הבצורת מוזכרת בתנ"ך רק בספר ירמיה: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצורות, אבלה יהודה ושעריה אומללו, קדרו לארץ, וצווחת ירושלים עלתה, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים, לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והוכלמו וחפו ראשם, בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ, בושו איכרים, חפו ראשם, כי גם איילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב" (ירמיה י"ד 6-1).
הבצורת אמנם מוזכרת רק בספר זה (ראו גם פרק י"ז 8), אבל תוצאותיה הנוראות מתוארות בתנ"ך פעמים רבות, והמילה השלטת בתיאורים אלה היא "רעב": בעטיו של הרעב, אברם נוטש את הארץ שהובטחה לו לזרעו, ויורד מצרימה (בראשית י"ב 10). גם יצחק נאלץ לגלות לארץ פלישתים בשל הרעב שהיה בימיו (שם, כ"ו 1, ייתכן שיש כאן אנכרוניזם, כי הפלישתים הגיעו לרצועת החוף יותר מאוחר). גם בימיהם של יעקב ובניו שורר רעב בכל הארצות, וגם בארץ כנען, והרעבים פונים למצרים ששואבת מימיה מהנילוס, ואיננה תלויה בגשם משמיים (שם, מ"א 57, מ"ב 5, מ"ג 1, מ"ז 4, 13). מוזכר שבימי דויד היו שלוש שנים רעב בארץ, אירוע שנתן בידיו של דויד תירוץ להשמיד את צאצאי שאול שאולי יכלו לתבוע זכות לכס המלכות (שמואל ב' כ"א 14-1). הרעב מוזכר גם בימי יהורם בן אחאב, מלך ישראל, ואלישע הנביא (מלכים ב' ד' 44-38). אלישע מזהיר את האישה שהחיה את בנה כי הרעב בארץ יימשך שבע שנים (שם, ח' 1).
כמו בימינו, כך גם בימי כותבי התעודות המקראיות, תכפו הבצורות את ארץ ישראל, אלא שבאותם ימים לא שאבו מים מהמוביל הארצי, ולא התפילו מים מהים, ולא היו אז אפילו האקוודוקטים שבנו כאן הרומאים. אז תושבי הארץ היו תלויים באופן מוחלט בגשמי שמיים, שלעיתים די קרובות לא הספיקו כדי מחייה.
ובכן במציאות של חוסר ביטחון תזונתי, באים אלה שיודעים מה אלוהים דורש מעמו הנבחר, ומחייב את עובדי האדמה לנטוש את שדותיהם לא מעובדים לאורך שנה שלימה, שנת השמיטה: "... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור" (ויקרא כ"ה 7-2). איך אפשר להתקיים בארץ מוכת בצורות כששנה שלימה אסור לעבד את הקרקע – המקור היחיד לפרנסה באותם ימים? ובכך לא די, בני ישראל הצטוו לספור 7 שנות שמיטה, כלומר 49 שנים, ובשנה ה-50, שתיקרא שנת יובל, תחזורנה הנחלות לבעליהן (שם, שם 13-7), ו-"לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" (פסוק 11). כלומר, במשך שנתיים אסור לעבד את האדמה, אבל את המתנות למקדש ולכוהנים חייבים לתת כסדרן, ולמתנות אלו אין תכלה וקץ:
"וידבר ה' אל משה לאמור, צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קורבני, לחמי לאישיי, ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כ"ה 2-1).
כמו שאדם זקוק למזון כל יום, כך גם האל: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא (אותי, את האל!) בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם ארובות השמיים..." (מלאכי ג' 10).
ועוד מתנות:
"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא ייראה את פני ה' ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך" (דברים ט"ז 17-16). המנחה עריבה לאל, והוא נהנה מריחו של הקורבן: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה עבור האדם...." (בראשית ח' 21). אוי לו למי שאינו מקריב קורבן לה' בלב שלם: "...וארור נוכל ויש בעדרו זכר, ונודר וזובח מושחת לה', כי מלך גדול אני, אמר ה' צבאות, ושמי נורא בגויים" (מלאכי א' 14).
הדרישה האלוהית, לכאורה, לנתינה מצד המאמין – גרמה לכך שמירב הטקסט בספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים – עניינם הפולחן: תרומות מאליפות למשכן, מתקניו ואביזריו, שגרה של קורבנות של יום יום, וגם של חגים ומועדים, מיון הקורבנות (עולה, זבח, חטאת, אשם, שלמים), המנחות והנסכים, אורח קיום החגים והטקסים, תפקידיהם ומדיהם של הכוהנים, הלויים, המשוררים והשוערים – כל זה, המפורט בעשרות רבות של פרקים, מטיל עול אדיר על הישראלי עובד האדמה, ואין סיכוי שבעולם שאי פעם הוא יכול היה לשאתו. מכל הטוב הזה המופנה כלפי האל, נשכרים עובדיו משבט לוי שקיבלו, כביכול, את התפקידים וטובות ההנאה שלהם מפי הגבורה: חלקים מהקורבנות, השלמים והתרומות, חלק מהקנס שחייב לשלם מי שאכל מהקודש בשגגה, תשלום עבור הבכורים הפדויים, פדיון בכורים באדם ובבהמה, פטר רחם המוקרב לאלוהים משויך להם, וכן מכל קורבן, מנחה, חטאת, אשם, חרם, ביכורי חלב, תירוש ודגן, כל תרומה למקדש עוברת לכוהנים, המעשר עובר ללויים. למרות שהכוהנים אינם לוקחים חלק בקרבות, הם מקבלים חלק מהשלל, וכן מוקצות ללויים עשרות ערים (שמות כ"ט 27, ויקרא י' 14, 43-31 י' 14; כ"ב 14, במדבר ג' 51-48; י"ח 32-6; דברים י"ח 4-3; ל"א 30-29, 42-37, 47; יהושע כ"א).
