באחד מימי החורף הקרים, גזמתי בבראון עם חניכי "אדם ואדמה", פנימייה חקלאית של "השומר החדש", שאחד הקמפוסים שלה הוא באורטל. אחת הבנות שוחחה עם חברתה, שעבדה איתה באותה שורה, ובלהט השיחה, עיניה לא היו ממוקדות בעץ אלא בבת שיחה, מה שעיכב את העבודה. חבר לקבוצה העיר לה. התפתח דין ודברים קצר, שהסתיים כאשר אחד התלמידים פסק: "זה לא סטנדרט 'אדם ואדמה'."
כך הכרתי את הביטוי, שהיטיב לתמלל בעבורי את מה שראו עיניי בכל עבודתי עם החבורה המקסימה הזאת. סטנדרט "אדם ואדמה". סטנדרט של מוסר עבודה, של אחריות, של רצינות, של בגרות, של אכפתיות, של מסירות. אחריות, אמרתי – קודם כל אחריות אישית, של כל תלמיד, וכן אחריות קבוצתית, כמו במקרה שתיארתי. בעיות משמעת? לא נתקלתי ולו פעם אחת בבעיית משמעת. מעבר לחקלאות, מעבר לקשר שבין אדם לאדמתו – אלה סטנדרטים אנושיים גבוהים מאוד. זה תוצר החינוך הנפלא של "אדם ואדמה".
הנה, ביטוי יפה של סטנדרט "אדם ואדמה". הפסקת האוכל שלהם היא בת חצי שעה. כאשר הם יוצאים להפסקה, אחד מהם לוקח על עצמו להביט בשעון ולראות מתי בדיוק החלה ההפסקה. אם היא החלה ב-9:28, בשעה 9:56 תחל התכונה של "עוד שתי דקות". ועוד שתי דקות בדיוק הם כבר חזרה בשורות.
ומה כוללת ההפסקה? לא רק קמח אלא גם תורה. היא כוללת גם "לימוד" (במילעיל) קצר, לרוב בהובלת המדריך או המחנך שעובד אתם ולעתים בהובלת אחד החניכים. איזשהו טקסט – ממקורות ישראל, משל הוגים ציוניים, שיר, משהו אקטואלי, התייחסות לאירוע שחל באותו תאריך או לחג קרוב, איזו אמרה של גורדון או של ברנר; קריאת הטקסט ודיון קצר. כל הסיפור, כחמש-שש דקות; ללא ציון, ללא מבחן, והם מתייחסים לזה כל כך ברצינות, הרי זו התגלמות תורה לשמה.
סטנדרט "אדם ואדמה" הוא גם הסטנדרט של המחנכים. סטנדרט של דוגמה אישית. המנהל, המחנכים והמדריכים יוצאים אתם לעבודה ועובדים איתם; לא כמשגיחים, פקחים או מנהלים, אלא פשוטו כמשמעו, עובדים יחד איתם. בשנה שעברה, באחד מימי קטיף האוכמניות, רן עבד בשורה עם תלמידה מכיתה ט'. לאורך יום עבודה שלם, הם התקדמו בכריעה, משני צדי השיחים, ושוחחו שעות בגובה עיניים, תרתי משמע. מה יכול להשתוות בערכו החינוכי, ליום כזה? ניסיתי לדמיין לעצמי את ד"ר למדן, המנהל האימתני שלי בביה"ס "בליך" בר"ג, לבוש בגדי עבודה, ויום שלם משוחח עם תלמיד תוך כדי עבודה... רק המאמץ (חסר הסיכוי) לדמיין זאת, עורר בי צחוק פרוע.
מה הפלא שכאשר אנחנו דיברנו על בית הספר, דיברנו בגוף שלישי – "הם" ואילו תלמידי "אדם ואדמה" מדברים בגוף ראשון – "אנחנו"?
