מבצע "מגן וחץ" היה הכרחי. ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות של ירי רקטות על אזרחיה ללא תגובה. ההכלה וההבלגה שחזרו עם הקמת הממשלה הנוכחית, כפי שהיה בממשלות נתניהו הקודמות, הזמינו את המשך התוקפנות. רק שבוע טרם פתיחת המבצע, נורו למעלה ממאה רקטות על ישראל, בתגובה לפיגוע ההתאבדות, באמצעות שביתת רעב בכלא, של המחבל האסיר עדנאן. ברור שישראל היתה חייבת להכות באוייב מכה קשה. חיסול הנהגת הגא"פ (ג'יהאד אסלמי פלשתינאי) היה צעד חשוב. חיסולים כאלה הם מכה משמעותית לארגון טרור, שמקשה מאוד על תיפקודו ועל התאוששותו. הפגיעות הקשות בחוליות ירי ובמתקני טרור ורקטות של הגא"פ הן הישג משמעותי של ישראל. וגם הצד ההגנתי – יירוט מרבית הרקטות האפקטיביות והפגיעה הקטנה בנפש וברכוש בצד הישראלי, היא הישג משמעותי.
פרשנים הציגו הישג נוסף – השארת חמאס מחוץ לתמונה, כפי שהיה גם במבצע "שומר החומות". האם זה באמת הישג? כיוון שזה יעד שהציגו מתכנני המבצע ועמדו בו – מן הבחינה הזו מדובר בהצלחה. יתר על כן, לנוכח הרהב של ארגוני האוייב על מלחמה רב חזיתית נגד ישראל, העובדה שאפילו בחזית האחת הלחימה היתה של ארגון אחד היא הישג ישראלי. אבל האם בראיה אסטרטגית רחבה יותר וארוכת טווח, זה אכן הישג? עוד אחזור לכך ובינתיים נשאיר את השאלה פתוחה.
אי אפשר לזלזל בהישג המשמעותי של האוייב. הגא"פ הוא ארגון טרור קטן, בוודאי בהשוואה לחמאס, לא כל שכן לחיזבאללה. והנה, לאורך כל ימי המבצע הוא לא חדל בירי רקטות לעבר מערב הנגב ומפעם בפעם ירה גם לכיוון תל-אביב וירושלים. הוא הצליח להכניס לממ"דים ולמקלטים משך כל ימי המבצע מאות אלפי ישראלים ולעתים מיליונים. הוא הצליח לשבש את שגרת החיים, הכלכלה והחברה בדרום הארץ ובאופן חלקי גם במרכזה במשך ימים. שיגור הרקטות נמשך עד הרגע האחרון, והופסק כאשר תשתית הרקטות עוד קיימת ומאיימת.
מכאן נחזור לשאלה – האם השארת חמאס מחוץ ללחימה היא אכן הישג? ההישג של גא"פ עם ארסנל הנשק תלול-המסלול שלו מרשים, ואנו יודעים שהארסנל הזה הוא כאין וכאפס לעומת זה של חמאס. חמאס היה חלק מן החפ"ק המשותף של האויב במבצע, ויצא ללא פגע. יתר על כן, חמאס מפעיל טרור ביהודה ושומרון ומעודד טרור של ערביי ישראל וזאת כאשר הוא בוחר בשלב זה להימנע מלפעול בעצמו בעזה. ההימנעות הזאת מצביעה על הרתעה של צה"ל. מצד שני, ההשלמה שלנו עם מעשי חמאס והחסינות שאנו נותנים לו בשני המבצעים האחרונים, מעידה על כך, שההרתעה היא הדדית. כן, עלינו להודות ביושר, שחמאס מרתיע אותנו. תיקו כזה, בין המעצמה האזורית החזקה ביותר לבין ארגון טרור, הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח העובדה שהוא יוצר שביתת נשק שבחסותו חמאס הולך ומעצים את ארסנל הרקטות שלו, ובכך הופך לאיום הולך וגדל על ישראל.
זוהי משוואה שאסור לנו להשלים איתה. הדרך היחידה להגיע לכך היא פירוז רצועת עזה מנשק רקטי. לאחר מבצע "צוק איתן", פרחה הסיסמה "שיקום תמורת פירוז". היום, בחלוף 9 שנים, אנו יודעים שהסיסמה הזאת אינה מציאותית.
מבצע "מגן וחץ" היה מוצלח מאוד מבחינה טקטית, אך מבחינה אסטרטגית הוא "עוד מאותו דבר". "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "חומת מגן", "שומר החומות" הם רק חלק מן המבצעים שהיה בהם הישג טקטי, לעיתים גדול יותר ולעיתים קטן יותר, והם הביאו לשקט לתקופה מסוימת, שנוצל להתחמשות האוייב. אבל כפי שאף אחד מהמבצעים האלה לא שינה את המצב האסטרטגי, כך גם מבצע "מגן וחץ". את המשוואה האסטרטגית הזאת חובה לשנות.
