תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו [ר' אלעזר]: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.
כיון שידע בעצמו [ר' אלעזר] שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו. ואמר לו נעניתי לך, מְחוֹל לי.
אמר לו [המכוער]: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי, רבי, מורי, מורי. אמר להם [המכוער]: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו, לזה שמטייל אחריך. אמר להם, אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו מפני מה? אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו, אף על פי כן מְחוֹל לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם, בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
תלמוד בבלי, מסכת תענית כ', ע"א

התנא ר' אלעזר טייל להנאתו על חמורו. אדם מכוער פגש בו ובירך אותו לשלום. תגובתו של אלעזר הייתה גסה. איזה מכוער אתה. יכול להיות שכל בני עירך מכוערים כמוך? האיש השיב לו: איני יודע. לך תתלונן אצל בעל המלאכה שברא אותי, כלומר אלוהים, על כך שיצר יצור מכוער כל כך.
נושא המאמר הוא יחס היהדות ללהט"ב ובעיקר – מהו היחס הראוי. לבל אחטא בשפתיי, אמהר ואבהיר שאיני מייחס, חלילה, כיעור ללהט"ב. הבאתי את הסיפור הזה בשל המסר: "אמור לאומן שעשאני." נטיה מינית היא תכונה מוּלדת. אדם אינו בוחר את נטייתו. גם אם ארצה מאוד, לא אוכל להיות הומו. כך נוצרתי. זו לא בחירה. שום "טיפול המרה" לא יהפוך אותי להומו. וכך בדיוק הומו לא יוכל להיות סטרייט. הומו, שהסביבה גורמת לו לחיות בניגוד לנטייתו, יחיה כל חייו חיי סבל ויגרום לסבל לאישה שאיתו, שכל חייה בן זוגה לא יחשוק בה.
כיוון שזו תכונה מולדת, אי אפשר לקשור אותה בצורה כלשהי לענייני מוסר. ולכן, כפי שאמר אותו האיש לר' אלעזר – יש לך טענות? תפנה אותן לאלוהים.
"משכב זכר" אסור בתורה. נכון. אבל התורה גם קובעת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח). יתר על כן, המשך הפסוק הוא "אני ה'", ללמדך שמי שחוטא לחברו, חוטא לאלוהים.
יש סתירה מוחלטת בין איסור משכב זכר לבין החיוב "ואהבת לרעך כמוך". מה עושים כשיש סתירה כזו? גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה". כלומר, זה כלל המפתח, שעל פיו אנו מפרשים את התורה. כאשר אנו פוגשים פסוק הסותר את הכלל הגדול בתורה, ברור מה הפסוק הקובע. הוגה הדעות היהודי הדגול פרופ' שלום רוזנברג, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא עיקרון הלכתי שממנו נגזרות מצוות וחובות של האדם כלפי זולתו – עיקרון לקביעת נורמות חדשות. כלומר, זהו ציווי לדורות, שעל פיו יש לקבוע בכל עת את הנורמות שלנו. היום, כאשר ברי שנטייה מינית אינה בחירה, ברור מה הנורמה שיש לקבוע, על פי הכלל הגדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך."
