מורשתו הקשה של מחבר ספר דברים

האיש שהמיט אסון על עם ישראל, ובעקבות כך גם על מיליארדי אנשים ברחבי העולם – הוא כנראה חלקיהו הכוהן הגדול. בימי מלכותו של יאשיהו – חלקיהו מצא, כביכול, ספר תורה בבית ה', והדעת נותנת שהוא חיבר אותו בעקבות אסכולה בדלנית שהחלה כבר בימי המלך חזקיהו (מלכים ב' י"ח 7-1). שפן הסופר קורא בפני המלך את התורה הזאת, וזה קורע את בגדיו בתדהמה על כך שהנה נמצא דבר אלוהים לא ידוע, שהיה מוסתר מעיני בני ישראל (מלכים ב' כ"ב 8 ואילך), ואוי למלך ואוי לעם אם לא ימלא אחר מצוות הספר הזה לאותיותיו, ולא יבצע מהפכה ברברית, הדומה מאוד למעשי הטליבאן בימינו.

לפני המהפכה הזאת, שביצע המלך יאשיהו, התנהגו העברים ובני ישראל כמו כל עם אחר באזור: יצרו קשרי אישות ונישואין עם נשים נוכריות (יהודה ובת-שוע ותמר הכנעניות, יוסף ואסנת המצרית, משה וציפורה בת כוהן מדיין, וכן עם אישה כושית, בועז ורות המואבייה, דויד ובת תלמי מלך גשור, שלמה ובת פרעה ועוד נשים נוכריות אחרות) – כפי שהיה מקובל במלכויות מאז ומעולם, הנישואין היו תוצאה של קשרים מדיניים, וברור ששלמה איפשר לנשים הרבות שלו לעבוד לאליליהן. זה לא הפריע לסופר הקדום (שלא יכול היה להכיר את ספרו של חלקיהו!) לציין ששלמה הוא בחיר ה', שה' אוהבו, ומעניק לו חוכמה, אושר וכבוד (שמואל ב' י"ב 25-24; מלכים ב' ג' 15-4).

לפני המהפכה הנ"ל של יאשיהו עבדו אבותינו את ה' בדרך דומה לדרכם של עובדי האלילים שסביבם: רחל גונבת את אלילי אביה בבורחה ממנו עם יעקב, בתקווה שאלה ישגיחו עליה בדרך החדשה אליה נשואות פניה (בראשית ל"א 19, 30, 35-34), יהונתן, נכדו של משה, עובד לפסל שבני דן שדדו מביתו של מיכה מהר אפרים (שופטים י"ח 32-31); אחרי ניצחונו במדיינים, גדעון בונה אפוד (שופטים ח' 27-24); שמואל האפרתי (לא כוהן גדול, ולא משבט לוי כנדרש בוויקרא ט"ז) ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 3); דויד מכיר בתוקפם של אלים אחרים מחוץ לאזור יישובם של הישראלים (שמואל א' כ"ו 19); ובביתו יש תרפים, שהם אלילי בית (שמואל א' י"ט 16-13). מסתבר שהישראלים העתיקים האמינו שה' הוא האל שלהם, אבל גם יראו מתוקפם של אלילי העמים שסביבם. דוגמה לכך נמצא במלכים ב' ג' 27-26, שם מסופר שבייאושו הקריב מלך מואב את בנו (לאלוהיו כמוש) "... ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו וישובו לארץ." ברור שמספר הדברים הכיר בתוקפו של האל הזר.

למהפכה הדתית שיזם אותו חלקיהו, ואשר בוצעה באדיקות על ידי המלך יאשיהו, היו מספר יסודות, שאסור לסטות מהם כמלוא הנימה, משום שהם הגיעו כביכול למשה מפי הגבורה, אבל בפועל נכתבו כשש מאות שנה מאוחר יותר בקולמוסו של מי שהחליט על עצמו שהוא מוסמך לקבוע מה האל ציווה:

יסוד ראשון: השמדת כל זכר לעבודת אלים אחרים מלבד ה': "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרופון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים י"ב 3-2 ועוד עשרות מקומות נוספים בספר זה).

יסוד שני: קביעה קטגורית שהפולחן לאל אחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב"מקום אשר יבחר ה'" (שם, שם 14-13). המקום הנבחר הוא, כמובן, ירושלים. קביעה זאת גרמה וגורמת לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ בין קנאי הדתות המשוכנעים שהעיר הזאת יועדה על ידי האל האחד רק לפולחן המיוחד של כל אחד מהם.

