או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק י"א

לקראת סוף הלילה מתגברות נחירותיו של אליהו שפירא. הוא שוכב, ראשו על כר גבוה, ידיו שלובות על חזהו השעיר, נחירותיו העזות פורצות מהחדר ובוקעות את הערפל הזוחל בין ארבעת הבתים בשכונה הקטנה, ומעליהם. הקול היחיד שעוצמתו מתחרה בנחירותיו הוא קול חריקתו של מנוע הבאר. סיבובי המשאבה מואצים בתנופה עד שמגיעים למהירות הקבועה, ואז הופכים לזמזום חד-גוני. אך נחירותיו של אליהו שפירא אינן מגיעות למידת שוויון שכזו אלא מסתיימות מדי פעם בתרועת היחנקות מפחידה שמעירה אותו לרגע. אחר-כך נופלת דממה והוא שב ונרדם. לאט-לאט מתחדשות נחירותיו, וקולן הולך ועולה עד לשיא חדש.

שושנה החיוורת עומדת ליד החלון, המוצף עתה ערפל סמיך, קריר, מדיף ריח של לחות. כל הלילה היא עומדת. מאחוריה היא שומעת את אליהו. כל פעם שהוא מגיע לשיא, ונחנק – היא מסובבת את ראשה לראות אם טרם מת, וכשהיא שומעת כי נשימתו התחדשה, היא שבה להתבונן החוצה מבעד לחרכי התריס השטופים לובן אפור של שחר מעורפל. לפנות-בוקר מסתיימת נחירתו בתרועה עזה במיוחד, הנשמעת כאילו התפוצץ בחזהו קרום פנימי או כמכה הקורעת עור של תוף. רגע הוא שוכב דומם כמת, ומיד מתעורר בהשמיעו קול יניקת אוויר ומציצתו, "פה, פה, פה, פה..." – כמו לאחר צלילה ממושכת.

"רוז'קה?" הוא מתיישב במיטה, מבולבל ורועד.

"כל לילה, כל לילה אתה נוחר, כמו חזיר, בורח לך אל השינה ומשאיר אותי לבד עם המחשבות על כל המשפחה שלי שלא באה משם ולא תבוא משם כבר לעולם."

"נבהלתי. חלמתי שאני נחנק." פיו יבש וקולו צרוד. "שוב לא ישנת כל הלילה?"

"ואם הייתי רוצה לישון הייתי יכולה? לא היה לילה. כל הזמן הסתובבו כאן בחוץ אנשים וילדים, וגם חמור, כמו באמצע היום."

"מה? מה קרה?"

"שמעתי אומרים, חטפו איזה אנגלי, מייג'ור."

"אז למה את שותקת?" חולפת בו שוב צמרמורת.

"מה אתה קם? עוד לא הגיעה השעה שלך להתעורר לעבודה."

"אני מתחיל להבין. מוכרחים למצוא את שפילר או הורביץ או קפלן או אפילו מאיירסון. יש לי חשד כבד איפה זה יהיה. אני מכיר אותם – פשוט שומטים ארגז, ככה, אכזרים."

"על מה אתה מדבר?"

"על התלייה, רוז'קה. אני כבר כמה ימים שם לב שיש תנועה מוזרה שם למטה, במרתף של בית-האריזה, איפה שאני עובר בדרך לגן-הירק וחזרה כמה פעמים ביום. אפילו רציתי לשאול את בן-עמי, מה פתאום? הלא בקיץ אף אחד כמעט לא נכנס לבית האריזה?"

*

"איך אתם חושבים לתלות את הגוליית הזה?" שואל הקאובוי.

"אם בכלל... עוד לא קיבלנו אישור."

"בסדר, אם – "

"בדרך התורכית."

"מה זאת אומרת?"

"יש שתי שיטות לתלות בן-אדם," מסביר ארקאדי. "אצל האנגלים זאת מכונה שלימה. מהדקים את קשר העניבה על הצוואר, מפעילים ידית של מנוף וככה שומטים דלת מתחת לבן-אדם, וכשהוא נופל בבת-אחת לחדר למטה, הוא מקבל זץ כזה שהמפרקת שלו נשברת והוא הולך קפוט בבת-אחת, א-פייגר. אם היה כאן מכשיר כזה, בחיי שהייתי עושה לו טובה ותולה אותו כך."

"תפסיקו כבר," אומר השחור. "אולי הוא מבין עברית? אני לא מאמין לו שהוא שותק כל הזמן. גם בחקירות העמיד פנים שלא יודע מלה עברית."

מורטון המשופם יושב כפסל על בוקסה ליד קיר הבטון החשוף של המרתף. פיו ועיניו חסומים.