העול האדיר הזה, לנוכח שנות הבצורת הרבות ושנות השמיטה, הופך את החיים בארץ ישראל לבלתי אפשריים, ומי שמאמין לכתוב שהדברים הורדו מהשמיים ונמסרו למשה, אנוס להיענות לחוקים הדרקוניים האלה. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שבני ישראל העדיפו את הגולה על פני המולדת, למרות ההשפלות, הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף חתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל בעולם. החשש מלחזור ולגור בארץ האבות היה כל כך גדול, עד כי הומצאה האגדה על גאולה בנס על ידי משיח, וגם על שבועה שהושבע עם ישראל, כביכול, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו בגויים (בבלי, כתובות ק"י- קי"א), וברור מכאן שהעלייה לארץ בכלל, והציונות בפרט, נחשבות למרד באל.
איש מהמאמינים לא העלה בדעתו שכל העול הנורא של הדת ואיסוריה לא ירדו מהשמיים, אלא אנשים אינטרסנטים ניסחו אותם מאות שנים אחרי התקופה שבה היה אמור משה לחיות ולתווך בין האל לעמו. הראשון שחש בהונאה הזאת היה ר' אברהם אבן עזרא (1167-1092), פרשן מקרא, משורר בלשן, הוגה דעות, אסטרונום ומתמטיקאי, שרמז בפירושו שלא ייתכן כי משה חיבר את התורה. בעקבותיו באו ברוך שפינוזה, וחוקרי המקרא שלא חשו מחויבים לבדיה הדתית. היום כל קורא בכתובים נוכח לדעת שעד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר כ-600 שנה אחרי השנים בהן אמור היה משה לחיות ולפעול) מי שנחשבו לבחירי ה' – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, כי לא הייתה קיימת: גדעון בונה אפוד, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), יהונתן, נכדו של משה, סוגד לפסל, שמואל, הנער האפרתי, ישן ליד ארון האלוהים, בביתו של דויד יש תרפים, הוא נכנס טמא מת למקדש, ומחזיר לעצמו את מיכל שהושאה לפלטיאל בן ליש, ועיקר העיקרים: יאשיהו מופתע כשקוראים לפניו את התורה, כנראה, ספר דברים, או חלק ממנו, וגורם למהפכה דתית מזעזעת.
קרה לנו נס, וחלוצים מרדו במסורת המאובנת, עלו לארץ ישראל כדי לעבוד את אדמתה חופשיים מחרצובות הדת, כשבראשם אנשי חזון העבודה, שהבולט ביניהם היה אהרן דויד גורדון. חלוצי המהפכה זאת היו בעיקר בני העלייה השנייה והשלישית. בעקבות האתוס שלהם נבנו כאן יישובים, תוך עבודת כפיים מפרכת, הוקם כוח מגן, והוקמה מדינת ישראל. אלא שהאתוס הנכון והבריא הזה הולך ומתמוגג, ואנו שוב פוגשים ציבור ענק של יהודים שמאמינים כי זכותם לא לעבוד ולא לקחת חלק בהגנת המולדת המותקפת ללא הפסק, וליהנות מפירותיהם של העובדים, כמו אבות אבותיהם הכוהנים. שמישהו אחר יעבוד ויתגייס לכוח המגן – הם לא רק פטורים מחובות אלה בזכות התורה שהם לומדים והתפילות שהם מתפללים, אלא גם ממנים עצמם פטרונים על הציבור וכופים עליו דינים וכללים עתיקים, שממררים אל חייהם של מי שעדיין סובר שיש עדיין תוקף ל"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ' 9), "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכ"ח 2). והרי גם פסוקים אלה כתובים במקרא.
חז"ל עבדו לפרנסתם: הלל הזקן היה חוטב עצים, שמאי היה בנאי, ר' יהושע היה פחמי, ר' יצחק נפחא היה נפח, ר' יוחנן היה סנדלר, אבא הושעיה היה כובס – רשימה חלקת. אף אחד מהם לא אמר כיוון שאני תלמיד חכם ולומד תורה, מישהו אחר צריך לפרנס אותי. ורמב"ם, שגם הוא הבין דבר מה בכתבי הקודש כתב במשנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג': "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה...". אבל איך חז"ל והרמב"ם יכולים להשתוות לאברכים שלומדים תורה כל חייהם, כשנשותיהם משועבדות, והציבור אמור לפרנסם?
בדצמבר 2011 ירקו חרדים בבית שמש על הילדה נעמה מרגוליס וקיללו אותה משום שלדעתם היא לא הייתה לבושה בצניעות הראויה בעיניהם. בעקבות האירוע המכוער הזה היחסים בין חרדים ובין חילונים בבית שמש הגיעו לכדי קרע, והייתה הצעה להפריד את העיר לשתי חטיבות עצמאיות – החרדית והחילונית. שר הפנים החרדי מטעם ש"ס באותם ימים התנגד נמרצות, והנימוק: לחרדים לא תהיה תקומה בלי החילונים שעובדים ומשלמים מיסים. ובכן, מה שמשך יהודים במשך דורות לגלות הרוויה בדם הוא העובדה ששם אין החובות התלויות בארץ הקודש, ואין גם חשש לפרנסה בשנת שמיטה, או בשנת בצורת – לכל זה דואג הגוי, גוי השבת שהיה גוי לכל השנה. וכאן בארץ? ובכן, יש חילונים שממלאים את תפקיד הגוי, ובא לחרדים גואל.
משה גרנות