץ באוגוסט 1942 ונרצחו שם. כל המשפחה התפזרה והחליפה מקומות מסתור מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה הצרפתיים.
בקיץ 1943 כאשר הגרמנים סגרו עליהם, פישל ארגן את המשפחה לברוח מפריס דרומה (שכבר היה בשליטת הגרמנים) במטרה להגיע לצפון אפריקה שכבר שוחררה ע"י בנות הברית מיספר חודשים קודם לכן. לפני אחד המחסומים, אמר פישל לכרמלה להיפרד ממנו, ובמידה שייתפס הוא יחבור אליהם בספרד. ואכן הוא נתפס ע"י הגרמנים ונכלא בכלא, אחרי חודשיים הוא הצליח באומץ ובתושיה לברוח מהכלא ולחבור לפרטיזנים שהבריחו אותו לספרד.
בספרד ארגן פישל קבוצת פליטים יהודיים צרפתים ומארצות אחרות והגיע עם כרמלה ויעקב למרוקו באוניה מפורטוגל ב-2 לספטמבר 1943. פישל התנדב מיד לקומנדו של צבא צרפת החופשית של גנרל לקלר ונלחם באיטליה, צנח בדרום צרפת, שחרור פריס ועד לכניעתה של גרמניה. כרמלה ויעקב גרו עד סוף המלחמה בקזבלנקה ויעקב למד בבית ספר צרפתי.
אחרי שחרור צרפת, חזרו כרמלה ויעקב לפריס ב-24 למרץ 1945. והתאחדו עם פישל, והוא התחיל לקבץ את המשפחה ששרדה.
בצרפת קיבל פישל משלטונות צרפת בית (בשכירות) בעיר Sartrouville 18 ק"מ צפון מערבית לפריס. ואימץ עם כרמלה את אחיו הצעיר שהיה בן 13 ונשאר יתום מהוריו שנרצחו באושוויץ והוסתר אצל איכר בנורמנדי משנת 1942 ועבד אצלו בפרך. יעקב הלך לבית ספר בעיר וסבל מהתגרויות אנטישמיות מצד ילדים. פישל לא רצה להישאר בצרפת, למרות שלחם עבורה בגלל שמשתפי פעולה צרפתים הסגירו את הוריו ודודיו לגרמנים.
המשפחה הגיעה לחיפה באוניה "גלילה" ב-11 ליולי 1949. מנמל חיפה, הסיעו אותם לשער העלייה ואחרי שבועיים העבירו אותנו למעברה של בנימינה, הם גרו באוהל, עבדו בכרמים ואחרי כחודש החליטו להצטרף לקיבוץ גבת. המשפחה נקלטה בקיבוץ. פישל היה אופה. עבד בלילות וישן בימים. במאפייה בגבת אפו שני סוגי לחמים: שחור לימי החול, ולבן לשבת. הטעם של שני הסוגים היה נפלא. המאפייה נבנתה ב-1933, עבדו בה גם שני אופים בחצי משרה מ"השרון", ו"עיינות". אפו בה לחם, ועוגות פרטיות לחברים, כל השנה, ללא הפסקה.
כל שנה בפסח היו משביתים את המאפייה. וכך היו חגי הפסח בגבת כשרים. אכלו רק מצות. בשיפוץ מורכב אחד, הרסו את התנור לשם חידושו, ואז הסתבר שניתן להסתפק בלחם קנוי. התנור לא שוחזר ונותרה רק הארובה.
כרמלה אשתו של פישל, עבדה במרפאה. היא היתה התגלמות המושג אחות רחמנייה. בגלל טוב ליבה ועדינותה, עמדו כל הילדים הפצועים על כך שרק היא תחבוש את פצעיהם. אני זוכר שכילד רציתי שרק היא תחליף לי תחבושת.
יעקב, הבן של פישל וכרמלה הגיע לארץ בגיל עשר, וככל ילדי העולים סבל מחבלי קליטה בארץ ובקיבוץ. הקליטה לא היתה קלה. המושג קיבוץ (קומונה) היה חדש. החיים בניתוק מההורים והשינה המשותפת, קשיי השפה, המנטאליות, ה"רוע" של הילדים שמזיקים ל"אחר", ל"שונה". יעקב רצה להיות "צבר" כמו כולם, התבייש לדבר צרפתית עם הוריו, והדחיק הרבה מזיכרונות הילדות שלו. אבל לקח לו זמן קצר יחסית להתאקלם ולהתקבל כשווה בין שווים, ולהשתלב כצבר לכל דבר.
