* המהלך החשוב מכול – מסביב ייהום הסער ובבית הנשיא מתרחש המהלך הלאומי החשוב ביותר – ההידברות בניסיון לעצב רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה סיכויי המהלך, אך אני יודע שכל אלטרנטיבה לו – הרת אסון.

אלטרנטיבה אחת היא שהרוב הדורסני יממש את המהפכה המשטרית. המהפכה המשטרית היא התנקשות בדמוקרטיה הישראלית, היא תדרדר אותנו לעימות פנימי שלא ידענו כמותו. היא תדרדר לתהום את החברה, הכלכלה, יחסי החוץ והביטחון של ישראל.

אלטרנטיבה שנייה היא שבאמצעות מאבק חריף ואלים המהפכה תסוכל ללא רפורמה חלופית, ציבור המונה כחצי העם יחוש שהמדינה והדמוקרטיה נגנבו ממנו והדבר יוליך לעימות לא פחות חריף מזה שיקרה אם המהפכה תתממש. וגם במקרה הזה מדובר בשבר חברתי, כלכלי וביטחוני.

לכן, הצלחת ההידברות היא אינטרס לאומי עליון, אולי האינטרס הלאומי העליון. היא חייבת להצליח. ואני מאמין שהיא תצליח, כיוון שהאלטרנטיבות כה מסוכנות.

הצלחת ההידברות היא אינטרס לאומי עליון לא רק בהשוואה לאלטרנטיבות, אלא גם כיוון שיש צורך אמיתי ברפורמה במערכת המשפט, אפשר לגבש סביבה הסכמה רחבה והיא תשפר באופן משמעותי את מערכת המשפט הישראלית.

אלה שמנסים לחבל בהידברות, כמו יריב לוין, אהוד ברק, רוטמן, ליברמן, סמוטריץ', מיכאלי והקיצונים והמתלהמים בשני הצדדים – חותרים תחת האינטרס הלאומי. אני מקווה שנתניהו, לפיד וגנץ יגלו מנהיגות אמת, לא ייגררו אחרי הקיצונים, ויקדמו את ההסכמה, מתוך אחריות לעתידה ושלומה של מדינת ישראל. פוליטיקה של הכנעה מובילה אותנו מדחי לדחי. מה שנחוץ לחברה הישראלי, הוא פוליטיקה של הסכמות.

* חזית המאבק על הדמוקרטיה – הוועדה למינוי שופטים היא חזית המאבק על הדמוקרטיה הישראלית. כנראה שהמזימה להשתלט על הוועדה כדי שהממשלה תשלוט על הרשות השופטת – לב ליבה של המהפכה המשטרית, ייגנז לעת עתה ונציגי הכנסת יהיו נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה, כך שלא יהיה רוב לקואליציה. למה "כנראה"? כי עד שלא נדע שאכן נבחר נציג האופוזיציה, כדאי להיות ערניים ולוודא שלא נעשה תרגיל השתלטות על הוועדה.

מי יהיה נציג האופוזיציה? זו שאלה קריטית. במקום שראשי האופוזיציה יישבו ויסכימו מי הנציג המתאים ביותר, כלומר מי שיידע לתת פייט ולא איזה פראייר שאפשר לסובב אותו, ויתייצבו מאחוריו כאיש אחד, מתחילה מלחמה פומבית בין סיעות האופוזיציה על זהות הנציג. בושה.

בעיניי, המתאים והמנוסה ביותר הוא גדעון סער. אמנם הוא הודיע שאין בכוונתו להתמודד על חברות בוועדה שבראשה עומד עוכר המשפט יריב לוין. אך לדעתי יש להפעיל עליו לחץ כבד כדי שייעתר וימלא את התפקיד.

* שופטים מטעם – "יריב לוין לא מוותר על בחירת שני שופטים מטעמו" (כותרת ראשית (ynet. שופטים מטעם – קץ הפרדת הרשויות, אבדן האיזונים והבלמים ולפיכך – חורבן הדמוקרטיה, ובנוסף לכך מתכון לשחיתות.

* עוכר המשפט - סביבתו של לוין מדליפה איומים שהוא לא יכנס את הוועדה למינוי שופטים ולא ייבחרו שופטים חדשים. יש במידע הזה צד חיובי – הבנה של לוין שהמהפכה המשטרית, שלב ליבה הוא הניסיון להשתלט על הוועדה למינוי שופטים, לא תעבור. אבל האיום המאפיוזי שלו חמור ביותר. המסר שלו הוא: מי צריך שופטים אם אני לא שולט בהם?

