או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק י, המשך וסיום הפרק.

"ג'ו!" ניגשת האם כבדת-הרגליים והממושקפת, ומחבקת בזרועותיה המלאות את בנה הצנום. "סוף-סוף הגעת! כל הלילה חיכינו לך. אבל מה השמוציקית, הלכלוכית הזאת, עושה פה?"

היא סוקרת את כרמלה במבט ביקורתי: שערה הזהוב פרוע, נודף שיירי ריח של סבון-קרבול. אפה סולד בגאווה ילדותית. כתונת-הלילה הבהירה, השקופה, מרמזת על גזרתו הענוגה והנשית של הגוף הצעיר, שהקדים להתבגר. כפות-הרגליים מאובקות ושרוטות. יש משהו חצוף וסהרורי בצורת עמידתה של כרמלה בלב הטרקלין המהודר של המאיירסונים.

"את לא מתביישת? מה את מתרוצצת בלילות, חצי ערומה? לכלוכית!"

"שתדעי לך, אימא-של-ג'ו, שג'ו אוהב אותי, אנחנו נתחתן והוא יקח אותי איתו לאנגליה," עונה כרמלה.

"אימא," מתנצלות-רומזות עיניו של ג'ו מבעד למשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה. "צריך להחזיר את כרמלה הביתה, לישון. אני לא יודע מה קרה לה. היא מטושטשת לגמרי."

"תגיד כבר – כרמל! תדעו לכם שנלחמתי בשביל אימא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא אכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת!"

"לך! לך כבר לאחות שלך, היא מחכה לך בקוצר-רוח," משלחת ליזה את ג'ו מהטרקלין המואר, והוא נעלם במסדרון.

מייג'ור קמפבל יושב בכורסה ומהדק מדי פעם את תחבושת הקרח הבהירה אל קרקפתו. שערו הצהבהב, הרטוב, משווה לו מראה מגוחך, כאילו נצבע זה עתה בגון עשן שנהבי. הוא לוטש עיניים בילדה, אינו מבין את העברית אך דומה שהוא יודע על מה הוויכוח.

מישהו מקיש על דלת-הרשת, שסוגרת על הדלת החיצונית במרפסת הצפונית. גם ג'ייקוב מאיירסון יוצא מהטרקלין, לראות מי בא.

"אני לא מבינה מדוע כולם רוצים הלילה ללכת לבית-סוהר?" ממשיכה ליזה מאיירסון לרגוז, והנמשים בולטים עוד יותר על פניה החיוורות. "ואת, מה את מרגישה פה פתאום כמו בת-בית ומדברת שטויות כאלה? טיפלנו בך כל כך יפה כשעבדת אצלנו בספונג'ה, וזה מה שאת מחזירה לנו? הלא אפילו את הנגליז'ה המלוכלכת שלך קיבלת מלורט!"

בתגובה על כך כרמלה, ללא היסוס, מתחילה להפשיל את כתונת-הלילה מתוך כוונה נחושה לזרוק אותה לרגלי גברת מאיירסון.

כאשר ראשה כבר עטוף בשולי הכתונת, כאשר חזה הצעיר, בעל העור החלק והיפה להפליא, והפטמות הוורודות השקועות-למחצה – כבר חשוף, וכאשר תחתוניה הרחבים עדיין חובקים ברפיון את ירכיה הדקות, כמכנסיים של עניים – משליך מייג'ור קמפבל את התחבושת הרטובה מעל ראשו לרצפה, קופץ לעומת כרמלה, תופס את ידיה ועוצר אותן מעל לראשה, מוריד עליה חזרה בתנועה עצבנית את הכתונת עד לירכיה – וכשהוא חובק את גבה הצנום, פונה לגברת ליזה מאיירסון:

"אני מבקש מאוד לא לפגוע בכרמל ולא להעליב אותה. כל מה שצריך בשביל הנגליז'ה או משהו אחר שהיא עשתה – אני אשלם!"