על השאלה מהו הכלל הגדול בתורה, היתה מחלוקת בין ר' עקיבא לבן עזאי. בן עזאי חלק על ר' עקיבא והשיב לו: "יש כלל גדול מזה." הבחירה שלו מעניינת: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם. בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה', א'). לטענתו, יש בעייה בקביעה של ר' עקיבא. אם אדם שונא את עצמו, למשל, זה מתיר לו לשנוא את זולתו? לפי תפיסתו של בן עזאי, יש לכבד את הזולת לא מכיוון שהוא כמוני ושווה לי – אלא בשל עיקרון נעלה יותר: מכיוון שכל אדם נברא בצלם אלוהים.
"הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים." התנהגותו, השקפותיו, מוסריותו וערכיו של אדם, אינם בידי שמיים. הן בחירה. כל השאר, כולל נטייתו המינית של אדם, היא בידי שמיים, כלומר תכונה מולדת, שאינה באחריותו. וכיוון שכל אדם נברא בצלם אלוהים, יש לכבד כל אדם כפי שהוא, כפי שנוצר. איך דת ותרבות, שגדוליה מתווכחים ביניהם איזה משני הפסוקים הללו הוא עקרון המפתח של התורה, יכולה להתיישב עם הומופוביה, שנאת להט"ב ורדיפתם?
כפי שנוכחנו עם יציאתו מן הארון של העיתונאי המעולה והפופולרי יאיר שרקי, חל שינוי חיובי מובהק ומבורך ביחס ללהט"ב בציבור הדתי לאומי. ציבור זה, ברובו, פתוח היום ללהט"ב יותר מכפי שהיה הציבור החילוני לפני עשרים שנה. מצד שני אנו נתקלים בציבור הדתי לאומי גם בהומופוביה קיצונית ביותר, שאחד מביטוייה הכעורים ביותר הוא המפלגה ההומופובית "נועם". למה דווקא היום קמה מפלגה דתית שהנושא המרכזי שהיא מעלה על ראש שמחתה הוא ההומופוביה? זו ריאקציה למהפכה ביחס ללהט"ב בחברה הדתית לאומית; מלחמת מאסף מוקצנת. האמת היא שהגישה שמייצת נוע"ם היא חיקוי לפונדמנטליזם הנוצרי, הרודף את הלהט"ב, כפי שהוא נלחם בהפלות ועוד.
גם אם מתייחסים ל"משכב זכר" כאל חטא, כי כך כתוב בתורה, מאיפה האובססיה הזאת, דווקא ל"חטא" הזה? ומנין ההתנגדות ללסביות, למשל, שאינן "חוטאות" ב"משכב זכר"? זו תרבות נוצרית פונדמנטליסטית. חילול שבת, על פי הדת היהודית, הוא חטא חמור יותר. כל יושבי ראש הכנסת, מלבד אברום בורג ויולי אדלשטיין, לא היו שומרי שבת. לא זכור לי שכאשר הם הושבעו, ח"כים חרדים הליטו את פניהם. למה? מאיפה זה בא?
התלמוד מותח ביקורת חריפה על ר' אלעזר, על העלבון שהטיח בבן שיחו. ההסבר להתנהגותו מרתק: "היתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה." לא ייאמן. התלמוד מותח ביקורת על לימוד תורה? הוא רואה בכך דבר הגורם לגסות דעתו של לומד התורה? לדעתי, הביקורת היא על כך שר' אלעזר כל כך שקוע בלימוד, עד ששכח את החברה ואת בני האדם, שהתורה, כתורת חיים, אמורה לזכך את נפשו בהתנהגותו כלפיהם. לימוד שמנותק מן החברה, מבני האדם, מגסיסה את הלומד.
ר' אלעזר הבין את טעותו ויצא מגדרו כדי להתנצל. הוא ראה בהתנהגותו, עליה התחרט, ביטוי לגאוותנות מתנשאת של לומד תורה מנותק, הגורמת לגסות רוח ונוקשות כשל ארז. והוא קובע שעל אדם להיות אנושי יותר, רך יותר, רק כקנה.

