בחודשים שלאחר שחרור הגולן, יזם השר יגאל אלון את סיפוח הגולן לריבונות ישראל (צעד שבוצע 14 שנים מאוחר יותר, אך הוא לא זכה לראותו כיוון שנפטר שנה קודם לכן). במסגרת המהלך הוא נפגש עם מנהיגי הדרוזים בגולן. הם הביעו באוזניו תמיכה במהלך. הם רצו בריבונות ישראל והיה בכוונתם להיות אזרחים לכל דבר ולשרת בצה"ל כאחיהם בגליל ובכרמל. זו היתה גישתם של מרבית הדרוזים בגולן. היא נבעה מהמסורת הדתית שלהם, המצווה עליהם נאמנות למדינה שבה הם חיים ולשלטונה, כדי להבטיח את הישרדות העדה, כל עוד המדינה אינה פוגעת בהם.
מה שטרף את הקלפים היה הסכם השלום עם מצרים והנסיגה הישראלית מסיני. החלטה זו גרמה להם לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שהשיקול ההישרדותי מחייב אותם לנהוג אחרת. אם ישראל היא משענת קנה רצוץ, מי מבטיח להם שהיא לא תיסוג גם מהגולן, והם יופקרו לשלטון הסורי שואף הנקם? טוב להם בדמוקרטיה הישראלית, אך מוטב להיות זהירים ולהזדהות עם סוריה.
הרוחות הללו הגיעו לנקודת רתיחה לאחר חוק הגולן. הם לא יצאו למחאה נגד החוק עצמו, כל עוד לא נגע אליהם באופן ספציפי. השבר היה כאשר ישראל ניסתה לכפות עליהם בכוח אזרחות. היתה זו איוולת. במקום לנהוג בחוכמה, לאפשר למי שרוצה לגשת למשרד הפנים בקצרין ולהתאזרח, צה"ל הופעל כדי לאזרח אותם בכוח. כל המומחים הזהירו מהתנגשות דמים, אך שר הביטחון שרון סבר שמה שלא יילך בכוח ילך בכסאח, והפעיל כוח, שכצפוי נתקל בכוח נגדי, אלים ונחוש ולא השיג את מטרתו.
לפני שנים אחדות ראיינתי למחקר שכתבתי את ישראל קניג, מי שהיה מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים ואדם שתרם תרומה עצומה להתיישבות בגולן ובגליל. הוא סיפר לי על הדרמה שמאחורי הפעולה.
"בנושא הכפרים הדרוזים היה לי קרב קשה עם אריק שרון בנושא תעודות הזהות לאחר חוק הגולן. שרון, שר הביטחון, התעקש על כפיית תעודות הזהות לדרוזים בגולן. אני התנגדתי. התנגדתי כי הכרתי את הדרוזים, הייתי אתם בקשרים... ישבתי כמה פעמים איתם, והיה לי ברור שכפיית תעודות הזהות תהיה למלחמה גדולה ומיותרת, שלא תעזור לנו בכלום. אני הצעתי שנודיע לדרוזים שהם זכאים לתעודת זהות ומי שרוצה מוזמן לבוא ולקחת. כך הרוב היו לוקחים את התעודה, בלי מאבקים ומלחמות. כשלא הצלחתי לשכנע את שרון, הלכתי לבגין. הוא כבר לא היה במיטבו. הוא הקציב לי שבועיים להגיע לפתרון מוסכם עם הדרוזים. למחרת נפגשתי עם השיח' המרכזי של הדרוזים בגולן, יחד עם מומחה לדרוזים ממשרד הדתות. דיברנו והגענו להסכמות. השיח' הסכים להצעה שמי שרוצה ייקח תעודת זהות באופן פרטי, ואנשי הדת לא יפריעו לו ולא יפגעו בו. חזרתי לנצרת, למחוז, ונאמר לי שאלוף הפיקוד, דרורי, צילצל. דרורי ביקש ממני לפגוש אותו מהר, לא לטלפון. באתי אליו. מצאתי בפיקוד את כל הצבא והמשטרה. זו כבר היתה שעת לילה, ונאמר לי שבחמש בבוקר הצבא ייכנס לכפות על הדרוזים את תעודות הזהות. אמרתי להם: 'אתמול בגין נתן לי שבועיים, מה אתם עושים?' כך עבד שרון. השעה היתה 2 בלילה. התקשרתי לעזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין. סיפרתי לו מה קורה, ביקשתי שיעשה משהו. אחרי שעה, הוא חזר אליי ואמר שאינו יכול לעשות כלום. השאר היסטוריה. מה השגנו? הדרוזים מקבלים מאיתנו את כל השירותים ומפגינים בעד אסד."
