הפרק המלא מהטיוטה הראשונה

של "ימים של לענה ודבש" (1998)

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

לערך בשנת 1840, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מברודי שבגליציה המזרחית, אברהם-חיים בן יצחק (או בן יחזקאל) גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ-ישראל. הנסיעה ביבשה עד לנמל האוסטרי של טריאסט היא מרחק עצום עבור הבחור מברודי. לכן הוא בוחר את הדרך הקצרה לאודיסה, נמל העלייה של יהודי רוסיה. באודיסה הוא נושא לאשה, בשנת 1841, בחורה בשם סלובה, ממשפחה יהודית מקומית. מכאן מתחיל הזוג הצעיר את מסעו לארץ-ישראל בשני חלקים. תחילה מפליגים לאיסטאמבול ומשתקעים בה למשך שש שנים לערך, בה נולד בנם-בכורם יחזקאל בשנת 1843, ואברהם-חיים עובד וחוסך כסף להמשך הדרך, ולהשתקעות בארץ.

בשנת תר"ח, 1848, מפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון, ולירושלים. אברהם-חיים משתקע כניראה תחילה ביפו, ורק אחר-כך דרך-קבע בירושלים, עוסק בחייטות ובמסחר בבגדים, ומוליד עוד שני בנים: משה ויעקב. יעקב נולד ביפו ב-1851.

בניו של ר' אברהם-חיים עובדים עימו בבית-מסחרו ומפתחים לראשונה בארץ את המסחר בבגדים מוכנים שמובאים מחוץ-לארץ, התקנתם וגיהוצם לפי צורכי הלקוחות. שניים מהם משתקעים בערי-החוף וממשיכים במסחר: יחזקאל ביפו, ויעקב או יענקל ביפו, בחיפה ובקאהיר, רק משה נישאר לגור בירושלים.

קשרי-ידידות נרקמים בין ר' אברהם-חיים ובניו לבין יהושע שטמפפר הצעיר, בן-אחותו של אליעזר ראב, שעולה ארצה ברגל ב-1869. בשלהי קיץ 1875 מגיע בספינה ליפו אליעזר ראב עם בניו יהודה ומשה-שמואל ובנותיו חנה וטובה. הם מתאכסנים בלילם הראשון באכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר. יהושע שטמפפר, היושב בירושלים, מסדר שעוד באותו ערב יבוא לקבל את פניהם משה גרין, בנו השני של ר' אברהם-חיים. בבית משה גרין בירושלים כבר שכר יהושע דירה למשפחת דודו אליעזר. משה גרין שוכר עבור בני המשפחה חמורי-רכיבה מיפו לירושלים, ועוזר להם בהטענת חפציהם על גבי הפרדים והחמורים.

יעקב שאנן, חוקר תולדות משפחת גרין, הנשוי לציונה, נכדתו של יעקב גרין, מספר כי לפי המסורת המשפחתית, הבית בעיר העתיקה, שהשר אריק שרון איווה לו למגוריו, היה פעם בית משפחת גרין-ויטנברג. ייתכן שזה הבית שבו גרה עם בעלה חיה-דבורה ויטנברג, בת משה גרין, ובו גרו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים.

ביום בואם של אליעזר ראב ומשפחתו, פוגש אותם לא רק משה גרין אלא גם אחיו הצעיר, החייט יעקב גרין, בן העשרים-וארבע, שגר ביפו. בנוסף לעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, נוהג יעקב לצאת יחד עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים בסירות מהאוניות אל החוף. בפרנסה זו מומחים תושבי יפו, גם היהודים. סיפון אונייה העוגנת מול העיר ניראה כשוק של תגרים, שכל אחד מהם מבקש לפתות את הנוסעים להשתמש בשירותיו. כי יפו היא השער לכל תנועת הצליינות לירושלים ולשאר המקומות בארץ, הקדושים לבני כל הדתות.

מספר יהודה ראב: החלו להופיע על סיפון האונייה המון צעקנים, וכן מתווכים יהודים בעלי עצות. עוד לפני צאתנו לדרך הודיע לנו יהושע שטמפפר במכתב לבל נשעה אל איש מן המתווכים האלה... וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתנו. ("התלם הראשון", עמ' 44).

השליח המיוחד הוא פנחס המבורגר מירושלים, ובידו מכתב מיהושע, אבל ניראה שגם יעקב גרין הצעיר נמצא או משתתף בקבלת הפנים, אף כי אינו נזכר אצל יהודה.

רציף ומזח אין ביפו. האוניות עוגנות רחוק בים, כפי שנשתמרו בציוריו של נחום גוטמן. רק סירות מטען ונוסעים מקשרות אותן עם החוף. הנוסעים מרטיבים רגליהם ביורדם מהסירות לחוף, או שנעזרים בספנים רחבי-הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם, כמו חבילות. כאשר משפחת אליעזר ראב עומדת לרדת מן הסירה לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טויבה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפיה – מועדת ונופלת למים!