איך הגענו לכך?
הגורם לכך הוא מחדל עזה.
הנסיגה מעזה לא היתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.
כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, היתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.
השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל, השב"כ וימ"ם פועלים בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיעים אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, אך אז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, אם לא בתוך שעות, בתוך ימים. יצירת תשתית רקטית כברצועת עזה בלתי אפשרית ביו"ש.
לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).
שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.
ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות היתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכייה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.
כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה כמו ב"מגן חץ", הוא לשקם את הלכידות הלאומית החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור. אך כבר עתה, יש להכשיר את הלבבות למבצע כזה, ולגייס נכונות לאומית למחירו הכבד, שנועד למנוע מחיר כבד לאין ערוך אם נדחה את ההכרעה.

2. צרור הערות ‏4.6.23
* מהי ממשלה ציונית? – ממשלה ציונית אינה ממשלת דקלרציות פרובוקטיביות ושימוש לשווא בשם הציונות ובשם חוק הלאום לצורך אפליית ערבים. ממשלה ציונית היא ממשלה שמקבלת החלטות המקדמות את הציונות.
כזו היתה ממשלת השינוי, ממשלת בנט-לפיד. הממשלה עלתה בהרכב מלא לישיבה בגולן, במבוא חמה, וקיבלה פה אחד החלטה היסטורית חסרת תקדים, על תוכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן לצורך הכפלת מיספר התושבים, באמצעות הקמת יישובים חדשים, הרחבת היישובים הקיימים והרחבה גדולה של קצרין, בירת הגולן. מיד לאחר קבלת ההחלטה, החל ביצועהּ בפועל.
בעיניי, החלק המשמעותי ביותר בהחלטה היה מסירת שטח אש אחמדיה לקצרין, על מנת לאפשר את הקמת חלקה הצפוני ולהכפילה. על פי ההחלטה, עד הרבעון הראשון של 2023 משרד הביטחון ישחרר את השטח לקצרין. אנו כבר מתקרבים לסוף הרבעון השני, אך ממשלת מלא מלא טרם מימשה את ההחלטה. מצד שני, יש לשבח את שר הפנים משה ארבל שהשבוע ביצע את החלטת הממשלה הקודמת והכריז על הקמת הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה בגולן, מה שיאפשר את מימוש ההחלטה ההיסטורית.
ממשלת השינוי החליטה על הקמת 14 יישובים בנגב. למרבה הצער, גוש ביביטיבי הפיל אותה זמן קצר לאחר מכן, ולא איפשר לה לקדם את ההחלטה.
שר התקשורת בממשלת השינוי, יועז הנדל, שבתקופת כהונתו הקצרה עשה לאין ערוך יותר ממה שנעשה בעשור שקדם למינויו (הנושאים שבהם עסק אז המשרד נדונים כעת בבית המשפט), קידם בקצב חסר תקדים בעולם את פריסת הסיבים. עיקר הפריסה – באזורי הסְפָר של מדינת ישראל, מתוך תפיסה ציונית שמערך תקשוב מתקדם יקדם את האזורים הללו, את פיתוחם ושגשוגם וימשוך קליטה איכותית אליהם. כעת, השר החדש, עוכר התקשורת קרעי, מקדם מיזמים כמו ביטול השידור הציבורי...
ממשלת השינוי החליטה על הקמת אוניברסיטת הגליל. ממשלת מלא מלא עצרה את המהלך (על כך, בהרחבה, בהערה הבאה).
יש ממשלה ציונית שמקדמת את הציונות. כזו היתה ממשלת השינוי. יש ממשלה שבמקום עשיה ציונית מתעסקת בפרובוקציות. זו ממשלת המלא מלא.
אגב, לצד המהלך הציוני של פריסת הסיבים באזורי הספר, קידם הנדל באופן משמעותי גם את פריסת הסיבים במגזר הערבי. זו מחויבותו כשר בממשלה לאזרחי המדינה, מכל הלאומים. אין שום סתירה בין קידום הציונות לבין מימוש חובתה האזרחית של הממשלה לאזרחי המדינה הערבים, כפי שאין שום סתירה בין עיקר תוכן מגילת העצמאות, העוסק בזכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה יהודית בארץ ישראל לבין ההתחייבות באותה מגילה להעניק שוויון מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין.
כן, גם אוניברסיטת הגליל תשרת את כל הסטודנטים, גם הערבים. אך האוניברסיטה הזאת תחזק באופן משמעותי את הגליל והגולן. זהו מהלך ציוני ממדרגה ראשונה. אבל מה זה מעניין את ממשלת מלא מלא?