האיוולת הזאת גרמה לאינתיפאדה שארכה מספר חודשים ולחרם של אנשי הדת על כל מי שייקח אזרחות והעיבה על היחסים עם הדרוזים לאורך שנים. מדי שנה, ביום השנה לאכיפת התעודות הזהות, שבו הדרוזים והפגינו. הם הזדהו כסורים, תלו את דגלי סוריה והציגו בפני העולם רצון בשלטון הסורי.
למרות זאת, היחסים בינם לביננו, תושבי הגולן היהודים, נשארו חמים וטובים. דרוזים רבים עבדו ועובדים אצלנו. בילינו ואנו מבלים במסעדות שלהם. בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הדרוזים הצהירו בראיונות לתקשורת על תמיכתם במסירת הגולן לסורים. בשיחות פרטיות בתקופת המאבק, רבים מהם, רובם, הביעו תקווה שהגולן יישאר ישראלי. הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית. הם נהנים מפריחה כלכלית. והם רואים את בני משפחותיהם בסוריה נאנקים תחת הרודנות של אסד וחיים בעוני מנוון. אותם אנשים, למעט אמיצים בודדים, אמרו דברים הפוכים כאשר היו מיקרופונים ומצלמות בסביבה.
גם לאחר ניצחוננו במאבק, הדרוזים המשיכו לנהוג בחשדנות. היחסים האישיים איתנו היו מצוינים, אך הם סירבו לכל קשר פורמלי. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, רציתי לסייע בהקמת מתנ"ס של החברה למתנ"סים בכפרים הדרוזים. לא היה עם מי לדבר. ניסיתי להביא למפגשי שיח והיכרות בין יהודים לדרוזים והם סירבו לכל קשר גלוי. ההצלחה היחידה שלי היתה בשכנועם להשתתף בליגת הכדורסל האזורית.
חלפו שנים. ככל שהתרחקנו מהמו"מ על נסיגה וביתר שאת עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה והתארכותה, חלה התקרבות רבה בין הדרוזים לבינינו. היחסים נהיו גלויים ורשמיים. שיתופי פעולה רבים נרקמו בתחומי התרבות, כולל הרכב מוסיקלי משותף ("ג'וז & דרוז") , בתחומי החינוך, כולל תוכניות חינוכיות משותפות, בתחומי הרווחה, איכות הסביבה – כולל הקמת יחידה משותפת לניהול השטחים הפתוחים, המחקר המדעי ועוד. המועצה האזורית גולן העבירה ביוזמתה שטחים למג'דל שמס, עקב מצוקת דיור קשה. רק לאחרונה מכון שמיר למחקר הקים שלוחה בכפרים הדרוזים.
המאבק האלים בנושא טורבינות הרוח מאיים על מרקם החיים המשותף והעדין, שנתווה בעמל רב במשך עשרות שנים. התעקשות על קיום המיזם, עלולה להיות מהדורה חוזרת של איוולת תעודות הזהות. מיזם האנרגיה הירוקה הוא אינטרס לאומי, אך הוא מתגמד לעומת האינטרס הלאומי והאזורי של הישראליזציה של הכפרים הדרוזים בגולן. במשך שלוש שנים ממשלות ישראל הבינו את פוטנציאל הנזק וההרס, ולא שלחו את המשטרה לאבטח את הקמת המיזם. עד שהשר הכהניסט החליט להראות מי בעל הבית והצית את האש. ואלף כבאים יתקשו לכבות שריפה שפירומן חסר אחריות הצית. אני מקווה מאוד שהתבונה והאחריות הלאומית יגברו, וראש הממשלה יכנס לעובי הקורה ויעצור את המיזם. המדינה תפצה את בעלי הקרקעות ואת חברת "אנרג'יקס".
האבסורד הוא שהסכסוך הוא בכלל פנים-דרוזי. יוזמי מיזם הטורבינות היו דרוזים. עשרות דרוזים השכירו שטחים חקלאיים שלהם לחברת "אנרג'יקס" מטעמים עסקיים. האינטרס העסקי שלהם התחבר לאינטרס הלאומי של עידוד אנרגיה ירוקה. אך ההתנגדות הגורפת של הקהילה הדרוזית בצפון הגולן והנזק הלאומי הכבד שעלול להיגרם מהמשך המיזם, מחייב את הפסקתו.
הדבר המדאיג והעצוב ביותר, הוא לראות את האלימות הקשה שהתגלתה במאבק הזה. זה מדאיג, כי הדבר עלול לחזור על עצמו גם סביב נושאים אחרים. במסגרת הידוק היחסים עם הדרוזים, יש להעלות את סוגיית האלימות על השולחן, וליצור הבנות ואמנה על האופן שבו יוסדרו מחלוקות וסכסוכים בעתיד.