"עלא-פאטה שיבין. מה אכפת לנו? הוא בכלל מתנהג כמו אחד מיואש, או שיודע שזה מגיע לו," ממשיך ארקאדי. "אצל התורכים זה היה הרבה יותר פשוט, רק שהם עושים את זה בדרך-כלל תחת חצובה של עמודים, בכיכר של עיר. נעמיד אותו על בוקסה, נקשור לצוואר שלו את העניבה של החבל המחובר לקורה בתקרה, וכאשר נזיז לו מלמטה את הבוקסה, הוא יסתובב קצת עם הרגליים באוויר עד שייחנק ויצא לו מכל החורים, אתה גם תראה שיעמוד לו ככה, שממש יתיז לך את הזרע..."

"די, תפסיק, ארקאדי, אני כבר הולך להקיא... גם כך הראש שלי עוד מסתובב מהמכה של הזרג הזה מהעמק, רפי, יחרב-ביתו."

"אני צריך להשתין," מכריז לפתע מורטון בנהמה חנוקה, מבעד לבד החוסם את פיו.

"אתה רואה!" אומר השחור.

"בוא," מקים ארקאדי את מורטון, שצולע איתו לקצה האחר של המרתף, במקום שמרוכזים סולמות-הקטיף והיריעות הגדולות שאוטמים בהן עצי-הדר כאשר מחטאים אותם בגאז ציאן-קלי, נגד כנימות. הבריטי במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים עד קרוב לברכיו. על חזהו חגורת-העור האלכסונית, בחגורת מותניו – הנרתיק הריק של אקדחו. פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ואחרת על ברכו.

"אל תשחרר לו את הידיים," מזהיר השחור. "לי הוא נראה כמו מי שחושב כל הזמן איך לברוח."

"אל תדאג. בידיים שלי אני אפשיל את השמוק הערל שלו ואכוון לקיר."

"אל תשכח לנער לו בסוף!"

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

"אתה כבר מתחיל לחרבן במכנסיים? אל תהיה דוראק! – טיפש! – חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

"משורה..." לוחשים מבחוץ.

"תפדל, יא-חביבי," ארקאדי הנמוך פותח, ומעליו, במדרגות, מתוך ענן ערפל השט באוויר, בוקעת דמותו הנחשית ושקועת-הלחיים של מקס רוזין.

*

[במקום הזה לתאר: אחרי שמקס עובר בכביש, עכשיו רץ בו אליהו שפירא בדרכו לבית-האריזה. הערבי על החמור, שמוליך את אורחת הגמלים, שומע קודם מתוך הערפל את נקישות נעלי-העבודה הגבוהות של שפירא, שעקביהן מפורזלים בפרסות-ברזל. "אללה אכבר, שופתי כמאן מג'נון!" הוא חושב שהיהודים השתגעו, שהם מתרוצצים לפני עלות השחר בכביש הריק. לתת עוד פעם את אורחת הגמלים צועדת לאיטה מאום-אל-זעתר ליפו, עמוסה אבטיחים. להשמיע את קול הפעמונים בצוואריהם, שבוקע הפעם מתוך הערפל. לכסות את הסצינה בערפל ששייך לשליש האחרון של הלילה. לשאול את שאול חומסקי אם ערפל כבד יכול להתחיל בלילה, עוד לפני הזריחה. לבדוק אם אפשר כבר לשמוע עכשיו, ממזרח, את נביחות כלבו של הורביץ. לזכור ששפירא פוגש את שפילר שמזעיק את קפלן ואת הורביץ ואת רפי המ"מ לפני שהוא מתחיל לרוץ לבית-האריזה.

חאלאס, נמאס לי לתזמן רומאן לפי שניות. מה אני, במאי קולנוע? ואם מישהו יקרא את הספר הזה בעוד שנים רבות – האם יהיה לו בכלל מושג שרציתי לכלול בו עוד הרבה דברים נוספים, לדורות הבאים – שיישאר גם ממני קצת, באופן פרטי, בסגנון אישי, מין גיחי-גיחי שובב, קפריזי, שהצפנתי בתוך תיבה קטנה, שאפשר לפתוח אחרי המבול ולמצוא שם אותי נטו, במקום המלמולים הספרותיים הנמצאים בכל רומאן חשוב, שוב הסתבכתי?]

*

הסבל מטפס על סולם-קטיף, משחיל חבל בקורה שבתקרת המרתף וקושר אותו. השחור מניח מתחת לחבל שתי בוקסות זו על גבי זו. אלי הארוך, שקומתו כשל הסרג'נט הבריטי, עולה ועומד זקוף על הבוקסות. הסבל, הניצב עדיין על סולם-הקטיף, מודד את קשר העניבה על צווארו של אלי הארוך.

"תיזהר! יא שוואנץ!" לוחש הארוך, צווארו נתון בחבל, כאשר השחור מזיז שלא-בכוונה את הבוקסות.