* מה שלום אוניברסיטת הגליל – במערכת הבחירות 2021, נשאה יפעת שאשא ביטון את דגל הקמת אוניברסיטת הגליל כהתחייבות משמעותית, אם תמונה לתפקיד שרת החינוך. שאשא ביטון הושבעה לתפקיד שרת החינוך ב-13 ביוני. מיד עם כניסתה לתפקיד החלה לקדם במרץ את המהלך. כבר בספטמבר היא העבירה במל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) החלטה על הקמת ועדה מקצועית שתבחן היכן נכון להקים את האוניברסיטה בגליל. המנדט שקיבלה הוועדה לא היה לעסוק בשאלה האם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא איך והיכן. בתוך חודשים ספורים הוועדה הגישה את המלצתה, להקים את האוניברסיטה על בסיס המכללה האזורית תל-חי ומיגל – המכון למחקר מדעי יישומי בגליל. השרה הביאה את המלצת הוועדה לאישור ות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב) ומל"ג. לאחר דיונים יסודיים ורציניים אישרו שני הגופים את המלצת הוועדה. הקמת האוניברסיטה הוכנסה לתוכנית הרב שנתית של ות"ת.
הוחלט לבחור ועדת הקמה של אנשי מקצוע, כולל נציגי תל-חי ומיגל, והם יובילו את תהליך ההקמה. גובש צוות מקצועי של הוועדה, בהובלת מכללת תל-חי. אישור הקמת הצוות והרכבו הובא להצבעה במל"ג ב-5 בנובמבר. שלושה ימים קודם לכן נערכו הבחירות. בשל תוצאות הבחירות, אמרו אנשי המל"ג שיש להמתין לשר החדש. ההצבעה היתה צעד טכני בלבד. היה ברור שהמועצה תאשר את ההחלטה. אבל באה ממשלת מלא מלא ועצרה את ההחלטה.
השר קיש אמר שהוא רוצה ללמוד את הנושא. אח"כ דחה ודחה ולא הביא את הקמת הוועדה להצבעה. ולאחרונה הוא התבטא שהוא עוצר את כל המהלך, כי הוא רוצה לשקול את המיקום... במקרה הטוב, מדובר בעיכוב משמעותי בהקמת האוניברסיטה. במקרה הרע, מדובר בחיסול הרעיון. אוניברסיטה בגליל תחזק מאוד את הגליל והגולן. ההחלטה להקימה היתה החלטה ציונית ממדרגה ראשונה. ממשלת מלא מלא הקפיאה אותה.

* חוק של תרבות שלטון – ישראל הראל, מייסד ביטאון יש"ע "נקודה" ועורכו לאורך שנים רבות, מייסד מועצת יש"ע והיו"ר הראשון שלה, מייסד המכון לאסטרטגיה ציונית והיו"ר הראשון שלה, הוא אבי חוק הלאום. הוא הוגה הרעיון, הוא היוזם שלו והוא זה שדחף את חקיקתו (אגב, מי שהיתה אמורה להגיש את החוק היתה יו"ר האופוזיציה אז ציפי לבני, מה שהיה מביא לחקיקתו ברוב עצום ובהסכמה לאומית רחבה, כראוי לו, עד שבוקר בהיר אחד היא קיבלה רגלים קרות והפכה למתנגדת הראשית שלו, ובכך הפכה אותו לסוגייה שנויה במחלוקת). במאמר ב"הארץ" תוקף הראל בחריפות את היוזמה של עוצמה כהניסטית ל"חוק הציונות", שכביכול מסתמך על חוק הלאום ונועד לגרום לממשלה לפעול על פיו. כותרת מאמרו היא "ממשלת הפטפטת ה'ציונית'". בצדק הציב הראל את המילה "ציונית" במירכאות. הראל מסביר שהחוק הזה מיותר לחלוטין. שחוק הלאום והחוקים הנוספים שמעגנים את בסיסה של המדינה כמדינה יהודית, מאפשרים בהחלט לממשלה לקדם התיישבות יהודית בגליל ובנגב ולהעניק זכויות לחיילים משוחררים, יהודים ולא יהודים; נושאים שכביכול כדי לקדמם הציגו הכהניסטים את יוזמתם. במקום החוק הפרובוקטיבי הדקלרטיבי המכסה על אפס עשייה, על הממשלה לאמץ את מה שחסר לה באמת. כותב הראל: "מה שחסר לממשלה הוא 'חוק' של תרבות שלטון; של 'אמור מעט ועשה הרבה (וביעילות)'."
מה שהראל לא ציין, אך חשוב לציין, הוא שמטרתם האמיתית של הכהניסטים, אינה לממש מדיניות ציונית, אלא לנצל לרעה את חוק הלאום כדי להפוך אותו למה שהעלילו עליו אויביו; להשתמש בו, בניגוד מוחלט למטרתו, כדי לקדם מדיניות כהניסטית של אפליית ערבים. להפוך אותו מחוק הלאום לחוק הלאומנות, ברוח הכהניסטית של פשיזם לאומני וגזעני.

