תחום הפולחן בתורה

על פי הכרונולוגיה המקראית התורה ניתנה לעם ישראל שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים (שמות י"ט 1), כלומר, מאות שנים לפני שנבחר מלך בישראל, ובוודאי מאות רבות של שנים לפני שהופיע הנביא הקלאסי הראשון, הלא הוא עמוס. הנבואה הקלאסית איננה כלולה בספרי "נביאים ראשונים" (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים), כשנבואותיו של כל נביא מונצחות בספר נפרד.

החטיבה הגדולה ביותר בתורה מוקדשת לתפקידי הלויים והכוהנים, ולחובות העם בפולחן כלפי האל ומשרתיו. חטיבה זאת, הכוללת את הפרקים כ"ה-ל"א, ל"ה-מ' בשמות, פרקים א'-כ"ה, כ"ז בויקרא, פרקים א'-י', ט"ו, י"ח-י"ט, כ"ה-ל' בבמדבר, חלקי פרקים י"ב, י"ד, ט"ז, י"ח, כ"א, כ"ו, ל"ו בספר דברים – שעניינם סוגי הקורבנות, המתנות לכוהנים וללוויים, מבנה המשכן, כליו ואביזריו, אורחות החגים, תפקידי הכוהנים והלויים. החטיבה הזאת חולשת על ארבעה מחמשת חומשי התורה, כך שאם הדברים המפורטים בה נאמרו במדבר מפי הגבורה בתיווכו של משה, ונודעו לכל עם ישראל – הרי שכל מאמין, ובוודאי הנביאים – אמורים להכירם לעומק, שכן הם בבחינת התשתית של חובות המאמין כלפי אלוהים וכלפי משרתיו של אלוהים.

הנבואה בימי בית ראשון עד החורבן

הבה נבדוק אם הנבואה הקלאסית הכירה את התחום הזה בתורה.

הנביא הקלאסי הראשון הוא עמוס, שניבא בימי עוזיה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל (תחילת המאה השמינית לפני הספירה). עמוס מזכיר את יציאת מצרים ואת מסע בני ישראל במדבר ארבעים שנה (עמוס ה' 10), אבל הוא מביע שאט נפש מהפולחן: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם, כי תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט" (שם 21), ואם תאמר שעמוס מבטל את ערכו של הפולחן המגיע מאלה שעושקים דלים ומטים משפט, הרי שמגיע משפט המחץ הבא: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?" (שם 25). איך יכול לטעון אדם שמכיר את התורה טענה כזאת? המסקנה המתבקשת היא שהוא לא הכיר את התורה, ומדוע? על כך בהמשך.

בן זמנו הצעיר של עמוס הוא הושע שניבא בימי עוזיה, יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בו יואש מלך ישראל. אנחנו נמצא את המילה "תורה" בנבואתו של הושע (הושע ד' 6; ח' 1, 12), אך ברור שהכוונה לצווים אלוהיים ככלל, ולא לתורה הכתובה שבידינו. הוא אמנם לא קטגורי כמו עמוס, אבל גם הוא שולל את הכורח בקורבנות בעבודת האל: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות" (שם, ו' 6), "לא יסכו לה' יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה'" (שם ט' 4;ראו גם י' 2-1, 7).

ישעיה ניבא בימי עוזיהו, יותם, אחז ויחזקיהו, כלומר, באמצע המאה השמינית לפני הספירה, והוא פותח את הנבואה בהתקפה קשה כלפי הפולחן: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים ודם כרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבואו ליראות פניי – מי ביקש זאת מידכם? רמוס חצרי. לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת, קרוא מקרא לא אוכל – עוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח, נלאיתי נשוא, ובפרשכם כפיכם, אעלים עיניי מכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע – ידיכם דמים מלאו..." (ישעיה א' 15-11).

בן דורו הצעיר של ישעיהו הוא מיכה המורשתי שניבא בימי יותם, אחז, יחזקיהו מלכי יהודה. הוא מזכיר את יציאת מצרים, את משה, אהרן ומרים, את בלק ובלעם (מיכה ו' 5-4), אבל גם הוא מסתייג מהפולחן, וכורך אותו יחד עם נוהג קורבן אדם שהיה נפוץ בתקופת המלכים: "במה אקדם ה' איכף לאלוהי מרום – האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?" (שם, ו' 8-7).