יעקב גרין, הנוסע עימם בסירה – אינו מהסס רגע, וכג'נטלמן צעיר הוא קופץ אחריה בבגדיו המימה, ומציל אותה. רק תרבושו חומק ממנו בגלים, שמרחיקים אותו ללב ים. תרבושו אבד אך את טובה, אשתו ואם חמשת בניו בעתיד – מושה-מוצא יעקב מן הים ביום הזה, ובהסכמת אביה היא נישאת לו לאשה.

בירושלים מתיידד ר' אברהם-חיים גרין עם "החבורה ההונגרית" של שטמפפר, גוטמן וראב. עם חותנו אליעזר ראב וחבריו הוא משתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ-ישראל. ברשימה שמית בכתב-ידו של אליעזר ראב, ב"ספר הזכרון", שחלקו הראשון מהונגריה, משנת 1867, (פנקס המצוי ברשותי עד היום) – מופיע שמו של ר' אברהם-חיים ב"ר יחזקאל גרין כאחד ממשתתפי אסיפת ייסוד החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ", שמתקיימת בירושלים ביום כ"א סיון תרל"ו, 1876. מעניין שכאן שם אביו של ר' אברהם חיים הוא יחזקאל, כשם בנו הבכור, ולא יצחק, כפי שמופיע אצל תדהר.

ר' אברהם-חיים מופיע שני ברשימה, אחרי מנהיג החבורה, הגביר ההונגרי דוד-מאיר גוטמן, שעלה לירושלים ב-1871. לא לפי סדר האל"ף-בי"ת היא הרשימה, ומיקומו של גרין בה מעיד על חשיבותו, או על מסירותו, שהקדים לבוא. ואולי אליעזר ראב גר עדיין אצל משה גרין, ואסיפת ייסוד החברה נערכת בבית הזה, שבו מתגורר אולי גם האב ר' אברהם חיים.

החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ" מתפרקת לאחר זמן לא-רב, בגלל איומיהם של קנאי ירושלים, החרדים למוסד "החלוקה"; ואולם כעבור שנתיים רוכש גוטמן בכספו את אדמת הכפר הערבי אימלבס, שעליה נוסדת ב-1878 המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה.

מכל מקום, ר' אליעזר בן הארבעים ושמונה, ור' אברהם-חיים בן החמישים-ושש, ודאי לא העלו בדעתם, ביום אסיפת הייסוד של החברה "עבודת אדמה וגאולת הארץ" בירושלים, כי בעוד כשלושים וחמש שנה, בשנת תר"ע, במושבה שעל ייסודה הם חולמים – תשב אסתר, נכדתו של ר' אליעזר, ותתכתב עם אברהם-חיים, נכדם של ר' אליעזר ושל ר' אברהם-חיים, שילמד רפואה בביירות, והיא גם תתאהב בו נואשות, והוא ידחה אותה, – וכי היא תתחתן, כארבע שנים לאחר מותו במגיפת הטיפוס בצפת – עם אחיו המבוגר-ממנו איזאק, בקאהיר; וודאי לא העלו בדעתם גם כי בעוד כ-120 שנה יחקור נינו של ר' אליעזר, אהוד, את מירונה, נינתם של ר' אליעזר ור' אברהם-חיים, על אודות אהבת אסתר דודתו לאברהם-חיים אביה.

דוד-מאיר גוטמן, מנהיג החבורה, הוא חשוך-ילדים, לכן חלקו המכריע בייסוד פתח-תקווה עתיד להישכח. ממשפחת גרין לא יגיע איש להתיישב בה. אך דרך-החיים של משפחות אלה – גרין, גוטמן, שטמפפר, ראב ודומיהן – רחוקה מאוד מהתדמית של "יישוב ישן" החי על חסדי "החלוקה" וכל עיסוקו לימוד תורה וקיום מצוות התלויות בארץ, תדמית שנדבקת גם למייסדי פתח-תקווה ומפקיעה אותם מן העלייה הראשונה.

ר' אברהם-חיים גרין, אבי משפחת גרין בארץ, נפטר בשנת 1895, והוא כבן שבעים וחמש.

*

קורות אסתר משיקות רק לצאצאי דודה יעקב, צעיר בניו של ר' אברהם-חיים – שנושא לאשה את דודתה טובה. בטרם נעסוק בהם, ראוי לספר מעט על שני בניו המבוגרים של ר' אברהם חיים – יחזקאל ומשה.

יחזקאל נולד באיסטאמבול ב-1843, בשבת הוריו שם שנים אחדות, בדרכם ארצה. עולה עימם בגיל חמש, לומד בירושלים בבית-המדרש של משה ויטנברג, ונושא לאשה את הינדה לבית פינסקר. הוא משתתף עם אחיו בייסוד בית-המסחר לבגדים וחייטות בירושלים, שמתנהל בידי משה. ב-1875 הוא עובר ליפו ופותח בה סניף של העסק. לימים הוא מתמנה, מטעם השלטון התורכי, למוכתר האשכנזים ביפו, פועל לפתיחת שערי הארץ לכניסת עולים, לשחרור עולים בלתי-חוקיים שמגיעים לנמל, לרכישת קרקעות מהערבים, ולייסוד שכונת נווה-שלום. הוא נפטר בטבריה בטבת תרע"ז, 1917, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כאשר בן אחיו ד"ר אברהם-חיים גרין משמש כבר כרופא של צפת.