2. צרור הערות 25.6.23
* שיתוק מלא מלא – כוח חיזבאללה פלש לפני למעלה משבועיים לשטח ישראל, הקים מאחז חמוש, וממשלת המלא-מלא – שיתוק מלא מלא, רפיסות מלא מלא, לא עושה דבר. כבר שבועיים וחצי הממשלה מתחננת ליוניפי"ל שיעשה משהו.
בד"כ עדיף להידבר לפני שיורים, אבל לא בהתנקשות כה בוטה בריבונות ישראל. המסר של ישראל לכל אויביה נורא – שישראל מורתעת בידי חיזבאללה עד שיתוק.
ישראל פוחדת שחיזבאללה יגיב בירי רקטות מאסיבי. ואז מה? חיזבאללה יבין שמותר לו ומחר יתפסו עוד מאחז בשטח ישראל? ועוד אחד? ועוד אחד? גם אם היום יופעל כוח והפולשים יגורשו – עצם השבועיים הללו הם חרפה ופגיעה חמורה בביטחון ישראל ובריבונותה. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על ביטחון המדינה ועל גבולותיה – אין לה זכות קיום.
* התנחלות בכתף שיאון – במאמר שפרסמתי לפני שלוש שנים, קראתי להתיישבות ישראלית בכתף שיאון, כדי לקבע את ריבונותנו במקום. זמן מה לאחר מכן יצר אתי קשר גרעין שהביע עניין להתיישב במקום. מאז אני מנסה לסייע להם לקדם את הנושא. לא ממש בהצלחה.
לאחרונה דווקא קמה שם התנחלות. של חיזבאללה.
חרפה לאומית.
* איום על מרקם עדין – בכפרים הדרוזים בגולן, היו בימים האחרונים עימותים אלימים ופרועים בין מפגינים לבין המשטרה, באבטחת הקמתן של טורבינות רוח על אדמות של דרוזים.
העימות כאן הוא בין דרוזים לדרוזים. כלומר, בין הדרוזים שהשכירו שטח באדמותיהם להקמת טורבינות לבין הרוב הגדול שמתנגד לכך. עם זאת, הקמת הטורבינות היא חלק ממיזם לאומי, שהוגדר בידי המדינה כאינטרס לאומי של מעבר לאנרגיות ירוקות. הבעייה היא, שהמאבק הזה עלול לגלוש וכבר גולש למאבק בין המגזר למדינה, למשטרה וכו' ומכאן גם לדרדור היחסים בין ההתיישבות היהודית והדרוזית בגולן.
זה דבר נורא, כיוון שבשנים האחרונות מערכת היחסים בינינו לבין הדרוזים עברה קפיצת מדרגה דרמטית, מבחינות רבות. שיתופי הפעולה בינינו לבין הדרוזים חזקים מאי פעם בעבר. והמחלוקת הפנימית בין הדרוזים מסכנת את המרקם הזה.
אגב, גם בקרב הציבור היהודי בגולן קיימת בדיוק אותה מחלוקת בין תומכים ושוללים, רק שהיא לא יורדת לפסים אלימים כאלה. אבל אצלנו, ביישובים שהיתה בהם התנגדות גדולה, אפילו לא של הרוב אבל היו מתנגדים רבים, לא הוקמו טורבינות. גם באדמות החקלאיות של אורטל הקמנו טורבינות, אך עשינו זאת מתוך קונצנזוס קהילתי. השכרת שטחים חקלאיים להקמת טורבינות היא אפיק פרנסה חשוב ליישובי הגולן, לצד התרומה לאינטרס הלאומי והגלובלי של הפחתת השימוש באנרגיות מזהמות.
בעלי הקרקע הדרוזים שמקימים בשטחיהם טורבינות, מתעקשים לעשות זאת, בשל הרווח שלהם, למרות ההתנגדות הנחרצת של הקהילה שבה הם חיים. אלו אדמות פרטיות וזו זכותם של בעלי הקרקע, אבל אדם שחי בקהילה צריך להעמיד את עמדת הקהילה לפני הרווח הפרטי שלו.
מה שמדאיג אותי במיוחד, הוא הנזק למערכת היחסים עם הדרוזים. מבחינת האינטרס הלאומי, הנזק הזה עלול להיות גדול הרבה יותר מהתועלת שבהקמת הטורבינות הללו. האינטרס הלאומי הוא למצוא במהרה פתרון שירגיע את הרוחות. למשל, הפסקת המיזם ופיצוי משמעותי לבעלי הקרקע ולחברת "אנרג'יקס".