* האידיוטים השימושיים של הכהניסט – לבית המשפט העליון יש חלק מרכזי באשמת האיום הכהניסטי על הדמוקרטיה הישראלית. באקטיביזם שיפוטי קיצוני, הם החליטו שערך חופש הביטוי עומד מעל חוק יסוד שנתמך בידי 119 ח"כים ואיפשר לכהניסט להיבחר לכנסת.
חוששני, שבקרוב אותו בית משפט ילקה בפסיביות שיפוטית וימנע מפסילת חוק בן גביר, שהופך אותו למעשה למפכ"ל-על של המשטרה, הופך את המשטרה, האמונה על הפעלת כוח בתוך המדינה לגוף פוליטי, ולא סתם פוליטי – אלא פוליטי של דוצ'ה פשיסט גזען, שמנסה להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית.

* מחדל בגבול מצרים – כאב גדול על נפילתם של שלושת לוחמי צה"ל, שני הלוחמים והלוחמת, בגבול מצרים. על אף הצער, ואולי דווקא בעטיו, ראוי לשאול את השאלות הקשות שמעורר האירוע. אלה לא היו צריכות להיות תוצאות האירוע, שמסתמן כמחדל של צה"ל.
איך המחבל הצליח לחדור לישראל בלי להתגלות? איך הוא הצליח להגיע לעמדה של צה"ל בלי להתגלות ולהרוג את שני הלוחמים שאיישו אותה? איך הוא הצליח להתמקם שעות רבות כל כך, באין מפריע, בשטח ישראל, ואף להרוג לוחם נוסף בחילופי האש? איך חלף זמן רב כל כך מהרג הלוחמים בעמדה, ועד היציאה לחיפושים אחריהם? האם העובדה שהגבול עם מצרים הוא גבול שקט, גבול עם מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום, גרם לירידה בערנות ובדריכות, שגרמה למחיר הכבד?

* ונוסף גם הוא על אויבינו המגורענים – בנאום ההשבעה של ממשלתו בכנסת, הציג נתניהו את שלושת היעדים של הממשלה. המהפכה המשטרית לא נמנתה עימם, גם לא רפורמה משפטית ולא שום עניין משפטי. היעד השני, אחרי בלימת תכנית הגרעין האיראני, היה הרחבת הסכמי אברהם והסכם שלום עם סעודיה. זוהי מטרה חשובה ביותר ויש לחתור אליה בכל המרץ. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית לא סייעו להתקדמות הזו, בלשון המעטה, וזו תוצאת חולשתו של נתניהו שלא בלם את הפרחח. בינתיים סעודיה מאותתת דווקא לאיראן ומחממת את היחסים אתה.
בשבועיים האחרונים, קראתי מיספר כתבות על פיהן הערוץ הסעודי עוד קיים וארה"ב מעורבת בו מאוד ומנסה לדחוף אותו. זה חשוב מאוד ומשמח מאוד. אבל כשקוראים את הפרטים, יש פרט מדאיג מאוד. סעודיה מתנה זאת בהסכמה לכור גרעיני אזרחי בסעודיה. לדעתי, על ישראל להתנגד לכך באופן חד-משמעי, גם במחיר ויתור על שלום עם סעודיה. התחממות היחסים עם סעודיה נובעת מהניסיון לגבש קואליציה מזרח תיכונית נגד התגרעונתה של איראן. אם, חלילה, גם סעודיה תתגרען (כזכור, גם איראן טוענת שהכורים שלה הם "אזרחיים"), הגרעין הסעודי לא יהיה במקום האיראני, אלא בנוסף אליו. אם כך יקרה, ההתנגדות שלנו לכך שמלבד ישראל לא תהיה במזה"ת אף מדינה גרעינית, תסתיים בכך שתהיינה שתי מדינות אויב גרעיניות. וגם אם יהיה שלום עם סעודיה, עלינו להתייחס אליה כאל אויב פוטנציאלי. סעודיה היא דיקטטורה איסלמיסטית, פונדמנטליסטית קנאית. היא אנטי ישראלית קיצונית. היא עשויה להיות בעלת ברית פרגמטית אינטרסנטית מול איראן, אך בקלות היא עלולה להתהפך עלינו.
באופן כללי, המצב בסוגיה האיראנית חמור. איראן מאיצה את התחמשותה הגרעינית. למרות תמיכתה הפעילה בפלישה הרוסית לאוקראינה, המערב ממשיך להפגין מולה חולשה. ארה"ב מנסה לגשש לחידוש המו"מ על הסכם גרעין. מדינות המזה"ת שוב נפתחות כלפי איראן. סבא"א קיבלה החלטה מופקרת להיכנע לאיראנים, לקנות את שקריהם ולסגור חקירות נגדה.