(יעקב בקבוצת מצדה בגבת עם סיום הלימודים 1958).
https://www.nli.org.il/he/archives/NNL_ARCHIVE_AL997009885318605171/NLI
ההתעניינות שלו בטיס החלה בגיל צעיר. מעל קיבוץ גבת (הנמצא כ-3 ק"מ מבסיס רמת דוד) טסו כל הזמן מטוסים והוא רצה להצליח איפה שהצברים של כיתות גבוהות יותר לא הצליחו. ולכן התנדב לקורס טיס, ועבר אותו בהצלחה ב-1960. היה הטייס הראשון של הקיבוץ. מושא להערצה. כדרישת בן גוריון באותם ימים הוא עברת את שמו לגל. בגלל שליטתו בשפה הצרפתית היה מראשוני המטיסים את מטוסי המיראג' שהגיעו מצרפת. לימים היה מבכירי מפקדי חיל האוויר, ומפקד רמת דוד. הוא איפשר לילדי גבת לבקר בבסיס ולראות מטוסים. אני זוכר כילד איך התרגשנו לבקר בהדרכתו בשדה התעופה ברמת דוד ולראות מטוסים.
יעקב התחתן עם עמליה גאם בת הקיבוץ הצעירה ממנו בשנה, והיא עברה לגור עימו בבסיס.
ב-1.2.63 קרתה טרגדיה איומה. חמתו – דינה גאם, הגיעה מגבת לבקרם בשדה התעופה. מרוב שמחה התקרבה אל מטוס "נורד" שהחל לנוע, ונפגעה בראשה מהפרופלור. תאונה איומה. אחרי חודש מתה מפצעיה לאחר ייסורים רבים. אבל כבד ירד על גבת. בניה תבעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב פיצויים מהמדינה בסך של 33,000 ל"י.
ב-1966 עם מלאת 30 שנה למלחמת האזרחים בספרד הוחלט בחברת הילדים בגבת לערוך ערב לזכר המלחמה. אמונה נחמני, שנקראה משום מה בשם הגרמני אֶמָה, ארגנה בחברת הילדים את האירוע. בימים ההם נטולי האינטרנס נאמר לנו שיש חומר על המלחמה בספריית פבזנר בחיפה. נסענו אני ואמה לחיפה. היא היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. הגענו לרחוב הרצל ואֶמָה שאלה את אחד העוברים, "אי הדרך לרחוב פבזנר?" אני התפעלתי מהעברית הצחה. הוא לא הבין את השאלה, לבסוף נמצא אחד שהבין והראה לנו את הדרך. הגענו אך לצערנו לא מצאנו שם דבר. ידענו שפישל השתף במלחמת האזרחים בספרד לכן הלכנו לבקש מממנו שיספר לכל הילדים על המלחמה. למרבה הצער הוא לא לגמרי אימץ את העברית. את הערב ערכנו בסוף במועדון חברת הילדים בקמפ, אבל תוכנו לא זכור לי. משום מה לא עלה אז על דעתנו להזמין את כרמלה שהשתתפה גם היא במלחמה וידעה עברית טוב ממנו.
לעתים היו שרים בגבת את הפזמון של המנון הבריגדה ה-15 שנלחמה נגד הפשיסטים בספרד:
Ay Carmela! Ay Carmela!
במקור השיר דיבר על המלחמה נגד הערבים והפשיסטים שתמכו בפרנקו. אבל בעברית משום מה שרו:
"יש לי דודה אייזן דודה / היא שותה קפה עם סודה / כרמלה היי כרמלה היי כרמלה!"
הימים עברו. יעקב ועמליה גל עזבו את הקיבוץ, יעקב עלה בסולם הדרגות בחיל האוויר, נכנס להיסטוריה כמפקד טייסת 113 נשר בחצור במלחמת יום הכיפורים. צבר מעל 4,000 שעות טיסה ב-400 גיחות מבצעיות מעל שטח אוייב במגוון משימות: משימות תקיפה, משימות מודיעין/צילום אווירי ומשימות אוויר-אוויר, כולל הפלת 2 מטוסי קרב סוחוי 7 ומיג 21.
יעקב השתחרר מהצבא ופתח בקריירה אזרחית מתגמלת. ועמליה נעשתה גננת. הם קנו וילה מפוארת ברמת השרון ופעם בשבועיים באו לביקור אצל הוריהם בגבת. נולדו להם ארבעה ילדים יפים ומוצלחים. הבן הבכור עופר יצחק גל הלך בעקבות אביו ונעשה טייס בחיל האויר, ואחר כך למד רפואה והיה רופא. נישא ונולדו לו חמישה ילדים. גאוות אביו ושמחת אימו. משפחה למופת. תמצית התגשמות החלום היהודי-ישראלי. מבחוץ מושא לקנאה.