יסוד שלישי: עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים, וחל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "... לא תתחתן בם (בכנענים), בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר" (שם, ז' 4-1). "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (שם, כ"ג 4). בסוגריים אציין שבועז לא ידע, ולא יכול היה לדעת, שיש צו כזה מפי הגבורה, ולכן נשא מואבייה, סבתא רבתא של דויד המלך. בעקבות הצו הזה בספר דברים ביצעו עזרא ונחמיה מעשה זוועה – כפו על השבים לציון לגרש את הנשים הנוכריות ואת ילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).

יסוד רביעי: ספר דברים (שמחברו הוא, כנראה, חלקיהו) דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר אם סטו מהאמונה בה', הלשנה שתוצאתה דין מוות: "כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים'... לא תאבה, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו... כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו לראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה, וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך... וכל ישראל ישמעו ויראון..." (שם, י"ג 12-7).

אם עיר שלמה עובדת אלילים – דינה הרג התושבים וחורבנה, כשכל שלל העיר חרם (שם, שם שם, 18-13). ברור שדין מוות הוא גם לנביא המטיף לעבודת אלילים (שם, שם, 6-2). באווירת טרור שכזאת אין כל סיכוי למחשבה חופשית שיכולה להוביל לפריחה תרבותית.

יסוד חמישי: ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם... למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (שם, כ' 18-16). ההשמדה מנומקת בהתנהגות המוסרית והדתית של תושבי כנען שלא מבני ישראל, אבל המעיין בספר בראשית מוצא כי לתושבי הארץ היתה התנהגות נאותה, ויחסי רעות שררו בינם ובין אבות האומה: כך מתואר המפגש של אברהם עם מלכי-צדק מלך שלם, כוהן לאל עליון (בראשית י"ד 20-18), המפגש שלו עם מלך גרר (שם, כ'), המפגש והשקלא וטריא של אברהם עם עפרון החיתי ועם שאר תושבי חברון החיתים (שם כ"ג). וכך מתוארים קשרי העבודה של יהודה עם חירה העדולמי (שם, ל"ח 1). דווקא בני ישראל, שמעון ולוי, מתנהגים בנוכלות ובברבריות (שם, ל"ד), והבן הבכור, וראובן, חוטא בעריות – שוכב עם פילגש אביו (שם, ל"ה 22).

חמשת היסודות האלה של ספר דברים, הספר, שאת כולו, או חלקו, קרא שפן הסופר בפני יאשיהו, גוזרים על עם ישראל קנאות דתית חסרת פשרות, הסתגרות מפני כל שביב תרבות זרה, וסטגנציה מוחלטת בתחום עולם הרוח. והרי פירות הבאושים של ההסתגרות התרבותית: בכל המקרא אין זכר לקיום בית ספר, או מוסד פורמאלי כלשהו לחינוך ילדים. המלצה לחינוך כזה אנו מוצאים רק בדברי שמעון בן שטח (120 לפני הספירה; ראו ירושלמי כתובות ח' י"א), וחינוך פורמאלי מוסדר נמצא רק מימי יהושע בן גמלא (נהרג במרד הגדול – 69 לספירה; ראו בבא בתרא כ"א י"א).

נשווה למצב אצל העמים האליליים באזור: מימיהם הרחוקים של השומרים (1200 שנים לפני דויד!) נמצאו ספרי לימוד על לוחות חמר, המעידים על מציאותם של בתי ספר בתקופה הקודמת בכאלף שנים להתנחלות בני ישראל בארץ כנען. במצרים התקיימו בתי ספר להכשרת פקידים ליד המקדשים כ-500 שנה לפני דויד. בספרטה הונהג חינוך חובה לבנים ולבנות כבר מהמאה ה-6 לפני הספירה (ימי סוף ממלכת יהודה). באתונה לא היה חינוך חובה, אבל כל האזרחים ראו חובה לעצמם לשכור עבור ילדיהם פדגוגים שילמדו אותם קרוא וכתוב, מוסיקה, חשבון, יצירות קלאסיות, גימנסטיקה ועוד. באתונה הוקמו גם מעין אוניברסיטאות למבוגרים – האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו.

