על "רץ בהליכה" מאת יעקב ברזילי, 2023

בספר שלפנינו, ה-16 של המשורר יעקב ברזילי, אנו מוצאים את הנושאים שפגשנו בספריו הקודמים: זיכרון ההוויה הגיהינומית של ברגן בלזן, הטחת הכעס על האל הנעדר, התקומה במולדת, האהבה העזה לשפה העברית שאימצה אותו לבן, האושר שמעניקים האהבה והארוס, מבט אל פלאי הטבע, מבט מכמיר לב אל פלא הנכדים, מבט אל מעלליה של הזקנה – אבל איזו עוצמה של מילים! אילו הרכבי היגדים מרתקים! כאילו הוא נוגע בנושאים אלה לראשונה – הוויטאליות של יצירתו מתחדשת בספר הזה, כאילו מדובר במשורר פורץ דרך בן עשרים, ולא באיש בן תשעים.

אקדים את דבריי בדיון על שירי האהבה לשפה, ולמה שניתן לחולל בה – השירה: בשיר "מחזר במחזרים" (עמ' 17) מוזכר אמנם ריקוד עם אותיות, כמו בספר "לרקוד עם אותיות" (2012), אבל מיד אנחנו פוגשים מטפורה רעננה לגמרי: "השארתי גם עקבות של עקבים / באריחי שירה מרוצפים."

בשיר "בראי עקום" (עמ' 13) הדובר מסתכל בראי, ואינו מכיר את עצמו, כי הוא מוקף מאבטחים "ממשמרות המהפכה / של השפה העברית / היה (המביט בראי) אזוק מאלף עד תו / והעונג לא מש מעל פניו." למשמרות המהפכה יש הרי קונוטציות קשות של דיקטטורה, אבל הדובר מאושר להיות אזוק למשמרות אלה של השפה העברית. הדימוי הזה – להיות אזוק באושר לאותיות השפה העברית, מופיע גם בשיר "במלחמת המילים הראשונה" (עמ' 34).

דימוי אחר לקשר האמיץ של הדובר לשפה נמצא בשיר "אם חורגת" (עמ' 14) בו הוא מצהיר שהוא רק בן מאומץ לשפה העברית (הרי שפת האם של ברזילי היתה הונגרית!), אבל הוא קורא לה אימא!

בשיר "רץ בהליכה" (עמ' 10), שעל שמו נקרא כל הקובץ, כתוב: "זרעתי מילים / קצרתי שירים" (ראו גם "מילה", עמ' 12, "אני ועשרים ושנים גמדים", עמ' 66-65). וכאן המקום להזכיר כי חמישה משיריו של יעקב ברזילי על אהבתו לשפה העברית משובצים באסופה הגדולה "עורי שפת עבר" (2018) שליקטה וערכה ד"ר לאה צבעוני המנוחה.

מבין ספרי השירה שכתב יעקב ברזילי על ההוויה המזוויעה בברגן בלזן, שם ראה את אביו המת המועלה על עגלת הגוויות, הוא מזכיר בקובץ שלנו את "מחכה לאבי" (2009) בשיר באותו השם (עמ' 32-30): "...כן, אני עדיין מחכה לאבי / ...אני מחכה לו בשירים רוויי דמעות / לא הכול נשטף במפלי הזמן / ...אם אהיה נהר, אזכור / אם אהיה אבן, אכאב / ואם ייגזר עליי להיות אילן, אתאבל. / אני אהיה מצבתו / עד עולם."

בשיריו הקודמים המשורר העתיר על אימו אהבה והערצה, והוא קובע שהיא יותר מאלוהית, שכן האל הסגיר אותו לברגן בלזן, ואילו אימו, בהקרבתה ובתושייתה, הצליחה להוציא אותו משם (ראו גם "זיכרונות ילדות", עמ' 90-89; "איש חכם", עמ' 96).