ארקאדי מסיר את המטפחת המכסה על עיניו הירוקות של מורטון, שיושב בלי-ניע על בוקסה, ליד הקיר. אחר-כך משחרר ארקאדי את הגופייה שסותמת את פיו. הבריטי, שידיו קשורות עדיין מאחורי גבו, מזיז בצמרמורת את ראשו, ושפמו הלח רועד – כשהוא מבחין בהכנות הנעשות מולו במרכז המרתף. ערפל לבן סותם את שני החלונות שקודם הזליפו פנימה אור ירח. אדי הערפל, כמטליות-ענן קטנות, שטים פנימה וממלאים את החלל האפלולי. הם מותירים למעלה רק שני כתמי-אור מטושטשים, שאינם מצליחים להעביר את אור הזריחה.

"קום!" פוקד עליו ארקאדי. "אם תצעק, איש לא ישמע אותך. ואני אחנוק אותך מיד, בידיים שלי."

הבריטי קם.

"עכשיו!" פונה ארקאדי לשחור.

"חזית השחרור הלאומי תולה אותך עד צאת נשמתך בגלל חבריך שלא נשמעו לאזהרות שלנו. לפני שעה העלו לגרדום בירושלים את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!" מדקלם השחור בעל-פה דברים ששינן בזכרונו.

"כבר? עכשיו..." שואל מורטון.

"כן."

"חשבתם על כל התוצאות?"

"קיבלנו פקודה."

ארקאדי מניח בוקסה ליד הבריטי, עולה עליה כדי להגיע שוב לראשו, ומבקש לכסות שוב את עיניו. הסבל מחכה על הסולם, להדק את העניבה על הצוואר של מורטון, כאשר יעלה על שתי בוקסות ויעמוד זקוף.

"אין לי אפילו זכות למשאלה אחרונה?" שואל הבריטי.

"זה תלוי. ארוחה אחרונה אין כאן."

"אני מבקש למסור לגברת מאיירסון הצעירה: 'דניס ביקש להגיד לך שמעולם לא שכח את הפגישה במלון עדן בירושלים.' ולאשה ויוי דהאן מכפר-מאהלר למסור שאני מכיר באבהותי על בתה אילנה והיא יכולה לשאת את שם-המשפחה שלי ולכתוב על כך למשפחתי באנגליה."

"מה זה, אתה, שעינית בחורים שלנו בחקירות, אוהב יהודים?"

"הוא אוהב יהודיות! הערל הזה."

"אני רק מילאתי את חובתי. אני חייל."

"איזו חובה, לזיין? טפו!" יורק ארקאדי בתיעוב. הוא קושר את הכיסוי על עיניו של הבריטי, ומהדק היטב. "אתה חצוף, מורטון. גם רגע לפני המוות, כשאתה רועד כולך, אתה מספר לנו על יהודיות שדפקת ואתה חושב שנסכן את עצמנו למסור להן דרישת-שלום אחרונה ממך? – אתה רואה את הבחור הזה?" הוא מצביע לעבר הקאובוי. "הלילה הוא גזז את השערות של ויוי השרמוטה, האימא של הממזרה הקטנה שלך. יאללה, עלה על הבוקסות כמו גבר, ואתה יכול לשיר לעצמך בשקט את God save the king שלך – "

"אם כך, אני מבקש לפחות שיורשה לי לעשן בפעם האחרונה."

ארקאדי מפשפש בחולצתו של הבריטי, למצוא חפיסת סיגריות.

"ואללה, תתלה כבר את הגוי הזה," רוטן בלחישה עצבנית אלי הארוך, שיורד מהגרדום לאחר שנסתיימה המדידה. "אני הולך עוד מעט להקיא ממנו. מה אתה ממזמז את הזיין האנגלי הזה?"

"אין לי סיגריות," חש מורטון את ידו של ארקאדי הנוברת בכיס חולצתו ומוסיף: "אני מעשן מקטרת."

"אין לו שום זכות לקבל דחייה על עישון," אומר הסבל מלמעלה. "הוא רוצה רק להרוויח זמן. בגלל הקונצים שלך – בסוף עוד יתפסו אותנו על חם."

"אנחנו מחתרת, לא אונטרוועלטניקים. גם הכבוד חשוב, וההדר. איפה המקטרת?" שואל ארקאדי בשלווה.

"בגרב ימין. הטבק והמצית בכיס המכנסיים, מאחור."

"רק עשר מציצות!" מזהיר ארקאדי.

"או.קיי."

"אל תשתמש במצית שלו," מזהיר השחור. "מי יודע, אולי זה מתפוצץ."

ארקאדי הנמוך, שעדיין ניצב על הבוקסה, שולף את המקטרת מהגרב ואת כיס-הטבק מאחור, מפטם אותה, תוחב בפיו של מורטון, מאהיל בכף ידו ומצית אותה בגפרור.

"תיזהר שלא תצית לו את השפם!"

הערפל הסמיך ממלא את המרתף נתזי מים זערערים, שמרחפים באוויר ומקשים על ההצתה. מורטון יונק מהפומית, ולאחר נסיונות אחדים הטבק בוער וריח העשן החריף מתערבב בריחות המרתף הקודמים ובאוויר הלח.