השתתפתי בביקור ב"אדם ואדמה" בערבה, לפני שקיבלנו את ההחלטה על הקמת הפנימייה באורטל. התאהבתי במיזם ממבט ראשון. אבל בשנתיים הללו שבהן אני עובד אתם, התאהבתי בתלמידים. נפלה בחלקי גם זכות גדולה ללמד בבית הספר שיעור פרשת השבוע. איך ללמד? כמו שאני אוהב. בלי ציונים ובלי מבחנים. באופן שבו איני מלעיט עליהם "חומר" שידעו לרוקן בבחינה (ולמחרת לשכוח). השיעורים מוקדשים לשיח משמעותי, על מה פרשת השבוע אומרת לנו, לחיינו, היום. ופשוט כיף ללמד אותם.
אני גאה באדם ואדמה, בתלמידים ובצוות, ומאושר על כך שזכינו לארח את הפנימיה בביתנו.
2. צרור הערות 18.6.23
* אסור להפסיק – חייבים להמשיך בהידברות ולהגיע להסכמות. האלטרנטיבה – אסון.
* משחקים לידיו – בהחלטתם חסרת ההגיון להשעות את השיחות בבית הנשיא, משחקים לפיד וגנץ לידיו של יריב לוין.
* אין רוב – המסר המרכזי מאירועי ההצבעה על הוועדה למינוי שופטים, הוא שאין בכנסת רוב למהפכה המשטרית.
* הגולם הביביסטי קם על יוצרו.
* רוצה לקבור את המהפכה – אני מאמין שנתניהו רצה בבחירת נציגת האופוזיציה קארין אלהרר לוועדה לבחירת שופטים. אני מאמין שנתניהו מעוניין להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אני מאמין שנתניהו מאס במהפכה המשטרית ורוצה לקבור אותה קבורת חמור.
הסיבה לכך היא בעיקר דירוג האשראי. הוא ניהל עשרות שעות שיחה עם מקבלי ההחלטות בחברות דירוג האשראי והוא יודע שהדירוג יירד אם המהפכה תצא לפועל. הוא מבין מה ההשלכות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שיהיו לכך. הוא דואג למקומו בהיסטוריה, יש לו הישגים רבים והוא לא רוצה לאבד את כולם ולהיכנס להיסטוריה כמחריב הגדול.
הבעיה היא שבמשך שנים הוא טיפח את השד הביביסטי, וכעת, כשיצא מהבקבוק, הוא איבד שליטה. אילו היה מנהיג, היה עוצר את המהפכה ומתמודד עם המתנגדים. אבל הוא לא מנהיג ולכן הוא מנסה לייבש את המהפכה בלי להשאיר עכבות.
* האם נתניהו תמך באלהרר? – כאשר שמעתי על תוצאות ההצבעה, חשבתי על האפשרות שנתניהו הצביע בעדה. אבל התביישתי לכתוב את זה, כי זה נראה כל כך מופרע, שחששתי להתבזות. מסתבר שהמחשבה הזאת חלפה בראשיהם של הפרשנים והכתבים ושל הפוליטיקאים כולל אנשי הליכוד והקואליציה. איני יודע אם זה נכון או לא, אבל זה מעיד על רמת האמון שרוחשים לאיש שחשב שאפשר לשקר לכולם כל הזמן, וכעת נראה שהוא קורס לתוך שקריו. את אי האמון בו הוא הרוויח בחוסר יושר. אי האמון בנתניהו הוא אבן נגף גם בתהליך ההידברות. אולם למרות זאת, התהליך הזה הוא היום משימה לאומית עליונה, וחייבים להתגבר על חוסר האמון ולהמשיך. אין הצדקה להשעיית השיחות בידי לפיד וגנץ. נציגת האופוזיציה נבחרה. בתוך חודש יבחר נציג הקואליציה. אפשר להודיע שאם בתוך חודש לא תהיה ועדה, השיחות יושעו. כעת אין לכך סיבה.