בסופו של דבר, חוששני שלא יהיה לישראל מנוס אלא לפעול בכוח צבאי לסיכול התגרענותה של איראן. יש להכשיר לכך את הלבבות. אולם למהלך כזה, שמחירו עלול להיות כבד, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה. לשם כך, יש לחזק את החוסן הלאומי ואת הלכידות הלאומית. המהפכה המשטרית פצעה קשות את החוסן הלאומי. יש לגנוז אותה כצעד בונה אמון ראשון, ולהעמיד את הלכידות הלאומית כמטרה העליונה. כפי שכתבתי בעבר, מן הראוי להקים לאלתר ממשלת אחדות ציונית בהרכב של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי (ומי שיהיה מוכן להצטרף לממשלה הזאת ללא דרישות, חוץ מפסולות החיתון חד"ש-תע"ל והכהניסטים ועוזריהם). לצערי, איני רואה סיכוי למהלך כזה, בשני הצדדים.

* לפרק את אונר"א – אונר"א – סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים הפלשתינאים, נמצאת במשבר כלכלי חמור ועל סף קריסה. אלה חדשות טובות. הגיעה השעה לפרק את הארגון הזה, באיחור אופנתי של 75 שנים. יש הגדרות בעולם לפליטות וסוכנות פליטים של האו"ם הפועלת על פיהן. ויש הגדרה נפרדת רק לפליטים הפלשתינאים, המנציחה את פליטותם ומממנת אותה. כל מהות קיומה של אונר"א היא טיפוח אי ההשלמה של הפלשתינאים עם עובדת קיומה של מדינת ישראל והתעקשות על דרישת "זכות" השיבה אליה, כדי להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים. אונר"א היא, למעשה, הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. הנזק שהארגון הזה גרם לו בכל שנות קיומו, קודם כל לפלשתינאים וגם לנו, הוא בלתי נתפס. כעת, יש לפרק את הארגון, כדי שהפלשתינאים ייגמלו מפליטותם האינסופית, ואולי יהיה זה הצעד הראשון לפתרון הסכסוך.

* אל אל ישראל – האם כשהנערים האלה יהיו בוגרים, אלו תהיינה התוצאות של נבחרת ישראל במונדיאל?

* מה אתם יודעים על קיבוץ נווה אזאי? – מישהו שמע פעם על קיבוץ נווה אזאי? הלו? יש בקהל מישהו היודע משהו על אותו קיבוץ? ובכן, קראו נא את המידע המעניין הזה: "הקיבוץ האחרון שהוקם ברמת הגולן היה קיבוץ נווה אזאי. קיבוץ נווה אזאי הוקם בשנת 1991 על גבעת אלמוג, ברמת הגולן המזרחית. הוא ממוקם באזור הצפון-מזרחי של הר חרמון, קרוב לגבול עם לבנון. נווה אזאי הוא קיבוץ שמרכז את פעילותו סביב החקלאות והתיירות הגלילית. הקיבוץ מציע אירוח, מסעדות, מבשלת גבינות, סדנאות, טיולים ופעילויות ברמת הגולן."
מעניין, הא? ננסה לבחון את אמיתות המידע. בסך הכול, מה שכתוב כאן מדויק, למעט מספר שגיאות קטנות:
א. אין בגולן קיבוץ ששמו נווה אזאי.
ב. אין בתנועה הקיבוצית קיבוץ ששמו נווה אזאי.
ג. קיבוץ נווה אזאי, שאינו קיים, לא הוקם בשנת 1991.
ד. על גבעת אלמוג לא קיים קיבוץ ששמו נווה אזאי.
ה. על גבעת אלמוג לא קיים קיבוץ ששמו שונה.
ו. על גבעת אלמוג לא קיים שוב יישוב.
ז. אין בגולן בכלל, וב"רמת הגולן המזרחית" בפרט, גבעה ששמה גבעת אלמוג.
ח. לגוגל לא ידוע על גבעה במקום כלשהו, גם מחוץ לגולן, ששמה גבעת אלמוג.
ט. האזור הצפון מזרחי של החרמון הוא בסוריה.
י. אם הכוונה היא לאזור הצפון מזרחי של החרמון הישראלי, הוא אינו קרוב לגבול לבנון, כי דווקא האזור המערבי של החרמון הישראלי גובל עם לבנון.
י"א. כיוון שאין קיבוץ נווה אזאי, הוא אינו מרכז את פעילותו סביב החקלאות והתיירות הגלילית.
י"ב. לא ידוע לי על תיירות גלילית בגולן (למרות שזה רעיון לגמרי לא רע).
י"ג. כיוון שהקיבוץ הזה אינו קיים הוא אינו יכול להציע אירוח, מסעדות, מבשלת גבינות, סדנאות, טיולים ופעילויות ברמת הגולן.
