מתוך המתח הציבורי חסר התקדים בעקבות המהפכה המשפטית, חוק ההשתמטות מצה"ל, חוק החמץ המיותר והפרובוקטיבי, הניסיונות להתנקש בחוק השבות, הניסיונות לבטל את המיזם התרבותי החשוב והמקסים "שבת ישראלית", עליית מפלגת הטירלול הרגרסיבי – נועם ועוד, הולכת וגוברת בציבור הקריאה להפרדת הדת מהמדינה. הנה, פתרון קסם שיפתור באחת את כל בעיותינו. "אין דמוקרטיה בלי הפרדת הדת מהמדינה."
פתרון הקסם הוא מקסם שווא ואינו אלא סיסמת סרק. ברוב המוחלט של הדמוקרטיות, אין הפרדה של הדת מהמדינה. בריטניה, למשל, היא דמוקרטיה? הנה, השבעתו של המלך צ'רלס למלוכה הפכה אותו אוטומטית לראש הכנסייה האנגליקנית. למה הדבר דומה? שנשיא מדינת ישראל יהיה הרב הראשי. זוהי זהות הרבה יותר חזקה בין הדת למדינה מזו שבישראל.
בארה"ב ובצרפת יש הפרדה בין דת ומדינה. והנה, ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות בעולם וצרפת היא כנראה המדינה החילונית ביותר בעולם. ללמדך, שהפרדת הדת מהמדינה היא סיסמה שאינה מבטאת את החיים האמיתיים.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. לכן, הפרדת הדת מהמדינה רלוונטית רק אם מפרידים בין הלאום היהודי והדת היהודית. הפרדה כזו לא תיתכן. אין זהות בין הלאום היהודי לדת היהודית, אך אין שום אפשרות לנתק ביניהם. אין לאום ללא תרבות לאומית והתרבות הלאומית של העם היהודי, מבוססת על הדת היהודית. עומקה של התרבות היהודית הוא מורשת ישראל, שברובה היא מורשת דתית – התנ"ך, המשנה, התלמוד, הספרות ההלכתית, פרשנות התנ"ך, סיפורי חסידים וכד'. זו היתה כל התרבות היהודית עד לפני כמאתיים שנה. והתרבות הלא דתית במאתיים השנים האחרונות – אף היא מושרשת עמוק בדת היהודית, שואבת מתוכה את אוצרות הלשון, את הסיפור היהודי, את ההיסטוריה היהודית, גם כאשר היא בוויכוח עם הדת. שירתם של ביאליק, אלתרמן, רחל, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר, יורם טהרלב, אהוד מנור ורחל שפירא, הספרות של ש"י עגנון, ברנר, משה שמיר, עמוס עוז, חיים באר ומאיר שלו – כולם, בראש ובראשונה, דיאלוג עם מקורות ישראל, שהם דתיים בבסיסם.
הציונות מרדה בתרבות הדתית של ציפייה פאסיבית למשיח צדקנו שיגאל אותנו וקראה לעלות בחומה, לדחוק את הקץ ואם יש צורך למרוד בגויים. אך היא מעולם לא התנתקה מן הדת והמסורת וראתה עצמה כממשיכה וכיורשת האמיתית של היהדות. בנאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון הוא אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. ... כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר."
הציונות זקפה את קומתו של העם היהודי, השיבה אותו אל ארץ אבותיו, החייתה את שפת התנ"ך. התנועה הציונית אימצה את הדגל המבוסס על הטלית, שהיה לימים לדגל המדינה. המס ששילמו המתפקדים לתנועה הציונית היה השקל, ברוח מחצית השקל שהתורה מצווה כל איש בישראל לשלם מדי שנה לבית המקדש. השקל הוא גם המטבע של מדינת ישראל. סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, מנורת בית המקדש.
מגילת העצמאות נפתחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה."
מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון וברך בשם ובמלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: אמן!
המילים הראשונות שנאמרו מעל דוכן הכנסת הראשונה, היו דבריו של הנשיא הזמני חיים ויצמן, יומיים טרם השבעתו לנשיא המדינה: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו – ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים."
על כל אלה ניתן לומר שהם אינם דתיוּת אלא תרבות יהודית וזה נכון. אך התרבות הזו קשורה בעבותות לדת היהודית, כי אלה השורשים של עמנו, ועם שמתנתק משורשיו – כמוהו כעץ המנותק משורשיו – אין לו תקומה.
אין חפיפה מלאה בין הלאום היהודי לדת היהודית, אבל הלאום היהודי הוא לאום שיש לו דת אחת, והדת הזו שייכת ללאום אחד. ולכן, הזיקה ביניהם אינה ניתנת לניתוק. וכיוון שכך, גם הזיקה בין מדינת הלאום היהודית לדת היהודית אינה ניתנת לניתוק. כל ניתוק כזה הוא מלאכותי וחסר שחר.
ניתן לומר שכל הדוגמאות שנתתי עוסקות בסמלים, אך מה שגורם לקריאות להפרדת הדת מהמדינה אינם סמלים אלא דברים קונקרטיים. אך הסמלים הם דבר חשוב מאוד, הם שאר הרוח של חברה ושל מדינה, הם חזונה. אכן, הזיקה בין הדת והמדינה היא בעיקר סמלית, אך אין ערוך לחשיבות הסמל הזה. ואילו הפרדה בין דת ומדינה, גם היא בעיקר סמלית. אלא שהיא סמל מפריד ומשסע, סמל של התנתקות עם משורשיו.
קונקרטית, להפרדה בין הדת והמדינה אין משמעות בסוגיות הכואבות. ההשתמטות החרדית משירות בצה"ל אינה סוגיה של דת ומדינה, אלא סוגיה של כוח פוליטי עודף של קבוצה בציבור, שהשתמשה בו לרעה והשחיתה את עצמה בתרבות ההשתמטות. האם הכרזה על הפרדה בין דת למדינה, תגרום לחרדים להתגייס לצה"ל? האם היא תגרום לכך שהחרדים יגויסו בכוח לצה"ל? האם היא תקטין את כוחם הפוליטי של החרדים? האם היא תמנע מהם להשתמש לרעה בכוחם כדי להמשיך להשתמט? כמובן שהתשובה על כל השאלות הללו שלילית.
אין להפריד את הדת מהמדינה, אך יש להסדיר בהידברות ובהסכמה לאומית את יחסי הגומלין בין הדת והמדינה ובין חילונים ודתיים. ברור שהשבת וחגי ישראל חייבים להישאר ימי המנוחה והשבתון בישראל. אך איך צריכה להתנהל הפרהסיה הישראלית בשבת? על כך יש לנהל דיאלוג מכבד ולהגיע להסכמות. אמנת גביזון-מדן ראויה להיות הבסיס להסכמות האלה.
הכרזה על הפרדת הדת מהמדינה תוכל להיות צעד פוליטי של רוב קטן שאולי יגיע פעם לשלטון, שיראה בהיבחרו הזדמנות לצעד כוחני שישליט את רצונו על הכלל וישנה את סדרי בראשית בשם "רצון הרוב". בדיוק כמו המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן. ניסיון כזה ייענה בתגובה ציבורית קשה לפחות כמו התגובה הציבורית על המהפכה.
הלקח מאירועי החודשים האחרונים אינו צריך להיות ניסיון של כל חלק בציבור לעלות לשלטון ובתורו לשנות את בסיסה של המדינה, אלא להיפך – שאסור לשלטון לנהוג כך. מי שמדבר על הפרדה בין דת למדינה, מפנטז על מהפכה משטרית ברוחו, בתורו. מי שמפנטז על כך, לא למד דבר ממה שקרה כאן בארבעת החודשים האחרונים. ואלמלא היה מנותק כל כך משורשיו היהודיים, היה לומד את מאמר הלל הזקן, שמה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה על רגל אחת.