* מריח שפיכות דמים – במשך שנים אנו טווים בהתמדה וברגישות את המהלך המורכב של ישראליזציה של הדרוזים בגולן, שהינה אינטרס לאומי רב חשיבות, עד שבא פשיסט צמא דם, אדם שוחר רע, שכל מטרתו לסכסך ולזרוע שנאה, ולהביא לשפיכות דמים, שממנה הוא נבנה. על ראש הממשלה להדיח מיד את הדוצ'ה.
* בן גביר הוא החוק – בן גביר מחרחר סכסוך דמים בינינו לבין הדרוזים הישראלים. הברית בין ישראל לאזרחיה הדרוזים, מנוגדת לאידיאולוגיה הכהניסטית, שעל פיה אין מקום בישראל לגויים. את הבערת השטח הוא מסביר בשם... שלטון החוק. בן גביר הוא פורע חוק כל חייו. אבל למה ללכת אחורה? כעת, הוא, השר האמון מתוקף תפקידו על אכיפת החוק, מצטלם לצד פולשים בלתי חוקיים לאדמות לא-להם ומסית אותם לרוץ ולתפוס באופן בלתי חוקי עוד ועוד גבעות. ואנשיו משתוללים ועורכים פוגרומים בערבים ביו"ש עם רוח גבית מצד נציגיהם בממשלה.
כאשר בן גביר מדבר על החוק, כוונתו היא שהוא החוק. כלומר, החוק הוא ביצוע האידיאולוגיה הכהניסטית, ותפקידו כשר ל"ביטחון" לאומני לאפשר ולעודד זאת. ייקח עשרות שנים לתקן את הנזק שבן גביר מסב למדינת ישראל.
* חשים שעכשיו מותר – הפורעים בתורמוס עיא ובכפרים נוספים ביו"ש אינם יוצאים לפוגרומים בשל הטבח בעלי, אלא כיוון שהם גזענים אלימים ובעיקר כיוון שיש להם נציגים בממשלה והם חשים שעכשיו מותר. הטבח הוא רק התירוץ. זו דרכם לרקוד על הדם.
* פוגרום דוחה שבת.
* עמית סגל צודק, אבל – עמית סגל: "מה צריך לקרות כדי שהסיעה הקרויה 'הציונות הדתית' או מי מאנשיה יגנו באופן נחרץ, ברור, בלי אבל ובלי חבל, את ההתפרעויות ושריפות המכוניות מצד גרעין יהודי אלים
עמית סגל צודק לחלוטין, אבל שוכח שני דברים. א. הסיעה הקרויה "הציונות הדתית" רצה עם האנשים האלה לבחירות. ב. מנהיג אותה סיעה הביע תקווה שחווארה תישרף.
* ישראל לפני הכול – הופתעתי ושמחתי לראות בסקר של "אולפן שישי" שרוב, למעלה מ-50% ממצביעי מפלגות האופוזיציה, תומכים בממשלת אחדות עם הליכוד. עד לפני זמן לא רב, חשתי בדידות בעמדה זו, והנה, היא הולכת וצוברת תמיכה, למרות שאין היום אף גורם במערכת הפוליטית שמצדד בה. ממשלה בראשות נאשם בפלילים?! לצערי, הכנסת הקודמת לא קיבלה את חוק הנאשם, כיוון שגורמים בקואליציה ובראשם ראש הממשלה בנט התנגדו לו. לא היה לו רוב בכנסת. נתניהו התמודד בבחירות דמוקרטיות והגוש שתמך בו ניצח. צר לי על שתי העובדות הללו, אך זו המציאות.
פוליטיקה היא אמנות האפשרי ולכן עליה לפעול בתוך המציאות. המציאות מאפשרת המשך שלטונו של נתניהו עם כנופיות הכהניסטים ועוזריהם, שממיטים עלינו אסון, או ממשלת אחדות ציונית בראשות נתניהו ובהשתתפות יש עתיד והמחנה הממלכתי. ברגע שאנו מבינים שאלו האופציות, כל ציוני דמוקרט צריך לשאול את עצמו איזו מציאות גרועה יותר.
לפיד וגנץ צריכים לגלות מנהיגות ולא להיגרר אחרי הגורמים המחרחרים כאוס, מתוך אמונה שבכך ימוטטו את שלטון נתניהו. הגישה הזו היא חוסר אחריות לאומית ומבט קצר טווח על עתיד המדינה. אם הם יצליחו להפיל שלטון באמצעות כאוס, התוצאה עלולה להיות – הניתוח הצליח והחולה מת. מי שחושב שיחליף שלטון באמצעות כאוס, ולא ימצא כאוס דומה תחת שלטונו, עיוור ומנותק מן המציאות. האינטרס הלאומי העליון הוא הקמת ממשלת אחדות ציונית. אם רוב הציבור התומך במפלגות האופוזיציה רוצה בכך כאשר מנהיגיו מתנגדים לכך בתוקף – ברור שרוב עצום מן הציבור הזה יתמוך בכך בהתלהבות, כאשר מנהיגי המחנה יובילו את המהלך.