אך כאמור, זולת הפרטים השוליים הללו, המידע ככללו אמין ומדויק. ומנין המידע? זו התשובה שניתנה בידיchat gpt - הבינה המלאכותית, על השאלה: מה הקיבוץ האחרון שקם בגולן?
האם הבוט הנ"ל עקבי בתשובותיו? למחרת הוא נשאל שוב אותה שאלה, וזו תשובתו: "כחלק מיישוב הגולן, הוקמו מיספר קיבוצים באזור בשנים האחרונות. עם זאת, כמובן שאני, כמודל של שפה, איני מעודכן באופן ישיר עם האירועים הכי עדכניים ואין לי גישה למידע ספציפי על קיבוצים שהוקמו אחרון לאחר ספטמבר 2021. אני מציע לבדוק את המקורות העדכניים ביותר, כמו אתרי חדשות מובילים או רשויות מקומיות ברמת הגולן, על מנת לקבל מידע עדכני בנושא." לא, לא הוקמו בגולן מספר קיבוצים בשנים האחרונות (אלא אם כן הבוט מדבר על 56 השנים האחרונות). עכשיו חשבו על הבינה המלאכותית ככלי להפצת תעמולה פוליטית.

* פסטיבל השירה במטולה – פסטיבל השירה ה-26 במטולה, היה השנה בסימן 150 שנה להולדתו של חיים נחמן ביאליק. לצערי, לא הצלחתי להגיע לאירוע הפתיחה החגיגי, שהוקדש לביאליק. כן, נבצר ממני להשתתף במושבים מרתקים רבים, ובהם מחווה למוקי צור ועוד.
מזל שיש לנו שבת קודש, ובשבת יכולתי לפרגן לעצמי נסיעה למטולה, לעונג שבת בפסטיבל השירה. נכחתי בשני מושבים. האחד היה שיחה עם הסופר חיים באר והשני – אירוע הנעילה של הפסטיבל, מחווה לחיים גורי, במלאת מאה שנים להולדתו.
איני נוהג להגדיר את חיים באר כגדול הסופרים העבריים. קטונתי לקבוע מיהו גדול הסופרים, ותהיה זו יוהרה מצדי להתיימר לקבוע זאת. לכן אני מסתפק בהגדרתו כסופר האהוב עליי ביותר. קראתי בשקיקה את כל ספריו, הן הרומנים והן התיעודיים, ואת כולם אהבתי מאוד. באר אינו רק הסופר האהוב עליי, אלא גם המורה האהוב עליי. מכל המורים שהיו לי, ביסודי, בתיכון ובאוניברסיטה, לא היה לי מורה כחיים באר, שאצלו למדתי בלימודי התואר השני ביהדות במכון שכטר. זכיתי ללמוד אצלו ארבעה סמינרים ולכתוב בהם ארבע עבודות סמינריוניות (אם מותר לי לא להצטנע, הציון הכולל של ארבע העבודות הוא 400).
חיים הוא מורה משכמו ומעלה. הידע שלו, הניתוח המבריק שלו, הרטוריקה שלו, ההומור הנפלא ובעיקר ההומור העצמי, השליטה יוצאת הדופן במקורות ישראל, היכולת הווירטואוזית ללהטט בין משלבי השפה השונים, מסלנג, דרך ביטויים ביידיש, דרך הספרות העברית הנשגבת ביותר ועד לשון התנ"ך, המשנה והתלמוד ולשלבם יחד לעיתים באותו משפט, כישרונו הסיפורי הנפלא, הפכו כל שיעור שלו לחוויה מענגת.
באותם ימים התקרבתי אליו מאוד. הוא מתגורר ברחוב שבו גדלתי בר"ג, ופעמים אחדות, כאשר בתום הלימודים נסעתי לבקר את אבי, לקחתי אותו טרמפ מירושלים לר"ג, שהיה המשך לחוויית השיעור. לצערי, אני גרוע מאוד בשמירה על קשר, ולא שמרתי איתו על קשר אחרי תום לימודיי. שמחתי מאוד לפגוש אותו בכנס ולשוחח עמו אחרי המושב שלו.
כל התכונות, שבעטיין שיעוריו היו מרתקים כל כך, באו לידי ביטוי בשיח איתו, בהנחיית בני ציפר, עורך מוסף התרבות והספרות של "הארץ" והמנהל האמנותי של הפסטיבל, לצד שירי לב-ארי. ציפר וחיים חברים אישיים, הכימיה ביניהם היתה מצוינת; ציפר השכיל, בתבונה, לשאול את השאלות הנכונות שהרימו לחיים להנחתה והיטיב להוציא ממנו את המיטב שבמיטב. הקהל התמוגג ובתום דבריו הודה לו בתשואות ממושכות.
