על הספר "עטרות" מאת אסתר שטרייט-וורצל

עמיחי 2006, 398 עמ'

מצאתי לנכון להעניק לרשימה הזאת את הכותרת "כמו עוף החול", כשאני מצטט את אחד הגיבורים של הספר שאיפיין במילים אלו את קורותיו של מושב עטרות, שתושביו התמודדו עם התנכלויות הכפרים הערביים מסביב במאורעות 1929, 1939-1936, שהגנו בחירוף נפש על כפרם כאשר הצבא העיראקי והלגיון הירדני תגברו את הכפרים הערביים שמסביב, ועמדו להשמיד את הכפר על יושביו ב-15.5.1948, כשהנשים והילדים נאלצים להתפנות לירושלים, והלוחמים המותשים נדרשים, בסופו של דבר, לנטוש גם הם את המושב ולהצטרף לכפר הסמוך נווה יעקב. שם הם נלחמים בקרב גבורה, כשברור להם שאין להם כל סיכוי לשרוד.

דויד שאלתיאל, מפקד כוחות ההגנה בירושלים, קיווה שלוחמי עטרות ונווה יעקב יעכבו את המתקפה הגדולה על ירושלים. בקרב הזה יש אבדות כבדות, והשורדים נאלצים לקבור את הנופלים ולשאת את הפצועים באלונקות. הם ממוקמים בכפר הנטוש ליפתא, ואחר כך, ב"דרך בורמה", הם מוסעים ליפו, וממקמים אותם בבית נטוש. המוסדות מציעים להם להתפזר במושבים קיימים, אך הם מתעקשים להמשיך להיות יחד. לבסוף המוסדות מציעים להם להתיישב בכפר הטמפלרי הנטוש וילהלמה. המקום הרוס, שורץ נחשים, עקרבים, תנים ושועלים, והשורדים, כמו עוף החול ממש, אוזרים כוחות ומקימים כפר לתפארת.

הספר מתחיל בהתנצלות המחברת על כך שלמרות בקשות בני המתיישבים בעטרות, היא לא כתבה רומן היסטורי לבני הנעורים, אלא רומן בדיוני שבבסיס מסופרות בו קורות חייהם של החלוצים שיסדו את המושב ויישבו אותו מ-1918 עד מאי 1948 (הקרקע נרכשה מהכפרים הערביים כבר ב-1912). התחושה היא שהמחברת, הידועה מאוד כמספרת אהובה על בני הנעורים, התכוונה לכתוב הפעם רומן למבוגרים, כי הסצנות הקשות שבספר אולי לא ממש מתאימות לקוראים הצעירים, אבל באמת כמה סממנים של הסוגה הזאת מורגשים לאורך כל הספר: הדיאלוגים בין אחים ובין ילדים ובין הוריהם הם תמיד הרמוניים, והרי לא כך קורה במציאות, בעיקר לא בין הורים ובין ילדים שמגיעים לגיל הנעורים הפרובלמטי. וכן, לעיתים הרפליקות שבין הדוברים נועדו לקורא, ולא לבן השיח. והרי דוגמה: שני צעירים הולכים להטמין מוקשים מסביב למושב, ואחד מהם, נחומי, מסביר לחברו, דודי, מה המטרה בהטמנת המוקשים (עמ' 322).

אלה באמת זוטות, כי בסופו של דבר מדובר ברומן מרתק, ומרגש, לעיתים עד דמעות. הקורא מקבל תמונה מלאה של ייסורי החלוצים הראשונים, כאשר במשך שנים רבות חיו במקום ללא מים (קנו מים בחביות בכפר הערבי קלנדיה), בלי חשמל (השתמשו בעששיות ובפתיליות), בעבודה מפרכת של סיקול אבנים, נטיעת מטע וכרם בכלים פרימיטיביים, ובמגורים בצריף רעוע העף ברוח.

הקורא מתוודע אל המגוון האנושי של קבוצת החלוצים: מיעוטם צברים מההתיישבות העובדת, שלושה אחים באו ממשפחה דתית בצפת, זוג אחד מגיע מירושלים, כשבת הזוג היא בת מאה שערים, והחתן המיועד נאלץ להתחרד כלפי חוץ כדי שיוכל לשאת את בחירת ליבו.

תשומת לב מיוחדת מקדישה המספרת למשפחת הופמן, שעלתה מגרמניה כשהתגברו התנכלויות הנאצים נגד היהודים – מדובר במשפחה אמידה, האב, ארווין, עורך דין, והאם, לילי, פטורה מחובות הבית, כי יש לה עוזרת ומטפלת גרמניות, והם חיים ברווחה כלכלית ותרבותית. ברור שאין כל סיכוי שארווין ישמש כעורך דין בארץ, היות שאיננו יודע מילה עברית, וסדרי המשפט הגרמניים שונים לחלוטין מאלה האנגלים המקובלים בארץ. הם רוכשים חלקה בעטרות, ונבהלים מהעזובה במקום (משפחה שגרה שם קודם נטשה ועברה לתל-אביב). אנשי המושב מנסים להקל עליהם, עוזרים בשיפוץ הבית, בטיפול בפרות שהבעלים הקודמים השאירו במקום, ברכישת אפרוחים, ובקניית מים בקלנדיה. ארווין מתחלחל כשהוא רואה באיזו הוויה פרימיטיבית חיים הערבים, הוא מתחלחל כשהוא רואה את הילדים הלבושים סחבות ומקבצים נדבות, כשגופם מעולם לא רוחץ, ועיניהם לוקות בגרענת.

