או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
על "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
ראיון עצמי ל"עיתון 77"
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דינה של תקופה, חריצת-דין שכמובן תקפה רק בתחום העיצוב האמנותי. אם יישכח הספר – לא פעלתי כלום. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה באמצעותו. זו דרכה של הספרות, גם אם יש אנשים, שתוכנו של ספרי מרגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר לא היתה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקווה, שראה במו-עיניו איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, ושל מאבק המתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ערב מלחמת 48', ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: התחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. אלא שכידוע ספרות לנוער נחשבת כחלק מהספרות העברית ומתייחסים אליה בקני-מידה ספרותיים רק כאשר גאון כותב אותה, ואני לא גאון.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה ודבריה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, שונה לחלוטין מהאחרות, וניצבת במלוא מוחשיותה בפני הקורא.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע כסופר אירוטי, היא אולי הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים", שאני מחשיב אותם מאוד ומקווה שבבוא היום יזכו להערכה הראוייה להם. אך יש כיום מבקרים שמבלי לקרוא ספר חדש שלי מגדירים אותו, בצורה "פאבלובית", כ"עוד ספר פורנוגראפי של בן עזר," וזו ה"משבצת" שלי בספרות העברית.
אכן, גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה העיקר, וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מוצא בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או באיזה סגנון חדשני, וזאת מאחר שתיאור אירוטי מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
כמובן, כאשר סופר חשוב כותב אירוטיקה, הוא אינו נחשב כפורנוגראף. אבל אצל סופר שאינו חשוב, אפילו שמץ אירוטיקה נחשב מיד פורנוגראפיה.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז [יצחק שמיר] סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם היה לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב-1948 להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכול בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה של הליכוד לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים היהודים ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. הרומאן נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבּריו שיכתבו את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול להשתעשע במחשבה שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
שאלה: והאם קראו אותו?
תשובה: כמה קראו איני יודע, אבל קנו יותר מאלף עותקים. חלק מהאנשים שהחלו לקרוא את הספר, גם ידידים שקיבלו אותו ממני – נאלמו ונעלמו, כניראה כדי שלא לעמוד בצורך לומר לי את דעתם האמיתית על ספרי. חלק אחר דווקא שיבחו את הספר, ואמרו שהוא יותר קריא ויותר מעניין ממרבית הרומאנים החשובים שהתקשורת עסקה בהם השנה, ושהם אינם מבינים כיצד היה אפשר להתעלם ממנו כמעט לגמרי; לדבריהם, אילו היה כותב אותו סופר חשוב ומתוקשר היטב – הביקורת לא היתה חדלה לדוש בו, ולמצוא בו חידושים, שאולי רק בעוד כמה שנים הפרוזה העברית תגיע אליהם.
גם ספרי "המחצבה" הקדים את דורו. כאשר הופיע ב-1963, רוב הסופרים בני דורי עדיין עסקו באוננות עגנונית-קפקאית, ובזו לריאליזם.
שאלה: ואיך אתה מסביר את היחס לכתיבתך?
תשובה: גם לאחר שלושים שנה ויותר, מאז הופיע ספרי הראשון "המחצבה", ולאחר כשלושים ספרים, בהם לילדים ונוער – אני לא נחשב כחלק מהספרות העברית. שום ספר לא נכתב על אודותיי. שום מחקר. כאילו אינני קיים.
סופר חלש ממני היה אולי כבר משתתק ופורש. לא אני. זה מצער אותי אבל אינו משפיע במאומה על פוריות כתיבתי.
הספקתי להשלים רומאן נוסף, "שבעה ימים בפורטוגל", ואני מקווה שיצא לאור השנה. אני עומד עתה בעיצומה של כתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", שתכיל כאלף עמודים, כולם התרחשויות, ואין בה שום מלל ספרותי מהסוג האהוב על קובעי הטעם הספרותי בארץ, שאיש מהם לא קרא את הרומאן האחרון שלי. איני סבור שאי-פעם נכתבה ביוגראפיה מפורטת כזו על סופר עברי. היא מתחילה עם ראשית משפחתנו בארץ, תקופת זמן של יותר ממאה שנה.
הספקתי להתקין כרכים אחדים מעיזבונה של אסתר ראב, "כל הפרוזה", "כל המכתבים", ו"כבר פגשתיך פעם", חליפת המכתבים בינה לבין ראובן שהם. אלה הם מאות עמודים ערוכים ומוכנים לדפוס, כל אחד ספר חשוב לעצמו, בינתיים במהדורות מחשב בלבד, שחלקן כבר העמדתי לרשות המחקר הספרותי.
את כל העבודה הזו אני עושה ללא שום סיוע ציבורי (כל בקשותיי נידחו עד כה), וכאשר הכנסתי מתמלוגים על ספריי קטנה מאוד, משום שאני סופר שיש לו כיום לא יותר מאלף קונים לספר חדש שלו.
חתמתי לאחרונה על חוזה לכתיבת רומאן ביוגראפי לבני-נוער על משה דיין, ואני מקווה להתחיל בו בקרוב, בד-בבד עם סיום הביוגראפיה של אסתר ראב.
אני חושב שגורלי הספרותי דומה במקצת לזה של אסתר ראב. וראה איך שירתה עומדת כיום, טרייה ונפלאה גם לאחר עשרות שנים, ולאחר שנשכחו רבים מאלה שבתקופתם כתבה, ושאולי בגללם גם נשתתקה לפרק-זמן.
אני מאחל לעצמי שגורל יצירתי יהיה כזו של אסתר, ושל נחום גוטמן, שני אלה, שכה זולזלו והושכחו בשעתם, ועל ידי מי, אתה זוכר? איפה משכיחיהם כיום?
סוף