* מאיוריזציה כוחנית – הרעיון, שלפיו ארבעת נציגי המערכת הפוליטית בוועדה למינוי שופטים יהיו מהקואליציה, מגלם את המאיוריזציה הכוחנית של המהפכה המשטרית. אנחנו הרוב אז אנחנו לוקחים את כל הקופה. רצון הרוב משמעותו – לרמוס את המיעוט. אם יש לי 64 מנדטים, אז אני יכול באופן חד צדדי לשנות מן הקצה אל הקצה את מבנה המשטר הישראלי. זו ראיה צרה וחד-ממדית של הדמוקרטיה, המרוקנת אותה מתוכן.
* ככל שיהיה יותר רע – למה ישראל ביתנו הצביעה בעד הגוטליב לוועדה למינוי שופטים? כי הם רוצים לפוצץ את העסק. הם נגד ההידברות. הם נגד הגעה להסכמות. הם נגד פשרה. הם רוצים פיצוץ. ליברמן הוא תמונת הראי של לוין ורוטמן. על פי הגישה הבולשביקית של "ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב," הם בחרו ברעה מכל, בתחתית החבית של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה, לוועדה למינוי שופטים.
* מעוררת פלצות – בהצבעה לנציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים, התגלה לנגד עינינו מחזה מעורר פלצות – 15 ח"כים הצביעו בעד גוטליב. טוב שישה מתוכם, אנשי ישראל ביתנו, הצביעו בעדה בצחוק, בתור בדיחה. ועדיין, 9 ח"כים (!) תמכו בכך שהגוטליב תהיה שותפה למינוי השופטים בישראל. רגע קשה בתולדות הכנסת.
* עד הודעה חדשה – אני שמח על הסנקציות שהליכוד הטיל על הגוטליב. היא מסולקת מכל ועדות הכנסת. זהו רווח גדול לוועדות ובעיקר לוועדת החוקה. ייאסר עליה לנאום מטעם הליכוד במליאה - כל נאום פחות שלה, רווח נטו לכנסת ופחות ביזיון ב"דברי הכנסת". ייאסר עליה להגיש הצעות חוק. העובדה שהיא מחוקקת היא ביזיון לאומי. אם לא תוכל להגיש הצעות חוק, ייחסך ביזיון נוסף. הסנקציות – עד הודעה חדשה. חבר'ה, לאט לאט, שום דבר לא בוער. חבל שלא עשו זאת כאשר ה[---] האשימה את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות באחריות לפיגועי הטרור.
* ממי היא מבקשת סעד? – הגוטליב סבורה שסיעתה עשתה לה עוול. ממי היא מבקשת סעד בצר לה? מבג"ץ, כמובן. באיזו עילה? הסבירות, כמובן. מה יש להוסיף? סביר להניח שבג"ץ לא יתערב באוטונומיה של סיעה בכנסת לנהל את עצמה. יש גבול לאקטיביזם. ואז הגוטליב תטען ש... אתם מכירים את הרפרטואר: פסיקה בררנית, רדיפה פוליטית, דיפ-סטייט ושרודפים אותה כי היא אשכנזיה.
* טיפש או רשע – מה גרוע יותר, טיפש או רשע? טיפש. כי הרשע יכול לתקן את דרכיו. מה שגרוע עוד יותר הוא טיפש ורשע. למשל, ח"כ (!) ניסים ואטורי.
* מועמד ראוי – לקראת בחירת נציג הקואליציה לוועדה למינוי שופטים, יש לקוות שהפעם הם יעמידו מועמד ראוי. הראוי ביותר - אדלשטיין.
* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – כך כתבתי בצרור הערות 1.1.20, שלוש שנים ושלושה ימים לפני נאום הבלהות של יריב לוין שבו הציג את הפעימה הראשונה של המהפכה המשטרית: "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם."
מכירים את הלהג הזה? המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו. התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעייה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.
עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?" יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמאי ובעל כוח שלעיתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.
* חניך תורן – כשהוא לא עסוק בלמגר את הטרור והפשיעה באמצעות רפורמת הפיתות, רפורמת המים החמים ורפורמת העששת, בן גביר מתדרך את העיתונאים בכוונתו להדיח את קובי שבתאי מתפקידו. אם הוא ינהג כך, אני מקווה מאוד שאף ניצב לא יסכים להיות החניך התורן של הפרחח, אם הם בכלל יישארו במשטרה.