בשיר "ריקוד הלהבות" (עמ' 92) מתוארת שריפה ההולכת ומתפשטת, סינקדוכה המתייחסת לשריפה הגדולה – השואה. מייעצים לו לבדוק מזוזות, להתפלל, וכמובן, השריפה מתגברת, ואפילו המלאך גבריאל מציע: "לפני שפונים לאלוהים / יש להזעיק את הכבאים." האימאז' המופיע בשיר הזה חושף את מה ששורדי השואה יכולים להעיד מניסיונם: העליבות של "פתרונות" האמונה למציאות המזוויעה.

בקובץ שלנו מחקה המשורר את קריאתם של חסידי ברסלב "נח נח נח נחמן מאומן", והוא קובע" רח... רח... רחמן הוא לא" ("רח... רח... רחמן", עמ' 78; ראו גם "עוד לא כתבתי", עמ' 28).

בשיר "שגרה לא שגרתית" (עמ' 46-45) המסר הוא שהשורדים אף פעם לא זוכרים לשכוח, אבל בשיר המכאיב הזה יש גם ציורים נפלאים של הטבע: "כשהשמש מתעוררת במצב רוח טוב, / אני נוהג לפקוד גן פרחים מכושף / בירכתי הגן ניצב ספסל שבע סודות /...ראיתי את השמש משחקת מחבואים / מסתתרת בינות עננים..."

והרי עוד טעימה: "כמו הפיקולו בתזמורת סימפונית / האביב הוא הכלי הכי עליז / בתזמורת העונות" ("אביב מתנגן", עמ' 37) – יש כאן דימוי אחד על פני כל השיר, שנהוג לכנות בשם קונסיט.

למרות הזיכרונות שאינם נותנים מנוח, המשורר שלנו שועט אל שמחת החיים ואל יופיים, ומה יותר מלהיט ומרצה מאהבה וארוס. על הנושא הזה כתב יעקב ברזילי גם בספריו הקודמים, ובעיקר בספר "על חלקת בטנך הלבנה" (2002), ואנו מוצאים שירים מן המין המפעים לב הזה גם בספרנו:

"כמו גשם מהסס בחילופי עונות

גופך המבושם מזרזף ניחוחות

כהד עוצמתה של זעקה

מהדהד בך קול עזות התשוקה"

("עוד לא מאוחר", עמ' 25)

יש כאן שימוש מרטיט בסינאסתזיה: הניחוח נדמה לזעקה, לקול עזות התשוקה. והרי טעימה נוספת:

"... אחרי שהשקיתי את שעון הקיר בסם שינה

מרחתי את גופה בדבש ניגר

והתבוססנו בשלוליות לילה מתוק..."

("אבן תזעק מפסיפס אהבה" (עמ' 47)

שוב שיר ארוטי הנוקט בסינאסתזיה: שלוליות (חוש הראייה, ואולי גם מישוש), לילה מתוק (חוש הטעם).

השיר "ונוס" (עמ' 60-59) מתאר חלום ארוטי חריף, וכדי שלא ניקח אותו יותר מדיי ברצינות – השיר מתובל בהומור.

האהבה הגדולה, המובעת בשיריו של יעקב ברזילי אל נכדיו, מדביקה את הקורא, הגם שאיננו יודע במי מדובר – אני נזכר בשיר חמוד במיוחד בשם "עוד מעט", שבו מתוארת שיחה נוגעת ללב בין סבא לנכדה שמתפלנטרת בהבנת סדר הזמנים. בקובץ שלנו יש מספר שירים מהמין הזה ("שאלות חכמות", עמ' 49; "טובל בוורוד", עמ' 51; "מפי הטף", עמ' 52; "משורר של מספרים", עמ' 75; "כל יום שיר", עמ' 97), כולם נדבקים ללב, אבל שורות המחץ בנושא הזה מצויות בשיר "מה כבר אפשר לכתוב עליה" (עמ' 42) שהוקדש לנכדה שילת:

"מה אפשר לכתוב על ילדה

שניסיון החיים שלה פחות משנה

שהתחביב האהוב עליה

לצבוע חיתולים בחום כהה..."

בשורות המעטות האלו חש הקורא את האהבה הענקית כלפי התינוקת, שהצואה שלה על החיתול היא עבורו ציור בחום – ושהטיפול בה, כולל בצואתה, גורם לדובר לעונג עילאי.