אנחנו מתוודעים לבדידות של החלוצים, אשר למרות הקרבה לירושלים (11 קילומטרים בלבד), מסוכן לצאת בדרכים משום התנכלות בני הכפרים הסובבים את המושב. הנהג המסור, מוישה (זה שחיזר אחרי חנה ממאה שערים, ונאלץ להתחרד לזמן מה), מותקף באחת הנסיעות ומאבד את חייו. זה לא האסון היחיד שפוקד את חנה – בנה זאביק שנסע לארצות הברית ללמוד באוניברסיטה, מגויס לצבא עם כניסת אמריקה לקרבות מלחמת העולם השנייה, ונהרג בקרב. ואם לא די בכך, בנה השני נחומי, עלה על מוקש, ועמד על סף מוות, כשהוא, לבסוף מצליח להחלים (בבית חולים הדסה בתל-אביב), לאחר שכרתו לו רגל. האבל של מוישה על זאביק קורע את הלב (עמ' 194-192), הוא מסרב להצדיק את הדין כמו איוב ("ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך"), כפי שמפצירה בו אשתו, חנה, חניכת העולם החרדי.

האובדן אורב לחלוצים מכל כיוון – חסדאי, ראש הוועד, שיצא להביא ארצה עולים בלתי לגאליים, נהרג בתאונה באיטליה, מוישה הנהג, נהרג בהתקפה על האוטובוס. מיכאל בנם הבכור של ארווין ושל לילי, נפגע מרסיס פגז, ומת ממש בידיו של אביו בקרב האבוד בנווה יעקב, וגם כאן מתואר איך חשך עולמו של ארווין, וזה מבוטא במילים שאינני מאמין כי יש מי שלא ידמע לקריאת הקטעים (עמ' 359, 364).

מיד אחרי שמיכאל נהרג, נהרגה גם תמר, אהובתו, בת יחידה לאימה שגרה בירושלים, תמר שמיאנה להתפנות מעטרות, כשהסטודנטים הירושלמים שבאו לסייע בהגנה על היישוב פונו מהכפר. וגם גורלם של 16 מהסטודנטים האלה היה רע ומר: הם קיבלו פקודה לתקוף אוטובוס ערבי שמגיע מרמאלה ללטרון, כתגובה להתנכלות לתחבורה יהודית. התכנון היה לקוי, וכל השישה-עשר מקפחים את חייהם כשהמון ערבים מתעללים בהם בעודם חיים, וגם לאחר מותם.

הסופרת מיטיבה לתאר את הווי בכפר, את משחקי הילדים, את ההתאהבויות שבין הצעירים, את החגים שהשמחה בהם לא האריכה זמן בשל המוות והאבל שפגע בהם. יש תיאור מרתק של האנגלים המחפשים נשק במושב, וילדה קטנה מבינה שאביה החולה איננו מודע לסכנה שאקדח נמצא אצלו בארון. בתושייה היא מחביאה את האקדח בערימה של חצץ. בפעם השנייה הגיעו הבריטים עם מידע מדויק, ומצאו את הסליק מתחת לרצפת הכיתה בבית הספר, החרימו את הנשק, ואסרו את ראש הוועד.

מתוך הפסיפס האנושי המעניין שספר זה מתאר, אזכיר את הקשר בין היהודים לשכניהם בכפר קלנדיה. אחד מבני המושב, יואב, הוא חבר נפש עם הילד הערבי פאוואד. הם מכריזים על עצמם באחים. כאשר האו"ם אישר את חלוקת הארץ, והתאפשרה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פאוואד בא בסתר להודיע ליואב, כי בכפר מתכננים להשמיד את עטרות, ומסתבר שגם הוא סבור שהארץ כולה צריכה להיות ערבית, ואין מקום למדינה יהודית.

דמות אחרת שאוהדת את היהודים, ומודיע להם כל פעם שסכנה מתקרבת, הוא סעיד, שמרננים כי הוא פרי אהבה אסורה בין חלוץ מראשוני עטרות ובין אשת מוכתר הכפר הערבי. החלוץ מוכה על ידי שליחיו של המוכתר, ונדרש להסתלק מהמקום, אחרת יירצח. סיפור זה קשה לעכל, שהרי אם היה חשד כזה, כמקובל בעולם המוסלמי – היו רוצחים את האישה בשם "כבוד המשפחה".

פאוואד וסעיד באים לבקר את אנשי עטרות במקומם החדש בווילהלמה לאחר מלחמת ששת הימים.

פרשה אחרת בנושא הזה הוא סיפורה של פטמה הקטנה, שהתאהבה בגן הילדים במושב, ואף למדה בו חודשים אחדים. כאשר אביה מחמוד ביקש שבנו ילמד אצל היהודים, ממוסדות היישוב לא ניתן אישור, והאיש נמלא משטמה כנגד היהודים המתנשאים.

ברור שרק רמזתי למכמני היצירה הזאת, אבל ללא ספק, הקורא בספר זה יתוודע אל המסירות וההקרבה של החלוצים שבלעדיהם לא היינו זוכים לחיות בחירות במדינתנו.

משה גרנות