יחזקאל מוליד שני בנים וארבע בנות. אחד מבניו, יצחק, שנולד ביפו ב-1882, מראשוני הרוקחים המדופלמים בארץ, לומד רוקחות באיסטאמבול, חוזר ארצה, ומ-1903 עד 1919 עובד כרוקח בקאהיר, ושוב חוזר ארצה וממשיך במקצועו. אחד מבניו, יחזקאל גרין, ספורטאי, נהרג בכיבוש משטרת עיראק סואידן ב-1948, והוא בן עשרים.

*

אף שנפטר בגיל צעיר, והוא כבן עשרים ושבע שנים בלבד – מרתקים ביותר הם קורות משפחתו של משה, בנו השני של ר' אברהם-חיים גרין. כדי לעקוב אחריהם עלינו לחזור שנים רבות לאחור, אל ר' דוד דער גר, רבי דוד הגר, שבראשיתו הוא גרמני נוצרי בשם קלסן או ברון פון קלאסן, שאוהב להאזין לתפילות היהודים, ונוהג לעמוד ליד חלונות בתי כנסת וליהנות מניגוני תפילותיהם. כל זמן שהוא ילד, הוא פוחד ואינו מעיז לגלות להוריו שהוא אוהב יהודים; ובהגיעו לפרקו הוא נושא לאשה בחורה גרמניה, ונולדים להם בת ובן.

כעבור שנים אחדות, כניראה בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, כאשר הילדים כבר בגרו מעט ועומדים על דעתם, מעיז קלסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-ישראל, ושואל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.

"לא. אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה." היא עונה לו.

אזיי הוא פונה לבת הבכורה, ולבן הצעיר: "אתם רוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לארץ-ישראל?"

"אנחנו רוצים לנסוע איתך." משיבים השניים.

בבואם לירושלים מתגייר קלסן ונקרא שמו בישראל – דוד, ומסופר עליו שצם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. מחיר כבד גובה ממנו התגיירות ילדיו, ואולי לכן בא צומו הממושך – בנו הצעיר, לאחר שעובר ברית-מילה, מקבל שטף-דם ומת. רק הבת חנה, שמן הסתם היה שמה הגרמני אנה – נישארת בחיים.

ברון פון קלאסן, דוד קלסן, רבי דוד הגר – הוא מבאי-ביתו בירושלים, וידידו, של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט (1909-1815), רבה האשכנזי של העיר ומנהיג היישוב הישן, שעולה ארצה לראשונה בשנת 1841. כאשר הרב סלאנט העיוור שומע את צעדיו של ר' דוד הגר, מיד הוא מזהה את הליכתו ואומר: "גייט, אפנט די טיר, ר' דוד דער גר גייט."

חנה הגיורת, בתו היחידה של ר' דוד הגר, ניראית גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה בלונדי והיא מדברת גרמנית. במשך הזמן היא לומדת אידיש וערבית, וגם ספניולית – כאשר היא נישאת בחברון ליהודי-ספרדי. היא יולדת לו שורה של בנות, שנקראות לפי הסדר – שרה, רבקה, רחל ולאה, ורק לבסוף בן אחד – ניסים, שמכנים אותו "ניסים ונפלאות", שכן חנה כבר התייאשה מללדת בן. וכיצד נוצר הקשר עם משפחת גרין? – רחל, או רוחלה, נכדתו של ר' דוד הגר, נישאת בירושלים למשה גרין, בנו של ר' אברהם-חיים גרין. הוא משה גרין אשר מקבל ביפו ב-1875 את אליעזר ראב ומשפחתו, ומשכיר להם דירה בביתו בירושלים.

למשה ולרחל גרין נולדים ארבעה בנים ושתי בנות, בהם דוד וחיה-דבורה. משה, בנו של דוד, מבקש ללמוד רפואה ונוסע לביירות בעת שלומד שם רפואה באוניברסיטה בן-דוד של אביו, אברהם-חיים, בנם של יעקב וטובה גרין. אלא שהלימודים אינם ניראים לו, והוא נוסע לשוויץ ולבסוף חוזר ארצה.

אחותו של דוד, חיה-דבורה נישאת לבחור ירושלמי ממשפחת ויטנברג, ונולדת להם בשנת 1893 בת בשם מרים. מרים זו נישאת לבן-דודה משה גרין, בנו של דוד. היא גרה באחרית ימיה אצל בני-משפחתה במשמר-העמק, נכד שלה מקליט את זכרונותיה, ואת הקלטת מפענח ורושם בן-אחיה, אמנון בן מרדכי גפן (גרין). בזכות הקלטת נשמר סיפורו של ר' דוד הגר. מרים גרין לבית ויטנברג הולכת לעולמה ב-1978.

צאצאי יעקב וטובה גרין אינם נמנים על צאצאי רבי דוד הגר.