חיים באר הפתיע אותי, כאשר אמר שמבין כל ספריו, החשוב ביותר והנחשב ביותר בעיניו הוא "עת הזמיר". בעיניו, הספר הזה הקדים לתאר את כל מה שאנו חווים היום. האמת היא, ש"עת הזמיר" הוא הפחות טוב, בעיניי, מבין ספריו. ספרו האהוב עליי ביותר, הוא יצירת המופת האוטוביוגרפית "חבלים". חיים אמר במפגש, שלאורך השנים לא היה מרוצה מ"חבלים", שעוסק בעיקר בדמותה של אימו, והוא חש שלא עשה צדק עם אביו. התחושה הזו, שהלכה והתגברה עם השנים, היתה הגורם לכתיבת ספרו האחרון והנפלא "צל ידו". אם כך, טוב שבאר לא היה שלם עם "חבלים". בכלל, חיים סיפר שמה שגורם לו לכתוב בכל פעם ספר חדש, הוא התובנה שהספר האחרון שכתב לא היה מושלם.
בהתייחסו לחברו מאיר שלו, הוא דיבר על הפער בין האהבה הגדולה של ציבור הקוראים, בארץ ובחו"ל, לספריו, לבין אי התקבלותו בממסד הספרותי, העובדה שלא כתבו דוקטורטים על יצירתו ושהוא לא זכה בפרסים החשובים כפרס ישראל ופרס ביאליק.
ציפר אמר שבצרפתית יש מושג (הוא אמר אותו בצרפתית) של "ספרות גדולה" ויש הבדל בין המושג ספרות למושג ספרות גדולה. אף שאצלנו, הוא אמר, אין מושג כזה, יש ספרות גדולה. יצירתו של ש"י עגנון, אמר ציפר, היא ספרות גדולה. כך גם יצירתו של ס' יזהר. "בעיניי," הוא פנה לחיים באר, "גם הספרות שלך היא ספרות גדולה. האם גם אתה רואה ביצירתך ספרות גדולה?" הוא שאל. חיים השיב: "אחרי מה שאמרת, מה אתה מצפה ממני להגיד?"
חיים באר, בן ה-78, דיבר על כך שרבים מחבריו, שאת שמותיהם הוא מנה, ובהם מאיר שלו, נפטרו בשנים האחרונות. יש בכך יתרון כלכלי, הוא אמר בסרקזם האופייני לו, כיוון שזה פחות ספרים שלו שהוא צריך לתת במתנה לחבריו. אבל הוא אמר שהדבר מעורר אצלו הכרה בחשיבות הזמן שנותר, החשיבות של כל שעה וכל דקה והצורך לא לבזבז את הזמן על דברים שאינם חשובים ולדעת להתמקד בעיקר. הוא סיפר שספרו הבא יהיה קובץ של מסות שכתב על ש"י עגנון והוא כותב גם רומן, אך עליו הוא לא אמר מילה, כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
אירוע הנעילה של הפסטיבל הוקדש לזכרו של חיים גורי, בהנחיית בני ציפר ושירי לב-ארי ובהשתתפות בתו, חוקרת הספרות יעל גורי, המשוררת אגי משעול, המשורר רוני סומק, המשורר ארז ביטון ופרופ' נילי כהן. ריגש במיוחד ארז ביטון, שקרא שיר שכתב לפני 46 שנים, אחרי שיעל גורי (שישבה לצדו) ביקרה בביתו כסמלת ת"ש, בזמן שירותו בצה"ל של אחיו הצעיר יהודה, הקרוי על שם אחיו הבכור יהודה, שנהרג בשירותו בצה"ל. השיר מרגש מאוד והקהל הגיב בתשואות ספונטניות, ואז סיפר ארז ביטון שאחיו נפטר לפני שבועיים, וקרא שיר שכתב עליו, שיתפרסם בספרו הבא. את המושב המרגש ליוו בנגינה ושירה ישראל ברייט, יאיר דלאל ואושי מסלה. ברייט ומסלה שרו שירים שלו שהלחינו; לחנים מקסימים. דלאל ניגן על עוּד והוביל בשירה את "הרעות".
לאורך שנים רבות, חיים גורי היה הרוח החיה בפסטיבל השירה. בכל שנה הוא נכח בו, השתתף בפאנלים והרצה, הפליא כדרכו בציטוט על פה של שירים רבים, כמי שידע על פה אלפי שירים, מיטב שירת הארץ. אני הכרתי את גורי כבר מאז המאבק על הגולן, שהוא היה מראשי תומכיו ומתנועת הדרך השלישית שהוא היה ממייסדיה והעניק לה את שמה, ובכל שנה שמחתי לרדת למטולה, לפסטיבל, לפגוש את גורי. והנה, גם אחרי מותו, הוא ממשיך להיות נוכח בפסטיבל. את הפסטיבל מארגן בית הקונפדרציה, שלאחר מותו של גורי, הוא נקרא על שמו.