בעולם האלילי לא היתה כמעט קנאות דתית – היוונים קיבלו ברצון יסודות דתיים מצריים, והרומאים קיבלו על עצמם את כל אלילי יוון, הגם שהעניקו להם שמות חדשים. האליליים העניקו לאליהם חיים נצחיים וכוחות על, אבל לא חוכמה יתירה, וגם לא מעמד מוסרי: זאוס מתואר כנואף סדרתי, בעיקר עם בנות אדם; דמטר היא אלה כל יכולה באשר ליבול השדות, אבל כשהאדס חוטף את בתה פרספונה, אין לה מושג מה קרה לה עד שאל השמש (שרואה הכול) מודיע לה; הרה, אתנה ואפרודיטה מנסות לשחד את נסיך טרויה פאריס – אלות נשפטות אצל בן תמותה (!), ומבקשות לשחד אותו!

גם באפוס השומרי אנו קוראים תיאור לא ממש "אלוהי" של האלים שהצטופפו סביב הקורבן שהעלה אותנפישתים לאלים בצאתו מהתיבה לאחר המבול – האלים נדמים בסצנה ההיא לזבובים מורעבים העטים על ריח הקורבן.

חופש המחשבה הזה בכל הנוגע לאלי מרום מאפשר חופש מחשבה בכל תחומי התרבות: במאה השישית לפני הספירה אנו פוגשים את פיתגורס, פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום, הוא אביהם של "משפט פיתגורס" וחקר המוסיקה. בעקבות תאלס (546-624 לפנ"ס) הוא קובע על פי צל הארץ על הירח שהארץ היא כדור.

במאה הרביעית לפני הספירה אנו פוגשים את אוקלידס, אבי הגיאומטריה הנלמדת בבתי ספר עד היום. במאה השלישית לפני הספירה אנו פוגשים את ארכימדס, מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, אסטרונום ומהנדס. הוא גילה את חוק הציפה, קבע את הפאי בחישוב העיגול, וגילה את הכוח הטמון במנופים. שלושה אלה קדמו לימיהם של התנאים בקורות עמנו. כמה מתמטיקאים ופיזיקאים כאלה יש לנו בתנ"ך ובספרות חז"ל? – אף לא אחד!

מבין הפילוסופים היווניים מוכרים בעיקר תאלס הנ"ל, פרוטגורס הסופיסט (420-490 לפה"ס), סוקרטס (399-470 לפנה"ס), אפלטון (347-427 לפנה"ס), דיוגנס (323-412 לפנה"ס), אריסטו (322-384 לפנה"ס), אפיקורוס (273-343 לפנה"ס), אבל יש עוד עשרות פילוסופים שהשאירו מורשת מחשבתית וכתבים. אנו יודעים בדיוק מי אמר מה, ומי כתב מה, בניגוד לרוב ספרי התנ"ך, ובעיקר התורה, שכותביהם לא חתמו כדי שנאמין שמדובר בדברי אלוהים, ולא בהיגדים אנושיים.

כידוע, הבסיס לפילוסופיה הוא להטיל ספק בכול, כולל במציאותו של אלוהים. בתנ"ך חשיבה כזאת היא בלתי אפשרית. שני הפילוסופים היחידים בתנ"ך הם מחבר ספר קהלת ומחבר שירת איוב (לא סיפור המסגרת ההזוי!), וגם הם מביעים חרטה על פקפוקיהם האמוניים: "ויען איוב את ה' ויאמר, ידעתי כי כל תוכל, ולא ייבצר ממך מזימה... על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" (איוב מ"ב 4-1); "סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת י"ב 13).

מבין המחזאים היווניים המפורסמים ביותר הם אייסכילוס (456-595 לפנה"ס) – מבין שבעים המחזות שכתב נותרו בודדים, ביניהם – "הפרסים", "אורסטיאה", "שבעה נגד תבאי", "פרומותיאוס הכבול"; סופוקלס, בן דורו הצעיר כתב 123 מחזות, שנותרו מהם בודדים, ביניהם "אדיפוס המלך", "אנטיגונה", "אלקטרה"; אריסטופנס (385-466 לפנה"ס) שכתב 40 קומדיות, ביניהן "הציפורים", "הצפרדעים". הוא היה הפמיניסט הראשון בעולם שהביע דעתו בנדון בקומדיות "ליזיסטרטה", "מהפכת הנשים"; אוריפידס (406-480 לפנה"ס) כתב 90 מחזות שנותרו מהם פחות משליש, ביניהם "אורסטס", "איפיגניה באאוליס", "איפיגניה בטאוריס", "אנדרומכה", "הבאקכות", "היפוליטוס", "מדיאה", "נשות טרויה".