לסיפורו של רבי דוד הגר אני מחפש אישור ממקורות אחרים, כי הוא מפליא מאוד – ואיני מוצא. באותן שנים קורה תהליך הפוך – מיסיונרים נוצרים בירושלים מנסים להשפיע על יהודים להמיר את דתם, אך נדיר לשמוע על גוי גרמני שמתגייר. שלושה רבנים המירו את דתם ב-1843. אחד הבולטים במיסיונרים בירושלים היה האנגליקני ניקולייסון. החוקר הישראלי שרמן ליבר, בספרו "Mystics and Missionaries", המתאר את היהודים בארץ-ישראל בשנים 1840-1799, אומר כי הצלחת המיסיונרים היתה זעומה. בשנים 1856-1839 המירו רק 63 יהודים את דתם, קצת פחות מארבעה יהודים לשנה.

*

יעקב, צעיר-בניו של ר' אברהם-חיים גרין, נולד ביפו ב-1851. הוא לומד תורה ביפו ובירושלים, רוכש מאביו את מקצוע החייטות, וכזכור, בהיותו בן עשרים-וארבע, מציל מטביעה את טובה, בת אליעזר ראב, ברדתה בסירה בחוף יפו.

בשנת 1876 לערך נושא יעקב בן העשרים-וחמש לאשה את טובה ראב. השניים מולידים חמישה בנים: הבכור שלמה – לימים מייסד שכונת גרין, שממנה צומחת חולון. השני דב-ברנארד והשלישי יצחק-איזאק – מייסדי החברה למסחר בתרופות "האחים גרין" במצרים. הרביעי, יהושע – שותף ב"האחים גרין" בקאהיר ובארץ. והחמישי, צעיר הבנים, ד"ר אברהם-חיים, רופא בצפת. יעקב משתקע עם משפחתו ביפו מסוף שנות ה-70 ועד לראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, אך ניראה שפרק-זמן הם גרים בירושלים, שם נולד ב-1892 אברהם-חיים.

יעקב נעשה חייט מבוקש ומודרני במשפחות הכבודות של היהודים הספרדים ושל הערבים. הוא אוהב לטייל על חוף יפו ובסמטאותיה, לבוש חליפת פסים בת שלושה חלקים, עניבת פרפר גדולה, חובש תרבוש, מקל טיול בידו, יושב לשתות ספלון קפה בחברת מכרים יהודים וערבים. הוא אינו מסתפק בעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, אלא נוהג לצאת אל האוניות העוגנות בים, והודות לקשריו הטובים עם ערביי יפו הוא מצליח לעזור לנוסעים ולעולים יהודים להתגבר על קשיי הירידה אל החוף ולקבל רשות שהייה מהשלטון התורכי, פעילות שבה עוסק גם דודו יחזקאל. עם זאת, ניראה שמצבו הכלכלי אינו מזהיר. על פי סיפור מפי נכדתו מירונה, בתו של ד"ר אברהם-חיים גרין, עוסקים יעקב וטובה ביפו בכביסה של זרים ובחלוקתה בבתים, כדי להתפרנס בדוחק למחייתם.

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 עוקר יעקב גרין עם אשתו וילדיו מביתם שבנווה-צדק ליד יפו, והמשפחה עוברת לגור בחיפה, שעדיין אינה אלא עיירה קטנה, דרומית לעכו, ויש יהודים שאמנם גרים בה אך אינם מאמינים בעתידה ולכן חנויותיהם בעכו. הגרינים הם בעלי יוזמה, בייסדם בית-מסחר בעיר אחת, מיד הם חושבים כיצד אפשר לפתוח לו סניפים בערים אחרות. כך עתידים לנהוג גם שלושה מחמשת בניו של יעקב, במסחר התרופות.

במה עוסקים יהודי חיפה? בספרונו "חיפה" (הוצאת אמנות, 1931) מספר קדיש יהודה סילמן: מעלים יהודים מן האונייה אל החוף, יוצאים ובאים לפניהם, שומרים חפציהם, מחזיקים בתי מלון, משמשים ממליצים בין היהודים העולים ובין פקידי הממשלה אשר את שפתם לא ישמעו, וקצת גם עושים במלאכת עבודה. רק לאחר ימים רבים החלו היהודים האשכנזים לפתוח גם חנויות למכולת ופרקמטיה בשביל ערביי הארץ. (שם, עמ' 34). עוד מספר סילמן כי ר' יעקב גרין, הנימנה על המשפחות האשכנזיות הראשונות בעיר, מביא ספר תורה ראשון לחיפה; יהודי חיפה עורכים חגיגה גדולה לכבודו, ובקבלת הפנים נוטלים גם הערבים חלק בשמחתם.

תפירת בגדים, ומכירת בגדים מוכנים בבית מסחרו החדש בעיירה קטנה, משעממים כניראה את יעקב, המכונה בפי קרוביו – הדוד יענקל. לפיכך הוא מסתובב גם כאן על החוף, שעדיין אין בו נמל, ובא לעזרת עולים, היורדים בסירות מן הספינות העוגנות בים, כפי שהיה נוהג לעשות ביפו.