2. צרור הערות ‏12.3.23
* הסכמה או אסון – נאום הנשיא – רגע מכונן של מנהיגות לאומית. הרצוג הבהיר – הסכמה או אסון. חובתה של הממשלה, אם יש בה מינימום של אחריות, להשליך את המהפכה המשטרית לפח האשפה של ההיסטוריה ולהחליף אותה ברפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

* המחנה השלישי – במחלוקת הציבורית אין שני מחנות אלא שלושה. מחנה תומכי המהפכה, מחנה ההתנגדות הטוטלית לכל שינוי ולכל פשרה – והמחנה המחפש פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית ומניעת קרע בעם. אני נמנה עם המחנה השלישי. אני מאמין שרוב הציבור, שמנהיגי מחנות א' וב' מתיימרים לדבר בשמו, משתייך למחנה השלישי. בנאומו לאומה, הנשיא ביטא את המחנה הזה.

* ממשבר לצמיחה – המילה משבר, בעברית המקראית, היא "פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם" (מילון אבן שושן). בעברית התלמודית משבר הוא המקום שעליו יושבת היולדת במהלך הלידה. בשתי התקופות, המילה משבר קשורה ללידה.
כך נכתב בישעיהו ל"ז: "וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה." רש"י מבאר: "עת צרה הדומה לאישה היושבת על המשבר ואין כוח לוולד לצאת."
צירי הלידה הם משבר, גם על פי פירוש המילה בעברית המודרנית. אך מתוך המשבר הזה יוצא ולד, נבראים חיים. אני מאמין שניתן לצאת מתוך משבר לצמיחה גדולה.
החברה הישראלית מצויה היום באחד המשברים הקשים בתולדותיה, בעקבות המהפכה המשטרית. אולם אם נשכיל לנתב את המשבר להידברות שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, זה עשוי להיות רגע מכונן בתולדות המדינה. אם מתוך קרע גדול כל כך אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה, ניתן יהיה למנף זאת למעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית יו"ש. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית דת ומדינה. כמובן שהסכמה כזו לא תהיה מקובלת על הכול, אולם היא תחליף את משטר המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים בכל מחנה, והווקטור שלהם הוא כלפי חוץ, לקרע ולשסע, והחלפתה במרכז כובד של קונצנזוס ציוני, דמוקרטי ממלכתי גדול, שמאותגר בידי הקיצונים משני הצדדים. מה שנדרש כעת, הוא לעצור את המהפכה המשטרית ולשבת מיד להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* הפשרה הראויה – בראשית המשבר, פרסמתי מאמר בשם "רפורמה קונסטרוקטיבית" שבו הצגתי את הצעתי לרפורמה במערכת המשפט, המתמודדת עם הכשלים בסדר הקיים, אך שומרת על עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, בניגוד למהפכה המשטרית. מבחינתי, ההצעה הזו אינה פשרה. זו עמדתי, כלומר בעיניי היא המצב הרצוי. אולם ברצף הדעות במחלוקת הציבורית, הצעתי היא במתחם המאפשר פשרה. כאשר אני קורא הצעות פשרה אחרות, מן הסתם אני אוהב אותן פחות ומסתייג מחלקן ואולי מתנגד לרעיונות אלה או אחרים. אך הן פשרות ראויות וטובות, בוודאי כבסיס להידברות. לשכת נשיא המדינה פירסמה הודעה על פיה מתווה הנשיא, שהודלף, הוא רק טיוטה אחת ויש גם אחרות. בנאומו לאומה, אמר הרצוג, שרק מה שייאמר בקולו, יהיה מתווה הנשיא. יתכן שההדלפה היא בלון ניסוי לשמוע את התגובות ולהתקדם. לא עם כל פרטי הטיוטה הזו אני מסכים, אבל היא עשויה בהחלט להוות מסד להסכמה רחבה.
לוין ורוטמן, שירקו בפרצופו של הנשיא כאשר הציע לראשונה את הצעתו והמשיכו בריצת האמוק הדורסנית, נהגו כך גם עתה, בעקבות פרסום טיוטת המתווה המפורט. הדהרה שלהם מסכנת את המדינה, כי היא מתכון לקרע חסר תקדים בעם. איזה אנשים חסרי אחריות ומופקרים; אין להם מחר. הם לא רואים ממטר.
לצערי, הדחייה הטוטלית של ההצעה בידי מטה המחאה, חסרת אחריות אף היא. קראתי מסמך מפורט של מטה המאבק שדוחה מכל וכל ובסגנון תוקפני כל סעיף וסעיף בהצעה. המסר הוא שזו הצעה שתוביל להפיכה משטרית בשלבים בדרך לדיקטטורה. ניכר היה שכותבי המסמך ירו את החץ ואח"כ סימנו סביבו עיגול. הם פשוט עקרונית נגד פשרה, ולכן הם יגחיכו כל הצעה. הדרך הדמגוגית שבה הם נקטו, היא לקיחת כל סעיף וסעיף לידי תרחיש הקצה האבסורדי, וכך "להוכיח" שזה מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה. בשיטה הזאת אפשר תמיד לקטול כל רעיון בכל נושא. אבל זה לא רציני.

* קו אדום בוועדה לבחירת שופטים – לדעתי, שיטת בחירת השופטים היום בישראל, בעיקר לאחר "תיקון סער", שהוביל לשינוי דרמטי בהרכב בית המשפט העליון, היא מצוינת. אין טובה ממנה. היא לבטח טובה יותר מהוועדה על פי הצעת הנשיא. אבל כנראה שהוועדה הפכה לסמל. תומכי המהפכה לא יסכימו לפשרה שתותיר את המצב על כנו. לכן, הצעות פשרה בנדון, כמו אלו של הנשיא או של פרופ' פרידמן וחבריו, הן פחות טובות מהמצב הנוכחי, אך שומרות על כך שלא יהיה רוב לממשלה, ולכן הן לגיטימיות וראויות לדיון. הקו האדום בכל פשרה, הוא שבשום מקרה לא יהיה רוב לממשלה בוועדה. אם יהיה רוב – זו לא פשרה. זאת המהפכה בכל כיעורה.
בטיוטת הנשיא, נאמר שיש מחלוקת בוועדה שניסחה אותה, אם יהיה צורך ברוב מיוחד לבחירת שופטי בית המשפט העליון. עמדתי בנושא חד-משמעית – צריך רוב של שני שליש. הדבר הוכיח את עצמו היטב מאז תיקון סער.