ב-2018 יעקב נפטר, ובחר להיקבר בבית הקברות האזרחי בגבת ליד הוריו. נשארה האלמנה עם ארבעת ילדיה. ורק אז ניתן היה לפרסם את הטרגדיה המשפחתית.

לב ניקולייביץ' טולסטוי אמר באנה קרנינה:
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."
ב-12.1.23 שודרה בתוכנית המקור בערוץ 13 סרטה של ענת גורן המספר את סיפורה המזעזע של האחות הצעירה והיפה במשפחת גל, הילה גל-צור (51).
https://13tv.co.il/item/news/hamakor/season-22/clips/qwdz6-903390562/
הילה מספרת שאחיה הבכור, הגדול ממנה בעשר שנים, עופר, נהג לאנוס אותה כמה פעמים בשבוע במשך שנים רבות מאז שהיתה בת ארבע. ילדה קטנה מגיל ארבע מנסה מדי לילה להימלט מחדרה ולישון במסדרון ליד חדר הוריה, כאשר אלו לא מצליחים לשים לב לכך שמשהו רע קורה לילדה, והיא אינה מספרת להורים מפחד אחיהּ.
"הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע," סיפרה הילה. "אני יודעת את זה רק לפי הבגדים שלבשתי, אני לא ממש זוכרת מה הוא עשה לי פיזית, רק ידעתי שזה נורא כואב, שזה אסור ושאני פוחדת ממנו פחד מוות. שיוויתי אותו למפלצת, לזאב הרע, חייתי בפחד מצמית. ידעתי שאם אתנגד או אספר זה יהיה הסוף שלי. הפחד הקיומי חזק כל כך שהוא נשאר גם בגיל מבוגר יותר. היה מעגל שהתקשיתי לפרוץ ולפי ההתנהלות בבית ידעתי שיאמינו לי, אבל לא יוציאו אותו מהבית.
"עזבתי את הבית בגיל 17 ועברתי לגור עם חבר שלי. באחד הימים באתי לבית ההורים, נרדמתי על הספה, ואז הוא אנס אותי בפעם האחרונה. גם אז קפאתי מרוב פחד אבל אחרי האונס הזה החלטתי שגם אם הוא יהרוג אותי, לא אעבור את זה שוב. בגיל 19 שוב ישנתי אצל ההורים, הוא נכנס ופשוט צרחתי והוא ברח. הייתי בטוחה שהוא יחזור להרוג אותי, אבל כבר לא היה אכפת לי.
"בגיל 20 סיפרתי לאחותי והיא לקחה אותי להורים. אימא שלי היתה בשוק חייה ואבא שלי הלך לחפש את האקדח כדי להרוג אותו. מנעו ממנו. היה לי ברור שהם מאמינים לי. הם סיפרו שזימנו אותו לשיחה והוא הודה בכל המעשים. כשאבא שלי רצה שאבוא לארוחת חג פסח ואשב מולו בשולחן עם כל המשפחה המורחבת, אמרתי לו שאני לא מוכנה לראות אותו יותר והם ביטלו את הארוחה ונסעו לאילת בלעדיי, כדי שבמשפחה לא ישאלו שאלות.
"אמרתי להם שאני רוצה להגיש תלונה במשטרה, אבל אבא שלי אמר 'אנחנו לא נוכל לעמוד במשפט, אימא תתאבד או תשתגע.' הרגשתי שאני אהרוס את המשפחה אם אתלונן. הם הבטיחו לנתק את הקשר איתו. הייתי אסירת תודה, הרגשתי שאני מבקשת משהו שאולי אפילו לא מגיע לי, שהם עושים מעל ומעבר ליכולותיהם, ולמרות שידעתי שהמקום שלו הוא בכלא לא הגשתי תלונה."
המשפחה, סיפרה הילה, הוציאה את כל תמונותיו של אסף מהאלבומים המשפחתיים ונידתה אותו. זו היתה עיסקה לשמירת שלום וכבוד המשפחה. אי תלונה תמורת נידוי. לימים לאחר שהילה חזרה מחו"ל נודע לה בדרך המקרה דרך האחיין הצעיר שהמשפחה ממשיכה בכל זאת בהסתר ממנה להיות איתו בקשר.