יום אחד, בסירה המביאה נוסעים לחוף – פוגש יעקב גברת צעירה, יפה, כך גם לבושה, אף כי אותות הדרך הארוכה ניכרים בו. הגברת, שהגיעה זה עתה מהאונייה הבאה מאירופה, עומדת מולו חסרת ישע, ובוכה.

יעקב אינו יכול לעבור על פניה מבלי לשאול לסיבת בכייה.

מתברר שבעלה עזב אותה ונסע למדינות הים, והיא נישארה עגונה. היא שמעה שבעלה נמצא בארץ-ישראל, ולכן הגיעה עד לכאן, אך אין לה מושג כיצד והיכן להתחיל לחפש אחריו.

יעקב מרגיע אותה, לוקח אותה לביתו, שם מקצה לה טויבה אשתו את אחד מחדרי הבית. יעקב מתחיל במאמצים למצוא את הבעל הנמלט, המאמצים נמשכים זמן רב, ובינתיים מתקבלות ידיעות שהז'וליק, הברנש שנטש אותה – חמק-נסע להודו.

יעקב, בעל ההליכות הג'נטלמניות, מטפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו. כשהיא רעבה, הוא דואג להאכיל אותו, כשהיא צמאה – מגיש לה כוס תה לחדרה – עד כי בשלב מסויים הוא מעורר את קנאתה של אשתו טויבה, הסבורה שאין זה מן הראוי שיקדיש זמן רב כל-כך לטיפול בדיירת הצעירה והיפה, הזקוקה משום-מה תמיד לעזרה.

טויבה חוששת גם מהשפעה רעה של העגונה, המציתה את דמיונותיהם של הבנים המתבגרים, שמסתובבים בבית. מה עוד שהגברת אוהבת לשיר קטעים של אופריטות ושל קאבארטים, וכאשר היא עומדת מול החלון הפתוח, הנשקף אל הכרמל, ונותנת קולה בשיר, מתקבל רושם מוטעה על הנעשה בביתו של גרין. אכן, ניראה שיעקב קל-דעת במקצת, דנדי, שלא כטויבה אשתו, שקורצה מחומר חזק והיא נערצת על בניה כפי שיהודה נערץ על אסתר בתו.

טויבה נושמת לרווחה כאשר יום אחד מגיעות שמועות שהבעל הנמלט נמצא במצרים. מיד אורזת העגונה הצעירה את חפציה, הפעם אולי בעזרה ובעידוד מצד בעלת-הבית – ונוסעת מצריימה.

אלא שגם כאן נכונה לה אכזבה. הידיעות בדבר הימצאות בעלה בקאהיר לא היו נכונות, מכל מקום, היא לא מצליחה למצוא אותו. בינתיים אוזלים הכספים שברשותה, והיא נאלצת להתפרנס מעבודה במועדון-לילה קטן בקאהיר. כשרון הזמרה, יחד עם יופייה והקוקטיות שלה, פועלים היטב על גברים ומאפשרים לה לקבל בקלות את העבודה, ואולי גם לעשות שעות נוספות.

באחד הלילות בא לבלות במועדון גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות ג'יליוטי או ג'וליוטי.

בשמוע האיטלקי הנאה את הזמרת החושנית, שאולי גם ממלאת תפקיד מארחת – הוא מתאהב בה, ועד מהרה נושא אותה לאשה. לא ברור כיצד מצליחה הגברת העגונה לקבל גט מבעלה הנעלם. קרוב לוודאי שבעלה החדש אינו יהודי, ובאורח-חייה הקליל אין לה קושי להיות נשואה לשני גברים בעת ובעונה אחת.

*

עוברות שנים אחדות. הקשר עם העגונה ניתק לאחר עוזבה את חיפה, אך בשנת 1904 לערך, איזאק (יצחק), בנם של יעקב וטובה גרין, בחור כבן שש-עשרה, יורד מצריימה "לשבור בר". תחילה הוא גר אצל גברת מושלי, אשת מרדכי (מכס) מושלי, בעל העסק "סימון ארצט" בפורט-סעיד, שהיו לו גם פרדסים בפתח-תקווה (תדהר, כרך א', עמ' 369). לימים אסתר, והיא כבר נשואה לאיזאק, תפגוש את גברת מושלי זו בווינה, ואיזאק יכתוב לאסתר, ב-13 ביוני 1922:

גב' מושלי היא אישה טובה מאוד, אולי קצת פטפטנית, אבל יש לה לב מצויין שרק לעיתים רחוקות מוצאים כמותו. אנו מכירים היטב מאוד זה את זו כי בפורט-סעיד גרתי אצלה כמעט שנתיים והיא מכבדת אותי מאוד. השתדלי לבלות קצת בחברתה כי היא היתה אומללה, ואני מניח שלמרות העושר עדיין היא אומללה. אולי אינה מגלה זאת כלפי חוץ, אך היא רגשנית מאוד...

לאחר כשנתיים עובר כניראה איזאק לקאהיר ועובד כשולייה בבית עסק, אולי של חייטות ובגדים מוכנים, מתוך מחשבה שישתלם במקצוע ה"משפחתי" בעיר הגדולה הזו. אגב, מתולדות המשפחה עולה כי בקאהיר נמצא מאז 1903 בן-דודו הרוקח איזאק בן יחזקאל גרין.