* חוקי יסוד ברוב מיוחד – בהצעת הנשיא ובהצעות אחרות שעולות, מדובר על צורך ברוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד ויש הצעות מעניינות מאוד, על ארבע קריאות, שהרביעית תיערך בכנסת הבאה אחרי שלוש הקריאות הראשונות ויהיה בה צורך בתמיכת 70 ח"כים. ואם הקריאה הרביעית תהיה באותה כנסת, יידרשו 80 ח"כים כדי להעביר אותה. אני תומך בכך מאוד (לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון). הדבר נכון בוודאי לנוכח זילות חוקי היסוד בשנים האחרונות והמגמה לכנות חוקים בלתי חוקתיים בתואר "חוקי יסוד" רק כדי שבית המשפט העליון לא יתערב בהם.
אך גם ללא אותה זילות, נכון לדרוש רוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד. זה אחד הלקחים מאופן קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בחוק הזה, שהובל בידי ממשלת הליכוד בהנהגת שמיר ובשיתוף עם מפלגות האופוזיציה מפלגת העבודה ומרצ, תמכו למעלה מ-90 ח"כים. כיוון שהרוב היה מובטח, הח"כים לא טרחו להגיע להצבעה. ההצבעה נערכה ביום של הפריימריז במפלגת העבודה, ולכן כל הח"כים של העבודה נעדרו ממנה. החוק התקבל ברוב של 32 מול 21. התוצאה הזאת יצרה את הנראטיב חסר השחר כאילו החוק עבר במחטף. אילו היה נדרש רוב מיוחד, ההצבעה לא הייתה נקבעת על הפריימריז. הח"כים היו מגיעים להצבעה, והחוק היה מתקבל ברוב עצום, כראוי לחוק יסוד. אגב, חוק יסוד חופש העיסוק התקבל פה אחד. אבל ברוב של 23 תומכים, ללא מתנגדים וללא נמנעים. מן הראוי היה שיתקבל פה אחד בידי 120 חברי הכנסת.

* השגיאה של פרידמן וחבריו – אני מעריך מאוד כל מי שנרתם בניסיון להוביל לפשרה. אני מוקיר את מעצבי פשרת פרידמן, ששנים מהם, פרופ' יובל אלבשן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (שהיה המג"ד שלי) אני מכיר אישית. בכוונותיהם הטובות הם עשו שגיאה דרמטית. שעה שעל הפרק ניצבת יוזמת הנשיא, היתה זו שגיאה לצאת בהצעה אחרת, הקרובה יותר לעמדת תומכי המהפכה. ברגע זה, קל היה ללוין, שדחה את הצעת הנשיא, להציג את ההצעה החדשה כ"בסיס לדיון". הרי הוא ידע, שהאופוזיציה לא תסכים להצעה רחוקה יותר מהצעת הנשיא. וכך, הם יכולים להציג את עצמם כמי שכביכול מוכנים לפשרה ואת האופוזיציה כמי שדוחה את הפשרה. כמובן שזה מצג שווא. היה על פרידמן וחבריו לנהוג אחרת. היה עליהם להעביר את הצעתם לנשיא ולהציע לו למזג אותה כאחת האופציות לדיון. כך, הצעתם היתה עשויה לקדם אותנו לפשרה. השגיאה שעשו מרחיקה אותנו מהפשרה המיוחלת. באשר לתוכן הצעתם. ההצעה באשר לוועדה לבחירת שופטים עדיפה, כמובן, על המהפכה המשטרית, כי הממשלה אינה שולטת בוועדה. כל הצעה שאין בה רוב לקואליציה, ראויה למו"מ. אך הצעתם אינה טובה. חשוב מאוד שיהיו שופטים בוועדה. תרומתם המקצועית לא תסולא בפז. יתר על כן, ועדה על טהרת הפוליטיקאים, הגם שהם מייצגים באופן שוויוני את הקואליציה והאופוזיציה, עלולה להביא לשיתוק, בעידן של מלחמת כל וכל בין האופוזיציה והקואליציה, כפי שהיא עכשיו וכפי שהייתה בכנסת הקודמת. גם הצעתם בנושא פסקת ההתגברות אינה טובה. אמנם זו לא ההתגברות האוטומטית של המהפכה המשטרית, אך התגברות ברוב של 65 ח"כים אינה מתקבלת על הדעת.
ההתגברות צריכה להיות לפחות של 70 ח"כים. לדעתי, גם זה נמוך מדי, אך הרי יש צורך בפשרה. אפשרות נוספת, פחות טובה בעיניי, היא התגברות ברוב של 65 ח"כים כולל לפחות חמישה מן האופוזיציה.

[אהוד: פשרה שמשאירה בידי היועמ"שית את האפשרות להוציא את נתניהו לנבצרות – לא תתקבל, ובצדק – על ידי מחנה נתניהו. פשרה שאינה משאירה בידי היועמ"שית אפשרות להוציאו לנבצרות – לא תתקבל על ידי החפ"ק של "הפגנות המחאה" נגד "ההפיכה המשטרית" כי מעבר לבבל"ת שהם מייצרים תמורת ממון רב [מודעות ענק בעיתונים] יש להם כוונה אחת ויחידה – להדיח את נתניהו באמצעים משפטיים לאחר שבאמצעים דמוקרטיים נכשלו כי יש לו רוב בעם].