על לפיד וגנץ להציע לנתניהו את ההצעה הבאה: הצטרפות יש עתיד והמחנה הממלכתי לממשלת אחדות לאומית בהנהגת נתניהו. סילוק עוצמה כהניסטית והקיצוניות הדתית מן הקואליציה. ביטול המהפכה המשטרית והמרתה ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית שתובל בידי ממשלת האחדות ועיקרה – חוק יסוד חקיקה שיעגן בצורה ראויה את מערכת היחסים בין הרשויות. משרדי המשפטים וביטחון הפנים (שכמובן יחזור לשמו הקודם) יהיו בידי גוש לפיד-גנץ.
סביר להניח שבשלב ראשון נתניהו ידחה זאת, אך זו תישאר הצעת מדף. רוב הציבור, כולל רוב מצביעי הליכוד, יתמכו בכך. באחת ההשתוללויות הבאות של בן גביר וסמוטריץ', נתניהו יפרק את השותפות אתם ויקים שותפות ציונית עם מפלגות האופוזיציה.כאשר גנץ ולפיד רצו יחד בכחול לבן, סיסמתם הייתה "ישראל לפני הכול". אם הם דבקים במחויבות הלאומית הזו, עליהם לאמץ את הרעיון הזה.
* משבר מנהיגות – המשבר בהידברות על רפורמה לאומית מוסכמת, הוא בעיקר משבר מנהיגות. נתניהו, לפיד וגנץ מגלים חולשה מנהיגותית ומתקפלים בפני הבייס הקיצוני ומאפשרים למחנה הקרע (יריב לוין, אהוד ברק, רוטמן, ליברמן, גוטליב, מרב מיכאלי ושות') לחבל באינטרס הלאומי של הגעה להסכמות.
* בושה – 19% מעורכי הדין בישראל הצביעו בעד עבריין מורשע לראשות לשכתם. חרפה!
* נגד עסקת טיעון – אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם פוליטיקאים וככל שהפוליטיקאי בכיר יותר, כך התנגדותי גדולה יותר. האינטרס הציבורי הוא להגיע לחקר האמת. לגבי הביביסטים שקופצים היום שוב עם קונספירציות "תפירת תיקים" – גם אם נאשם יוצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר שנתפר תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות. והערת השופטים רחוקה מלזכות אותו מכל האישומים. להיפך, משתמע ממנה שמסתמנת הרשעה בפשעים חמורים של מרמה והפרת אמונים. הקונספירציה מטורללת, גם אם קרעי הטמבל מצא לה איזו גימטריה. (להערכתי המשפט יסתיים בעסקת טיעון).
* אמון מלא – יש לי אמון מלא במשטרת ישראל שניהלה חקירה יסודית ורצינית על החשדות נגד נתניהו ועל סמך הממצאים המליצה על כתבי אישום חמורים נגדו. יש לי אמון מלא בפרקליטות המדינה שעיבדה את הראיות, סיננה את ההמלצות וגיבשה את המלצותיה לכתב האישום. יש לי אמון מלא ביועמ"ש לשעבר, שלמד את התיק, הפך על פיהן חלק מהמלצות הפרקליטות, כדוגמת אישום על שוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 (אף שלדעתי הבלתי מלומדת תיק 1,000 הוא תיק שוחד) ואחרי שערך לנתניהו שימוע בלב פתוח ונפש חפצה הגיש את כתב האישום הסופי. יש לי אמון מלא בשופטים שאין לי מושג מה תהיה פסיקתם, החל בזיכוי מוחלט בכל האישומים ועד הרשעה מלאה בכל האישומים, אך אני יודע שעד כה הם מתרשמים שאין די ראיות כדי להרשיע בשוחד.
יש לי אמון מלא בשופטי בית המשפט העליון, שלבטח התיק יגיע אליו בערעור של לפחות אחד הצדדים, אף שאיני יודע מה יהיה הרכבו ומה תהיה החלטתו.
אני מאמין במדינת ישראל, מדינת חוק דמוקרטית, ובמוסדותיה. אין לי ספק שכל הגורמים שואפים להגיע לחקר האמת ולהילחם בשחיתות. אך טבעי, שבכל שלב הכול נבחן מחדש, ושיש שינויים. אך טבעי שבכל שלב המסננת דקה יותר. כך זה תמיד, ולא רק בתיקי שחיתות שלטונית אלא גם בתיקים פליליים "רגילים". לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה המשטרה היא השופטת, וגם לא הפרקליטות או היועמ"ש. מותר לבית המשפט לזכות נאשם (מה שלא קרה וספק רב אם יקרה בתיקי נתניהו) ואין בכך כדי להטיל דופי כלשהו בפרקליטות וביועמ"ש.