הבעייה הגדולה ביותר במערכת המשפט היא עינוי הדין, תוצאה של מחסור בשופטים. רפורמה אמיתית, קונסטרוקטיבית, הייתה עוסקת קודם כל בכך. אם לוין לא יכנס את הוועדה, תהיה זו חבלה במזיד במערכת המשפט ובציבור הישראלי.

האיש אינו ראוי להיות שר המשפטים.

* מעוז הדמוקרטיה – ההתפרעות בהרצאתו של רוטמן באוניברסיטת תל-אביב וכיסוי מכוניתו בסטיקרים היא מעשה ביריונות-פוליטית הראוי להוקעה. גם הצודק במאבקים אינו מקדש את כל האמצעים. המאבק נגד המהפכה המשטרית הוא מאבק צודק, אך אינו מקדש רבים מן האמצעים של הקיצונים במחאה (שבסופו של דבר רק פוגעים בה).

ח"כ מרב כהן אמרה: "הוא מגיע למעוז הדמוקרטיה. מה הוא ציפה שהם יעשו?" אם הוא הגיע למעוז הדמוקרטיה, עליו לצפות, בצדק, שיתנו לו במה, יאזינו לו ויתווכחו אתו בכבוד. ככה נוהגים בדמוקרטיה ולבטח במעוז הדמוקרטיה.

* המותר והאסור במאבקים ציבוריים – הממשלה הזאת קמה באופן ישיר בשל טרור אישי שהופעל נגד ח"כים ובני משפחותיהם, במטרה להוציא אותם משיווי משקלם ולהפיל בכך את הממשלה. והשיטה הנואלת הזו צלחה; עידית סילמן התפוררה לאבק, והפילה את הממשלה, לא לפני שמכרה את נשמתה תמורת אתנן של שריון בליכוד והבטחת תפקיד שרה בממשלת נתניהו. ואחריה גם ניר אורבך קרס. מי שעמד בראש המתקפה הביביריונית הזאת היה נתניהו.

לכן, כאשר הוא וחבריו מתבכיינים על שבמסגרת המחאה פועלים נגדם באותה שיטה, הם מגלים צביעות ביביסטית אופיינית. ויש הבדל בין המקרים. כעת מדובר במאבק על נושא עקרוני, מהותי ממדרגה ראשונה – מאבק נגד מהפכה משטרית. אז היה מדובר בדה-לגיטימציה לממשלה אך ורק כיוון שראש הממשלה לא היה נתניהו אלא אדם אחר.

עם זאת, ללא קשר לצביעות הזאת, אני מסכים עם דבריהם של חברי סיעת הליכוד נגד המרדף אחרי השרים והח"כים בבתיהם ובכל מקום אליו הם מגיעים. זו שיטה פסולה ומגונה. היא היתה פסולה כאשר הם עשו זאת והיא פסולה כאשר היא נעשית נגדם. והיא היתה פסולה בבלפוריאדה ובמחאה נגד מנדלבליט.

יש לשים קץ לתופעה. הדרך לכך אינה באמצעות חקיקה. חקיקה להגבלת מחאה, ובפרט חקיקה חד-צדדית כזו, מסוכנת מאוד והיא מדרון חלקלק בדרך לסתימת פיות. הדרך לכך היא בהידברות ובהסכמות.

אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה משפטית בהסכמה רחבה. לאחר מכן יש לנהל הידברות בין חלקי הציבור השונים, על גבולות המאבקים הפוליטיים והציבוריים. במאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית נחצו הרבה קווים אדומים, ובראש ובראשונה נושא הסרבנות. יש להגיע להסכמות על המותר והאסור ועל הקווים האדומים.

* בדיוק כמו כהנא – דרכם של רדיקלים פנאטים, היא להציג את המציאות כברירה בין שתי החלופות הקיצוניות ביותר. כל האפשרויות האחרות לא קיימות בעיניהם הדיכוטומיות.

בפשקוויל שפירסם בשוקניה, כתב גדעון לוי שבסוף יש רק שתי אפשרויות: "נכבה 2" או "מדינה דמוקרטית אחת מהים עד הירדן." "נכבה 2", כוונתו לגירוש אלים של כל ערביי א"י (תוך רמז לנראטיב המתבכיין של הפלשתינאים על האסון שהם המיטו על עצמם בניסיונם להמיט אותו עלינו). "מדינה דמוקרטית אחת מהים עד הירדן," זה ביטוי מכובס לחורבן מדינת ישראל והקמת מדינה לא יהודית על חורבותיה.