* עוד סססמולן – גם הכלכלן הראשי של פורום "קהלת", מיכאל שראל, מתריע מפני המהפכה המשטרית והאיום שלה על הדמוקרטיה. עוד סססמולן... הביקורת שמתח שראל חריפה ביותר. עם זאת, הוא בהחלט מבקר את הסדר הקיים, סבור שיש לחולל שינוי והוא תומך בְּרפורמה. רפורמה אחרת, ברוח הצעות הפשרה המוצגות בימים אלה.
אצטט משפט אחד מדבריו, שאני מזדהה עמו מאוד: "גרסאות כאלה ואחרות של המשפט 'יש בשיטה כיום פגמים ולכן הרפורמה הזאת מצוינת' הושמעו לאחרונה על ידי חלק מתומכי הרפורמה המוצעת. אולם משפט זה פגום ושגוי מבחינה לוגית. המשפט התקני והראוי הוא 'יש בשיטה כיום פגמים חמורים ולכן נדרשת רפורמה.' ברם, הרפורמה הספציפית המוצעת אינה זו הנדרשת. הרפורמה המוצעת תייצר מצב שבו לא תהיה הפרדה בין הרשויות, בכך שהיא מכפיפה את מערכת המשפט לרצון הקואליציה." ובלשוני – הפתרון לכאב ראש אינו לערוף את הראש.

* פסגת הידברות – לעצור את פסקת ההתגברות ולהחליף אותה בפסגת הידברות.

* אל סלע המציאות – האסון של השמאל המדיני, היה שניתנה לו ההזדמנות לממש את המדיניות שלו והפנטזיה התנפצה אל סלעי המציאות. זה מה שקורה היום לימין המלא-מלא. כאז, כן עתה, החברה הישראלית כולה משלמת את המחיר.

* ציפור הנפש – תרחיש לא דמיוני. אחרי הבחירות קמה ממשלה חדשה, המבוססת על קואליציה בת 64 חברים. ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, נואם שר המשפטים לאומה ומכריז על "רפורמה" – הפרדת הדת מהמדינה בישראל. הוא מציג את עיקריה ומודיע שיפתח לאלתר בתהליכי חקיקה. יו"ר ועדת החוקה, שותפו למהפכה, פותח בבליץ של חקיקה חפוזה, שנועדה לבטל כל חוק שיש בו זיקה כלשהי לדת היהודית ולמסורת ישראל. מה היה קורה בחברה הישראלית בתרחיש כזה? סביר להניח שהיה קורה מה שקורה עכשיו. ציבור גדול מאוד בישראל היה חש, שפגעו בציפור הנפש שלו; שרומסים את הקדוש והיקר לו. "זו לא המדינה שלי..." "זו לא המדינה שעליה לחמתי, שבה איבדתי את טובי חבריי, שבה נפצעתי..." אלה הקולות שיישמעו. תהיה מחאה המונית וחריפה מאוד. תהיה תופעה של סרבנות ביחידות מילואים (אילו כתבתי את הדברים לפני שבועיים לא הייתי מציג גם את תרחיש הסרבנות, אבל הסכר נפרץ).
נשיא המדינה היה נואם לאומה וקורא להידברות ואף מציג מתווה להסכמות רחבות. הממשלה אומרת שהיא מוכנה להידברות אבל ממשיכה את המהלך הדורסני של ההצבעות. המסר של הממשלה – זה רצון הרוב. קיבלנו מנדט ואנחנו מחויבים לרוב. הם גם יצטטו כל מיני אמירות של ראשי המתנגדים למהפכה – האחד כתב פעם נגד השתמטות בחורי ישיבות, אחר כתב משהו בעד תחבורה ציבורית בשבת. הנה, גם אתם תמכתם... מה קרה? לא אמשיך את התרחיש, כפי שאיני יודע לצייר את המשך המשבר הנוכחי.
את התרחיש הלא-דמיוני הזה אני ממען לשתי כתובות. האחת היא מחוללי המהפכה המשטרית ותומכיה. דמיינו את התרחיש הזה – איך אתם מרגישים איתו? הוא נראה לכם לגיטימי? הייתם רוצים להיות בצד של הנפגעים והמוחים בתרחיש כזה? היה מקובל עליכם שבשם "רצון הרוב" יפגעו בציפור הנפש שלכם ושל חלקים עצומים בעם?
הכתובת השנייה היא האנשים המטיפים להפרדת הדת והמדינה. דמיינו את התרחיש הזה, שבו חלקים עצומים בעם חשים בדיוק מה שאתם חשים היום. נראה לכם נכון? אם הכוח יהיה בידיכם, תנהגו כפי שנוהגת הממשלה הנוכחית, כדי לקדם את האג'נדה שלכם? אני מפנה את המראה לשני המענים, ותוהה: האם עוד קיים בנו השריר של היכולת לראות את האחר, לגלות אמפתיה לציבור אחר, להעמיד את עצמי במקומו? העמדה שאני מציג כאן מעוררת שאלה רצינית. האם מה שאני מציע אינו מתכון לשיתוק לאומי, לסטגנציה? האם אני מציע שאף שלטון לא יוכל לקדם שום אג'נדה כי למתנגדיה תהיה זכות וטו? שאלה טובה. יש חשש כזה, אך בראיה רחבה יותר, איני מאמין ביכולת לקדם את החברה הישראלית באמצעות מהלכים רדיקליים של רוב קטן השולט לתקופה מסוימת תוך ניכור של כל מתנגדיו לאותם מהלכים. זה פשוט לא יעבוד. ומה שיקרה זה רק קרע וחורבן.
אני רוצה שנחליף את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. אנחנו מדינה צעירה, עדין בשלב של עיצוב האומה. איננו יכולים להרשות לעצמנו קרע בעם. יש נושאים שהם ציפור הנפש של ציבורים גדולים. שום דבר טוב לא יקרה כאשר חצי עם יחוש שציפור הנפש שלו נרמסה. את המחלוקת בנושאי דת ומדינה יש לנהל בהידברות כדי להגיע להסכמות שהרוב הגדול יקבל אותן, המיעוט בשני הצדדים יוכל לחיות איתם והחברה לא תקרע. הוא הדין בסוגיית הרפורמה המשפטית.

