או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק י"ב

בן-דודי החורג פנדי מגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, מגלה לו לפני מותה שאביו אינו חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל-עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה חובבי-ציון בשם אלכסנדר בן-עמי.

מביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד בזמן המלחמה, בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והוא דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאמרתו של נפוליאון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא תירוץ קלוש לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.

פנדי מסתובב בשוק הגדול בחובבי-ציון ושואל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שמכיר את דודי ומעלליו, מראה לו את איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני מעסיק אותו בקנייה יומית של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה סלט הירקות שאני מכין במו-ידיי, כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא, והוא צירוף המתכון ההונגרי: להשרות את קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן – עם המתכון הארצישראלי: לקלף את העגבניות הבשלות, להוסיף פטרוזיליה, שמיר, נענה, שמן זית ירוק-כהה, גבינת צאן וזיתים. לזכרם אני נשאר נאמן לשוק הגדול בחובבי-ציון.

עוד קודם שאנחנו קולטים את פנדי כטבח, אנחנו כבר ארבעה – תופיק מאום-אל-זעתר, שבא לעבוד כפועל בתל-אביב אחרי מלחמת 67', ונעשה שוטף-הכלים והמנקה, וישן אצלי במטבח של המסעדה כדי שלא יצטרך לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו. [הכפר שלו, אום-אל-זעתר, נחרש אחרי מלחמת 48' ונטעו עליו פרדס, ואילו פרדס יוספיה המפואר נכרת כולו בידי קוני האחוזה, ולא נותר ממנו זכר].

והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נושא ממש את שם-משפחתנו, כי הוא בן חוקי של דודי אלכסנדר. ויקו מגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים אני לוקח אותו בתור מלצר, והוא מלמד את אחיו החורג פנדי להכין פסטה וקנלוני אמיתיים, עם רטבים נהדרים. ויקו הוא היחיד מבינינו שאף פעם אינו נועל סנדלים, ומקפיד שנעליו תברקנה כראי.

[האם צריך להוסיף את פרחי היסמין שמבצבצים מכיס-חולצתו, ואת המטפחת שעל צווארו? הלא עלולים לחשוב שאני את הכל בודה מדמיוני!]

כאשר מביא איז'ו את פנדי מחובבי-ציון למסעדה שלי על חוף הים ביפו, איני יודע אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? באותה תקופה סבי, אבי, וגם דודי אלכסנדר כבר אינם בחיים ואינם יכולים לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום אני לוקח תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מניח לפני פנדי, וכאשר הוא בוזק על החצאים התאומים את המלח, אני רואה לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא זה אני – רק כהה יותר, ומיד אני קם לחבק אותו, מספר לו על מות אביו ועל שלושת אחיו החורגים ועלי, בן-דודו – ומקבל אותו לעבודה.

*

במשך תקופה ארוכה המסעדה שלי, "הדודנים" – היא ממש אטרקציה, והמקומונים מפרסמים עלינו כתבות מצולמות בלי סוף. ההצלחה מתחילה עוד לפני שפנדי מגיע. אנחנו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קופייה" (כפי שאימי אומרת), העתקה, של השני, עד שלעתים אני מתחיל לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. אנחנו עובדים בחריצות ואנשים באים לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסלט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, כמין פלא ביולוגי שדודי אלכסנדר היה בוודאי מדקלם עליו א-פרופו, הפעם בגרמנית: "אלע מנטשן זיינן ברודער".

עם בואו של פנדי אני מפטר את הטבח הקודם, מכניס לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עובדים ונראים מבוקר עד ערב כאיש אחד. (אותה תקופה אני כבר גרוש גם מאשתי השנייה, עורכת הדין הידועה דינה שפילר-בן-עמי). בגמר העבודה אנו נוהגים להתאסף במרפסת הצופה לים לשבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם יש ספק בלבי ביחס למוצאנו המשותף, מסירים אותו קולות הציוץ שמשמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר אנחנו מגיעים לדבר בעסקי-נשים – קולות זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים, באחוריים מקפצים, על האחות הרחמנייה הצבאית מהודו, בחדר-השינה של הוריי, והאכיל את התינוק שלה, מלמטה.

*

האסון מתרחש בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה הוא רץ לטבול במים, אף-על-פי שבחוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי מתחיל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו תופיק שבכלל אינו יודע לשחות, וכאשר שניהם כבר מפרפרים בין הסלעים, מסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ומדלג לקראתם, נעליו המבריקות שוקעות בחול, ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בולע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות איני יכול לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. אני משכיר את המסעדה לזוג עולים מרוסיה, שהגיעו עוד בטרם הודח גורבצ'וב, ומחליט להקדיש עצמי לכתיבה.

יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, תופיק, פנדי, ולנשמת דודי אלכסנדר עליו השלום, שעל מותו ברומא נודע לאבא בשחר היום שבו ניסו הטרוריסטים לתלות את הסרג'נט הבריטי בבית-האריזה ביוספיה ושבו יצא לי פעם ראשונה זרע ושבו לורט מאיירסון נפלה מהקומה השנייה של בית האחוזה ושכבה אחר-כך הרבה זמן כמו צמח ב"אסותא" כשהראש שלה מגולח לגמרי, וזה קרה כבר אחרי שנמכרה יוספיה וחזרנו לגור במושבה חובבי-ציון והאנגלים עזבו את הארץ ונוסדה מדינת ישראל.

ואני עוד ראיתי את לורט המסכנה שוכבת שם בשנה הראשונה של המדינה, שבה הוציאו לי בניתוח ב"אסותא" את האפנדיציט, ואני חושב שאחר-כך מתה.

*

אחרית דבר

בגילי, העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני כיובל שנים משפיע עליי מאוד.

הלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, מופיע בשנתי אבא, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו אורחים – יהושע סלומון, ראש המועצה של חובבי-ציון, שחוזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, שבה לא השתתף מעודו, ועימו אפרת אשתו. אדון ג'ייקוב מאיירסון, מעשן סיגר מלופף בבולים, קרח ובעל פני-ילד של וינסטון צ'רצ'יל. טוב, בחלומות זה תמיד יוצא קצת מצחיק. ואני שמח שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים, גם על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות אחוזת יוספיה והמושבה חובבי-ציון, ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם – אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בחיים שראיתי בימי ילדותי בכפר.

אבל הפעם איני מצליח. כדרכי אני מתחיל להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום חשוב לי להסביר לראש המועצה סלומון, זה שהפורשים פוצצו לו את הקבינט – שהגירוי הראשון שלי להיזכר בסיפורים האלה התרחש כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ואז נזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים, ומהן נמשך ומשתלשל כל הסיפור כולו – ובעודי נסחף בדיבוריי מוציאה אימא מתא הפרפקטשיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומכל זכוכית מפמפם, תבניות אמאיל אפורות ובהן מאפה בטטות וחצילים ברוטב עגבניות, ואומרת שאני מפריע לאורחים בסעודתם, ואני משתתק.

אהוד בן עזר

תל-אביב, ספטמבר 1991 – אפריל 1992

המשך יבוא