צפניה ניבא בימי יאשיהו בן אמוץ, כלומר בסוף המאה השביעית לפני הספירה, ומוזר שלא מוזכרת בנבואתו, אפילו ברמז, הרפורמה הדתית של המלך יאשיהו, והרי מדובר באירוע שגרם למהפכה הדתית העיקרית שהיתה בעם ישראל מעולם, כפי שיובהר בהמשך.

בן דורו הצעיר של צפניה הוא ירמיה – הוא ניבא בימי יאשיהו, יהויקים, צדקיהו, כלומר, סוף המאה השביעית, תחילת המאה השישית לפני הספירה. הפתיח לנבואות איננו מזכיר את המלכים יהואחז ויהויכין שמלכו חודשים ספורים, והוגלו (מלכים ב' כ"ג 33-31; כ"ד 16-8), הגם שיהויכין כן מוזכר בהמשך (ירמיה כ"ב 30-25). מעניין שגם בנבואת ירמיה אין זכר לרפורמה של יאשיהו, הגם שיאשיהו עצמו כן מוזכר (שם, ג' 6, כ"ה 3), והרי ירמיה היה כוהן, ובוודאי שהרפורמה מתייחסת גם אליו. ולא רק זאת, אלא שירמיה, כמו קודמיו, מבטל את ערכם של הקורבנות, ויותר מזה – הוא טוען שהאל כלל לא ציווה על קיום פולחן כזה: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח..." (שם ז' 22-21).

ירמיה מזכיר בנבואותיו את תורת ה' (שם, כ"ו 4; ל"א 32, מ"ד 23), ובעתיד המיוחל ("הנה ימים באים") הוא כן מאשר שכוהנים ולוויים יעלו עולות ויקטרו מנחה וזבח (שם ל"ג 19-14).

כידוע, התורה והנביאים נלחמים מלחמת חורמה כנגד העבודה הזרה – מאמצים אדירים מושקעים ב"הסברה" מדוע הסינקרטיזם, כלומר האמונה בה' במשולב לעבודת אלילים, היא בבחינת הפרת ברית עם ה', שבעקבותיה האל, המתייחס אל עם ישראל על שתי מלכויותיו כאל נשותיו הנואפות, הראויות למבהילים שבעונשים. בעניין הזה יש קו משווה בין התורה ובין הנבואה (ראו שמות ל"ד 14-13, ויקרא י"ח 30-24, במדבר ל"ג 56-52, דברים ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10 ועוד). עורך ספר מלכים שמעריך כל מלך אם הוא עשה הישר בעיני ה', או עשה הרע בעיניו, מעריך את המלכים באשר ליחסם לעבודה הזרה ולעבודת ה' בבמות. כל מלכי ישראל עשו הרע בעיני ה', חוץ מיהוא שטבח המונים, ביניהם שני מלכים ובני משפחותיהם – הוא עשה הישר בעיני ה' (מלכים ב' י' 30). ברור שאליהו שקדם ליהוא, ושחט ארבע מאות כוהני בעל, "ראוי" לשבחי ההשגחה (מלכים א' י"ח 40-19).

ירמיה, שכאמור, אינו מוכן לקבל את הפולחן, המפורט כל כך בתורה, כאל לוז האמונה, הוא מיישר קו עם הטפת התורה נגד העבודה הזרה ונגד עובדי העבודה הזרה, אבל בנבואה הזאת של ירמיהו, המתועדת בצורה מפורטת (האם מגיעות התודות לברוך בן נריה?), מתברר עד כמה כל המאמץ האדיר שהופנה בנושא הזה – הוא חסר כל היאחזות בעובדות. התורה והנבואה מאיימות כי העבודה הזרה היא הסיבה לאסונות מידי הטבע ומידי האדם, ואלה נובעים מאי נאמנות לאמונה הטהורה בה'. אבל מסתבר שלא מעשיהם "הרעים" של המלכים שבאו אחרי יאשיהו (יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיה) גרמו לחורבן ולגלות, אלא ההחלטה המטומטמת של צדקיה למרוד באימפריה הבבלית (מלכים ב' כ"ד 20), וכשיש תיעוד, לא ניתן להמציא נבואות שמתגשמות: ירמיה מנבא קבורת חמור ליהויקים (ירמיה כ"ב 18-19, ל"ו 30), וספר מלכים נאלץ "להודות" שהוא נקבר כמלך עם אבותיו (מלכים ב' כ"ד 6). ירמיה מנבא לצדקיה שלא ימות בחרב, אלא בשלום, ובמשרפות אבותיו, ויספידו אותו (ירמיה ל"ד 5-4), והרי סופו של צדקיה היה מזעזע: שחטו את בניו לעיניו, ועיוורו אותו (מלכים ב' כ"ה 7-5,ירמיה ל"ט 7-4).

