היא נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895. אביה פרץ פסקל (1947-1871) עלה לארץ עם הוריו ב-1882 מרומניה לזיכרון-יעקב. בנעוריו נשלח מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בוורסאי, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון וחברת יק"א בהדרכת חקלאים, בניהול מושבות צעירות ובנטיעות, וב-1897 הועבר לפתח-תקוה עם אשתו ובתו הקטנה לורט. הוא בונה בית מרווח ואריסטוקראטי ברחוב רוטשילד, מול פינת רחוב פיק"א, נוטע פרדס, מחדש שיטות בקטיף ובאריזה, מפתח דרכים חדשות להילחם במחלות התוקפות את ההדרים, ממציא את הרכבת-התמך ומפתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר. בפי הערבים שמו: חוואג'ה פאריס. הוא ממייסדי אגודת "פרדס" וכפר-סבא, ויער האקליפטוסים של המושבה הצעירה נקרא בראשונה על שמו – יער פסקל.
פרץ פסקל, שאיננו יפה-תואר או גבה-קומה, נודע במושבה כחובב נשים, אולי בהשפעת שנות לימודיו בצרפת. זמן-מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאת ערבייה צעירה ויפה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה שבפרדסו, והיא כניראה בת הפועל העובד אצלו. האם התאבדה? בני-משפחתה טוענים שהיתה בהריון מפסקל, ומאשימים אותו שגרם למותה. מפחד נקמתם הוא נאלץ לברוח למצרים, שם הוא עתיד לעזור לאהרון אהרונסון בעבודת המודיעין ובקשרים עם הבריטים.
דרך-חייו מטילה צל על יחסיו עם אשתו מרים, ולימים משפיעה על הבנות בטי ובלאנש, ובאופן טראגי במיוחד על לורט.
מרים פסקל, אימה של לורט, היא בתו של אלעזר רוקח (1914-1854) העסקן הציוני שבע-המרורים, יליד ירושלים, שהוא, מצד אימו – נכדו של ר' ישראל בק, חלוץ מלאכת הדפוס בארץ והעבודה החקלאית בגליל העליון. מאבקים ואכזבות רבים ידע אלעזר רוקח עוד בתקופת ייסוד גיא אוני, בהיותו חולם ולוחם להבראת היישוב היהודי ולהתיישבות חקלאית, וסופו שנאלץ לעזוב את הארץ ומת בניכר. לימים עזבה גם מרים בתו את הארץ ועברה לגור עם בתה הצעירה בלאנש בפאריס.
לורט צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים חברות מילדות, ולורט, שלומדת לימים בקולג' צרפתי ומבקרת בנעוריה בפאריס, מביאה לאסתר מרוח העולם הגדול, עוזרת לה בלימוד הצרפתית, ומשפיעה עליה רבות; היא מספרת לה על צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית. בחלומותיה של אסתר באותה תקופה, כפי שסיפרה לי לימים, מצטרפים יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. אסתר מרבה להביע עצמה בריקוד בהשפעת לורט ודונקן.
משה כרמי [ינובסקי] היפה, בעל הבלורית העבותה והעיניים הכחולות, הוא נער שאוהב יותר מנערה אחת, כי הוא אוהב להיות מאוהב, ובנות אוהבות אותו, והוא אוהב לסבול בעד אהבותיו גם כאשר הוא מכאיב למאוהבות בו. מתולדות חייו מתברר שאהבת נעוריו אינה לורט אלא דווקא רבקה, אחות חברו משה שרתוק, שמרים [ברנשטיין-כהן] כבר סיפרה עליה לאסתר, בתחילת היומן.
את לורט פסקל מזכיר משה ביומניו-שבכתובים וברשימותיו שנדפסו בספר "דליות הגפן", שיצא לזכרו ב-1954, והדברים מיוחסים לשנת 1919. ואולם ברשימותיו מופיע זיכרון ילדות מוקדם יותר המתרחש ב-1905 לערך, ולפי תיאור הילדה היפה והעשירה וביתה, קרוב לוודאי שמדובר בלורט. בית פסקל נמצא, כאמור, ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, וביתו של משה – באותו צד מזרחי של הרחוב, מרחק לא רב צפונה, ברוטשילד פינת חובבי-ציון.
משה הולך לבית-הספר, בידו האחת ילקוט, בשנייה פרוסת לחם מרוחה ריבה. הוא הולך ולועס ופתאום רואה ילדה צועדת לפניו. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אליו כצוחקות. הוא מנקה את קצה חוטמו מן הריבה ומתחיל להחיש את צעדיו.