דברי השופטים לנציגי הפרקליטות בנושא האישום בשוחד מלמדים אותנו שתי תובנות חשובות. האחת, היא עד כמה מרושעים היו המפגינים נגד מנדלבליט, שהאשימו אותו בטיוח פרשיות נתניהו, בגרירת רגליים והציגו אותו כקונסיליירי שלו. לא היתה לכך כל הצדקה. היועמ"ש אינו רואה את הדברים כמו הפרקליטות. תפקידו להעמיד את עצמו במקום השופטים ולבחון את סיכויי ההרשעה של כתב האישום. ולכן, המסננת שלו דקה הרבה יותר משלהם. והנה, גם אישום שהוא, עם כל נטייתו להיות בית הלל, האשים בו את נתניהו, לא שיכנע, נכון לעכשיו, את השופטים.
השנייה, היא עד כמה שקריים ומרושעים הדיבורים נגד השופטים "הסמולנים" והצגת המשפט כ"משחק מכור." הנה, הם בוחנים את התיק ביסודיות, מטילים ספק ואינם מקבלים כמובן מאליו את עמדת הפרקליטות. הם בוחנים את כתב האישום ואת פרשת ההגנה ללא משוא פנים. ואיש אינו יודע מה הם יפסקו.
מה צריכה הפרקליטות לעשות עכשיו? מכל עבר קוראים לה ללכת לעסקת טיעון. אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. אני סבור שיש למצות את המשפט כדי להגיע לחקר האמת. אם לא הולכים לעסקת טיעון, עומדות שתי אפשרויות בפני הפרקליטות. האחת היא לדבוק בכתב האישום המקורי, למרות הערות השופטים. השנייה היא לוותר על האישום בשוחד.
לדעתי, אם הפרקליטות והיועמ"שית מאמינים בצדקת כתב האישום, עליהם ללכת איתו על הסוף למרות דברי השופטים ולנסות להוכיח את עמדתם במשפט או בערעור. אם אינם בטוחים, מוטב שיוותרו על האישום בשוחד.
* ויתרנו על הציפיות ממנהיגינו – ב-10 ביולי 2012 התחוללה בישראל רעידת אדמה. לראשונה בתולדות המדינה, ראש ממשלת ישראל הורשע בפלילים. אהוד אולמרט, שכבר לא כיהן בתפקיד, הורשע בהפרת אמונים ונדון לשנת מאסר על תנאי וקנס בסך 75 אלף שקל. עובדה זו אמורה הייתה לטלטל את החברה הישראלית. ראש ממשלה מורשע בפלילים!
ומה הייתה למחרת הכותרת הראשית, כותרת ענק מהדהדת, ב"ידיעות אחרונות"?
הזיכוי.
כך ב"ידיעות אחרונות", שהיה אז "עיתון הבית" של אולמרט, וזו היתה גם רוח הדברים בערוץ 2, שבמידה חלקית אף הוא איתרג את אולמרט. הסיבה לכותרת היתה, שאולמרט זוכה משני סעיפי אישום אחרים, מחמת הספק. כלומר, ראש ממשלה מורשע בפלילים, ולכך לא מתייחסים, כי זה כאילו מובן מאליו. ה"אדם נשך כלב" הוא שראש הממשלה זוכה מחמת הספק. לסדום היינו? לעמורה דמינו? במקום לברוח מבויש מהיציאה האחורית ולא להציג עוד את פרצופו באור שמש, יצא אולמרט הזחוח אל העיתונות כמנצח, שיקר במצח נחושה וגם סילף דברים שנאמרו בפסק הדין. שופרותיו הפיצו את מסר ה"זיכוי" וה"ניצחון". שופרו אמנון דנקנר הציע לפרקליט המדינה להתאבד. כזכור, הפרקליטות ערערה על הזיכויים וזכתה ואולמרט הורשע בפרשות נוספות ואף ישב בכלא.
החגיגות של הביביסטים בעקבות דברי השופטים לפרקליטות, שלא הצליחה להוכיח את אשמת השוחד, מזכירות לי את חגיגות הזיכוי של אולמרט. יש הבדל בין המקרים. נתניהו, בניגוד לאולמרט, לא הורשע. מצד שני, בניגוד לאולמרט הוא גם לא זוכה. בסך הכול, השופטים נתנו להבין שלא ירשיעו אותו ברף הפלילי של שוחד על אחד משלושת סעיפי האישום נגדו, ומכך משתמע שהם מקבלים את אשמת המרמה והפרת האמונים בסעיף אישום זה. על מה החגיגה? מרמה והפרת אמונים הם פשעי שחיתות ציבורית חמורים ביותר.