* פרי הבאושים של ההסתה – כרזות ענק בקריית שמונה: "קיבוצניקים תתחפפו מהשטח. זה הבית שלנו." זו תוצאת מכונת ההסתה הביביסטית. "מנהיג" שנבנה על "הפרד ומשול", על סכסכנות, על שנאה, על הסתה ועל שקרים. ראו למה מדרדרת אותנו ממשלת הקלון.

* מדרש שם – האם שמו של קרעי נובע מכך שהוא אחד הסמלים של הקרע בעם? של השנאה וההסתה?

* מופת של אחריות לאומית – "שלום גרשון, מה נשמע?" כך פתחתי כל שיחת טלפון עם חברי גרשון הכהן, אז מפקד אוגדה 36 ונעניתי בתשובות כמו: "רע, רע מאוד. נורא ואיום." – "מה קרה, גרשון?" – "מגרשים יהודים. עוקרים ישובים. אסון." היה זה לאחר ההחלטה של ממשלת שרון-נתניהו לעקור את גוש קטיף, שקיבלה את שם החיבה המכובס "התנתקות".
לא חלף זמן רב, ודווקא על הכהן, שדעותיו היו ידועות למפקדי צה"ל, הוטלה המשימה לעקור את גוש קטיף. גרשון קיבל את הגזרה בהכנעה ופיקד על העקירה. הוא עשה זאת מתוך אחריות לאומית. הוא הבין שחובתו של צה"ל למלא את ההחלטה ושחובתו כחייל וכמפקד לציית לה. הוא הבין שסרבנות תפורר את צה"ל ותסכן את קיום המדינה ואת ביטחונה אף יותר מעקירת גוש קטיף. הוא הבין שעליו לגלות דוגמה אישית בקבלו על עצמו את המשימה. עד היום חלק מהמיליה שלו לא סלח לו על כך. כשזה עוד היה טרי, הטילו עליו חרם. בתשעה באב, בדיוק שנה אחרי העקירה, הזמנתי את גרשון להרצאה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי (באירוע שנתי שאנו מקיימים עד היום בתשעה באב). גורמים קיצוניים בגוש הדתי בגולן הפעילו עליי לחץ לבטל את ההזמנה של "אלוף הגירוש". התעקשתי. כאשר הודיעו לי שהם מארגנים הפגנה נגדו, ראיתי חובה לדווח לו על כך. גרשון אמר, שאינו רוצה תמונות בתקשורת של הפגנה נגד אלוף בצה"ל, בשל הנזק שייגרם מכך לצה"ל, וביטל את ההרצאה.
בעיניי, החלטתו של גרשון לקחת על עצמו את המשימה היתה מופת של אחריות לאומית. היא צריכה לשמש מופת לכל אותם טייסים, לוחמים ואנשי מודיעין, שחשים כמוני כלפי המהפכה המשטרית וכמו שגרשון חש כלפי העקירה. הסרבנות – מחוץ לתחום. צה"ל אינו חלק מהמחלוקת. הסרבנות מסוכנת אפילו יותר מהמהפכה המשטרית. מי שהטיל על גרשון את המשימה היה הרמטכ"ל, בוגי יעלון. יעלון עצמו התנגד בתוקף לעקירה. הוא הגדיר אותה "רוח גבית לטרור," ותיאר בדיוק מצמרר את תוצאותיה. וגם הוא לא העלה על דעתו לסרב והכין את צה"ל למשימה שכל כולו התקומם נגדה. בסופו של דבר, שרון הדורסני לא האריך את כהונתו לשנה רביעית, חרף היותו רמטכ"ל מצטיין, כנקמה על התנגדותו לעקירה. חבל מאוד שהיום, יעלון, שהוא ממנהיגי המאבק במהפכה המשטרית, אינו יוצא נגד הסרבנות. יתר על כן, מדבריו אפשר להבין שהוא לכל הפחות מבין, אם לא מסכים, עם הסרבנות. מיעלון, שהאחריות הלאומית היא כמעט שמו השני, אני מצפה להתנהגות אחרת. אגב, המינוי של גרשון הוכיח את עצמו מעל המשוער. בזכות חוכמתו הרבה, העקירה הסתיימה ללא שפיכות דמים. סביר להניח שיצור מן הזן של בן גביר היה מדיח אותו כפי שבן גביר הדיח את ניצב אשד. שום דבר פחות מדם של "אנרכיסטים", שיישפך ברחובות, לא יספק את תאוותו.