לפתע הוא רוכן לרגלי כרמלה היחפה, מושיט ידו לתחבושת הרטובה ומתחיל לנגב בה את כפות רגליה המזוהמות, מתאפק שלא לנשק אותן. אצבעותיה העבות, המתגלות מבעד לשכבת האבק החום, נראות כשל אשה מבוגרת. פה ושם מתגלות עליהן יבלות.

*

אני לא אומר כלום, אבל החיבוק של רותי גורם לי פתאום משהו, שתשמעו, – בחיים שלי לא קרה לי! אני מרגיש כמו איזה פר! – שאני מוכרח להיצמד אליה בכל הכוח ולדחוף כאילו היא טלי רסקין האהובה האמיתית שלי שאיתה אני צריך להתחתן, וכשאני מרגיש שרותי עומדת לצעוק אני אפילו שם יד אחת לסתום לה את הפה – ואז מישהו מקיש מבחוץ על תריס חדר-השינה של הוריי –

*

בחדרה המואר עדיין, כשהערפל מבחוץ כבר מאפיר את החלון, אומרת לורט לאחיה: "שתדע לך, שזה מדניס, ואף אחד לא יודע על כך, גם לא הוא – "

*

"בן-עמי, בן-עמי..." אני מזהה את קולו של דובז'ה שפילר. "מאיירסון מבקש שתבוא דחוף לקחת איזה מכתב שהגיע אליכם מרומא."

"זאת בטח בשורה רעה," אני שומע את הקול הפסימי-תמיד של אבא, ומבחוץ את הנחירות של אליהו שפירא, שדומות בעוצמתן רק לקול שמשמיע לפעמים בלילה מנוע הבאר, כשמפעילים את המשאבה.

"אורי, אתה מגעיל!" עוזבת אותי רותי וחוזרת למיטתה. אני חושב שהיא בוכה, בשקט – כדי שהוריי לא ישמעו. בטח גם הדמעות שלה ירוקות. אני נורא רוצה לעשות משהו כדי להרגיע אותה ואני לא יודע מה, וגם מכנסי הפיג'מה שלי כבר רטובים במשהו דביק ונודף ריח מוזר, שאני נשבע לכם – בחיים שלי לא קרה לי!

"ואני לא רוצה להיות כמו הדודה הפוצית שלי! ואתה טמבל, כמו גיורא! ואתה מסריח, ואתה בכלל לא אוהב אותי! כל החיים שלך תהיה טמבל כזה!"

*

בעוד מייג'ור קמפבל בהיר השיער מנגב באדיקות משונה את כפות-רגליה המלוכלכות של כרמלה, ששערות המשי הזהובות והארוכות שלה מדיפות מעליו שיירי ריח של סבון-קרבול, מן החפיפה – מופיעה ויוי כרוח-רפאים בפתח הטרקלין. ראשה גזוז. פה ושם נותרו בו קווצות שחורות לפליטה. היא לבושה חלוק בד לבן, פשוט. פניה גדולות ואפלות. אפה הבשרני מבריק בתקיפות גברית.

"עזוב את הילדה, מוריי!" היא מרימה קולה על מייג'ור קמפבל. "מספיק סבלנו בגללך, ואת זה כבר לעולם לא תוכל לתקן!"

המייג'ור מזדקף בהפתעה ומבקש לסגת, אך כרמלה טומנת פניה מוקסמת בחזהו ומסתתרת בו ואינה מניחה לו לעוזבה.

הצעקות מחרידות את צפרירה מחדר-השינה של המאיירסונים. היא מופיעה במסדרון הפנימי, ומאחורי כתפה מציצה גם הג'ינג'ית, שידה האחת נתונה במיתלה לבן, להקל על כאב הדקירה בגבה.