עגלה טעונה עוברת במרוצה ביניהם. משה, שרואה את הילדה נועצת מבט אל קצה המוט המציץ מאחורי העגלה, רודף אחרי העגלה, ניתלה מאחוריה, הפרוסה תקועה בפיו והילקוט מתנדנד תחתיו על מוט העגלה. הילדה מתבוננת בו והוא, מרוב שמחה, מאריך לשון כלפיה ומפזז על מוט העגלה. היא פותחת עיניה בתימהון, ומפנה ראשה לעבר גדר השיטה ושוב אינה מביטה אליו.
משה משליך את הפרוסה, קופץ מקצה המוט וליבו מר עליו אך אינו שוכח אותה. בשובם מבית-הספר הוא עוקב אחריה, רוצה לגשת ולשאול: "מה את חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום..."
בצעדו אחריה הוא יודע היטב מה יגיד לה אך אינו מעז לגשת. רק מביט על נעליה המגוהצות, על חצאי הגרביים, על הרגליים הדקות, השזופות קלות עד הברכיים. משתקע בהרהורי עצב, מוריד ראשו, והולך לאיטו בצד הדרך.
פתאום הוא עומד. לרגליו מונח עט-ציפורן, שטובלים בקסת ומשרטטים אותיות בכתיבה תמה. ידית ורודה, דקה, שלמה ונקייה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה. העט שלה. נפל מהילקוט. הוא מרים אותו ומביט בו מכל צד. ליבו מפרפר משמחה והוא רודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות שאחרי ביתו. מה יגיד לה? –
"הנה עטך, כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני..." ואינו יודע איך יגמור. כן, ישאל אותה אם היא רוצה לשבת לידו בשעת הכתבה. לו יש פחות שגיאות מכל השאר. הוא יתן לה להציץ.
והוא רץ, והוא עף ומשיג אותה. היא מפנה ראשה אליו במהירות, נבהלה. הוא עומד, נושם בכבדות, ומושיט לה את העט: "קחי," יותר מזה אינו מעיז לומר.
היא לוקחת את העט, מחייכת אליו, מבעד הערפל הוא רואה את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אומרת: "תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד."
טרם גמרה את דבריה, והוא כבר פתח במרוצה, גם שלום אינו אומר לה, עובר על פני ביתו וממשיך לרוץ ברחוב, היורד אל השוק הגדול. פוגש בדרך אישה זקנה הנושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב מציצים מתוכו.
הוא תופס בסל: "הלא קשה לך... איפה ביתך? גם אני הולך לצד ההוא..." וממהר עם הסל לפני הזקנה, מחבק אותו, מדלג לעבר ביתה, ומחשבה אחת מתרוננת בליבו:
"אני אהיה טוב, אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים, אעשה רק את הטוב כל הימים."
ולא רק משה. גם יוסף חיים ברנר מוקסם כניראה מלורט. ברומאן האחרון שלו, "שכול וכשלון", 1920, מתוארת מושבה, שהיא ללא ספק פתח-תקוה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ברנר שהה תקופת-זמן בעין-גנים, מושב הפועלים שנוסד ליד המושבה. את הרומאן "מכאן ומכאן", שיצא לאור בשנת 1911, הקדיש גם לזכר הנער הניך פסילוב, ובארכיונה של אסתר שמורה תמונתו של הניך, שהיה בידידות עימה ומוזכר ביומנה. ברומאן "שכול וכשלון" יושב גיבורו האוטוביוגראפי של ברנר, יחזקאל חפץ, על ספסל ליד "הוטל-הפועלים" במושבה. הוא נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה" עקב התערערות מצבו הנפשי, והוא מהרהר:
על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור... – – – אותה הילדה הנאווה, אשר ראה לפני חודשים אחדים, בבקרו בבית-הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע-עשרה ... והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף... אבל היא תאמר לו: "אין דבר... ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות... אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות... אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי..." לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו... היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב... – – –
ביתו של פרץ פסקל, פקיד הברון, נחשב למיוחס ולעשיר במושבה. ומעניין שאת הצירוף של "נפש-גבר וחן-אישה" שברנר מוצא בנערה היפה והמיוחדת, מוצאת אסתר בחברתה, בשתי שורות השיר "ללורת", שנכתב ב-1925, כבר לאחר התאבדותה של לורט, ונותר גנוז: "בתולה ואם היית – ואון גברים / במנוף מחשבתך."
אסתר ראב
לְלוֹרֶת*
בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ
עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת
בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –
כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע
כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.
עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ
בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים
בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.
שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת
עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...
וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.
פ"ת. אלול, תרפ"ה
1925
___________
* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)
[אהוד: שיר ישן מלפני 98 שנים שמצאתי בעיזבון ולא פורסם בחייה של אסתר ונכלל לראשונה ב"אסתר ראב / כל השירים", 1988.
בכרך "ימים של לענה ודבש", 1998, הבאתי עוד פרטים מעניינים על חיי חברתה של אסתר, לורט-לורת פסקל, ועל פרשת התאבדותה.]