* פרחח – בן גביר הוא כהניסט, שכל חייו עימותים אלימים עם המשטרה וכוחות הביטחון. הפרחח הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי, קיבל בחוסר אחריות לאומית משוועת צעצוע – אחריות על המשטרה. הוא מנסה להשתלט עליה כדי להפוך אותה למיליציה כהניסטית שתלחם בכוח באזרחים המפגינים נגד הממשלה (שעה שאנשיו מבצעים פוגרום בערבים באין מפריע). הוא רוצה לראות דם. הוא משתוקק לשפיכות דמים. הוא צמא דם. ההדחה השערורייתית של מפקד מחוז ת"א מעידה עד כמה מטורף בן העוולה הזה. רק ראש ממשלה מושחת עד שורשי שערותיו משאיר אותו כשר בממשלה. ממשלת קלון.

[אהוד: מחקתי אצלך עוד כמה תארים מטנפים שהדבקת כדרכך לבן גביר ושעליהם היה עלול לתבוע אותך, ואותי כעורך, על הוצאת שם רע לפי חוק לשון הרע].

* ראה את הנולד – בזכות מעלליו של פרא האדם בן גביר, אני מתחיל להבין למה בגין התנגד כל חייו לקיומו של משרד המשטרה, בטענה שמקומו לא יכירהו במדינה דמוקרטית, ומדוע הוא ביטל את המשרד כשהקים את ממשלתו. אגב, משרד המשטרה הוקם כיוון ששר הפנים הראשון יצחק גרינבוים סירב להיות אחראי על המשטרה. בגין טען שכאשר המשטרה, שנועדה לשרת את הציבור ולהגן עליו ומצד שני מוסמכת להפעיל כוח, תהיה כפופה לפוליטיקאי, הוא עלול להשתמש בה לרעה, לא לטובת האזרחים, אלא לשירות האינטרס הפוליטי שלו. תמיד חשבתי שהוא רואה צל הרים כהרים. מסתבר שהוא ראה את הנולד.

* שיקול דעת מינימלי – מי שהפקיר את ביטחון הפנים בידי פרחח כהניסט אינו ראוי להיות ראש ממשלה. אין לו שיקול דעת מינימלי.

* גם מאיטליה – את ה--- ל"ביטחון" לאומני אפשר לפטר גם מאיטליה.

* אל תתפטר – המפכ"ל כָּשַׁל כֶּשֶׁל מקצועי וערכי חמור בפרשת הדחתו של ניצב אשד ובהצהרתו לציבור הוא עצמו הודה בכך. אף על פי כן, איני שותף לקריאות להתפטרותו. עליו להישאר בתפקידו ולהגן על המשטרה מפני השר. כי אם הוא יתפטר, הכהניסט ימנה בובה ובאמצעותו ישתלט על המשטרה בניסיון להפוך אותה למיליציה כהניסטית. הקריאות להתפטרותו של קובי שבתאי משחקות לידיו של הפרחח הכהניסט.

* מסר לכהניסט – המסר החשוב ביותר בהצהרתו של קובי שבתאי, היה האמירה שאינו רוצה לראות רימון הלם מושלך לעבר מפגינים ולא אישה בת שבעים אזוקה. בכך הוא מבהיר לבן גביר, שהביקורת שלו על התנהלות מחוז ת"א של המשטרה בהפגנות הפוכה לשלו. בעוד בן גביר רוצה להיכנס במפגינים בכוח, בכסאח, חותר לראות דם ברחובות ותוקף את מפקד מחוז תל-אביב שלא נהג כך, שבתאי מבקר את מפקד המחוז על כך שהפעיל כוח רב מדי.

* הסיבה האמתית לפוגרום – המחבל שרצח את האחים יניב, כלל לא בא מחווארה. אבל ברור שהרצח היה סתם תירוץ. הסיבה לפוגרום היא האידיאולוגיה הכהניסטית ("שיישרף לכם הכפר", "מוות לערבים" וכו') והידיעה שיש להם נציג בכיר בממשלה ועכשיו מותר.

* ממשלת חוסר אחריות – ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור, ובמקום ללכד את העם הממשלה הרעה הזאת מפלגת וקורעת את העם, בטירוף המהפכה המשטרית. ממשלה חסרת אחריות.