"ומאיפה החולירע הזאת הגיעה לכאן?" מגלה אותה ויוי. "בואי, בואי תתקרבי, מלכת הספריות, בעלת הפה המלוכלך! אתם גיבורים גדולים על נשים, אתם! מי החמור שנותן לכם פקודות להתעלל בנשים בודדות באמצע הלילה?"

"עכשיו אני מבקשת שתקחי את הילדה שלך ותלכו מפה!" אומרת ליזה מאיירסון.

ויוי השחורה ניגשת אל כרמלה בהירת השיער, המסתירה עדיין את פניה בחזהו של המייג'ור, ומושכת אותה ממנו בכוונה לקחתה ולצאת. אותו רגע מבחינה הג'ינג'ית בכרמלה, שהיתה מוסתרת עד כה מפניה על-ידי המייג'ור. היא צועדת בכבדות צעד אחד קדימה, מצביעה לעבר הילדה ואומרת בקולה הצרוד, שהכאב חותך בו מדי פעם:

"ממזרה שכמותך! לבית-ספר לפושעים צעירים צריך לשלוח אותך! תגידי לאימא שלך שהיא יכולה לקחת חזרה את המספריים שלכן, הם מונחים על הטואלט של בעלי-הבית."

"אני מבקשת מכולכן להפסיק לריב כאן כמו שתי פשקופקות!" צועקת גברת מאיירסון, והמשקפיים כהי-המסגרת רועדים על אפה. "מעולם לא נשמעה בבית הזה שפה כזו, של נשות-שוק!"

"אז הגיע כנראה הזמן שישמעו, אימא!" מופיעה לורט מהמסדרון הפנימי, מאחורי הגי'נג'ית וצפרירה. היא חיוורת, לבושה עדיין בבגדי-רכיבה כמתכוננת לצאת שוב לדהור על סוסה. חזה הגדול מתנשם, פניה המנומשות מכוערות מתמיד, אולי בכתה. בידה המספריים המוכתמים בדם. ג'ו, מאחוריה, מנסה לשווא לעוצרה. היא ניגשת אל ויוי, הסוככת בידה על כרמלה, מגישה לה את המספריים, ועל פניה עולה לפתע חיוך מתגרה של ילדה מפונקת, שהצליחה להרגיז.

למראה המספריים, שעליהם דמה-שלה קרוש, חשה הג'ינג'ית סחרחורת-פתע ומתחילה לצנוח, צפרירה מושכת אותה חזרה לחדר-השינה, ושם הן נשארות, שתיהן.

*

השריונית עולה בדרך החול ונכנסת ליוספיה. שער הברזל נפתח בסדרת הרעדות, המהדהדות בקול העמום שמשמיע ריקוע המתכת הגדול, כמו גונג. צמיגי השריונית טובלים בתעלת הבטון הקעורה, המלאה תמיסת ליזול. המכונית נוסעת לפינת החצר ממול, ליד המחלבה, משמיעה קול מכה חזקה של ברזל בברזל, בנוגחה פעם ופעמיים בשברולט הירוקה, היפהפיה, של משפחת מאיירסון, ונעצרת בחריקה.

*

"קחי חזרה את המספריים שלך," מתבוננת לורט בוויוי בארשת ילדותית, שיש בה הפגנת עליונות ותיעוב. "אולי תסבירי לי, דהאן, אולי תסבירי סוף-סוף... מה דניס מצא באחת כמוך?"

מלמטה נשמעות הנגיחות של השריונית בשברולט.