שלא כמו רוב המשוררים, שהחלו את דרכם בגיל הנעורים, יעקב ברזילי פרץ אל במת השירה בגיל מתקדם, מעל חמישים, וברור מאליו שנושא הזיקנה, וגם המוות המצפה אחרי הכותל לכל אדם, מעסיק אותו, אלא שהוא צובע את החשש, הטבוע בכל אדם, בהומור מלבב.

באחד השירים הקודמים שלו "מזווית אחרת" הוא מתאר איך מהקבר הוא מביט באהובותיו לשעבר, וכיוון שהוא למטה, הוא יכול להבחין שחלקן הגיעו אליו בלי תחתונים...

בספר שלנו יש מספר שירים מן המין הזה: בשיר "רץ בהליכה" (עמ' 10), שעל שמו, כאמור, נקרא כל הקובץ, הוא מתאר את מירוץ החיים אל החידלון, ובכן, במירוץ הזה הוא מעדיף דווקא להיות במאסף.

בשיר "צלצול גורלי" (עמ' 61) הוא מתאר הזמנה מלמעלה להצטרף לטקס קבלת חברים חדשים בעולם האמת. בשיר "מטרד" (עמ' 70) הדובר חושש שמא ישכח בהלוויה שלו את מכשיר השמיעה, והוא עלול לא לשמוע את ההספדים. בשיר "שינויים מרחיקי לכת" (עמ' 82) מאחל לעצמו הדובר ללכת בעצמו אל קברו, ושלא יזדקק כי יישאו אותו לשם. בשיר "מי ייתן" (עמ' 83) הוא מייחל שיוכל לתקן את שגיאות הכתיב מעל מודעת האבל על מותו.

ויש גם ייחולים רציניים: המשורר מייחל שאחרי מותו יזכרו לפחות את השיר "החיוך", שיר מרעיד לב המתאר את אביו על ערימת גוויות בברגן בלזן, שחיוך לא נמחה מפניו (ראו גם "לעת בלותי", עמ' 44; "קודקודו של הר נבו", עמ' 53; "ישורת אחרונה", עמ' 87).

הזכרתי לעיל מונחים פרוסודיים הקשורים לשירתו של יעקב ברזילי, כמו סינאסתזיה, סינקדוכה, קונסיט. יש, כמובן, גם אנאפורות (עמ' 32, 62) ופזמונים (עמ' 23, 35). אנו פוגשים במספר שירים קלמבורים, בהם מילים בעלות צלילים דומים ומשמעויות שונות מתערסלות זו בזו, ואולי זאת התמורה שהמשורר שלנו מצא ל"חוק" החדש האוסר בשירה החדישה חרוז ומשקל.

הרי דוגמאות:

"בנעוריי התאהבתי בנערה שהתנערה ממני

אלוף נעוריה היה נוער לה נעירות אהבה

ואני ניערתי חוצני מהנערה"

("בנעוריי", עמ' 27)

"בזמן שכתבתי את המילה זמן

זמני התקצר פלאים

גם זה זמני"

("זמן", עמ' 33)

"כורים שם למטה

לא תמיד קוראים

תמרורי אזהרה

על אסונות שקורים

במעבה האדמה"

("כורים", עמ' 77)

אסיים בהתכתבות של יעקב ברזילי עם שירתו של אברהם שלונסקי – בשירו הידוע של שלונסקי "עמל" הוא מעניק לחלוציות הילה של קדושה דתית:

"עטופה ארצי אור כטלית

בתים נצבו כטוטפות

וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים."

ואלו שורותיו של יעקב ברזילי ("תפילה", עמ' 24):

"בהיתמר עמוד השחר / אני קם להתפלל / לא מהסידור / מתפלל פסוקי נשמה / חסיני שכחה // גופי עטוף בטלית כמיהתי / על מצחי פנס קסם מאיר דרכי / בזרועי רצועת זיכרון מתהדקת // בעלות השמש על יצועה / עת קוראות שפתיי / קריאות שמע / קריאותיי נופלות / על אוזניים ערלות."

לאחר מה שכתבתי ברשימה זאת נראה לי שאני פטור מלהכביר מילים של המלצה.

משה גרנות