הזכרתי מעט מיצירותיהם של מחזאים אלה שמוצגות עד היום על הבימות; וכל הארבעה חיו ופעלו בזמן מקביל לסוף ממלכת יהודה, הגלות ושיבת ציון (הזמנים שלפי מחקר המקרא נכתבו בהם רוב הטקסטים שבתורה). הזכרתי את הארבעה הידועים ביותר, אבל באמת היו ביוון העתיקה מחזאים רבים אחרים, כמו אאופוליס, אפיכרמוס, מנאנדרוס ועוד.

האם התנ"ך מכיר באפשרות להעלות מחזה בפני מאמיני ה'? האם יש בכלל מחזאים יהודים עד תקופת ההשכלה (סוף המאה ה-18 ואילך) שניסתה לרופף מעט את כבלי הדת?

כיוון שאין כל דרך לקיים מדינה לפי הצווים האלוהיים הכתובים בספר דברים (שבת, שמיטה, עול ענק של קורבנות ומתנות כהונה בארץ מוכת בצרות כפי שהמקרא עצמו מתאר: בראשית י"ב 10, כ"ו 1, שמואל ב' כ"א 1, מלכים ב' ו' 25, ירמיה י"ד 6-1, תהילים ק"ה 16, רות א' 1), וכיוון שארץ ישראל היא ארץ קדושה, שהעם היושב בה חייב להיות גוי קדוש, הפתרון המסתמן הוא נטישתה והתנחלות בגלויות.

בפרק הברכה (המצומצמת) והקללה (המורחבת מאוד), הוא פרק כ"ח, מזהיר בעל ספר דברים כי אם העם לא ימלא את מצוות ה' כמפורט בספר התורה (= ספר דברים) תבוא עליו סדרה של עונשים מבהילים שרק נפש מעורערת יכולה להמציא, ובין העונשים מופיע גם עונש הגלות: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים... ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." (דברים כ"ח 25-24). כיוון שעל פי הגזירות של ספר דברים ארץ ישראל מחייבת חיים במשטר אימים, בחר עם ישראל את הגלות כמקום של ישיבת קבע, שם לא חלים הצווים התלויים בארץ.

תלמידו של בעל ספר דברים, הלא הוא המחבר הכוהני, שפעל כנראה כמאתיים שנים אחרי בעל ספר דברים, מפרט גם הוא את הברכה לעם שישמע למצוות התורה, ואת הקללה הנוראה אם יסרב (ויקרא כ"ו), גם הוא מתאר את עונש הגולה, אשר למרות נוראותיו – מסתבר שהוא עדיף על ישיבה בארץ שעיני האל הקנאי מופנות אליה תמיד.

אחרי חורבן הבית הראשון וגלות בבל שבו הגולים לציון בעקבות הצהרתו של כורש מלך פרס, אבל אחרי חורבן הבית השני וכישלון מרד בר-כוכבא, היהודים העדיפו את הגלות על כל מוראותיה, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד עם הדרישות האבסורדיות שספר דברים (ואחריו הסופר הכוהני, בעיקר בספר ויקרא), מונה על יושבי הארץ. כדי להצדיק את הגלות הארוכה הומצאה האגדה ההזויה על גאולה מחוץ לדרך הטבע, והאיסור למרוד בגויים ולעלות בחומה (דברי ר' יוסי בן חנינא בבלי כתובות קי"א, ע"א). התנערות מהגלות הגיעה רק כאשר מורדים בדת ובמסורת החליטו לקחת את גורלם בידם, ועלו לארץ כנגד כל הסיכויים, ואל מול כל הסיכונים.