"אולי תתחיל כבר לספור?" רועד השחור.

"קודם שיעלה, דוראק! נקשור לו את העניבה. אז תתחיל הספירה."

ארקאדי יורד מהבוקסה, ופוקד על הבריטי, שעיניו מכוסות, לעלות עליה כמו על מדרגה, וממנה לעלות לגרדום, המורכב משתי הבוקסות. מרגע שראשו של מורטון מגיע לטווח ידיו של הסבל, העומד על הסולם למעלה, מרווח הסבל את העניבה, ומלביש אותה על צווארו של הסרג'נט, כל זאת מבלי לגעת בשפמו או במקטרת המעלה עשן בפיו. הוא מהדק קלות את העניבה, ויורד למטה.

*

כאשר מאיירסון ובן-עמי חוזרים לטרקלין, פניו של בן-עמי אפורים כעשן הסיגריה מטוסיאן שהוא מעשן, ומאיירסון נראה מודאג מאוד, וחיוור.

"אתה צריך לחזור לישון, ג'ייקוב," מתפרצת ליזה. "אתה לא נראה טוב. אתה לא בריא!"

"חוששני שאף אחד לא נראה טוב הלילה," מבקש בן-עמי סליחה מהנוכחים ויוצא בגו כפוף, כאילו משהו הלם בו.

מאיירסון אומר לליזה: "עוד מעט, עוד מעט. יש לנו אורחים." הוא פונה למייג'ור העייף וללויטננט: "אני יודע שבאופן רשמי אסור לנו להאזין לרדיו של הטרוריסטים, אבל אנחנו מוכרחים לשמוע אם הם מודיעים עכשיו משהו בשידורים שלהם. שפילר סיפר לבן-עמי, שהורביץ מצא הלילה את האקדח של מורטון."

כבר לפנות-בוקר. הערפל מתעבה. ג'ו, במשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה, גוחן על מכשיר הרדיו הגדול, מטפל בו באצבעותיו העדינות ומצליח לבסוף לקלוט את אותות המשדר החלש של קול חזית השחרור הלאומי, לפי המנגינה: "עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו..."

לאחר האות החוזר של ההמנון, מודיעה הקריינית: "קול חזית השחרור הלאומי, למה נירא מוות? – הן מלאכו רוכב על כתפינו! – השלטון הזר לא שעה לאזהרותינו ותלה הלילה את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. בתגובה הוציאה חזית השחרור הלאומי להורג בתלייה מייג'ור אנגלי. כל האחריות על מותם של השניים מוטלת על ממשלת הוד מלכותו! תמוגר מלכות אלביון הרשעה! הלאה האימפריאליזם הבריטי..."

פניהם של כל הנמצאים בטרקלין הגדול של מאיירסון הם עתה חיוורים-אפורים, כערפל שנשקף מהחלונות המרושתים, וכולם נדהמים. ג'ו הצנום מנסה אפילו לצחוק – "הלא המייג'ור נמצא בחברתנו! – אחרת, כל הצבא הבריטי כבר היה בדרך לכאן, להטיל עוצר ולחפש תחת כל עץ ביוספיה?" – אבל מבטיהם החמורים של השאר בולמים אותו, ומבחוץ גם נשמעת איזו צעקה נוראה –

*

"מעכשיו," אומר ארקאדי, הניצב בגובה רגליו של הבריטי. "מתחילים לספור את המציצות האחרונות שלו, יחד – ואן... טו... טרי..."

אור השחר החודר דרך שני החלונות בוקע במעט את הערפל, אך הבריטי, העומד על שתי הבוקסות, גבוה מאוד וראשו נראה כמו קצה מגדל המעלה עשן, וקשה לראות את טבעות העשן משום שהן נבלעות בלובן הנתזים הזעירים המרחפים באוויר סביבו.

*

מזיע ורועד מהתרגשות מבוסס מקס רוזין בחול הפריך, המכוסה קרום רטוב, עולה מבית-האריזה בדרך שעוברת ליד הבוסטר, בין הפרדס לבננות, ומוליכה לשער המזרחי שבחומת האחוזה. המפתח עדיין בידו. מה פתאום? האם הוא סגר על מנעול את המרתף מבחוץ? מה היה שם? מי היה שם? מה קרה? במה הוא לא אשם? – הוא שומע נביחות, קולות. מתוך הערפל צועדים מולו בשורה חזיתית, לרוחב דרך-העפר – קפלן, רפי המ"מ, ספקי, שפילר הנוטר, והורביץ, הפעם רגלי, רק עם הכלב.

"מה אתה עושה כאן, מקס?" שואל הורביץ, שההליכה קצת קשה עליו, לאחר הרכיבה הממושכת.

"יש לי מרידן, טחורים. אני מוכרח לצעוד שעה לפני השחר... שתהיה לי בבוקר יציאה קלה..." הוא רועד, פיקת גרונו עולה ויורדת, הוא מדבר בצורה מוזרה – ופולט נפיחה מכוערת, שמעוררת פרץ נביחות עליז מצד הכלב.