השיחה בין ירמיה לגולים

במזל השתמרה שיחה בין ירמיה עם הגולים למצרים – כצפוי, ירמיה מזהיר את הגולים במצרים, היושבים במגדל, בתחפנחס, בנוף ובארץ פתרוס, כי אם ימשיכו את דרכם "הרעה" לעבוד אלוהים אחרים, ה' יביא עליהם עונשים ואסונות, כמיטב המסורת הנבואית (ירמיה מ"ד 14-1), ועל כך עונים לירמיה הגולים תשובה ניצחת (פלא שנשמרה!): "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול, וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה', איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומאז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כול, ובחרב וברעב תמנו'..." (שם, 19-15).

ספק אם היה לגולים האלה ידע היסטורי, אבל אם מדברים על עובדות – קרוב לארבע מאות שנים שלט הסינקרטיזם בממלכת ישראל, ואחר כך בממלכות המופרדות, ועם ישראל זכה כמעט בכל הזמן הזה לעצמאות מדינית וכלכלית, והנה, אחרי הרפורמה של יאשיהו, שחייבה את עם ישראל לעבוד רק אל אחד, ורק במקום אחד, עברו כ-35 שנים, כולן תחת שלטון זר, שבסופן חורבן וגלות. מסתבר שגם מבחינה היסטורית צדקו הגולים במצרים.

כדי לתת איור נוסף לפער שבין הבטחות האמונה ובין המציאות, אזכיר שמנשה, הנחשב למלך שעשה הרע בעיני ה' מכל המלכים שהיו לפניו ואחריו – מלך 55 שנים, יותר שנים מכל מלך שמלך לפניו ואחריו. מחבר ספר מלכים מצביע על מעשיו (עבודת האלילים) כעל סיבת החורבן והגלות, אבל המחבר גם נאלץ להודות שהוא מת מות מלכים מכובד "עם אבותיו, ויקבר בגן ביתו בגן עוזא" (מלכים ב' כ"א 18-1).

לעומתו, יאשיהו, שבעקבות הרפורמה הדתית המזעזעת שביצע, נחשב למלך שעשה הישר ביותר בעיני ה': "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (שם, כ"ג 25), ובכן, מלך "צדיק" זה נהרג על ידי פרעה נכה במגידו (שם, שם 29), וזאת בניגוד מוחלט לנבואתה של חולדה הנביאה באשר לגורלו של יאשיהו: "...ואל מלך יהודה השולח אתכם לדרוש את ה', כה תאמרו אליו, כה אמר ה' אלוהי ישראל, דברים אשר שמעת, יען רך לבבך, ותיכנע מפני ה' בשומעך אשר דיברתי על המקום הזה ועל יושביו... ותקרע את בגדיך ותבכה לפניי, וגם אנוכי שמעתי, נאום ה', לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום, ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה..." (שם כ"ג20-18).

ובכן, כשיש תיעוד, מסתבר ש"הקו הישיר" בין הנביא לה' לא פועל. אינני מטיל ספק בשכנוע העצמי של הנביאים שה' מדבר מגרונם ("כה אמר ה'"), אלא מאחר שכל אלוהות, (ויש הרי אינספור גרסאות) היא בריאת האדם, המציאות איננה מחייבת את הבריאה הזאת, אלא אם כן היא מחותלת בערפל מיתי. ובכן, צפניה וירמיה שניבאו בימי יאשיהו, אינם מזכירים כלל את הרפורמה הדתית של מלך זה, וייתכן שדווקא גולי מצרים מרמזים בוויכוח שלהם עם ירמיה על האסון שהרפורמה הזאת הביאה על עם ישראל.

משה גרנות

המשך יבוא