* איפול קונסטרוקטיבי – המשטרה עצרה בנתב"ג את נפתלי האעמר, החשוד כמחבל שהיכה במוט ברזל ערבי וגרם לו חבלה חמורה. הוא חשוד בניסיון רצח ממניעים גזעניים. לאחר ניסיון הרצח המחבל ברח מן הארץ ובשובו נלכד בשדה התעופה. הכותרת הראשית ב-ynet היא "התקיפה שהמשטרה הסתירה." המשתמע מן הכותרת הוא שהמשטרה ניסתה להשתיק את הפשע ולטייח אותו. אולם אם זו היתה כוונתה, למה היא עצרה אותו בחשד כבד כל כך? מעצרו, והעובדה שהמשטרה ידעה על מועד חזרתו ועצרה אותו כבר בנתב"ג מפריכה את טענת ניסיון הטיוח. אם לא היה כאן ניסיון טיוח, מדוע המשטרה הטילה איפול על הפרשה? המעצר נותן תשובה גם לשאלה הזו. המשטרה ידעה שהחשוד נמלט מהארץ, והניחה שאם ידע שהמשטרה עלתה עליו הוא לא יחזור. מעצרו של החשוד מעיד שבן גביר עוד לא הספיק להשתלט על המשטרה.
* סמכות דרקונית בידי פשיסט – הרעיון שתהיה אפשרות לשר לביטחון לאומי להחליט על מעצר מנהלי מעורר פלצות, פחות מהצד העקרוני ויותר בשל זהותו המזוויעה של השר הנוכחי. מתן סמכות דרקונית כזו כצעצוע בידיו של חוליגן פשיסט מהווה איום ברור ומיידי על זכויות האדם והאזרח בישראל וסכנה מוחשית לדמוקרטיה הישראלית.
ואילו רעיון כזה היה עולה כאשר אדם אחר, למשל עומר בר לב, היה השר לביטחון פנים, האם גם אז הייתי מתנגד לו? כלל לא בטוח. כלומר, ייתכן שהייתי סבור שיש לאפשר שימוש בצעד מרחיק הלכת הזה במלחמה בפשיעה החמורה, מתוך הנחה שאדם נורמטיבי יכהן בתפקיד וישתמש בסמכות במקרים נדירים ביותר. ואם רעיון כזה יעלה בעתיד, כאשר אדם אחר, נניח יועז הנדל, יהיה השר לביטחון פנים (הרי ברור שהשם היומרני של המשרד ישונה כאשר אדם נורמטיבי יחזור לכהן בו), האם אתמוך בו? בטוח שלא. מי שנכווה ברותחין ייזהר בצוננין. הרי היום אני מתחיל להבין את התנגדותו העקרונית של בגין, כל חייו, לעצם קיומו של משרד משטרה (משרד שאכן בוטל כשבגין עלה לשלטון וחודש רק כאשר פרס עלה לשלטון). בגין טען שבדמוקרטיה אין מקום למשרד, שלמעשה מכפיף את המשטרה לפוליטיקאי. אני מודה שתמיד ראיתי בהתנגדותו עמדה קיצונית, כמעט פרנואידית, הרואה צל הרים כהרים. היום, אחרי שפרחח פשיסט מכהן בתפקיד, אני רואה את הדברים אחרת. ולכן, גם אם אדם שיש בי אמון מלא בו ובכוונותיו יכהן בתפקיד, תמיד אראה לנגד עיניי את העובדה שבן גביר היה בתפקיד. כלומר, שתרחיש שמעולם לא האמנתי שעלול להתרחש קם, והיה לעובדה. ולא ארצה לתת סמכויות שעלולות בעתיד ליפול כפרי בשל בידיו של פשיסט.
