יֶרָח סיון הנה זה בא,
תבל הופכת צְהוּבה –
בשיבולים נושְׂאֵי חיטה,
בְּתִפְרַחְתָהּ של השיטָה,
במרבדים של חרציות,
אז בשָׂדות אצא לִחְיות,
חובֵר לטבע ולדרור
סובֵב שיכור מִיֵּין האוֹר.

אשִׂיש על שפְעַת כרֵי דשא עוטפים,
אתן את גופי לפרחים מלטפים,
להיות מנותק מצינת חורף קר,
בטרם בוא קיץ לוהט וּמְיוּסָר.
אפסע עלֵי גשר של בין הזמנים
אוצֵר בִּבְשָׂרי נגיעות עדנים,
חוגֵג, מסוחרר בזרימות תום אביב,
עטוף בתשוקה אל הזִיו המרהיב,
לפרוץ גבולותַיי, כמו רקדן מִתְֶעָלֶה,
נוגֵע בשחק, רוטֵט כְּעלֶה.

ינֵצו סביבִי פָּקוּעוֹת הפרחים,
קיפוד ואיילת יהיו לי אחים,
ציוץ ציפרים יִימָּלֵא המרחב,
אשאָג מלוא כוחי: העולם הוא כוכב!
עטפני נא, ירח נושא אהבים
בךָ ואליך – ימי נשאבים.

ואתה, צר, אוייב, שבאוֹפֶל אורֵב,
אותך אֶהֶדוף ומוּלך אתייצֵב,
שואף להביא גם אותך אל מרחב,
בו יחד נחיה, ונפרח, אף נאהב.
ומירח סיון זה, עטוף בְּזִיווֹ,
נישאב את האור ואֶל שֶקט נבוא,
נצעד, בלי שינאה, אל הלא-יֵאמן,
בפריחת עולמנו, אמן ואמן.
עקיבא נוף