"איפה הסרג'נט?"

מקס ממשיך לרעוד ושותק.

"עזבו אותו," פוקד קפלן.

"אני מרגיש שהוא יודע משהו," מתעקש הורביץ. הוא תופס בלחיו השקועה של מקס, מצליח בקושי לאסוף שם קפל-עור רפוי, ומושך בה וצובט. "יותר מדי דברים מפוקפקים נדבקים אליך בזמן האחרון, מקס. אני במקומך הייתי נזהר מאוד."

"תוריד את היד שלך, הורביץ! באיזו רשות אתה משפיל אותי ומטיח בי האשמות-שווא?"

"עזוב אותו! אין זמן. כל רגע יקר," מזרז אותם קפלן.

*

"פור... פייוו... סיקס..." סופרים יחד החמישה העומדים סביב על רצפת המרתף.

*

לפנות-בוקר, כאשר הערפל הסמיך מכסה על הבתים עד כדי כך ששושנה שפירא החיוורת אינה רואה אפילו את חלון חדר-הנשק שבמרחק צעדים אחדים בבית ממול – מתחילות ההשתנקויות שלה, והן עולות ומסתיימות באותה צעקה שנשמעת עד לדירת מאיירסון, בקומה השנייה שבחצר האחוזה.

אותה שעה כבר ממלמלת לורט כמו לעצמה: "מה זה הידיעות על המכונית הנטושה של סרג'נט מורטון? מה זה האקדח שלו שנמצא בידיים של הורביץ? מה זה הקריינית שמודיעה ברדיו שתלו את המייג'ור שנמצא כאן? – אז מי זה האנגלי שעליו מודיעים? זה דניס? דניס..." והצעקה מבהילה אותה ומחזקת את חששותיה.

"מה אתם עומדים כאן כולכם כמו משותקים? אתם לא מבינים שתולים את מורטון!" היא מתפרצת כלפי הנמצאים בטרקלין המאפיר.

"לורט – " קוראת אימה.

"הדלת של הבאר פתוחה..." היא צועקת, "הדלת של הבאר פתוחה, עכשיו תמצאו אותי שם... שם... רק שם..." והיא כל כך ממהרת, שבמקום לצאת דרך הדלת, היא רצה אל החלון הסגור המזרחי ובתנופה אחת זורקת את עצמה דרכו ועפה באוויר מבעד לשבריו המתנפצים, החוצה, מן הקומה השנייה.

*

"סבן... אייט..." ממשיכה המקהלה המדברת לספור בקצב יניקות העשן, אך לפתע נשמעות מהלומות חזקות על דלת הברזל, והן מרעידות את חלל המרתף.

"אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "קיבינמאט! ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

"חכו! להפסיק!" פוקד ארקאדי וניגש לדלת הברזל. "תירגע. זה בטח מקס רוזין חוזר. קיבל אומץ לראות את התלייה."

"תפדל נוך אמול, יא אחולמאניוק," מתבדח ארקאדי כדרכו, ומבלי לשאול לסיסמה הוא מנסה לפתוח את דלת הברזל, אך זו אינה נפתחת. "הי! מה זה? מה זה?" – משתנה כליל קולו בבת-אחת, והוא הולם בה בבהלה, "מי הממזר המטונף, מי השמוק המזורגג ילען-אבוהו שסגר אותנו כאן עם האנגלי?" הוא מתרומם על קצות אצבעותיו ובקושי מסיט את הצוהר הקטן שבדלת. מעליו, במדרגות, בערפל, כמו מתוך ענן של חלב, בוקעת דמותו של אליהו שפירא, מתנשם ומזיע חרף הקרירות שבאוויר.

"ימח-שמו של רוזין הבוגד! סגר עלינו את המנעול מבחוץ עם המפתח שלו!"

"אבל יש לך עוד מפתח, שהוא נתן לך, לא?" צועק אליו השחור בבהלה.

"טמבל! אי אפשר לפתוח מבפנים! צריך מישהו מבחוץ!"

"חבר'ה! תפסיקו מיד! אתם מוקפים!" צועק אליהו מבחוץ.

"אני לא יודע מי אתה ועל מה אתה מדבר, אבל עשה לנו טובה, אנחנו לא יכולים לפתוח לך את הדלת, אז אני מוציא לך את המפתח מהאשנב הקטן."

הסבל והקאובוי מצטרפים לארקאדי ואורבים עימו ליד הדלת, מבפנים, כדי להתגבר על האיש העומד בחוץ, מיד לאחר שיפתח את הדלת.

"תן לי אותו," לוקח אליהו את המפתח שמושיט לו ארקאדי, אך אינו עושה בו דבר.

"הי! מה אתה מחכה?"

"תביאו לכאן את המייג'ור הבריטי!"

"על מה אתה מדבר? אין כאן שום מייג'ור! אני נשבע לך! בחייאתי..."