* זה כבר לא רלוונטי – אדם מיהר מאוד לפגישה חשובה, ולא מצא חנייה. חיפש וחיפש, לשווא. בצר לו, הוא פנה לאלוהים ואמר: "בבקשה, מצא לי חנייה, ואני נודר נדר ממחר להניח תפילין בכל בוקר." הוא לא סיים את המשפט, והתפנה מקום החניה הסמוך. הוא הזדרז להודיע לאלוהים: "עזוב, לא חשוב, זה כבר לא רלוונטי." למה נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת? בשל אותם סרבני חיסונים בתקופת הקורונה, שאומרים עכשיו: רואים? אמרנו לכם שזאת לא מגפה. עוד שפעת. הנה, אפילו ארגון הבריאות העולמי מודה.
* טוב שלא שרף אותה – אל"מ אלישע שלם, חבר קיבוץ רמת יוחנן, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה מג"ד צנחנים במילואים במלחמת ששת הימים. הגדוד שלו השתתף בקרבות לשחרור הגולן. הגדוד עלה במסוקים לגולן לאחר שהשתתף בקרבות ברמאללה. הוא נחת בכפר חארב (היום כפר חרוב) ויצא למשימותיו. עוד במהלך המלחמה, כינס אלישע את הגדוד סביב מדורה והורה, שכל מי שלקח שלל כלשהו – ישליך אותו למדורה. וכך קרה.
אחד הצנחנים היה רן חכים, מראשי מפ"ם והקיבוץ הארצי, שאף הוא נפטר לפני חצי שנה. רן לא זרק לאש מפה סורית ובה תוכנית לכיבוש עמק הירדן. לימים, כאשר חברו לגדוד, זאב שור (ולוולה) נבחר לראש המועצה האזורית עמק הירדן, הוא נתן לו את המפה. ולוולה מיסגר אותה ותלה אותה במשרדו. ולוולה סיפר על כך לאלישע, שהשיב: "אם המפה מדגישה את חשיבות הגולן, טוב עשה רן שלא שרף אותה, למרות שאני ואתה מכירים את דעותיו הפוליטיות של רן." כפי שסיפרתי אחרי מותו, אלישע היה תומך נלהב של הגולן ושותף למאבק נגד הנסיגה. הכרתי את אלישע בשלהי שנות ה-80, בעמותת "השידרה המזרחית", שנועדה לקדם את תוכנית השידרה הכפולה, המדברת על רצף של התיישבות רבתי וריבונות מהחרמון עד אילת, כשהגולן ובקעת הירדן הם נדבך מרכזי שלה.
* היועץ הלשוני – על פי כל הסקרים בני גנץ הוא המועמד המוביל לראשות הממשלה. אני מעריך שהוא יהיה ראש הממשלה הבא ואני מקווה שכך יהיה. ודווקא בשל כך – האם בין יועציו ועוזריו אין מי שילמד אותו לא לומר: "אני יעשה", "אני יעזור" וכן הלאה, אלא "אני אעשה", "אני אעזור"?
* אל נאחר רגע נכסף – לפרטים על ספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969" ולרכישה:
https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU
* ביד הלשון: להתנחל בלבבות – בכתבה על מותו של ראש ממשלת איטליה לשעבר ברלוסקוני ב"כאן 11" נאמר, שהוא רכש את קבוצת הכדורגל "מילאן" וכך התנחל בלבבות האיטלקים.
אבי הביטוי "להתנחל בלבבות" הוא הרב יואל בן נון. ב-1992 הוא פירסם ב"נקודה", כתב העת של יישובי יש"ע, מאמר תחת הכותרת "לא הצלחנו להתנחל בלבבות." במאמר הוא היכה על חטא שציבור המתנחלים והוא בתוכו הקדישו את כל מרצם בבניית התנחלויות על הקרקע, אך הזניחו את החיבור עם כלל ישראל, אותו הגדיר כהתנחלות בלבבות. הוא קרא לבחור כיוון חדש ששם דגש על ההתנחלות בלבבות. הביטוי הזה נפוץ מאוד עד היום, בעיקר בציבור הדתי לאומי.
אורי הייטנר