[המשך וסיום]

הנבואה בגלות בבל ובימי בית שני

ליחזקאל בן בוזי, שגלה לבבל בגלות יהויכין (597 לפני הספירה), בהיותו כוהן, יש ידע רחב בציוויי התורה – הוא מזכיר את דיני הנידה, דיני ההלוואה והנשך, דיני גר יתום ואלמנה, וכן הוא מזכיר את קורות ישראל במדבר והעונש שנגזר על יוצאי מצרים שלא יגיעו לארץ (יחזקאל י"ח 7-6, כ' 15-11, כ"ב 7, 10, 12, 29), הוא מפרט, בהתאם לכתוב בתורה, מי רשאי לבוא אל המקדש, מציין שכוהנים אינם רשאים לשאת גרושה או אלמנה, שאסור להם להיטמא למת זולת לקרובים מאוד, מפרט את חלק הכוהנים מהמנחה, החטאת, חרם, ביכורים, תרומה וראשית העריסות (שם, מ"ג, מ"ד 9, 22, 25, 29).

לכן כל כך מדהימה העובדה שהוא מרשה לעצמו להציע רפורמה משלו: הוא מציע תוכנית מיתאר למקדש שייבנה בעתיד, שאיננה דומה לתוכנית המקדש של שלמה, ובוודאי לא למקדש העתידי כפי שיבנה זרובבל בן שאלתיאל (שם, מ'-מ"ז). זאת ועוד, הוא מציע התיישבות השבטים בקווים ישרים מהים לירדן מצפון לדרום, בצורה שונה לחלוטין לזאת המתוארת בספר יהושע (שם מ"ז-מ"ח). וכן, למרות, שכאמור, הנביא הזה בקיא בצווי התורה, האוסרת תמונות ופסלים, הוא מצייר את הכרובים שעל הכפורת כבעלי פנים של אדם ושל כפיר (שם מ"א 19). בתורה שיחזקאל הכיר כתוב "לא יראני אדם וחי", ואפילו על משה נאמר שראה רק את אחורי האל (שמות ל"ג 23-18), והנה, יחזקאל מתאר בפרוטרוט את מרכבת האל ואת האל עצמו (יחזקאל א' 25-4). שופטים, נביאים, ואישים שונים מעידים על עצמם שראו את האל, אבל תיאור מפורט כזה לא מצוי בשום מקום אחר בתנ"ך.

נביאי בית שני – חגי זכריה, מלאכי – בקיאים בתורת משה, ומלאכי מגויס כולו לנושא הפולחן: הוא נוזף בכוהנים שמוכנים להקריב בעלי חיים פגומים – עיוור, פיסח, חולה, מזכיר את ברית ה' עם שבט לוי, נוזף באלה שנושאים נשים נוכריות, מקפיד בעניין מעשר ותרומות (מלאכי א' 9-7, 13, 14, ב' 5-4, 11, ג' 10-8).

מתי ניתנה התורה?

ובכן, מדוע הנביאים עמוס, הושע, ישעיה, מיכה פוסלים את הפולחן המפורט למדיי בתורה? מדוע גם ירמיה, שניבא בימי יאשיהו, גם הוא מסתייג מהפולחן?

הסיבה נעוצה בעובדה המתבררת בקריאה דקדקנית של הטקסטים המקראיים: תורה כתובה המחייבת את עם ישראל לא היתה קיימת עד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה), כלומר כ-600 שנה לאחר התקופה בה אמורה היתה התורה להינתן לעם ישראל מאת האל אל משה. בתקופה הזאת היו חוקים שעברו מדור לדור באשר לדרכי האמונה בה' ובאשר לחוקים שהחברה הישראלית היתה אמורה להישמע להם כדי לקיים חברה אנושית, אבל תורה כתובה, לא היתה בנמצא.

ראשון ששם לב כי לא ייתכן שמשה כתב את התורה היה ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12), והוא הצביע על פסוקים ושברי פסוקים שמוכיחים בעליל שמשה לא יכול היה לכותבם, הרי טעימה: "והכנעני אז בארץ" (בראשית י"ב 6), "וירדוף (אברם) עד דן" (שם י"ד 14), "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (שם כ"ב 14), "ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" (שם ל"ו 31), "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן..." (דברים א' 1).

