על "פונדקו של ירמיהו"

מאת בנימין תמוז

כתר 1984, 117 עמ'

הספר "פונדקו של ירמיהו" פותח בשלושה ציטוטים ממדרש רבא לספר במדבר, מ"ערפל טוהר" מאת הרב אברהם יצחק קוק, ומראיון שהעניק הרב שמחה מירון למוסף הארץ. הציטוט הרלוונטי ביותר לתוכנו של ספר זה הוא מדבריו של שמחה מירון המייחל שתקום מדינה על פי ההלכה, שבה הסמכות בידי הסנהדרין, שבה בפורקי העול החילונים יש לנהוג כמו בפושעים.

את הספר הזה כתב בנימין תמוז בירנטון שבאנגליה בשנת 1983, והוא "מנבא" מה יקרה בארץ ישראל כמאה שנים אחר כך. ובכן, החזות של בנימין תמוז לגבי העתיד היא מזוויעה: המדינה הציונית מושמדת, ראש הממשלה הציוני שהסית אוכלי חריימה באוכלי געפילטע פיש – מחוסל, ובמקומה של מדינת ישראל קמה מדינת הלכה, שבראשה הסנהדרין. מסגד אל-אקצא מופצץ, ובמקומו מוקם בית המקדש השלישי (ראו דיסטופיה בעלת מסר דומה - "השלישי" מאת ישי שריד). מנתצים את מצבתו של אליעזר בן יהודה, את כל הערבים משמידים ומגרשים מהארץ. היהודים יורשים את בתיהם של הערבים, ומשאירים מעט "קדמונים" שמגדלים ירקות ממי השופכין של ירושלים. הסנהדרין מחדשת את שבע מיתות בין דין, ביניהן – הסקילה (מחללי שבת נסקלים), חילונים נחשבים לפושעים שיש להרוג, וחלקם מצליחים להימלט לפונדקו של ירמיהו (על כך בהמשך). שחקני הכדורגל רוגמים את הקהל שביקש לחזות במשחק בשבת. האוכלוסייה היהודית מכונסת בשלושה מעוזים – בירושלים במרכז ובצפון, כל תושבי ירושלים מתגוררים במקלטים, וכשהם יוצאים מהמקלטים הם לבושים בבגדים חסיני אש להגן מפני צליפות של אויבים, שלא פורש מי הם. הורסים את כל המסגדים והכנסיות, ורוצחים את הנזירים והכמרים.

לספר יש שלושה גיבורים עיקריים:

ירמיהו אברמסון, שמרומז עליו כי הוא חילוני מוסווה (תפסו אותו מניח תפילין של רש"י, ולא של רבנו תם), שמשנה את פניו כדי שלא יוכר. הוא מומחה גדול במתפרה הראשית בירושלים, שעושה רושם כי היא מקור ההכנסה היחיד של המדינה החדשה. הוא מומחה גדול לדגלי המדינות, אפילו של מדינות קיקיוניות, שצצות ונעלמות. אשתו, דורה, נפטרה בדמי ימיה, והוא מתאבל עליה מרה. באיזה שהוא שלב, הוא מקבל ממנה (המתה!) מסר שעליו לעזוב את ירושלים. הוא מצליח לשכנע את קובעי המדיניות כי ירשו לו להקים פונדק בדרך לירושלים עבור העולים החדשים שזקוקים לאבחון לפני עלייתם לבירה. המחבר בחר בשם ירמיהו אולי משום הפסוק "מי יתנני מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים" (ירמיה ט' 1).

לירמיהו יש אחות ענקית, בשם גומר (זהו שמה של אשת הזנונים בספר הושע א' 3). היא דואגת לארוחותיו, ולעצמה היא דואגת שכל לילה יהיה גבר אחר שיתעלס עימה. בועליה הם תושבי ירושלים, דרי הפונדק, העולים לפונדק לפני כניסתם לירושלים, החילונים שנפלטו מהבירה והחיילים המאבטחים את הפונדק. כל גבר שמתעלס עימה בלילה מוזמן לארח לחברה עבור ירמיהו בארוחת בוקר (הזוי לחלוטין!). כשהיא אינה מסוגלת להשיג גבר למשכב, היא יוצאת בפתח הבית, מפשילה את שמלתה, ומראה את ישבנה הענק (לפי ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה הזאת היא היתה אמורה להעטות על עצמה בגד חסין אש, ולא להתערטל בציבור!).