אמש קראנו את פרשת "חוקת". בדרשתי לפרשת "חוקת" בקבלת שבת באורטל, אחרי ה"זיכוי", כביכול, של אולמרט, התייחסתי לעונש הכבד שהושת על משה ואהרון – אי כניסה לא"י, באשמה הנוראית ש... נאמר להם לדבר על הסלע והם היכו בסלע. וכך אמרתי:
"המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להם.
"לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפייה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הרף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.
"היום בישראל, כאשר ראש ממשלה לשעבר הורשע בפלילים, במקום שינועו אמות הסיפים, השיח הציבורי דיבר על 'זיכויו' של ראש הממשלה, בסעיפים אחרים עליהם עמד לדין. כאילו ההרשעה היא הנורמה והזיכוי הוא החדשות החמות. ובגזר דינו נאמר בפירוש שעל העבירה שעליה הורשע יש להכניס לכלא, אולם בשל הנסיבות של הדחתו מן התפקיד הוא לא ייענש כך.
"וכאשר הנשיא לשעבר הורשע באחת העבירות החמורות ביותר, באונס, שרים ובכירים קראו לחון אותו, בשל היותו נשיא לשעבר.
"עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.
"זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו."
הדברים נכונים ביתר שאת היום.
[אהוד: איזו התפתלות מוסרית מבריקה – במקום להכות על חטא תמיכתך הנלהבת רבת השנים בהעמדת נתניהו למשפט באשמת שוחד, וכאשר שנאתך אותו מחלחלת במרבית כתיבתך הפובליציסטית – אתה יכול להיות חבר של היועמ"שית הממשיכה ברדיפת נתניהו על שוחד!]
* הישראלי המכוער – בכל גלגול אליו מתהפך אלדד יניב, ובו יש לו "הארה" והוא משמיץ את מי שהיה בקרבם עד כה, אנשים בגלגול החדש קונים את הסחורה המשומשת ומתלהבים. אני אף פעם לא קניתי את סיפוריו ותמיד ראיתי בו נוכל. הנה, לדוגמה, דברים שכתבתי לפני שלוש שנים:
"אנרכיסט מופקר: אלדד יניב פירסם תמונה מעימות בין מתפרעים ושוטרים השבוע בירושלים, וכתב שזו הדרך; כך השמאל בכל העולם מתנגד לשלטון. לאחר מכן צייץ הודעה שיפר את החלטות הממשלה בנושא הקורונה. לאחר מכן צייץ קריאה לרון חולדאי לקחת פיקוד על תל-אביב ולקרוא לאזרחי העיר לא לציית להחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הוא ניהיליסט ואנרכיסט מופקר. מרד ה'רעבים' של מדינת תל-אביב. אלדד יניב הוא הישראלי המכוער."
* סידור עבודה – ח"כ לשעבר רם שפע נבחר למקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, אלא שהמפלגה קיבלה ארבעה מנדטים בלבד והוא נשאר בחוץ. האמת היא שהוא נבחר למקום גבוה יותר, אך בשל השיריון המגדרי הוא שונמך. מה עושים? לוטשים עיניים לתפקיד הבא. וזה בסדר גמור. התפקיד שאליו הוא חותר הוא מזכ"ל התנועה הקיבוצית. וגם זה בסדר גמור. אלא שיש בעייה. על פי תקנון התנועה הקיבוצית, מזכיר התנועה הקיבוצית צריך להיות חבר קיבוץ במשך חמש שנים לפחות. ואילו שפע חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד פחות משנתיים. כנראה שיש במזכירות התנועה מי שרוצים ביקרו ומבקשים לקדם את מועמדותו. ולכן הם יוזמים שינוי תקנון התנועה, כך שחבר קיבוץ יוכל להיבחר לתפקיד אחרי שנה. מדובר בחקיקה פרסונלית, רטרואקטיבית, פחות משנה לפני הבחירות. זה צעד מסואב שאין להסכים לו בשום אופן. אני מעריך אישית את רם שפע, אחד הפוליטיקאים האיכותיים במערכת. אך צעד כזה אינו ראוי ויש להתנגד לו.