מסתבר שהמאמינים בה' בכל השנים שלפני הרפורמה של יאשיהו – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, ואף פעלו בניגוד לכתוב בה: גדעון אוסף נזמים, שהרונים ונטיפות ובונה אפוד (שופטים ט' 27-24), יפתח נודר נדר לה' (לא לאליל) שיקריב את מי שייצא מדלתי ביתו (שם י"א 24, 32-31), יהונתן בן גרשום בן משה (הנכד של משה!) עובד לפסל שבנה מיכה האפרתי (שם י"ז-י"ח), שמואל, נער משבט אפרים (לא כוהן גדול, אפילו לא לוי) ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 3), בביתו של דויד יש תרפים (שמואל א' י"ט 16-13), דויד מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שנישאה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 17-14), הוא נכנס טמא מת למקדש (שם, י"ב 20-18), שלמה הוא בנו של דויד, האהוב על ה', והאל מעניק לו ברכה, כולל הזכות הגדולה להקים את בית המקדש, והאל מתגלה לו בבמה בגבעון, לא "במקום אשר יבחר," ומעניק לו חוכמה, עושר וכבוד (שם י"ב 25-24, מלכים א' ג' 15-3), ירבעם בן נבט נבחר על ידי ה' למרוד ברחבעם ולהקים ממלכה נפרדת מבית דויד. שני נביאים, אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים, נשלחו על ידי ה' כדי לאשר את המהלך ההיסטורי הזה, והנה, בחיר ה' זה עושה שני עגלי זהב, ושם אותם בבית אל ובדן (מלכים א' י"א 39-29, י"ב 15, 29-22). אילו ידע ירבעם, בחיר ה', על חטא העגל מהתורה, בוודאי שהיה נמנע מלחטוא, אבל האירועים כנראה התרחשו בצורה הפוכה: מחבר ספר דברים, שהוא, או תלמידו, ערך את ספר מלכים, החליט על פי הספר "שמצא" במקדש, כי עבודת עגלים היא חטא, ובעקבות כך חיבר את הסיפור בספר שמות על חטא העגל.

עוד פער בין התורה לנבואה

מגמת התורה היא לבודד את עם ישראל מהעמים הסובבים אותו כדי למנוע ממנו השפעות אליליות. בלעם אפיין את עם ישראל בביטוי הולם כדלקמן: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג 9). מגמת ההיבדלות הזאת, הכוללת מניעת ברית עם הכנענים, ניתוץ מקדשיהם (שמות ל"ד 17-12, דברים ז' 4-1, י"ב 3-2 ועוד), איסור נישואים, לא רק עם כנענים, אלא גם עם מואבים ועמונים (שם, כ"ג 4).

מסתבר שגם בנושא הזה הנבואה סטתה מצווי התורה: ישעיה מייחל לאחרית הימים בה ינהרו הגויים להר ה': "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב...ושפט בין גויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב' 4-2), "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס גויים, אליו גויים ידרושו" (שם י"א 10). "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לה'. והיה לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים, כי יצעקו אל ה' מפני לוחצים, ישלח להם מושיע והצילם. ונודע ה' למצרים, וידעו מצרים את ה' ביום ההוא, ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושילמו... ושבו עד ה', ונעתר להם ורפאם... ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ, אשר ברכו ה' צבאות לאמור, ברוך עמי מצרים, ומעשה ידיי אשור ונחלתי ישראל" (שם י"ט 25-20).

גם נביא שיבת ציון האלמוני, שנבואותיו סופחו לאלו של ישעיה, מצייר עתיד דומה: "ובני הנכר הנלווים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים – כל שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתו, והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (שם, נ"ט 7-6).

למיכה המורשתי יש נבואה זהה כמעט לזאת של ישעיהו: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים, והלכו גויים רבים ואמרו – 'לכה ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים..." (מיכה ד' 4-1), הגם שבהמשך יש הסתייגות: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד" (שם, שם, 5).

התקווה הזאת ליום בו העמים יאמינו בה', ויחיו באחווה עם עם ישראל לא מנעה ממרבית הנביאים להינבא נבואות זעם על העמים השכנים ועל המעצמות שהתנכלו לעם ישראל. כך לדוגמה עושים עמוס (עמוס א' 3-ב' 3), צפניה (צפניה ב' 15-8), זכריה "השני" (זכריה ט'; י"ב 9), יחזקאל (יחזקאל כ"ג 3, כ"ו- ל"ב, ל"ה 3).

המסקנה היא שהנבואה הקלאסית בימי בית ראשון לא הכירה כלל את התורה, לפחות בשני תחומים – הפולחן וההיבדלות מעמים אחרים, ומסתבר שהם ניבאו בניגוד לצווי התורה. למרבה הפליאה, גם ירמיה וצפניה, שפעלו בימי יאשיהו ואחריו, אינם מזכירים את הרפורמה הדתית ו"מציאת" ספר התורה. וירמיה אפילו פוסק בנבואותיו בניגוד לצווי התורה. כל זה אינו מונע מהנביאים כולם להיות חדורים באמונה בה', ולהיות משוכנעים שהם דוברים בשמו ומצטטים את ציוויו, וכל נביא משוכנע שהאל מדבר מגרונו.

משה גרנות