מכיוון הפרדס נשמעות נביחות.

"תביאו לכאן את המייג'ור – אז אני פותח ועוד יהיה לכם זמן לברוח. אם לא – בדרך אליכם החבר'ה של רפי, ועוד מעט גם הצבא הבריטי יסגור את כל הסביבה ויתחיל בחיפושים. אם אתם תולים עכשיו את המייג'ור – זה גם הסוף שלכם."

"שפירא! שפירא! איפה אתה!" נשמעים בערפל קולותיהם של קפלן, רפי, ספקי, שפילר והורביץ – כשהם רצים ומגששים דרכם בין גומות העצים, בפרדס העוטה שמיכה של לובן שמקשה על הראייה. הכלב מקפץ לצידם. עליהם הירוקים של עצי-ההדר אפורים עדיין, ובמרומיהם נחבאים פה ושם על הענפים תפוזים מצומקים, חומים-כתומים, שנותרן מעונת החורף.

"אין זמן. פתח לנו ואנחנו מבטיחים לך להסתלק מיד בלי לתלות את המייג'ור שלך!" צועק ארקאדי.

"אני לא מאמין לכם."

"תפתח לנו כבר!" הולם ארקאדי בכל כוחו על הדלת הנעולה.

"מאיפה לי בכלל לדעת שהמייג'ור עוד חי?"

"בסדר, אליהו, אתה יכול לפתוח," נשמע מאחוריו קולו הסמכותי של קפלן, ויחד עימו שומעים גם את נקישות בריחי הרובים של הורביץ ושפילר, ואת נביחות כלבו של הורביץ, המתרוצץ בין רגליהם.

שפירא פותח. קפלן נכנס פנימה לבדו. פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור, הוא חותר בערפל עד שהוא מתקרב למורטון. עומד רגע ומתבונן בו. כשהוא מבחין בעשן שפולטת המקטרת, ובנעליים שעדיין ניצבות על הבוקסה העליונה, הוא פוקד לאחור, כלפי הפתח:

"או.קיי. אנחנו מכבדים הסכמים. תנו להם ללכת, אבל תנו להם כמו שצריך!"

הסבל, השחור, אלי הארוך, יוצאים בזה אחר זה וזוכים כל אחד בחבטה הגונה על גבו מקת הרובה של שפילר הרזה, לפני שהם נבלעים בריצה בפרדס הלבן.

"אני כבר קיבלתי קודם!" אומר הקאובוי בתורו, וחוטף גם הוא. אחרון עובר ארקאדי. אותו שפילר לא מכה.

"מדוע אתה מרחם עליו?" שואל רפי.

"הוא היה המפקד. עמד בהסכם. לא צריך להשפיל אותו."

"בבקשה!" אומר ארקאדי בבוז. "תכה עוד יהודי בגב. אני לא צריך פרוטקציה ממשרת של האנגלים. זה כבוד בשבילי שתכה אותי!"

"הסתלק כבר! מנוול אחד! מספיק אסונות כבר הבאתם עלינו!" בועט שפילר הרזה באחוריו ומשלח גם אותו אל פרדסי יוספיה, שהערפל הכבד הופך את כל הבא בהם לבלתי-נראה.

*

פטר היקר,

כאשר יגיע המכתב לידיך כבר לא אהיה בארץ. אני לא יכולה יותר. מאיירסון לא בריא. בקרוב ימכור את יוספיה ולא אוכל לסמוך על עזרתו. אני מרגישה כאן זרה, וכשאני מביטה בך זה כמו לראות בראי את הזרות שלי, כפליים, ואני יודעת שככה אתה מרגיש כלפיי. לא אכפת לי החום והמרחק, לא אכפת לי העברית, אני מפחדת מהגסות. אני חוזרת באופן זמני לגרמניה. יש לי אפשרות לקבל שם ירושה צנועה ממשפחת אבי. אחר-כך אמשיך לארצות אחרות, בשם אחר, ולחיים חדשים. אם אשאר כאן לא אוכל להישאר נאמנה לך. תדאג לילדה. אל תשכח לבקר אותה מדי פעם במוסד של ד"ר זבדי בפתח-תקוה, תגיד לה שאני, שאני לא יכולה –

שלך,

אווה

נ.ב.

בבקשה תסביר לאדון מאיירסון ותתנצל בשמי. תגיד לו שבעצם אנחנו לא נשואים, וגם מסתירים ילדה מונגולואידית. אין לי כוח לעשות זאת בעצמי. אני יודעת שאני חייבת לו הרבה, אבל הסתבכתי. ובכן, שלום.