* דרכם ההזויה – איני אוהב, בלשון המעטה, את הרעיון של קייטנה משותפת לילדים ישראלים ופלשתינאים, בהובלת פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלשתינאיות. בעיניי זה הזוי. אבל בניגוד לטקס חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הקייטנה הזו לגיטימית. יום הזיכרון הוא היום של הסולידריות הלאומית סביב זכר חללי מערכות ישראל, שבזכותם קמה ומתקיימת המדינה, ולא בכדי הוא מצוין ערב יום העצמאות. חילולו בטקס התייחדות משותף עם מי שנהרגו במלחמה נגד קיום המדינה ועם המחבלים, הוא מעשה בזוי ומכוער, והתנקשות בסולידריות הלאומית והחברתית. יש להם עוד 364 יום בשנה, שבהם הם יכולים לבצע את הטקסים המוזרים שלהם.
הקייטנה אינה ביום הזיכרון. אני לא אוהב אותה, אבל הם לא שואלים לדעתי ואינם חייבים לשאול לדעתי ולא כל דבר שאיני אוהב הוא פסול. שייהנו בדרכם ההזויה.
* מחיר מלחמת אזרחים – אם המרד ברוסיה יתפתח למלחמת אזרחים, עשרות אלפי אזרחים תמימים ימותו, ובסופה תהיה דיקטטורה הרבה יותר אכזרית, בראשות הצד המנצח.
* צבא מקצועי – אני ממליץ לכל החותרים לביטול מודל צבא העם והמרתו ב"צבא מקצועי", לראות מה קורה ברוסיה ולחשוב שנית על הפנטזיה.
* הזדמנות לגל עלייה – האירועים ברוסיה הם הזדמנות לגל גדול של עלייה. יש להיערך לסיוע חירום ביציאת היהודים מרוסיה ובקליטתם המוצלחת בישראל.
* ליבה יהודית – בן קיבוץ אורטל שעמו שוחחתי, סיפר לי שסמוך לביתו, ביישוב שבו הוא מתגורר, יש בית כנסת. נפשו יוצאת להיכנס אליו, לא כדי להיות דתי, אלא כיוון שכיהודי הוא רוצה חיבור למסורת היהודית, אך הוא מתבייש, כיוון שאינו יודע איך להביט בסידור, איך להתמצא בתפילה וכד'. ואמר לי בהתרסה: "אתם שלחתם אותנו ללמוד ב'הר וגיא'."
"הר וגיא" הוא בית הספר הקיבוצי בקיבוץ דפנה שבו לומדים מרבית ילדינו. אבל הבעיה אינה "הר וגיא", אלא החינוך הממלכתי כולו. האם אני, בבתי הספר העירוניים שבהם למדתי בר"ג, למדתי את הדברים הללו? ממש לא. נכון, למדנו אז תושב"ע ויותר שעות תנ"ך, אך כך היה באותם ימים גם בחינוך הקיבוצי. הידע שלי נובע מכך שגדלתי בבית מסורתי, שבית הכנסת היה חלק מן ההוויה שלו, ובעיקר מכך שכאוטודידקט תמיד התעניינתי ביהדות והרחבתי את ידיעותיי.
העובדה שבוגר בית ספר ממלכתי במדינה היהודית – אם ייכנס לבית הכנסת לא ימצא את ידיו ואת רגליו, מבישה. מוכרים הסיפורים על ישראלים שיצאו בשליחות לחו"ל, ושם כף רגלם דרכה לראשונה בחייהם בבית כנסת. העלו אותם לתורה, והם לא ידעו מה לומר. כשהגבאי עשה להם "מי שברך" ושאל אותם "אורי בן..." אותו אורי לא ידע שעליו לנקוב בשם אביו אלא נקב בגילו. או על אותו ילד מקיבוץ של השומר הצעיר שקרא טקסט שהופיע בו המילה הקב"ה, והוא קרא את המילה: "הקיבוץ הארצי". אגב, השאלה אם הסיפור היה באמת אינה חשובה, כי גם אם לא התרחש, הוא מתאר אמת עמוקה. והאמת העמוקה היא שמערכת החינוך הממלכתי מחנכת לבורות בתחום היהדות. המכינות הקדם צבאיות יוצרות תיקון משמעותי, אך חניכי המכינות הם מיעוט קטן. רמת הבורות שעמה מגיע חניך ממוצע למכינה, מבישה. לימודי הליבה של ילד בישראל חייבים לכלול הרבה יותר יהדות.
* אני לא מעודכן – בסוף היא קפצה לה? [אהוד: לא הבנתי].
* ביד הלשון: עלי – מקום בחדשות – עלי, היישוב שבתחנת הדלק שלו בוצע טבח. עלי הוא יישוב קהילתי דתי בהרי בנימין, סמוך לכביש 60. היישוב עלה לקרקע ב-1984.הוא נקרא על שם עלי הכהן הגדול ששימש במקדש שילה. תל שילה, ובו המקדש, נמצא בקרבת היישוב.
אורי הייטנר