הגיבור השלישי הוא בוקי טרונץ, מאוהב ללא תקנה באחותו של ירמיהו, והוא משתדל להתקרב אליו כדי לזכות בתשומת ליבה, אבל היא דוחה אותו כי היא מתעלסת רק עם גברים שאינם מחזרים אחריה. היא מתעללת בו, ואפילו זורקת אותו לתעלת מי השופכין. בוקי הוא גם מלשין מטעם הסנהדרין בפונדק של ירמיהו, ומרגל על ירמיהו עצמו, והוא גם שולט בסודות של הרעלה המונית באמצעות תכשירים שהוא מחדיר לחדרים שבפונדק. הוא מרעיל את כל דרי הפונדק, עולים וחילונים, כדי שלא יישאר אף גבר שיתעלס עם גומר, וכך הוא יזכה בחסדיה סוף סוף.

החלק האחרון של הספר גולש לפנטסמגוריה מטורפת לחלוטין: כיוון שאין אנשים בפונדק (חוסלו בתכשיר על ידי בוקי, חיילים הרגו אלה את אלה, עולים חדשים שחטו את הנמלטים וכו') – גומר מבינה שעל מנת להמשיך את הקיום האנושי, היא חייבת לשכב עם בוקי, אבל כל זה אחרי טקס מטורף לחלוטין, ואז קורים שני דברים "הגיוניים": בוקי מת אחרי המשגל, ונזרק על ידי ירמיהו לתהום, וגומר (ששכבה עם כל מי שזז) היא בתולה! (עמ' 112), נכנסת להריון, ומיד יולדת בן.

לפני החורבן הנ"ל מגיעה לפונדק מרכבה מהמאה ה-19, וירמיהו מכיר בו את אביו (הרי ירמיהו עצמו חי במאה ה-21!), ולאיש קוראים יעקב בקרמן, וב-1967 הוא מופיע שוב בשם ג'ו בקר (עמ' 53-52, 62)

את הפונדק פוקדות רוחות המתים, ערטילאים, ואלה מדברים עם ירמיהו. הם מספרים לו שהיהודים יילחמו זה בזה, וזה יוביל לניצחון שלהם, הלא הם הערבים שקדמו לממשלת הסנהדרין (עמ' 74). הערטילאים מתעסקים עם הנמלטות מירושלים, ואחד מהם אף בועל אישה, והיא הרה. יש ערטילאים שחוזרים לחיים, והסנהדרין בונה מגדלים כדי לצוד את הערטילאים במעופם, אבל קשה לאייש את המגדלים בשומרים כי יהודים טובים לומדים תורה, ויש להם פטור. בלית ברירה, מאיישים את המגדלים בחילונים. איכשהו הערטילאים שוכבים עם האלמנות, וזה נסלח, אבל בתולה נבעלת – יש לסקול באבנים.

בהמשך ירמיהו לומד לדעת שהוא ובוקי (המת שנזרק לתהום) הם אחד, וגם דורה, אשתו המתה של ירמיהו, היא אחת עם גומר.

הספר משובץ בפסוקים מהתנ"ך ומאמרות חז"ל כדי להעניק גושפנקא לגבי העלילה המטורפת שבו. הרי שתי דוגמאות: ציטוט מעבודה זרה דף י"ז ע"א – "אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" בהמשך מסופר איך עבר ימים ונהרות כדי להגיע לזונה יקרה במיוחד – וכל זה, מן הסתם, כדי להצדיק את מעשי הירושלמים ודרי הפונדק עם גומר, אחותו של ירמיהו.

דוגמה שנייה היא ציטוט הפסוק מפרשת עגל הזהב: "כה אמר ה' אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו, ואיש את קרובו" (שמות ל"ב 27) – אין כמו הפסוק הזה כדי להצדיק את הקטל הנורא המתקיים בפונדק ובסביבתו, שם התגוללו פגרים בכל מקום.

אני מניח שבנימין תמוז, הסופר והפסל, מחברם של ספרים כמו "חולות הזהב" ו"מינוטאואר", ביקש להזהיר מפני העתיד הסיוטי שנכון לנו בארץ ישראל אם ניפול ברשת הקנאות הדתית, אבל האירועים המטורפים למדיי שבעלילת הספר מקשים על הקורא להפיק את המסר המבוקש.

משה גרנות

אהוד: מי באמת כתב את כל השטויות האלה? אולי הספר הוא זיוף בשמו של תמוז?