יום אחד יורדת ממרכבתה העגונה העשירה, הנשואה לסוכן ג'וליוטי, ופוסעת לעבר החנות שבה עובד איזאק, לקנות לעצמה או לבעלה בגד חדש – ומה מאוד היא נדהמת למראה עיניה, בהכירה את הצעיר החיפואי, המטאטא את הכניסה לבית-העסק.

"מה מעשיך כאן?" היא שואלת בדאגה. "ומה שלום אביך?"

איזאק מסמיק. יופייה של הגברת, שאותה הוא זוכר מסתובבת בבגדיה האלגאנטיים בביתם בחיפה, ודאי נחרת בזכרונו ומפעים את ליבו גם עתה. איזאק הוא בחור רציני, ממושקף, לא-גבוה ולא יפה במיוחד. בבית-הוריו הוא סופג חינוך ציוני, אבל העברית שלו אינה שורשית, הוא מתקשה לכתוב בה. הוא דובר בעיקר צרפתית, אידיש וערבית. תרבותו ליבאנטינית במובן החיובי, והצרפתית נעשית שפתו היחידה כמעט. הוא חרוץ, מסור מאוד, מוכן לעבוד קשה, יש בו חוש משפחתי לעסקים, וחזות חיצונית מבוגרת מנעוריו. לא דמות של מורד במוסכמות. אבל בתוכו הוא מאוד רגשן, רומאנטי, ומעריץ יופי ותרבות. הוא נוטה כניראה למעשיות של האם, שאותה הוא מעריץ כל ימיו, ומשתדל שלא להידמות לאב, שניראה אולי בעיניו קל-דעת במקצת. לא אב שסרים למרותו בכל עניין.

את הסיפור על הגברת הנשואה לסוכן של הפירמה ג'וליוטי שומע יעקב שאנן מפי ציפורה גרינבוים לבית גרין, בחיפה, ורושם אותו ב-5.8.1983, ימים אחדים לאחר פטירתה, ביולי 1983. ציפורה היא אחיינית של איזאק, בת אחיו שלמה, בן יעקב גרין. בעלה אליהו ניהל במשך שנים רבות את הסניף החיפאי של "האחים גרין".

אם אכן כך היה הסיפור, הרי שיש לעגונה, אשת הסוכן האיטלקי, השפעה מסויימת על איזאק הצעיר, אמנם לא כזו של אשת פוטיפרע על צעיר עברי אחר שנגנב מצריימה. ניראה שהדברים שעונה לה השולייה הצעיר, האוחז במטאטא, עבודה שאינה מתאימה כלל לחזותו הרצינית – נוגעים לליבה, והיא מבטיחה לעזור לו.

לאחר שובה במרכבה לביתה, בעת שהיא מפטפטת עם בעלה ומראה לו את הבגדים שרכשה, היא מסבבת את השיחה כך שימצא לראוי להעסיק את הצעיר החיפאי בסוכנות התרופות שלו.

בחוברת "50 כצ"ט" (1971), בעריכת נילי פרידלנדר, נכתב כי ראשון ירד מצריימה שלמה, הבכור בבני יעקב גרין, וכי העגונה, היא הזמרת שנישאה מחדש, עזרה לו לקבל מישרה בסוכנות של ג'יליוטי. אולם אני נוטה יותר לסמוך על עדותה של ציפורה, בת האח שלמה, המדגישה, אולי בתגובה לחוברת "50 כצ"ט": האח הבכור, שלמה גרין, לא נטל חלק בעסקי המשפחה בקאהיר ולא ירד מצריימה. – גם א.ז. כהן, בספר זיכרונותיו "במעגל שמונים" (1984), מזכיר ראשון את איזאק גרין כמי שירד למצרים. (עמ' 100).

איזאק מתחיל "להריח את ריחן של תרופות" בעובדו ב"סוכנות המדיקמנטים ג'יליוטי" בקאהיר. בינתיים יורד מצריימה גם ברנארד אחיו, ומתחיל לעבוד בחברת הספנות הגרמנית "נורד דויטשע ללויד". ברנארד (דב) הוא השני בילדי יעקב וטובה גרין. הוא נולד ביפו, נשא את שרה לבית שטיינהארט ב-1912. הזוג גר בקאהיר ושם נולדה בתם היחידה ציונה, אשת יעקב שאנן (פרידמן). לימים נפטר ברנארד בקאהיר, ב-9.8.1923. (תדהר, כרך ה', עמ' 2280).

לפי החוברת "50 כצ"ט" קנו שני האחים בקאהיר חנות קטנה למכירת צורכי חשמל וקראו לה בשם: "הכוכב האלקטרי של האחים גרין", ומקומה היה ב"מגרש האופרה". אסתר סיפרה לנילי פרידלנדר, עורכת החוברת, כי היא עדיין זוכרת איך היה יעקב גרין, האב, מודד בעיניים של חייט את המגהצים החשמלים הראשונים שהגיעו למצרים. "ראו זה פלא," היה אומר, "מגהץ ללא פחמים!"