2. צרור הערות ‏7.5.23
* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא היתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.
כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, היתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.
השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.
לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).
שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.
ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות היתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכייה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.
כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות. וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופייה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים?" "שיישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר?" "מוחמד מת?" "ברוך הגבר?" או הגרוע מכל – "כהנא צדק?" וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים. ואני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה..."לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?
זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילוניים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.
לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות. במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ... המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל! אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים. את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

[אהוד: לא נמאס לך מהדמגוגיה שלך? מה תעשה איתם בצבא? הרי צה"ל עצמו נגד גיוסם – כדי שלא יחריבו אותו מבפנים! הם כמו עם אחר. הם כמו הערבים. לא חייבים לשרת בצה"ל אלא רק כמתנדבים!

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף. מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה. איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזניים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר. כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי. זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה. אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות. הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין. השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומייה... עין לציון צופייה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים." קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."
אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות," "מדינת העם היהודי," "מדינה יהודית," "מדינה יהודית ודמוקרטית," נישאו בכל פה.
הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה. הנואמת האחרונה היתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכול התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה. "רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח. ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות". כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שיכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק – הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.
כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע. הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור יימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.
אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התוכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין היתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית. עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן, ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שיכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.
ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תוכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התוכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".
ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.
על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא היתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון). והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תוכנית קרי, שהיתה אף היא ברוח תוכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים. שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם היתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתייה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות. הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי." לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות."
יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעייה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה. הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

* ביד הלשון: לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד."
מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה". בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית י"ח, כ'). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' י"ח, כ"א).
הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג. כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד," כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.
לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע." כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.
אורי הייטנר