* במה הם מתעסקים – בנאום ההשבעה בכנסת, הציב נתניהו כאחד משלושת היעדים שלו השגת הסכם שלום עם סעודיה. יעד מאתגר, אך חשוב מאוד. במקום שלום עם ישראל, סעודיה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. זה כישלון מדיני של ישראל, הנובע מכך שבמקום לקדם את היעדים עליהם התחייב נתניהו בנאומו, הממשלה מתמקדת במהפכה שכלל לא הוזכרה בנאום, מפלגת את העם ומחלישה את ישראל.

* דרוש תיקון – ביליתי ביום שישי בכנס העשירי של ארגון "ניצנים", ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית בקהילות. השתתפתי באירוע כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות" בגולן, ארגון ההתחדשות היהודית במרכז הקהילתי גולן. הכנס החל ביום ה', אך לא יכולתי לעזוב את העבודה ליומיים. בימים הקשים כל כך לחברה הישראלית, אני רואה בעולם ההתחדשות היהודית, המחבר בין חילונים ודתיים סביב מורשת ישראל, חלק מן הפתרון. כותרת הכנס, שנערך בזיכרון יעקב: דרוש תיקון.

* כפר של שלום – חתן פרס ישראל חיים טופול, תרם תרומה שלא תסולא בפז לתרבות הישראלית, כאחד מגדולי השחקנים ומי שגילם דמויות שמזוהות עימו במשך עשרות שנים, כמו סאלח שבתי וטוביה החולב. אני רוצה להעלות על נס דווקא את תרומתו החברתית, בכפר "נהר הירדן", שהקים. בשנת 2017 השתתפתי בסיור בכפר. את רשמיי מהסיור, כתבתי כעבור ימים אחדים, במאמר במסגרת מיזם 929 על מזמור קמו בתהלים. את מאמרי הקדשתי לשבר הפסוק "אל תבטחו בנדיבים." בין השאר, סיפרתי על הכפר:
"בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מיספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו. העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכול הכול, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים. אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.
ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי. והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפלייה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי 'מחנה השלום', מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול." טופול הלך לעולמו בגיל 88. יהי זכרו ברוך!

* היתה לו דעה – עניין אותי איך יתייחס "הארץ" למותו של חיים טופול. האם הוא יעניק לו את הכבוד המגיע לגדול שחקני ישראל או יתנער ממנו ויקטול אותו בשל עמדותיו הפוליטיות הימניות, כפי שנהג בנעמי שמר. ובכן, "הארץ" בהחלט כיבד את טופול. הקדיש לו עמוד שלם – כתבה ומאמר הספד. בשתיהן שיבח והלל אותו. מאמר ההספד, של ננו שבתאי, יצא מגדרו בשבחי טופול, בסגנון החורג מן הסגנון המאופק, בדרך כלל, של הספדים בעיתון זה.
ואיך התייחס העיתון לעמדותיו הפוליטיות של טופול? בהדחקה. מרוב מאמץ לא להזכיר את השקפותיו, שבתאי הגחיכה את עצמה. כך היא כתבה: "יהיו שיראו בתזמון מותו, במומנט הפוליטי והחברתי שבו ישראל נמצאת, סמליות כלשהי. טופול היטיב לגלם כל דמות, להבין ולכבד כל אדם ודעה, אף שהייתה לו אחת משלו." וואלה. היתה לו אחת. דעה אחת. לא שתיים. מה היתה הדעה שלו? נחשו. היתה לו דעה סודית. אולי אילו קצת פירטה בנדון, היא היתה מתקשה לגלוש למשפט הבא: "לאיש כזה, נדמה לי, קראו פעם מענטש. אז היה שלום, מענטש מוכשר ואלגנטי. מענטש ישראלי ובינלאומי. ותודה על המתנות הנפלאות שהשארת לנו." כמובן שעם משפט הסיכום הזה אני מזדהה.

[אהוד: מה אתה מתפלא על עיתון "הארץ"? הרי הם שותפיך למאבק על הדחת נתניהו, ובשם המאבק הזה הם גם הדיחו מפירסום בגיליונותיהם את ד"ר גדי טאוב כי הוא כותב דברי אמת!]

* ביד הלשון: פה זה ארץ ישראל – כותרת הכתבה על מותו של חיים טופול ב"ידיעות אחרונות" היתה: "חיים, פה זה ארץ ישראל." הסיבה לכך היא כמובן השיר "סאלח פה זה ארץ ישראל." סאלח הוא סאלח שבתי, הדמות שגילם טופול בסרט המיתולוגי. אלא שהשיר הזה כלל לא הופיע בסרט, אלא דווקא במחזמר, משנות השמונים המאוחרות, שטופול לא השתתף בו, ואת סאלח גילם זאב רווח.
אורי הייטנר