בקהל שוחרי הספרות והשירה בפסטיבל, נכחה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. היא ישבה בצנעה בתוך הקהל, בשורות האחרונות. סיפרה לי חברה שנכחה בכנס לכל אורכו, שחיות היתה בכל שלושת ימי הכנס, ישבה בכל המושבים. באירוע הפתיחה, ראש המועצה המקומית מטולה בירך אותה והקהל כולו קם על רגליו והריע בתשואות ממושכות. בצדק.

* הקריאה היא מחצית הפירוש – בדרך כלל המורים באקדמיה רואים בקריאת טקסט בשיעור בזבוז זמן. על התלמידים לקרוא את הטקסט בבית ובשיעור ללמוד עליו. חיים באר, לעומתם, תמיד קרא את הטקסט בשיעור. והוא אף פעם לא ביקש מתלמיד לקרוא, אלא קרא אותו בעצמו. דרך הקריאה, ההגייה, האינטונציה, כבר היו מחצית הפרשנות של הטקסט.
זאת למדתי מחיים וכך גם אני נוהג כמורה.

* קנאת משוררים – בני ציפר ציטט, בפסטיבל השירה, את הסופר המנוח יהושע קנז, שדיבר על ההבדל בין הסופרים למשוררים. הסופרים עסוקים מאוד. הם עובדים בלכתוב ספרים. ולכן אין להם זמן לאינטריגות. לעומת זאת, המשוררים, כותבים שיר וגומרים. ויש להם המון זמן לאינטריגות ולפוליטיקה. טוב, איני חושב שקנז חושב שהמשורר כותב שיר וגומר. אבל דבריו הסבו את תשומת לבי לתופעה, שאכן, בניגוד למשוררים שלאורך דורות מתאפיינים בפוליטיקה ספרותית, במלחמות אגו ובאינטריגות, גזרת הסופרים שקטה.

* עודדת אותי – לפסטיבל השירה במטולה הגעתי לבוש בחולצה שכתוב עליה "להיות עם חופשי בארצנו." בהפסקה, ניגש אליי מישהו ובפנים דאוגות שאל: "אז מה אתה אומר? אנחנו ננצח?"
"יש לנו ברירה?" השבתי. והוא: "קיוויתי שתגיד בטח, ודאי שננצח!" – "וכי יש ניצחון בטוח יותר, מבמצב של אין ברירה?"
הוא סיפר לי שמדי מוצ"ש הוא מפגין בקפלן. "נולדתי בארץ, אני חי בארץ, הילדים שלי בארץ. אני רוצה שגם הנכדים שלי יחיו בארץ ושאני גם אמות בארץ."
תשובתי: "אני נולדתי בארץ, הילדים שלי בארץ, הנכדים שלי יחיו בארץ ואני אמות בארץ. בכל מקרה ובכל מזג אוויר. שום דבר בעולם לא חזק יותר מהמחויבות הזאת."
"גם אם תהיה כאן דיקטטורה?"
"לא תהיה כאן דיקטטורה. גם מה שאנחנו נאבקים נגדו אינו דיקטטורה. אבל כפי שאמרתי, אני כאן בכל מקרה ומכאן לא אזוז. כאן הוא ביתי. אין לי ארץ אחרת. זה לא רק שיר. מבחינתי, זה עיקר חיי."
"גם אם תהיה כאן דיקטטורה?" הוא שב והתעקש להקשות.
"כשאבא שלי עלה לארץ עוד לא היתה לנו מדינה. בכלל הבריטים שלטו כאן. ובכל זאת היה ברור לו שכאן מקומו. כאן גם מקומי. לא משנה מה יהיה. אאבק, אלחם אך לא אעזוב את מולדתי. אפילו אם הערבים יכבשו את הארץ, אישאר כאן ואלחם, אבל לא אעזוב."
הוא סיפר לו שמשפחתו עלתה לכאן בעלייה הראשונה, בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. שאביו היה ילד במצור בירושלים. בסופו של דבר לחץ את ידי ואמר: "עודדת אותי."

* ביד הלשון: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו – כותרת "יתד נאמן", ביטאון דגל התורה והזרם הליטאי, שכיסתה את כל העמוד הראשון למחרת פטירתו של הרב אדלשטיין, היתה: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו."
הביטוי הזה הוא מקראי, שליווה את הסתלקותם של גדולי הדור – אליהו ואלישע. אליהו עלה לשמיים לנגד עיניו של אלישע. "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ עוֹד. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים." (מלכים ב' ב', י"ב). ועל מותו של אלישע נכתב: "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת־חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ. וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל-פָּנָיו, וַיֹּאמַר: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו." (מלכים ב' י"ג, י"ד).
המסר של "יתד נאמן" בבחירת הכותרת, היא שאדלשטיין הוא גדול הדור.
אורי הייטנר