הזכרתי את גזירת הקנאות והבערות שנגזרה על עם ישראל בעקבות התיאוריה הדתית של בעל ספר דברים, שאני משער כי הוא חלקיהו הכוהן, אבל צריך גם להתייחס לכך שהרעיון כי קיים רק אל אחד, וקיימת רק אמת אמונית אחת – אין לו יכולת לשרוד לאורך זמן. מאחר שהאל הוא בריאת האדם – הרי שכל אדם מדמיין לעצמו אל יחיד משלו. סתירות באשר לדמות האל מופיעות במקרא עצמו: מצד אחד האל הוא בלתי נראה, ומצד שני רואים אותו משה, אהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, וכן רואים אותו עמוס, ישעיהו, יחזקאל, דניאל.

מצד אחד האל מתואר כמי שמשתוקק לריח הניחוח של הקורבנות, ועל כך מילא המחבר הכוהני, תלמידו של בעל ספר דברים, עשרות פרקים בספר שמות, ויקרא ובמדבר, ומצד שני טוענים הנביאים עמוס ישעיה וירמיה שהאל מואס בקורבנות. עמוס וירמיה ממש מתכחשים למה שכתוב במפורש תורה: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?!" (עמוס ה' 25); "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיה ז' 22-21; ראו גם ישעיה א' 13-11).

זאת רק דוגמה אחת מתוך אינספור סתירות במקרא, שמהן משתמע, לא רק הבדלים מהותיים בחקיקה ובמצוות, אלא גם באשר לייחוס תכונות מגוון, ואפילו קוטבי, לאל. אם כך במקרא עצמו, קל וחומר שכך צפוי שינהגו המאמינים לאחר חתימת המקרא: אין אלוהי הפרושים דומה לאלוהי הצדוקים, והוא לא דומה לאלוהי האיסיים, וגם לא לאלוהי אנשי הסוד והקבלה. אלוהי ממשיכיו הליטאים של הגאון מווילנה אינו דומה לאלוהי החסידים, ובין החסידויות הרבות יש הרי ויכוח לאיזה אדמו"ר האל נוטה יותר חסד. אין בכלל מקום להשוואה בין אלוהיו של ישעיהו ליבוביץ, ובין אלוהיו של הרבי מלובביץ' שחסידיו משוכנעים שהדולר שהוא מחלק משכנע את האל להעניק הצלחה ופרנסה, ואילו חסידי הבאבא סאלי משוכנעים שדווקא המים הקדושים שהוא מחלק להם, בהם טמון סוד חסדו של האל.

אשר על כן, אין בכלל לתמוה על כך שתחת השלטון הרומאי קם זרם חדש של מאמינים יהודים שבטוחים כי האל היחיד, שעימו האמת היחידה, הוא אביו מולידו של בשר ודם שאמור, בהקריבו את חייו, להביא גאולה לעולם. וברור שבזה לא תמה שרשרת היודעים בדיוק איך מתנהג האל: הנצרות הרי הקימה מקרבה אינספור זרמים, שהעיקרים ביניהם הם הקתולים, האורתודוכסים והפרוטסטנטים, שהתפצלו, כאמור לאינספור כתות משנה. כדי לתת מושג לפריסת הענק של הזרמים בנצרות, שכל זרם מייחס לאל האחד והיחיד תכונות שרק הוא מוסמך לכך – אזכיר שבישראל הקטנה, שיש בה אוכלוסייה נוצרית מצומצמת – אוכלוסייה זאת מתפצלת לתשע עדות: המזרחית האורתודוכסית, היוונית הקתולית, הלטינית קתולית, המרונית, הגרגוריאנית, הארמנית, הארמנית קתולית, הכשדית אוניאטית, הסורית קתולית והסורית אורתודוכסית. ולמען האמת האחת והיחידה, שירשו מספר דברים, נשפך המון דם, נשרפו אנשים על המוקד, עונו בעינויים מזוויעים.

אין שום סיבה להתפלא על כך שמוחמד החליט שרק הוא יודע מה האל האחד והיחיד רוצה ומצווה, בעיקר הוא דורש להשמיד את הכופרים בכל העולם. ספר דברים דיבר רק על השמדת עובדי האלילים בארץ כנען, ואילו האסלאם הרחיב את הזכות להשמיד אוכלוסיות בכל העולם, ולהבטיח ללוחמי האסלאם שייפלו בקרב את כל מנעמי גן העדן. בלי ספק אלוהיו היחיד של מוחמד שונה לחלוטין מאלוהיו היחיד של עם ישראל, ומאלוהיו היחיד של הנוצרים. וברור מאליו שגם האסלאם מתפצל לזרמים ולזרמי משנה, שכל אחד מהם יודע מה האל דורש מהאדם – ישנם שני הזרמים המרכזיים – הסונה והשיעה, כשלראשון מעל שישה זרמי משנה, ולשני – מעל שנים-עשר זרמי משנה. ישנם גם הסופים עם עשרה זרמי משנה, וכן זרם החווארג' והאחמדים. למותר לציין כמה דם נשפך בין הזרמים, כשכל אחד משוכנע שרק הוא יודע את סודו של האל האחד והיחיד שאין בלתו.