הניסיון המסחרי הראשון של האחים גרין נסתיים בכישלון, "הכוכב האלקטרי" דעך אורו. לאיזאק היו קשיים כספיים וקשה היה לו לעמוד בהם. הוא החל להתכתב עם פירמות ידועות לתרופות בגרמניה. בראיון עם פרידלנדר מספרת אסתר: מכתב אחד אני זוכרת היטב. "החלטנו למסור לך את הסוכנות של אי.ג'י. פארבן באייר." – כשראיתי את זה – עפתי לשמיים! ("50 כצ"ט", ללא מיספור עמודים).

*

יהושע, האח הרביעי, שנולד ביפו ב-1890, מסיים בשנת 1905 את לימודיו בבית-הספר של "אליאנס" בירושלים, ונשלח לפריס בסטפנדיה, להשתלם שם על חשבון "כל ישראל חברים", זה שמה העברי של החברה הצרפתית.

בהגיעו לפריס הוא מגלה כי התנאי ללימודיו – שיתחייב לשרת כמורה במערכת בתי הספר של "אליאנס" בכל מקום שאליו יישלח. הרעיון אינו מוצא חן בעיניו, ובאחד הימים בשנת 1906, כאשר הוא מקבל מהבית סכום כסף כדמי-כיס, הוא צורר את חפציו, עוזב את פריס, ויוצא לנסות מזלו בלונדון. כאן הוא מתחיל לעבוד בענף חומרי רפואה, דרוגרי, ומפתח קשרים עם ארצות אירופה והמזרח. הוא שוכר למגוריו חדר אצל משפחת פישל הורן. האב – מראשוני זכרון-יעקב ומן המורדים בפקידות הברון. לא עובר זמן רב ויהושע מתאהב באחת הבנות, לואיז, ונושא אותה לאשה. בשנת 1917 לערך הוא מתקשר עם אחיו יצחק וברנארד שבמצרים, ונעשה שותף עימם בפירמה "האחים גרין", עולה ארצה ב-1921 עם אשתו ושלושת ילדיו, ופותח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, שאינו מחזיק זמן רב. משפחתו סובלת בבריאותה מטעמי אקלימיים, וב-1923 הוא נאלץ לסגור את הסניף ולהגר לאוסטראליה, אך לא לזמן רב.

יצחק-איזאק גרין, בן-דודתה ובעלה הראשון של אסתר ראב

*

באנגליה יוצר יהושע את הקשרים עם חברות אנגליות. גם הקשרים שיש לברנארד עם גרמניה, באמצעות חברת הספנות שבה הוא עובד במצרים, מסייעים לאחים לקשור קשרים עם החברה הגרמנית באייער ((Bayer, שחוקריה המציאו את האספירין, וכן עם חברות אחרות באירופה. איזאק נוסע לחברת באייר בלברקוזן, ולחברת אגפא בברלין, הידועה במצלמות ובחומרי הצילום שלה, ולבית הפירמה "אחים גרין" ב"מידאן סוארס" הוא שב גם כסוכנה הראשי של חברת אגפא במצרים. לימים עתידה הפירמה "אחים גרין" להתפתח ולהקים סניפים באלכסנדריה, בתל-אביב, ובחיפה, ולפרוש קשרי שיווק ברחבי המזרח התיכון ל"פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי-חולים ומכשירים לריפוי חשמלי".

כאשר מתבסס מצבם מזמינים איזאק וברנארד את הוריהם לגור בקאהיר. הזמן – 1908 לערך. תוכניותיהם של האחים מרחיקות ראות. האח יהושע בלונדון, ואת האח הצעיר אברהם-חיים הם שולחים ב-1908 ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, מתוך מחשבה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לעסק המשפחתי.

תוספת מספטמבר 2010

[5.9.10]

לכבוד

אהוד בן עזר

שלום וברכה

קראתי בעניין את מאמרך על תולדות משפחת גרין (גיליון 305). אני מתפלא על שלא מצאת הדים לסיפורו של דוד הגר. סיפורו של דוד (פטר) קלאסן מפורסם בספרים העוסקים בתולדות ירושלים במאה ה-19. ומצורפים פה שני קבצים בנוגע אליו מתוך ספרו של פנחס גרייבסקי – זכרון לחובבים הראשונים.

אוסיף כי סיפורו מופיע גם בספרים העוסקים בתולדות יפו (ראה ספריה של חנה רם), בשל העובדה שדוד קלאסן היה מי שעיבד את פרדס מונטיפיורי המפורסם.

הערה נוספת שברצוני להעיר היא שלפי דבריו של פנחס גרייבסקי, רחל גרין, (אשתו של משה) היא בתו של דוד הגר ולא נכדתו. על פי הידוע לי חנה, בתו של דוד, התאסלמה זמן קצר לאחר שהתגיירה עם אביה.

הערה נוספת שברצוני להעיר היא על מקום מגורי משפחת גרין בירושלים. במאמרך אתה מביא את דברי יעקב שאנן כי "הבית בעיר העתיקה, שהשר אריק שרון איווה לו למגוריו, היה פעם בית משפחת גרין-ויטנברג. ייתכן שזה הבית שבו גרה עם בעלה חיה-דבורה ויטנברג, בת משה גרין, ובו גרו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים."