אווה הקטנה, בעלת העיניים המלוכסנות, ניגשת למקלחת הצרה, שאין בה אמבטיה, מתפשטת ושוטפת את עצמה במים קרים. החלון מלבין בגלל הערפל בחוץ, כאילו אדים עולים עליו מבפנים. היא יוצאת ערומה, שדיה הזעירים זקורים בגלל הקור, פניה היפות נפולות מאוד, ולאור השחר החיוור היא מניחה על המיטה מזוודה חומה ואורזת בה לאט בגדים, נעליים, תמונות, תכשיטים ותעודות. אחר-כך היא משתרעת על גבה על המיטה הקרה, הלא-מוצעת, ליד המזוודה, מלטפת את ערוותה, הלחה עדיין מהרחצה, ובוכה.

לאחר דקות אחדות, נלחמת בקורי-השינה המפתים אותה להישאר כך, היא קמה למצב ישיבה, צובעת בלכה אדומה את ציפורני רגליה, שעל אצבעותיהן הילדותיות אין אפילו יבלת אחת, צובעת בלכה את ציפורני ידיה, מתלבשת, מורחת ליפסטיק אדום על שפתיה, נועלת סנדלים גבהי-עקב, פוסעת בין שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הרטובות מטל, שפטר יואל רכש כגרוטאות, ושאחת מהן מחצה את כף ידו, יוצאת אל הכביש הצר מיוספיה דרומה לכפר-מאהלר, חותרת קדימה בעקשנות בתוך הערפל הסמיך, וגוררת עימה את המזוודה אל הצריפון המפולש של תחנת אגד, לתפוס את האוטובוס הראשון.

*

קפלן המוצק ונמוך-הקומה מטפס בכבדות על סולם-הקטיף, מרפה את העניבה, משחרר את צווארו של מורטון, ומסיר את הכיסוי מעל עיניו.

"תודה לך," מסנן מורטון מבין שיניו, התופסות עדיין במקטרת המעשנת, ושפמו הלח מרעיד בדברו.

קפלן חותך באולר את פיסת-הבד שבה קשורות מאחור ידיו של מורטון, ועוזר לו לרדת. הידיים מרחפות עדיין באוויר ומורטון מתקשה להפעילן אפילו כדי לשלוף את המקטרת מפיו. קפלן שולף אותה בשבילו ומניח אותה בכף-ידו, שאצבעותיה המעולפות מפרכסות עדיין ברעדה.

הורביץ הצולע ניגש אליו עם אקדח תופי. "מצאנו את האקדח שלך ואנחנו מחזירים לך אותו," וכשהוא מבחין במצבו של מורטון, הוא תוקע במו-ידיו את האקדח בנרתיק. "עליך לדעת שהאקדח הזה ירה הלילה לפחות פעם אחת."

"עוד מעט נעזוב אותך, כי אנחנו לא רוצים עניינים עם הצבא שבדרך לכאן," אומר לו קפלן בכובד-ראש, אך גם מתוך עייפות נוראה. "אתה אוייב שלנו, ובני-עמך תלו הבוקר יהודי, ולא חשוב מה דעתנו עליו ועל מעשיו, אבל אנחנו נגד עונש מוות לכל אדם באשר הוא. כאשר נקים כאן מדינה, והיום הזה קרוב מאוד, נבטל את החוק שלכם. אצלנו לא יהיה עונש מוות. עכשיו אנחנו סומכים עליך שתתנהג כמו שג'נטלמן אנגלי מתנהג בנסיבות כאלה, ולא תזכור איש מכל אלה שראית הלילה. אגב, זה האיש שהציל אותך!" הוא מצביע לעבר שפירא, העומד ולוטש עיניים בבריטי.

סרג'נט מורטון חום השיער, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, שלושה סרטי דרגה בצורת V על שרוולו הקצר, אקדחו בנרתיק על מותניו, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו – צולע ומתקרב צעד אחד אל שפירא הקודר. הוא מרים במאמץ עילאי את ימינו, המעולפת משעות של קשירה הדוקה מאחורי גבו, ומבקש ללחוץ את ידו של שפירא, אך היד נשארת מושטת, ללא מענה, ושפירא יורק בכל כוח שפתיו בפרצופו של הבריטי, יריקה שמרטיבה היטב את קצה שפמו ואת לחיו של הסרג'נט:

"אין כאן סנטימנטים. זה בשביל המשפחה של רוז'קה, מייג'ור! זה בשביל החיפוש קרובים, זה בשביל שסגרתם את הגבולות של הארץ וריסקתם את החיים שלי, לתמיד! – "

הוא מסתובב לאחור, דמותו הכהה מתבלטת רגע בפתח המרתף המואר, הטובל עדיין בערפל, ואז הוא פונה מזרחה, שם כבר זורחת השמש וקרניה מנסות לבקוע את שכבת הענן הרובצת על הארץ – ונעלם באד הלבן.

"אני לא מבין מה האיש רצה ממני, אני לא מייג'ור..." רועד קולו של מורטון, וכאשר קפלן מוחה בסמרטוט את הרוק מעל פניו של הבריטי, נוגעות דמעות אחדות בקצות אצבעותיו.