אבל הקנאות הדתית לאל אחד ויחיד, שהובילה לשפיכות דמים נוראה, איננה האסון היחיד שנחת על העולם בעקבות הצווים המבהילים של ספר דברים – האמונה הזאת הסיגה את תרבות העולם אחורנית באלפי שנים. הרמה התרבותית האדירה של היוונים העתיקים, אשר השרתה מרוחה גם על התרבות הלטינית, צנחה לתחתית, עם השתלטות הנצרות באימפריה הרומית ובאירופה בכלל, אל מה שנהוג לכנות "חשכת ימי הביניים", חשיכה שהגיעה לסיומה רק בזכותם של נפילי הרנסנס.

לעולם המוסלמי היתה פריחה תרבותית של מיספר מאות שנים בעקבות השפעת התרבות היוונית, ממנה נהנו גם היהודים לתקופה המכונה "תור הזהב", ומיד אחר כך שקעו הארצות המוסלמיות לעולם של בערות ונחשלות עד ימינו אנו, בערות שהיא אחותה התאומה של הקנאות הדתית שהולידה עשרות זרמים של טרור הממרר את חייהם של המוסלמים עצמם, וזורע חורבן ומוות בשאר באי עולם המבקשים לבלות את חייהם בשלווה, ובמידת האפשר גם בנאורות.

בשהותו של עם ישראל בגלות בחסדי הגויים, נבצרה ממנו הקנאות הדתית כלפי מאמיני דתות אחרות (הרי בגלות היהודים היו תמיד מטרה לגירושים, פוגרומים, עלילות דם, ניסיונות השמדה), אבל מהבערות עם ישראל לא נפטר, כי הוא האמין שכל החוכמה כולה מצויה רק בתורה ובממשיכיה – ספרות חז"ל וספרות המפרשים.

עם ישראל שקע לתרדמה תרבותית עד להתעוררותם של סופרי ההשכלה. היהודים החרדים של כל הדורות, וגם של ימינו, סולדים מכל סממן של תרבות: אמנות, תיאטרון, ספרות יפה. הם מצנזרים עיתונים, סמרטפונים, טלוויזיה, רדיו, שחס וחלילה לא יזלוג אליהם מעט מתרבות העולם, הם מוכנים להיהרג על כך שילדיהם לעולם לא ילמדו לימודי ליבה, כי אין דבר יותר מאוס ושנוא מחוכמת הגויים ומתרבות בכלל.

האסון שהמיט בעל ספר דברים (כאמור, אני משער שהמחבר הוא חלקיהו הכוהן בימי יאשיהו) על עם ישראל, ועל כמחצית האנושות, בקובעו שיש רק אל אחד, רק אמת אמונית אחת, רק מקום פולחן אחד, ושחובה על המאמינים להשמיד את מי שלא מאמין באמונה זאת, ובכן, האסון שנבע מהתיאוריה האמונית הזאת, היה גדול מהאסון שהמיטה על העולם התיאוריה המרקסיסטית, שיש בה, לדעתי, סממנים של דת ("אלוהים" אחד ויחיד, תורה שאסור לשנות, טרור על אמונות ודעות "סוטות" וכו').

ולמה אותו כוהן החליט לחבר את הספר המזעזע הזה ולהגיש אותו למלך כדי שיבצע מהפכה דתית מזוויעה? אני משער שקינא ברווחים שזוכים בהם כוהני הבמות בכל גבול ישראל, והוא סבר שרווחים אלה מן הדין שיהיו נחלתם של כוהני ירושלים בלבד. הוא גייס את האל האחד והיחיד, ושם בפיו של נביאו את הצווים שסייעו לו מההיבט הכלכלי, אבל גרמו תקלה, בלי סיכוי לתקנה, לעם ישראל ולמחצית אוכלוסיית העולם.

משה גרנות