בכך הוא מציג את כל מי שתומך במדינה יהודית בגבולות כלשהן, גם בגבולות 4.6.67 במסגרת פתרון שתי המדינות, כמי שתומך בגירוש הערבים, כי בעיניו הדרך היחידה לקיים מדינה יהודית היא לגרש את הערבים. כהנא, תמונת הראי שלו, לא היה מנסח זאת אחרת.

* למה ווטרס שונא את רוגל אלפר – רוגל אלפר פירסם פשקוויל תמיכה והערצה נלהב בגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס. הוא גינה את השמאל הציוני ששונא את ווטרס, וציין שבנושא ווטרס אין שום הבדל בין מצביעי בן גביר ומצביעי מרצ, בין הכהניסטים ובין השמאל הציוני. אבל הוא, אלפר, שונה. הוא לא ציוני. הוא אנטי ציוני. והוא מעריץ את ווטרס. הוא אינו מעריץ אותו למרות שהוא אנטישמי. הוא מעריץ אותו כיוון שהוא אנטישמי. הוא מעריץ את האנטישמיות שלו.

כידוע, דייוויד גילמור, שותפו של ווטרס ללהקת "פינק פלויד" הוקיע אותו והגדיר אותו אנטישמי. ולכן, אלפר תופס צד והוא עם ווטרס ומגנה את גילמור.

אלפר מכחיש את האנטישמיות של ווטרס ומגדיר אותה... "אנטי ציונות". חחחחח. זה בערך כמו להגדיר את אלפר האוטו אנטישמי "אנטי ציוני". אצל שניהם, האנטי ציונות היא אנטישמיות מזוקקת. רק שהאנטישמיות של אלפר היא נחותה יותר, כי אין אנטישמיות נחותה יותר מאוטו-אנטישמיות.

אלפר מציין שהכהניסטים והשמאל הציוני שונאים את ווטרס באותה מידה. גם ווטרס שונא אותם באותה מידה. אבל הוא שונא באותה מידה גם אוטו-אנטישמים המעריצים אותו כמו גדעון לוי ורוגל אלפר. כי מבחינת אנטישמים כמותו, יהודי נשאר יהודי, גם אם הוא מתכחש לעמו.

* להבת אש זרה – הכנופיה הכהניסטית האלימה להב"ה, היא קו-קלוקס-קלאן הישראלית. מנהיגה הוא בנצי גופשטיין, חברו הקרוב ושותפו של בן גביר ואחד הנתעבים בכהניסטים. להב"ה, לצד לה-פמיליה, היא הזרוע הצבאית של הכהניזם (אך היא פחות מסוכנת מהזרוע המדינית, בהנהגת הדוצ'ה בן גביר, שמנסה להקים מיליציה פשיסטית כהניסטית תחת שם הקוד המכובס "המשמר הלאומי").

כעת, להב"ה מציתה את האש הזרה של השנאה והקנאות וההסתה נגד מצעד הגאווה. מי שהיה שותף כל השנים למפגני השנאה הללו היה בן גביר עצמו. כעוכר דין, הוא ייצג את בני משפחתו של המחבל ישי שליסל, רוצחה של הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה, באותו לילה מר ונמהר שבו כהניסטים אחרים ביצעו את הטבח בדומא, שבו הם רצחו תינוק והוריו, רק בשל היותם ערבים.

ועכשיו הדוצ'ה, למרבה החרפה, הוא השר ל"ביטחון" לאומני. הוא אחראי על הגנתם של הצועדים. מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, כמוהו כמינוי רוג'ר ווטרס ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.

* לשני הצדדים – מי צודק במלחמת הבוץ בין בן גביר לאלמוג כהן? ראשית, כשמדובר בכהניסטים, המילה "צדק" על הטיותיה השונות, אינה רלוונטית. שנית, זה לא חשוב. מה שחשוב הוא לראות את הכנופייה הכהניסטית מתפוררת. בהצלחה לשני הצדדים. ליתר דיוק, בכישלון לשני הצדדים.

* נושאים לשווא – אין שום קשר בין כהניזם לציונות. כאשר הכהניסט מתהדר ב"ציונות", כביכול, זה נזם זהב באף חזיר. מטרת הצעתם היא להפוך את חוק הלאום למה שהעלילו עליו מתנגדיו. הם נושאים לשווא את שם חוק הלאום כדי לקדם אפלייה.

(אני מתנצל בפני ציבור החזירים).