"אתם כולכם מתייחסים אלי כמו אל משרתת!" אומרת ויוי. "ועכשיו אני בוודאי נראית כמו איזו כושית שהקו-קלס-קלאן טיפל בה! אבל זה לא תמיד יהיה ככה, אני אומרת לכם – לבנות שלי יהיו כבר חיים הרבה יותר גבוהים משלכם! – אתם כולכם כאן כבר שוקעים – מוריי המסכן שעוד מעט חוזר לאנגליה עם הזנב מקופל בין הרגליים – אדון ג'ייקוב החולה שהולך למכור את יוספיה וזה יהיה הסוף של החיים המתוקים שלכם בכפר – את לורט, מפונקת שכמוך, שלעולם לא תקבלי את דניס – את והאח העדין שלך שיכול להיות המסמר של נבלוס – והג'ינג'ית הקרימינלית הזאת שתישרף חיים, אוך, כמה שאני שונאת אותה! – והכי טפשה מכולן זאת את, גברת ליזה, שעשיתי לך ספונג'ה כל השנים, בלי טענות, אבל ראיתי איך את לא רואה שום דבר ממה שקורה ממש מתחת לאף שלך! – עכשיו בואי!" היא חובקת את כרמלה ומושכת אותה משם.

"מי זה מוריי שחיבק אותי וניגב לי את הרגליים, אימא? מאיפה את מכירה גם אותו?" נסחבת עימה כרמלה היחפה, כמו בובה שאין לה רצון משלה.

"זה לא עניין שלך, בואי!"

כאשר הן עומדות לצאת, נפתחת הדלת החיצונית ומופיע לויטננט ברדליי ועימו שני חיילים אדומי-כומתות, שלושתם רטובים כאילו השתינו במכנסיהם וזה על זה. בואם גורם פרץ-צחוק פתאומי של הקלה, שמשתתק מיד. לויטננט ברדליי מצדיע למייג'ור קמפבל רטוב-השיער, ומברך לשלום את הנוכחים.

"מה קרה כאן? מדוע כולם השתתקו פתאום? מה זה מספריים עם דם? מדוע גזזו לאשה הזאת את השיער? הטרוריסטים עשו לך את זה, גברת?" בוחן ברדליי את קודקודה הגזוז של ויוי, אם יש בו דקירות.

ויוי מתעלמת ממנו ופונה לצאת עם כרמלה, אך נפרדת בפתח במילים האלה: "שאלוהים ירחם על כולכם! גברת ליזה, תדעי לך שאהבתי אותך ואני לא שכחתי כמה שעזרת לנו – "

"גברת..." מנסה הלויטננט לעוצרה.

"הנח לה, לויטננט," אומר לו ג'ייקוב מאיירסון, עייף מאוד וחיוור, ופני צ'רצ'יל שלו נפולים. "שום דבר רציני לא קרה. אני מניח שבאת לקחת את המייג'ור. אתם אורחים רצויים כאן ותוכלו גם לייבש את המדים שלכם, אבל אני מניח שגברת קמפבל ודאי כבר מאוד מודאגת והיתה רוצה לראות את בעלה."

"מדוע? מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?" שואל המייג'ור. קולו, החנוק מהתרגשות, מעורר תמיהה אצל הלויטננט, המכירו זה מכבר.

"הלא זה בדיוק העניין. מצאנו את המוריס הנטושה של סרג'נט מורטון ליד תחנת האוטובוס, בדרך אליכם. מדאיג. מישהו כאן יודע איפה הוא?"

"מוריי המסכן!" תופסת ויוי את כרמלה ובורחת עימה למטה במדרגות. "ודניס הטיפש!" הן חוצות בריצה את החצר ונבלעות בערפל הסמיך, של שעת לפנות-בוקר, בדרך מיוספיה לכפר-מאהלר.

*

בן-עמי, פניו נסוכי-שינה, עולה במדרגות הבניין המזרחי-דרומי ונכנס פנימה.

"שפילר העיר אותי וסיפר שהגיע איזה מכתב בשבילי מרומא. איך זה, באמצע הלילה? זה משהו דחוף?"

ג'ייקוב מאיירסון מתבונן בבן-עמי באי-נוחות, ומזמין אותו להיכנס עימו פנימה לקאבינט. שם פרושה עדיין מערכת כלי-השח, במצב שבו הופסק משחקם האחרון. ליזה קצרת-הרואי מתבוננת בבעלה בדאגה, מבעד למשקפיה העבים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא