* מופת של אחריות לאומית – כל מהותו והצדקת קיומו של מוסד הנשיאות, מתרכזות ברגע, שבו בעת משבר לאומי קשה, על סף התפוצצות נוראית, קם נשיא המדינה ובנאום לאומה נשא את דגל האחריות הלאומית והשפיות. נאומו הבנוי לתלפיות היטיב לתאר את הכאבים בחברה הישראלית, את הצדק שיש בטיעוני המבקרים את מערכת המשפט ואת הצדק בטיעוני מתנגדי המהפכה המשטרית. הוא הציע מתווה ראוי ונכון, שעם רובו אני מסכים ובוודאי שהוא הבסיס המתאים להידברות לאומית שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. קריאתו לממשלה לעצור את המהלך ולגשת להידברות היא המובן מאליו בעיני כל מי שטובת המדינה לנגד עיניו. אילו היה לראש הממשלה ולשרי הממשלה קורטוב של אחריות לאומית, שמץ של ממלכתיות, הם היו מרימים את הכפפה, מאמצים את יוזמת הנשיא, עוצרים את דהרת הדי-9 ויוצאים גדולים מן החיים. אבל אין להם. לוין ורוטמן שממשיכים בחקיקה – משתינים מהמקפצה לא רק על ראשו של נשיא המדינה, אלא על הדמוקרטיה הישראלית, ועל הרצון של רוב העם. והשר (אוי לבושה) קרעי, מיד בתום דברי הנשיא התלהם והתבהם בדברי בלע, שנאה והסתה, שאותם הכין מראש, תוך זלזול בוטה וגס בנשיא המדינה ובהצעתו.
ראש האופוזיציה ברך על נאומו של הרצוג, אך דבריו היו מסויגים מדי, אפורים מדי, כנראה מפחד הבייס. ציפיתי שיודיע שהוא מקבל ללא תנאי את הצעת הנשיא וקורא לממשלה לגשת מיד להידברות. מן הראוי היה שמנהיגי המחאה יתמכו בהצעת הנשיא, ידרשו מן הממשלה לאמץ אותה ויודיעו שאם הממשלה תקפיא את החקיקה הם יקפיאו את המחאה. הצטערתי לשמוע את דברי בוגי יעלון, אליעד שרגא ואחרים, שתקפו את הנשיא ואת הצעתו. הרי אם היוזמה תתקבל, המהפכה תושעה ותפתח הידברות על בסיס תוכניתו הקונסטרוקטיבית של הנשיא, יהיה זה הניצחון של המאבק. האם הם רוצים פתרון, או שזה מאבק לשם מאבק? אני מציע להם לשאול את עצמם את השאלה שאנו, בוועד יישובי הגולן, שאלנו את עצמנו מדי יום במאבק על הגולן – האם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר? יש לקוות שנאום הנשיא יכה גלים ושלמרות שכרגע לא נראה שזה קורה, הממשלה תגנוז את המהפכה, שרוב הציבור מתנגד לה, ותיגש להידברות כנה ופתוחה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה בהסכמה. אם לא תנהג כך, היא תישא באחריות היסטורית כבדה על קריעת העם הזה במזיד, מתוך חשבונות זרים ואישיים.

* אחיזת עיניים – הקריאה של נתניהו, לוין ורוטמן לראשי האופוזיציה להיפגש להידברות בבית הנשיא, בלי שהם מקפיאים את החקיקה, היא אחיזת עיניים ודחיית הצעתו של הנשיא. יש לעצור את המהלך ולהיכנס להידברות על בסיס הצעת הנשיא - לשבת עד שייצא עשן לבן; רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. ואף על פי כן, אני בעד שראשי האופוזיציה ילכו למפגש ראשון, ולו למען אחוז הסיכוי וכדי לא לשרת את התעמולה הביביסטית שתציג אותם כמי שסירבו להיפגש. אך בהידברות עליהם לדרוש חד משמעית את הקפאת החקיקה.

* סיפור של אהבה ושנאה – כל מי שאוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את יריביו הפוליטיים, חייב לאמץ את יוזמת הנשיא.

* מי עקר את גוש קטיף – הנשיא דיבר על הכאבים והפצעים של החברה הישראלית ובצדק רב הזכיר את עקירת גוש קטיף. התנגדתי בכל לבי לעקירת הגוש ועד היום אני כואב אותה. האופן הדורסני שבו הוביל שרון את המהלך, דומה לאופן שבו הממשלה מקדמת היום את המהפכה. אבל נשאלת השאלה – מי עקר את גוש קטיף? הרשות המבצעת? הרשות המחוקקת? הרשות השופטת?
כמובן שהאשמים בעקירה הם הממשלה והכנסת. הממשלה והכנסת החליטו והממשלה ביצעה. בית המשפט לא יזם, לא החליט ולא ביצע. יתר על כן, היתה זו ממשלת ימין בהובלת הליכוד, ומושא הערצתם של תומכי המהפכה, נתניהו, היה שותף להתנתקות ותמך בה בהצבעות בממשלה ובכנסת. אז איך, ריבונו של עולם, הכאב והזעם נותבו בציניות לעבר בית המשפט העליון? יש טענה על כך שבג"ץ דחה את העתירות נגד העקירות. נניח שהטענה מוצדקת. עדיין, היא על כך שהיה פאסיבי ולא מנע את מה שעליו החליטו וביצעו באקטיביות הממשלה והכנסת. ולדעתי, הביקורת על בג"ץ בנדון אינה מוצדקת. התנגדתי לעקירה ותמכתי בהחלטת בג"ץ לדחות את העתירה. קבלת העתירה, ביטול מהלך מדיני דרמטי של הממשלה והכנסת, היתה מגה-אולטרה-אובר אקטיביזם משפטי על סטרואידים, שלא ראינו שמץ ממנו עד היום. בג"ץ בצדק לא התערב, כפי שדחה את העתירות נגד ההתנחלות ונגד "אקיבוש" ב-56 השנים האחרונות.
שאלתי איש ימין מדוע הזעם על העקירה מופנה לכתובת הלא נכונה. הוא הסכים בכנות עם דבריי שאין בכך צדק, אך הסביר לי שמדובר בנקמה בשמאל, שבמקרה הטוב היה אדיש ובמקרה הרע צהל על העקירה, ועכשיו רוצים לפגוע בבבת עינו של השמאל, בציפור הנפש שלו – בג"ץ.
על רגש נקם ילדותי, שמנותב בציניות לכתובת הלא נכונה, משנים את המשטר בישראל, הופכים את הרשות השופטת לזרוע של הממשלה וקורעים את החברה הישראלית?!

* קורעת את העם – "עקירת יישובים קורעת את העם" – זה היה אחד המסרים המרכזיים שלנו במאבק על הגולן. ועל כך נענינו: היו בחירות. נבחרה ממשלה. יש לה מנדט להגשים את מדיניותה. אולי מי שקורעים את העם אלה דווקא אתם, שמתנגדים לממשלה ונאבקים בה? אך הם טעו ואנחנו צדקנו. יש פעולות שקורעות את העם ושום טיעון פרוצדורלי טכני אינו משנה זאת. בוודאי כאשר מעשים כה דרמטיים וקיצונים, כמו עקירת יישובים, אינם נעשים מתוך הסכמה רחבה בעם ובכנסת. כן, עקירת יישובים קורעת את העם. וגם עקירת הרשות השופטת קורעת את העם. ומשמעות המהפכה המשטרית היא עקירת הרשות השופטת.

* העם עם – על פי כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל, רוב העם נגד המהפכה המשטרית. רק רבע מהציבור תומך במהפכה. מחצית בוחרי הליכוד מתנגדים לה. צעד כל כך דרמטי של שינוי רדיקלי של השיטה הדמוקרטית הישראלית, נעשה נגד רצון העם. ועל כך עונים לי: הסקר האמיתי נעשה ב-1 בנובמבר. נבחרה ממשלה והיא תעשה מה שהיא מבינה. וזה כל כך מזכיר לי את האמירות שנאמרו לנו בקמפיין "העם עם הגולן". אבל העם באמת היה עם הגולן ולא עם הממשלה. וכך גם היום, העם עם הדמוקרטיה ולא עם הממשלה.

* לייק מהבייס – ההתפרעות של נציגי האופוזיציה בישיבה של ועדת החוקה היתה מבישה. הם הזכירו, בהתנהגותם, את התפרעויות האופוזיציה בכהונת הממשלה הקודמת. לא זו בלבד שהתנהגות אמסלמית כזו אינו ראויה – היא גם לא תועיל למאבק הצודק. להיפך. חוץ מלייקים מהבייס, שום דבר טוב לא ייצא מזה.

* לינץ' לנשיאה – אנשי הדי-9 טוענים בציניות שהם דווקא בעד הידברות. הנה, הם הזמינו את אסתר חיות לוועדת החוקה. כן. הם מכינים לה מארב. הרי הדיון אתה יהיה לינץ' ציבורי. נהג הדי-9 רוטמן ינהג בה באדנות, שחצנות, התנשאות ודורסנות, לא ייתן לה לדבר, יעצור אותה וישפיל אותה. הגוטליב תתלהם, תתבהם ותנבח עליה בארסיות. הביריונים הכהניסטים יראו לה מי בעל הבית. וח"כים מן הליכוד ינסו להשתחרר מאלמוניותם המוצדקת באמצעות צווחות על כבוד נשיאת בית המשפט העליון בשידור חי.
הידברות...

* חיסול חשבונות – אהוד אולמרט הוא עבריין. זו לא דעה. זו עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות בתי המשפט. מי הוא, שיביע דעה בענייני מדינת החוק? שישב בשקט ויסתום את הפה. מי הוא שיטיף? רגע, אבל הרי הוא כבר "החזיר את חובו לחברה", אז מה הבעייה?
אכן, הוא ריצה את עונשו ולכן הוא היום אדם חופשי, ואינו יושב עוד בכלא. מכאן ועד שיציג עצמו כמגן מערכת המשפט? קודם שיכה על חטא, שיחזור בתשובה, שיתנצל בפני עם ישראל על מעשי השחיתות העברייניים שלו.
במה הוא עדיף על נתניהו? נתניהו נאשם ועומדת לו חזקת החפות. אולמרט הורשע בפסק דין חלוט. אומרים לזכותו, שבניגוד לנתניהו, שנאחז בקרנות השלטון גם כנאשם, הוא התפטר עוד כחשוד. זה נכון, אך אין לזקוף זאת לזכותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שאת נתניהו סובבים אומרי-הן צייתנים ולקקנים ואותו הקיפו אנשים נורמטיביים, שהראו לו את הדלת וחייבו אותו להתפטר בטרם יודח. כמו נתניהו, גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "רדיפה" ו"תפירת תיקים". הרי עד היום הוא מספר שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט קשרו קשר לתפור לו תיקים כדי לסכל את השלום העולמי שהיה בהישג יד ואו-טו-טו הוא הביא. ההבדל הוא שלנתניהו יש המוני חסידים שוטים שקונים את הקונספירציות האינפנטיליות הללו ואילו לו היה רק קומץ של חסידים מן הזן הזה. כמו נתניהו, גם הוא וסביבתו הסיתו נגד אנשי החוק. שכחנו ששופרו, הבועז ביסמוט שלו, אמנון דנקנר, הציע לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד?
עכשיו הוא פתאום מגן מערכת המשפט, וכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הווליום ולכן הוא מטיף לפעולה אלימה. אין שום מחלוקת עניינית בינו לבין נתניהו, בטח לא לשם שמיים. זה דומה יותר לחיסול חשבונות בין משפחות פשע.

* בלי בג"ץ – תומכי המהפכה המשפטית יכולים למצוא ולהציג מאות ציטוטים מדברים שכתבתי בשלושים השנים האחרונות נגד האקטיביזם המשפטי ונגד המישפוט (משפטיזציה) של חיינו. לא זו בלבד שאיני מתכחש להם – אלו עמדותיי גם היום. אלא שאין קשר בין הביקורת שלי על מערכת המשפט, שנועדה לתקן ולשפר אותה, לבין המהפכה שנועדה לחסל אותה.
אי אפשר שלא לגחך למקרא השימוש הציני בציטוטים מביקורת על האקטיביזם מצד גדעון סער, אלקין, בוגי יעלון, משה ניסים, רובי ריבלין, ציפי לבני, יאיר לפיד, טומי לפיד, דניאל פרידמן, מני מאוטנר, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, רות גביזון, משה לנדוי, מנחם אלון ועוד רבים וטובים. כל אלה אינם חושבים ולא חשבו, שהדרך להתמודד עם מיגרנה היא לערוף את הראש.
שמעתי כבר מי שטוען שגם רבין היה תומך במהפכה, כי הוא אמר "בלי בג"ץ ובלי בצלם." הנה, אשתמש בדוגמה הזאת כדי להראות עד כמה הציטוטים הללו מופרכים. רבין לא הציע ישראל בלי בג"ץ. כאשר הוא מסר את עזה ויריחו לערפאת, הוא השלה את עצמו ואת העם שערפאת יילחם בטרור. הוא הסביר שלערפאת אין כבלים שיש לנו. אש"ף אינו דמוקרטי, אינו מדינת חוק, אין לו בג"ץ, אין לו מוסר לחימה וטוהר הנשק. אנחנו דמוקרטיה מוסרית הפועלת על פי חוק ולכן איננו יכולים לעשות הכול. הם יעשו זאת טוב מאתנו. הוא לא רצה שאנחנו נהיה כמו אש"ף, חלילה.

* ואיפה המהפכה? – בנאומו בכנסת בהשבעת הממשלה, נתניהו לא הציג ארבע מטרות של ממשלתו. הוא הציג שלוש: א. מאבק בהתגרענות ובהתפשטות של איראן. ב. שלום עם סעודיה. ג. חיבור הפריפריה למרכז. את המהפכה המשטרית הוא לא הזכיר ולו ברמז.

* הרבעון הרביעי – השתתפתי בסמינר של תנועת הרבעון הרביעי. לא אאריך כאן בהסבר על מהות התנועה, אלא אצטט את הגדרתה וחזונה כפי שנוסחו בידי יוזמיה. "'הרבעון הרביעי' היא תנועת המונים אזרחית כלל ישראלית, אשר פועלת לעדכון המודל הדמוקרטי-הישראלי, ולהעבירו מ'פוליטיקה של הכנעה' ל'פוליטיקה של הכנסת אורחים'. התנועה הוקמה לקראת יום העצמאות ה-75 של המדינה, כדי להבטיח את שגשוגה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברבעון הרביעי לקיומה [משנת ה-75 לקום המדינה ועד לשנות ה-100]." חזון התנועה: "מדינת מופת יהודית ודמוקרטית, שבנויה מחברה ישראלית מלוכדת, המשלבת בין מסורת לקדמה ומאפשרת ביטוי אישי וקהילתי, לצד היותה מקור לגאווה לאומית."
על כל האיך והמה בוודאי עוד ארחיב. מאתיים איש מכל קצוות הקשת הפוליטית, המגזרית והחברתית השתתפו ביום הזה, שהיה יום מרתק, שכלל מליאות וקבוצות דיון.
יצאתי מן הסמינר עם מסר פסימי ואופטימי. הפסימי הוא, שאם במפגש של אנשים שבחרו לוותר על יום עבודה מתוך אכפתיות ורצון לגשר על הפערים, לאחות את הקרעים ולנתב את המחלוקות לכיוון של פתרונות ולא של "ניצחונות"-פירוס, הפערים בעמדות, כפי שבאו לידי ביטוי, כל כך עמוקים – איך אפשר יהיה לחבר את חלקי העם שמחוץ למפגש הזה, כאשר יש מי שדוחפים בכל הכוח לקרע ודוהרים בצהלה לתאונת דרכים קטלנית? האופטימי הוא העובדה, שבעלי עמדות רחוקות כל כך דנו לאורך יום שלם (כמעט 12 שעות) בהקשבה נפלאה ומתוך תחושה, שעל אף הכול יש לנו שותפות גורל ושותפות יעוד ומתוך רצון עז לגבש סיפור לאומי וחזון לאומי משותף, מוכיחה לי שאסור לאבד את התקווה. וכיוון שבלאו הכי אני אופטימיסט חשוך מרפא, יצאתי אופטימי מאוד. החלטתי להצטרף לתנועה.

* ליצור את השיירה החדשה – במוצ"ש הפגנתי נגד המהפכה המשטרית. את יום ראשון הקדשתי לסמינר של הרבעון הרביעי, בניסיון לגיבוש חזון לאומי משותף. לשני האירועים הגעתי מאותו דחף – אכפתיות אינסופית לעתידה של מדינת ישראל ולהמשך הגשמת הרעיון הציוני. אבל יש גם הבדלים. על פי משל "הכלבים נובחים והשיירה עוברת," במוצ"ש נמניתי עם הכלבים הנובחים ומנסים להשפיע על השיירה. ביום ראשון הייתי בין המעצבים את השיירה החדשה. במוצ"ש הפגנתי מתוך מטרה להגן על מדינת ישראל מפני איום עליה. ביום ראשון השתתפתי בניסיון לבנות את החברה הישראלית מחדש. במוצ"ש הפגנתי נגד מהלך שהממשלה יזמה. ביום ראשון הייתי חלק מיוזמה לאומית שצצה מלמטה, מאזרחים פטריוטים שאכפת להם. במוצ"ש עסקתי ב"סור מרע". ביום ראשון עסקתי ב"עשה טוב".
מה שעשיתי ביום ראשון הרבה יותר מתאים לי, לאופיי, למזג שלי, לסקרנות שלי, לתחומי העניין שלי ולביוגרפיה שלי. אבל ה"עשה טוב" אינו פותר אותנו מ"סור מרע". וכפי שכאשר היה איום על הגולן, לא הסתפקתי בהמשך בניית הגולן אלא נרתמתי להגנה על מפעל חיינו, כך גם היום, לצד העשייה הפוזיטיבית, אמשיך להיאבק נגד האיום על החברה הישראלית.

* פוליטיקה של הכנעה – זה שלושים שנה מיטלטלת החברה הישראלית בין ממשלות (משני עברי המתרס), הנוקטות בפוליטיקה של הכנעה כלפי הציבור היריב להן; מובילות מהלכים מהפכניים דרסטיים בכוחנות, לעתים בשיכרון כוח, תוך רמיסת מחצית העם. הרי מה שאנו רואים היום במהפכה המשטרית דומה למה שראינו בעקירת גוש קטיף ובתהליך אוסלו ובמשאים והמתנים עם סוריה ואש"ף. ותמיד, תוך התבססות על רוב פורמלי קטן בכנסת, שלכאורה מבטא את "רצון הרוב" ו"רובו-ככולו" ולכן זו עמדת העם. הפוליטיקה הזאת הביאה את החברה הישראלית לעברי פי-פחת.
והנה, היתה ממשלה מסוג אחר לגמרי. ממשלת השינוי באה לרפא את החברה הישראלית. היא נבנתה ממפלגות המייצגות כמעט את כל רצף הדעות והאמונות והתמקדה בחתירה להגשמת הטוב המשותף, תוך הורדה למדרון אחורי את המפריד והמפלג. היתה זו ממשלה שהקרינה מתינות וסובלנות, ובאמצעות המתינות הזאת קידמה מהלכים חשובים בהסכמה רחבה, כולל בתחום המשפט, בוודאי בתחום ההתיישבות. לדוגמה, אפילו שרי מרצ הצביעו בממשלה בעד התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שהתקבלה פה-אחד. מי היה מאמין?
ואיך זה שדווקא הממשלה הזאת היתה מוקד להסתה ולשנאה שלא היו כמותן מעולם בתולדות המדינה? זאת, בלי לעשות כל מהלך פוגעני ולעומתי. זאת, אך ורק מסיבה פרסונלית – שראש הממשלה לא היה נתניהו. ודווקא הממשלה הזאת לא עמדה במלחמה המלוכלכת נגדה ובטרור האישי נגד ח"כים שסומנו כחוליות חלשות – וקרסה.
הרי זה ממש מייאש! כאילו החברה הישראלית בחרה במסלול התנגשות, מסלול של קרע; כאילו החברה הישראלית החליטה לאמץ את מערכון "מלחמת האזרחים" של שאולי; כאילו החברה הישראלית בחרה להתאבד. אבל אין לנו הפריבילגיה להרשות לעצמנו ייאוש. כי בסופו של דבר אין מנוס מאימוץ פוליטיקה של הסכמות, של אחדות ישראל ואהבת ישראל. ובסוף הפוליטיקה הזאת תגבר על הטירוף של "לנצח! להכניע! לשבור! להראות להם מי בעל הבית!"
אולי דווקא מהמשבר הנוכחי, סביב המהפכה המשטרית, נצא לדרך חדשה? אם הממשלה תקפיא את המהלך ותלך להידברות אמת על בסיס מתווה הנשיא, וניווכח שאפילו במחלוקת כה עמוקה, שדרדרה אותנו לסף קרע שלא היה כדוגמתו, ניתן להגיע להסכמות וליצור רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה – נאמץ את הדרך הזאת כדרך המלך של החברה הישראלית.

* למה לא שבתתי – אז איפה ביליתי את שביתת המחאה נגד המהפכה המשטרית? בחלקה 5 של המטע הצעיר בדלאווה א'. בימי הגשם והשלג הרבים בשבועות האחרונים, לא יכולנו לצאת לשטח. ביום ראשון השתתפתי בסמינר של הרבעון הרביעי. ויש הרבה עבודה. אדמתנו, בני, אין פנאי לה. אבל אני תומך בשביתה והזדהיתי עם השובתים, בוודאי לנוכח האטימות והדורסנות של הממשלה שדחתה בגסות את יוזמת הנשיא.

* בדרך ה-BDS – כותב אהוד בן עזר: "אני מציע למפגיני המחאה בישראל להצטרף למחאתם האלימה של שונאי ישראל, שבאו לחבל בהופעתה של שגרירת ישראל עד שאחד ממלוויה נאלץ לשלוף אקדח. הלא מטרתכם זהה – להפיל את ממשלת ישראל ולהוציא את דיבתה רעה ברחבי העולם!"
איזה דמוקרט! אזרחי ישראל פטריוטים, האוחזים בדגל הלאום ומפגינים נגד ממשלת ישראל, כמוהם כאויבי ישראל שנאבקים נגד קיומה של ישראל. אהוד אימץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הפגאני של נתניהו: "המדינה זה ביבי". מי שמתנגד לנתניהו הוא נגד המדינה.

מי באמת דומה ל-BDS? אלה שכמו BDS משמיצים את מדינת ישראל ומעלילים עליה עלילות בזויות ונתעבות. למשל, אלה שמעלילים על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט המפוארת של ישראל, שהם כנופיה פלילית שקשרה קשר להדיח ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. אפילו רוג'ר ווטרס ביום סגרירי במיוחד לא יגיע לשפל כה נמוך של השמצות ועלילות על הדמוקרטיה הישראלית.

[אהוד: "אזרחי ישראל פטריוטים" שלך, ממש כמו ה-– BDS רוצים להפיל את ממשלת ישראל הנבחרת. אכן, אורי, קשה לך עם האמת].

* המצע המשותף – הנטייה הישראלית כל כך היא להכות "על חטא" על חזה היריב. עדיף תמיד שכל מחנה יעשה קודם כל את חשבון הנפש שלו. לי יש בעייה. איני שייך לאף מחנה אוטומטי. במחלוקות שונות אני שייך למחנות שונים. רוב מי שהיו עמיתיי במחלוקת על חוק הלאום הם יריביי במחלוקת על המהפכה המשטרית ורוב עמיתיי במחלוקת על המהפכה המשטרית היו יריביי במחלוקת על חוק הלאום. יש בכך יתרון וחיסרון. החיסרון הוא שאין לי "בית" פוליטי ואידיאולוגי מובהק שאני חש בחיקו בנוח. היתרון הוא שבכל מחנה אני מרגיש לפחות באופן חלקי בבית ולבטח אני מזדהה עם חלק מעמדותיו ושותף לכאביו. וכל מחנה שאני מבקר – אני חש שזו ביקורת מבפנים, הכאה "על חטא" על החזה שלי. אני שותף למאבק נגד המהפכה המשטרית, אך יש לי ביקורת רבה על המאבק, שאותה ביטאתי ואני מבטא. מה שהכי מפריע לי, הם הדיבורים על ירידה מהארץ, על דרכונים זרים, על משיכת כספים מהמדינה, על סרבנות וכו'. ברור לי שאלה שזו דרכם, היו המתנגדים החריפים ביותר לחוק הלאום ולרעיונותיו.
אני מאמין בצורך בגיבוש הסכמה לאומית רחבה ומאמין ביכולת לעשות זאת, אך אני מודע לקושי שבכך, בעיקר בעקבות המחלוקת על חוק הלאום. חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית. באותה תקופה עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה במכון. לא הייתי מעורב אישית ביוזמת החוק, אך הייתי מעודכן בזמן אמת.
החוק נולד בעקבות הקרעים הקשים לאחר אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הרעיון שעמד מאחוריו, היה הצורך להתלכד מחדש על בסיס אתוס משותף – החזון הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. האמירה היתה, שגם אם אנו חלוקים בינינו באשר לגבולות המדינה, בענייני השלום, הביטחון, ההתיישבות ביו"ש וכד', זו מחלוקת בין ציונים השותפים לאותו חזון באשר לתוכנה של המדינה, יהיו גבולותיה כאשר יהיו. לא בכדי, מי שאמורה היתה להוביל את המהלך היתה ראש האופוזיציה ציפי לבני. כאשר הוצגה לה הצעת החוק היא התלהבה. ביום בהיר אחד כנראה הבינה לבני שהבייס לא כל כך נלהב מהמדינה היהודית והפכה לראש המתנגדים. מי שהגיש את החוק היה חבר סיעתה, קדימה, אבי דיכטר (היום הוא בליכוד). העובדה שמה שאמור היה להיות הגשר, המצע המשותף, הקרקע המוצקה שעליה מבוססת החברה הישראלית, הפך למוקד של מחלוקת וקרע, היא טרגדיה לאומית, לא פחות. ולמה אני בכל זאת אופטימי ומאמין ביכולת לגיבוש הסכמה לאומית? כי ברור לי שרוב מתנגדי חוק הלאום, לא באמת מכירים אותו, ולמעשה הם לא נגד החוק אלא נגד הדחליל שציירו מתנגדיו במצג שווא כאילו הוא החוק. לא בכדי, בג"ץ דחה מכל וכל את כל הטענות נגד החוק.

* מדינת הלאום או מדינת המגזר – יש בחברה הישראלית שתי מגמות המציגות דרך המנוגדת בתכלית לחוק הלאום. ודוק – איני מדבר על מי שהתנגדו לחקיקת החוק, אלא על מי שדרכם מנוגדת לתוכן החוק (הרי בינינו, רוב המתנגדים לחוק אפילו לא קראו אותו ואין להם שמץ של מושג מהו). מגמה אחת היא הפוסט ציונות והאנטי ציונות; אלה השוללים את יהדותה של ישראל, מציגים סתירה כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים בציונות גזענות ולאומנות.
מגמה שנייה היא של כאלה שהצביעו בעד החוק, אך במהותם הם מייצגים דרך הסותרת אותו. כוונתי לאלה שאינם רוצים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא כמדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי; אלה שרוצים להפנות עורף לעם היהודי בגולה, אלה שרוצים להחרים את הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי שמונים את רוב בניינה ומניינה של יהדות ארה"ב, אלה שמנסים להתנקש בחוק השבות, אלא שהופכים את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

* בן בית ובעל הבית – אחד הטיעונים של מצדדי הצעת החוק הדרקונית בנוגע לכותל, הוא שכאשר אנחנו נכנסים למסגד או כנסיה אנו נוהגים על פי מנהגיהם, ומדוע שלא ננהג כך גם בכותל? למקום הקדוש לדתות אחרות אני נכנס כאורח ונוהג על פי דרכם של המארחים. לכותל, המקום הקדוש ליהודים, אני נכנס כבן בית וכבעל הבית, כיהודי. ואני שותף לקביעת הכללים לא פחות מהחרדים. הכותל הוא נכס לאומי של העם היהודי כולו ולא שטיבל חרדי. איני מעלה על דעתי למנוע מחרדי להתנהג בכותל על פי הבנתו, אך איני מוכן שהוא ימנע ממני לנהוג בכותל על פי הבנתי. הכותל אינו שלו יותר משהוא שלי.

* פרובוקציה דוחה – אישה התערטלה ברחבת הכותל, כאילו במחאה על הצעת החוק של ש"ס. זו פרובוקציה דוחה ומעלה קבס, הראויה לכל לשון של הוקעה. ברור שפרובוקטורית כזו תגורש בנחישות גם אם תגיע כך לרחבת ישראל (הרחבה של מניין משותף לגברים ונשים בכותל) או למניין נשות הכותל. כפי שבשום אופן פרובוקציה כזו לא תורשה במוזיאון ישראל, ביד ושם או בהר הרצל, קל וחומר שלא תורשה בכותל. פרובוקציה כזו פוגעת ברגשותיי לא פחות מאשר ברגשות החרדים. הפרובוקטורית היא גם אידיוטית שימושית של דרעי ושות', כי היא כביכול ה"הוכחה" שמצדיקה את הצעת החוק שלו, שנועדה להפקיע את הכותל מידי העם היהודי ולהפוך אותו לאתר מגזרי.

* אחרי רבים לרעות – בפרשת השבוע, "משפטים", נאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת." הרוב אינו יכול להצדיק שחיתות. הרוב אינו יכול להצדיק עבריינות. הרוב אינו רשאי להשתיק את המיעוט ולפגוע בו. הצדקת הרעות הללו בשם "רצון הרוב", מנוגדת לחלוטין לדרך התורה, ואינה אלא חילול השם.

* בעל הרולקס – הביביריון המסית והמדיח, שעמד בראש כנופיית לה-פמיליה הפרלמנטרית שהתפרעה והשתוללה לאורך כל הקדנציה של ממשלת השינוי, ממשיך להסית ולהדיח ולהתפרע גם כאשר הוא עומד להיות "סָרְבֶּה", כלומר "שר ב" משרד המשפטים. שר מיותר שימשיך להסית, אלא שהפעם במעמד של שר. שלשום הוא נבח מעל דוכן הכנסת בנאום הסתה דמגוגי פופוליסטי נגד מאות אלפי המוחים, והציג אותם כבעלי מכוניות מרצדס ושעוני רולקס בלה בלה בלה, אליטה בלה בלה בלה. הרי הוא נציג העם... וכשהוא דיבר, על ידו נצנץ שעון... רולקס; בדיוק אותו שעון היוקרה, שעליו נהם בגסות. אגב, אני מודה ומתוודה, שעד היום כלל לא היה לי מושג מה זה רולקס. אין דבר זר לי יותר ממותגי יוקרה. להפגנה בקפלן נסעתי כשלידי שעון הקסיו הפשוט, שקניתי בכמאה שקל.

* בהמה גסה – בעקבות כל פיגוע בתקופת ממשלת השינוי - פצחו הביביסטים, הכהניסטים וחבר מרעיהם בפסטיבלי מחולות על הדם, כולל בהלוויות עצמן, וניצלו בציניות מקפיאת דם את הפיגוע כדי להסית נגד הממשלה ולהאשים אותה בפיגוע. לשיטתם, הממשלה הנוכחית אשמה בפיגוע. חחחח. מה פתאום? אבל הרי צריך למצוא אשמים. הרי צריך להסית נגד מישהו. אחרי הפיגוע בנווה יעקב, השר הכהניסט הפרחח והכושל נשא נאום הסתה והתרת דם נגד היועמ"שית. היא האשמה בפיגוע אליבא דהפשיסט הגזען.
ומי שלח את המחבל הרוצח לפיגוע הדריסה? הח"כית גוטליב, שמפגינה כישורים שיכולים להפוך אותה לשרת התעמולה הבאה, כי היא יורדת אפילו מאטבריאן, מה שמוכיח שאין להם קו תחתון כלשהו, מצאה את האשמה: "אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע. אני מאשימה אותה בתחושת הכאוס בעם ישראל אני מאשימה אותה בהרס ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. היא הפחידה מפני ממשלת ימין. לא מפני הרפורמה. אז מה אם יהיה כאן כאוס. אז מה אם אויבינו יזנבו בנו כי יזהו חולשה בקרבנו. הכול כשר בדרך למיטוט שלטון ימין."
גוטליב... גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן. במה חטאנו, במה פשענו, במה עווינו, שבבית הנבחרים שלנו יושבת תת רמה עלובת נפש כמו המנוולת הזאת? להקיא.

* היעד של האוייב – קשה להתיק מבט מפניהם הטהורות של שני הילדים הקטנים, אשר ויעקב, שנרצחו בפיגוע הרצחני בירושלים. הילדים התמימים האלה הם היעד של האוייב הנורא שלנו.

* המשוגע התורן – בתקופת הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים, נהגו חיילים ירדנים לצלוף מעל החומה לעבר אזרחים ישראליים. אח"כ הירדנים הסבירו שהיורה היה בסך הכול איזה משוגע. המשוגע התורן. וכך עד היום. כך גם המחבל הרוצח שביצע את פיגוע הדריסה בירושלים. גם הוא בסך הכול חולה נפש. עוד משוגע תורן. מעניין, באמת, למה המשוגעים האלה רצים תמיד לרצוח יהודים?

* מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש – בעיני גדעון לוי משלחת הסיוע לטורקיה היא אקט יחצ"ני, שנועד לייפות את פניו של צבא אקיבוש והדיכוי הברוטלי. כותרת הפשקוויל שלו: "מצילים בטורקיה, הורגים בגדה." התיאור האמתי צריך להיות: מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש. פעילות צה"ל ביו"ש נועדה להציל חיי ישראלים, הקורבנות הפוטנציאליים של הטרור. מדי שנה הפעילות הזאת מסכלת מאות פיגועים. שלושה פיגועים שלא סוכלו בשבועיים האחרונים, גבו מאתנו חיי אחד עשר אנשים ובהם ילדים. אם נכפיל זאת במאות הסיכולים המוצלחים, מדובר בהצלת חייהם של אלפי ישראלים בשנה. אילו צה"ל הצליח להגיע בזמן למחבלים שביצעו את הפיגועים, לעצור או לחסל אותם, היו ניצלים חייהם של נרצחי הפיגועים.

* החלטה פוליטית – ראש העיר בית שאן ג'קי לוי עתר לבג"ץ נגד הממשלה, בתביעה לחייב אותה לשקם את הבתים בעיר שעלולים להיפגע ברעידת אדמה קטלנית. זאת, בשעה שמפלגתו מובילה מהפכה שמשמעותה – ביטול בג"ץ. על סמך מה הוא מצפה מבג"ץ להתערב? כמובן, על סמך עילת הסבירות. הרי אין חוק המחייב את הממשלה לטפל בבתים בבית שאן. הוא מצפה מבג"ץ לקבוע, שאין זה סביר שהממשלה לא תיערך לאסון קולוסלי של רעידת אדמה חזקה, כפי שהייתה בשבוע שעבר בטורקיה וסוריה. אבל האמת היא שלא על בג"ץ האחריות, אלא על הממשלה. היד הנעלמה של השוק החופשי לעולם לא תשקיע את המיליארדים הנחוצים למניעת אסון ברעידת אדמה. רק הממשלה יכולה לעשות זאת. ישראל מדינה חזקה ועשירה ויש לה עודפים שיאפשרו את המהלך הלאומי הזה. זה רק עניין של החלטה פוליטית של הממשלה.

* עונג שבת עם שירים ושערים – בשנות ילדותי הרחוקות, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי היה ההאזנה לתוכנית המיתולוגית "שירים ושערים". באותן שעות הסתגרתי בחדרי, התנתקתי מכל מה שמסביב, הרדיו פתוח, אני מאזין בקשב, משחזר את מה שאני שומע ברדיו ב"כדור גרב" שעמו אני משחק בבית. וכמובן מחשב חישובים, איך כל שער של קבוצה זו או אחרת משפיע על קבוצתי, הכוח מכבי רמת גן. וכשהלכתי למכתש בגבעתיים, לצפות במשחקים של הכוח, לקחתי אתי את הטרנזיסטור כדי לא לפספס את הדיווחים מהמגרשים האחרים, שעה שאני צופה במשחק.
מייסד התוכנית, שערך והגיש אותה במשך עשרות שנים, היה עמי פזטל. וזכור לטוב המערכון האלמותי "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש, שבו פולי גילם את "עמי פזגול". עד היום אני זוכר את המערכון על-פה.
עמי פזטל, שהיה חלק מנוף ילדותי, הלך לעולמו, בגיל 87. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: בְּנָיָה – בדברי הימים א' פרק י"א מופיעה רשימה של גיבורי דוד. מיהם הַגִּבֹּרִים? אני רואה בהם יחידת עילית, מעין סיירת מטכ"ל של דוד. וכמו סיירת מטכ"ל בימינו, היא גם מצמיחה מצביאים ומנהיגים, כמו אַבְשַׁי (בשמואל – אבישי) בן צרויה ובְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע. לצד חלק מהם, מסופרים מעשי הגבורה, הנשמעים כמו המלצה לעיטורי הגבורה, העוז והמופת. אחד מהם הוא בניה. "בְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע, בֶּן אִישׁ חַיִל, רַב פְּעָלִים מִן-קַבְצְאֵל. הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי; אִישׁ מִדָּה – חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כִּמְנוֹר אֹרְגִים. וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ." הסיפור מזכיר מאוד את סיפור דוד וגלית, שאינו מופיע בדברי הימים. גם סיפור של הכאת אריה נקשר בספר שמואל לדוד. שם דוד מספר לשאול כיצד הכה אריה ודוב, בהגנה על צאנו. שמו של בְּנָיָה, מגיבורי דוד, מונצח בשמו של המושב בְּנָיָה שמדרום ליבנה. המושב הוקם במלחמת השחרור, ב-1949, בידי חלוצים שעלו מפולין, מגרמניה, מרומניה, מצ'כוסלובקיה ומהונגריה. הסבר נוסף לשם המושב, הוא שיכול אותיות של יבנה הסמוכה.
אורי הייטנר

אהוד: לאורך כל הטור שלך מחקתי הרבה ביטויים פוגעים, מחליאים ומלכלכים, כגון "פושע", "חוליגן", "בהמה", "מנוולת" ו"נאלחת" – שאתה ביהירותך הצדקנית סבור שמותר לך לכנות כך אנשים אחרים, ואילו השארתי את הכינויים הפוגעניים שלך – היית אתה ככותב ואני כעורך חשופים לתביעת דיבה על פי חוק לשון הרע!