*

כאשר הדלת נסגרת ואבא חוזר הביתה לפנות-בוקר, אני שומע את שושנה שפירא צועקת וחושב שקרה לה משהו, אבל מה שקורה באמת הוא שאני שומע את אבא מספר לאימא בשקט שדודי אלכס מת ברומא. רותי כבר ישנה. מהכביש עולה קול טרטור מוכר, זה ה-BSA של דוקטור וולף. אולי שוב הזעיקו אותו לאיזו המלטה ברפת? תופיק מקיש על דלת המטבח. אני קם לפתוח לו, מפני שאבא ואימא סגורים עדיין בחדר-השינה, ואימא בוכה. תופיק בוקע ועולה לעומתי מתוך הערפל הסוגר עליו מגבו, נודף ממנו איזה ריח משונה, דומה לשלי, ואני אומר לו:

"אני כבר לא מקנא בזובי שלך, תופיק! מפני שעכשיו אנחנו סדדים!"

ואז, בעיניים מצועפות, קורנות אושר, הוא מרשה לעצמו לחבק אותי, דבר שלא עשה מימיו, ואומר לי בצחוק: "ואללה, אנחנו אחים!" – ומיד הוא כבר עומד ליד כיור-המטבח, מתחיל לשטוף את הכלים שנשארו מארוחת-הערב, ומזמזם בחשאי את שיר הערגה והגעגועים המונוטוני שלו, שאני עתיד לחזור ולשמוע מפיו לאחר שנים, בשבתנו לעת ערב במרפסת "הדודנים", הצופה לחוף ים יפו.

לצליל הצלחות והסכו"ם המקפצים בידי תופיק, יוצאת אימא ומתחילה לערוך בשתיקה את השולחן לארוחת-הבוקר. בחדר-האמבטיה, מול הראי, מעסה אבא את לחייו בגליל סבון לבן של גילוח, ומקציף לאט במברשת רטובה. מבעד לערפל הסמיך חודר פנימה צלצול-הבוקר של פעמון האחוזה:

"גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

מוטל הרפתן יורד במדרגות מהקומה השנייה בבניין-המגורים של הפועלים, באמצע החומה הצפונית של האחוזה. למעלה שוכב עדיין דודל וישן, על פניו חיוך של חלום נחמד. ברפת מחכים כבר שני פועלים ערבים שבאו לחליבת הבוקר, בידיהם שרפרפים ודליים-לחלב. בטרם יגש אליהם, חוצה מוטל את החצר, המכוסה ערפל-חלב סמיך עד שאין רואים בה מקצה אל קצה, גם לא את השריונית הבריטית ואת האנשים שירדו בבהלה לחפש את לורט. הוא עוצר ליד הפעמון: קורת-ברזל עבה בצורת H שנותרה מהקונסטרוקציה של בית-האריזה, ותלויה על כבל. לוקח מוט-ברזל שמונח ליד הפעמון, ומתחיל להכות בקורה, אות לתחילתו של יום-העבודה החדש:

"גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

אליהו שפירא רץ בפרדס, רץ, מתנשם. שורות-שורות של עצים כהים מתכסים ונבלעים במטליות ערפל שמתערבבות ביניהם ושטות הלאה, כחלב אפור של שחרית. האוויר מלא ריח של לחות, מבשר יום חם מאוד. קצות ענפים נמוכים שורטים את פניו. מדי פעם חובט במצחו השזוף תפוזון יבש, שנשר מצמרת העץ. אליהו מזיע ומדבר אל עצמו:

"אין כאן סנטימנטים, האדם ניצל אבל אלוהים מת, מת, מת... ומי שאומר אחרת זה שקר, קורופציה... סופרסטיציה... זה כבר לא יהדות. להיות יהודי, עכשיו, זה לדעת שאלוהים נכשל, ונעלם, לנצח... זה בשביל החיפוש קרובים, לתמיד... אלוהים יותר נכשל, ויותר נעלם – אפילו מהמנדט הבריטי..."

*

"גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

עם כל הקשה, מרעיד מוט-הברזל את כפות-ידיו הרדומות-עדיין של מוטל, שטרם התעוררו למלאכת החליבה. צלילי המתכת הקצובים עולים וחודרים את הערפל ומתפשטים באוויר לכל רחבי האחוזה, שאליה פוסעים ומגיעים בשעה זו עשרות פועלים ערבים מאום-אל-זעתר, ונסוכי-שינה עדיין, באוויר הבוקר החלבי, הם מתפרשים ופונים איש-איש למקום עבודתו.

*

"גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

בפנים אפורים מאוד, ונפולים מצער, נכנס אבא לחדר הגדול ויושב בראש השולחן, לאכול. אחר רגעים אחדים הוא מרים את עיניו מעיתון "הבוקר" של יום אתמול ומעיר – בניע-ראש לעבר המטבח, ובמרירות פסימית, שאופיינית לחוש-ההומור המנצנץ במשפחתנו גם ברגעים הכי קשים:

"היתום שר!"

*

"גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

אהוד בן עזר

המשך יבוא