עם מותו של האב יעקב גל, נחשפו בפני הילה כל הסודות והשקרים שהוסתרו ממנה. והתברר לה שהוריה עמליה ויעקב המשיכו לנהל מערכת יחסים עם עופר ובני משפחתו תוך שהם מרמים אותה. גם אחיה עמית, ואחותה נירית הפנו לה עורף, כולם שמרו על קשר הדוק איתו ועם משפחתו ועזרו בגידול ילדיו, ובכל הזמן המשיכו לשקר לה ולילדיה, שלא ידעו כלל על קיומו של הדוד שלהם. ולא די בכך מיד לאחר גמר תקופת ההתיישנות עבר עופר עם משפחתו לגור ברמת השרון לא רחוק מהמושב בו היא גרה.
בגלל חוסר היכולת לתבוע את אחיהּ אסף בגין התיישנות החליטה הילה לפרסם את הסיפור ברבים כדי להשתחרר לדבריה מהסוד הנורא והמועקה שאוכלת אותה מבפנים שנים רבות. "רציתי," אומרת הילה, "להשיג את הביטחון והצדק שמגיעים לי וגם להעלות למודעות ציבורית את העוול הבלתי נתפס של חוק ההתיישנות, במקרה של עבירות מין במשפחה."
בסרט היא מתכננת עימות עם אחיהּ עופר. היא אורבת לו ביציאה ממקום העבודה ברמלה, הוא מזהה אותה אך מתחמק מהמקום בתירוץ שצריך לקבוע זמן לפגישה.
"לאחר העימות איתו," מספרת הילה, "נפגשתי עם אימא ואמרתי לה שלא נשאר לי מה לעשות חוץ מלחשוף לציבור את סיפור חיי. היא אמרה שהיא לא חושבת שזו הדרך, אבל היא נותנת לי את ברכת הדרך. רציתי לרתום אותה לצידי, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לקבור את הבן שלה. ואפילו שהנזק לא היה כל כך גדול. אחרי השידור רוב בני המשפחה לא הגיבו לנאמר בסרט, עמית, אחיה הצעיר, הגיב למערכת 'המקור', ואמר שהסרט רצוף באי־אמיתות ושאני מכפישה משפחה שלמה."
הילה גל-צור דורשת כעת מעופר שלוש דרישות:
1. שעופר יכיר במעשיו. הוא הכיר. עופר הודה בפני הילה ובפני הפסיכיאטר שהלך אליו, שנהג לאנוס את אחותו. להגנתו הוא אמר להילה: "הייתי מאוהב בך."
2. שישלם לה פיצוי על הסבל. הוא הסכים לשלם 1,200,000 שקל היא דורשת יותר.
3. שיעזוב עם משפחתו את רמת השרון למקום הרחוק מהמושב בו היא גרה. הוא לא נענה.
בתגובה אמר עופר לתוכנית המקור: "מדובר בסכסוך משפחתי בן למעלה מ-30 שנה שהונדס באופן מגמתי, מניפולטיבי ושקרי. שידור הכתבה מתרחש רק לאחר שדרישות כספיות דרקוניות של מיליוני שקלים לא נענו. אין בכוונתי לנהל את הסכסוך באמצעי התקשורת."
בנוסף פתחה הילה ובצדק מאבק ציבורי לשנות את חוק ההתיישנות בעבירות מסוג זה.
שכניו של עופר ערכו הפגנה מול ביתו שיעזוב את רמת השרון:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=778965&forum=scoops1

"כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."
טרגדיה משפחתית הגדולה יותר מכל טרגדיה יוונית. לב מי לא יזדהה עם הילה ועם הסבל הנוראי שעברה, סבל ללא קליימקס התרה, ללא נקם או שילם. ולב מי לא יזדהה עם האם הנדרשת לנדות מחייה ומחיי משפחתה את בנה האהוב, עבריין המין שפשע והרס את חיי בתהּ, ואת וחמשת נכדיה שלא חטאו. בן, גם אם פשע, נשאר בשביל אימא בן. אין בכוחה של אם לעשות כן. במי אם כן לבחור? בבת או בבן? עם מי להזדהות?
ישאל כל אחד את עצמו מה היה עושה במקרה דומה.
מטרת הטרגדיה לפי אריסטו בספרו הפואטיקה היא להביא את נפש האדם לקתרזיס – טיהור, מירוק, הזדככות מכל רע. אולי הטרגדיה הזו תעשה את כולם טובים יותר.
נעמן כהן