* כדת משה וישראל – בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים", שאני חבר בו ומנחה אותו, הוא כבר מזמן הרבה מעבר לבית מדרש. זו קהילת "מעגלים". זו משפחה מורחבת. אני אחד הינוקות ב"מעגלים". ידענו כבר הלוויה של חבר שהלך לעולמו וארבע הלוויות של בנות ובני זוג של חברי "מעגלים". ולהבדיל, ידענו חתונות של ילדים של חברים והרמנו כוסית להולדת הנכדים.

ובאופן שכנראה אינו צפוי לקהילה של בני הגיל הזה, צפינו כיצד נרקמת בתוכנו האהבה והזוגיות של שניים מחברינו, נועה וג'וני. וביום ראשון חגגנו אתם את כלולותיהם, בקיבוץ מלכיה, לנוכח הנוף המקסים הנשקף מולנו, של עמק החולה, וממול – הרי הגולן והחרמון. מה שהיה מיוחד בחתונה הזאת, הוא שמי שליוו את החתן והכלה אל החופה היו... הנכדים שלהם. נטלנו חלק בחתונה לא רק כאורחים ולא רק כמשתתפים פעילים (בחלק האמנותי, לאחר הארוחה), אלא גם כשדכנים. הרי הם הכירו ב"מעגלים" ושם פרחה אהבתם. והמוטיב החוזר בתגובות שכתבנו למחרת בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה היה "התרוממות רוח."

היתה זו חתונה יהודית מאוד, כדת משה וישראל, אך לא כמנהג הזרם האורתודוקסי. את הטקס עיצבו נועה וג'וני, שהוא רב קונסרבטיבי, יחד עם הרבה אורית רוזנבליט שהשיאה אותם. היה זה טקס יהודי מאוד, אך שוויוני לחלוטין. הכתובה השוויונית שכתבו החתן והכלה, לא עסקה בקניין ובעלות, אלא בהתחייבות ההדדית של בני הזוג לאהבה, דאגה ומסירות. זכיתי להשתתף בטקס ולקרוא/לשיר את השביעית בשבע הברכות.

מרבית החתונות שבהן נכחתי בשנים האחרונות, לא היו אורתודוקסיות. המכנה המשותף לכולן, הוא שהן שלא נעשו ברבנות. לכאורה, כל אלה הם קבוצה אחת לעומת הקבוצה שמתחתנת ברבנות. אני רואה את זה אחרת לגמרי. יש חתונות יהודיות מחוץ לרבנות ויש חתונות לא-יהודיות או עם קשר רופף מאוד ליהדות או פרודיה על הטקס היהודי. מבחינתי, החלוקה היא בין חתונות יהודיות, בין אם ברבנות או מחוצה לה, לבין חתונות לא יהודיות. איני מתחבר לחתונות שבהן מבקשים סתם מחבר קרוב לנהל את הטקס, ותוכן הטקס כולו חגיגת אהבתם של בני הזוג, ללא כל הקשר של בניית בית בישראל, של היות הזוג חלק ממשהו גדול יותר, מעם ישראל. לעומת זאת, יש חתונות לא אורתודוקסיות שהתוכן שלהן יהודי מאוד והן מחוברות בעבותות לטקס המסורתי, עם התאמות לעולם הערכי היהודי ציוני ודמוקרטי של ימינו. החופה של ג'וני ונועה, הייתה מופת של חתונה יהודית, כדת משה וישראל, בדרך שוויונית וליברלית. היה זה טקס מקסים ומרגש.

* ביד הלשון: רם און – דוד כוכב העיר לי בצדק על כך ששכחתי לציין את מושב רם און ברשומה על חבל התענכים. אתקן זאת בהקדשת פינה מיוחדת ליישוב עצמו. רם און הוא מושב עובדים של תנועת המושבים, בחבל תענך. כמו כל יישובי החבל, הוא משתייך למועצה האזורית גלבוע. המושב הוקם בידי גרעין נח"ל של בני מושבים ובוגרי בתי ספר חקלאיים. מטרת ההתיישבות באזור היתה ביטחונית – לחזק את הגבול באזור ג'נין. ב-1958 עלה הגרעין לנקודה הזמנית נורית שעל הגלבוע, שם הוא חי כקיבוץ, וכאשר נבנו הבתים בנקודת הקבע, כעבור שלוש שנים, עלה לקרקע במיקומו עד היום. המושב נקרא על שמו של רמאון פלדי, בנו של הצייר ישראל פלדי, ממייסדי היישוב, שנפל בהיאחזות הנח"ל כרם אבשלום בשנת 1957.

אורי הייטנר