אולם בזמן עליית משפחת אליעזר ראב לירושלים הבית הנ"ל שימש כבית מלון, שנקרא "מלון הים התיכון". לעומת זאת, הקביעה כי זהו הבית שבו גרה חיה-דבורה ויטנברג עם בעלה היא ככל הנראה נכונה, שכן בית זה נקנה בשנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי דודו של בעלה – משה ויטנברג.

לסיום, אבקש את עזרתך בכמה פרטים הנוגעים לתולדות משפחת ראב בירושלים (ויתכן ויש בהם מפתח להבנת הקשרים שבין משפחת ראב למשפחת גרין:

א. בפתח ספרו "התלם הראשון" כותב יהודה ראב "... אחדים מן ה"בחורים" עלו גם בדרגה בגלל הצטיינותם במלחמה והיו ממקורבי קושוט, (אחד מאלה, יששכר בר צוובנר, עוד הכרתי באופן אישי בבואי ירושלימה. בירושלים היו מקנטרים אותו בכנוי "קושוט", ועוד ידובר עליו בפרקים הבאים)..." (עמ' 19). בהמשך הספר לא מצאתי התייחסות לאותו יששכר בר צוובנר שגר בירושלים. האם ידוע לך על דברים נוספים שכתב עליו יהודה ראב?

ב. בעמ' 52 מזכיר יהודה ראב את דודתו גיטל בלוך, שסידרה לו את השידוך עם לאה שיינברגר. האם ידוע לך כיצד בדיוק היא היתה דודת?

ג. האם ידועים לך פרטים נוספים על מגורי משפחת ראב (משפחת שלמה ומשפחת אליעזר) בירושלים?

תודה מראש

ושנה טובה

צבי יצחק קופלד

ירושלים

[16.9.10]

לצבי-יצחק קופלר שלום רב

אני שולח לך כאן את החוברת "הגרינים" ובה הנוסח המלא של הפרק המקוצר שהתפרסם על הגרינים במבגרת הביוגרפיה של אסתר ראב שכתבתי בשם "ימים של לענה ודבש" בהוצאת עם עובד ואני מקווה שהספר מוכר לך.

לשאר שאלותיך אתייחס מאוחר יותר.

בברכת שנה טובה

אהוד בן עזר

[18.9.10]

לצבי יצחק קופלר שלום,

דוד הגר מופיע בחוברת "הגרינים" ששלחתי לך ואם אינני טועה הוא מוזכר גם ב"ימים של לענה ודבש". תודה על התוספות ששלחת לי, שעליהן לא ידעתי בשעתו, ואולם הן חלק קטן מסיפורו שאותו אני מביא בהרחבה, ואפילו השתמשתי בו באופן בדוי ברומאן רחב היריעה שלי "המושבה שלי".

מאחר שהתרחקתי מהעיסוק באותו נושא לא אוכל לומר לך אם רחל גרין היתה אשתו או נכדתו של דוד הגר.

גם על עניין ההתאסלמות לא קראתי ולא ידעתי.

משפחת ראב עלתה ארצה בשנת 1875-6. אנא בדוק אם באותה שנה כבר היה מלון במקום "מלון הים התיכון". השם נראה לי שייך לתקופה הרבה יותר מאוחרת.

על יששכר דב צוובנר אין לי פרטים נוספים מאלה שכתובים בספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר "התלם הראשון". גם אינני יודע דבר על גיטל בלוך מעבר למה שמספר סבי, וגם לא על מקום מגורי משפחת שלמה ואשתו אסתר ראב, וכן לימים אליעזר ראב ובניו ובנותיו בירושלים. אני מניח שלא הוסיפו כתובות לשמות באותם ימים, כי זה גם מופיע ברשימה של חברי האגודה לייסוד המושבה, בירושלים. וראה על כך את אחרית הדבר שלי במהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988.

אם תרצה להכין רשימה מכל החומר ששלחת לי וגם לצטט בתוכה מדבריו של גרייבסקי, אשמח לתת אותה במכתב העיתי.

בברכת מועדים לשמחה,

אהוד בן עזר

[19.9.10]

אהוד בן עזר שלום,

אכן שם המלון לא היה בעברית, אלא זהו תרגום של שמו הלועזי "מדיטראניין הוטל", והוא שכן באותו בניין בין השנים 1866-1871. הסופר האמריקני מרק טווין התאכסן במלון זה בביקורו בארץ בשנת 1867, והוא כתב על כך ב"מסע התענוגות" שלו. גם החוקר האנגלי המפורסם צ'רלס וורן התאכסן במלון זה למעלה משנה.

משנת 1871 ועד שנת 1882 גר בבניין אדם בשם עמנואל קליס. אחר כך הוא מכר את הבית לאפטריארכיה הלטינית, ובשנת 1884 קנה אותו משה ויטנברג, אביו של ברוך-מרדכי.

סיפורו של דוד קלאסן ובתו רחל גרין הוא ארוך ומעניין, אם אוכל ארחיב בעניין.

צבי-יצחק קופלר