דברים בטקס סיום מחזור י"א, מדרשת השילוב, 29.6.23
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל." בפרשת השבוע, פרשת "בלק", נקרא את הדברים הנפלאים האלה של בלעם, שהיו לחלק ממחזור הדם היהודי, והם נקראים מדי בוקר בתפילת שחרית. לדאבוני, אם בלעם של היום יצפה בחברה הישראלית, ספק אם זה מה שהוא יראה לנגד עיניו. החברה הישראלית מצויה באחד המשברים הקשים בתולדותיה, אולי הקשה שבהם.
אנו נמצאים במצב של פילוג, של קרע הולך ומעמיק, של הקצנה, של הידרדרות לכאוס. מנהיגים מן הממשלה וממתנגדיה עסוקים בכל המרץ כדי להחמיר ולהעמיק את הקרע, בחוסר אחריות לאומי משווע. כוחות צנטריפוגליים גדולים דוחפים החוצה, להתרחקות ולהתרחבות הקרע, מתוך אובססיה בלתי מוסברת, כאילו אין מחר. ואין מבוגר אחראי שמצליח לעצור את הטירוף.
ונשאלת השאלה, מה יכולים לעשות אזרחים פטריוטיים כדי לתקן את המצב. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך," אמר הרב קוק. בן דורו, א.ד. גורדון, אמר דברים דומים כקריאה אקטיבית: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." אמונים על "סור מרע ועשה טוב," איננו בני חורין להיבטל ממלחמה ברע, אבל עיקר תפקידנו הוא להגביר את האור. כאן, במדרשת השילוב, אנו מגבירים את האור. כאן במדרשת השילוב, אנו קרן אור שמגלמת את היפוכה של מגמת הקרע והפירוד בחברה הישראלית. אנו מציגים יכולת לקיים הוויה אמיתית של אחדות, של יחד ושל אהבה, דתיים, מסורתיים וחילונים, שמאל וימין. הוויה של חיים משותפים. לא הוויה של הידברות לצורך הסכמות וגישור על פערים (דבר חשוב כשלעצמו), אלא הוויה של יצירה יהודית משותפת שאותה אנו עושים יחד. הוויה של לימוד והעמקה במקורותינו ושורשינו התרבותיים ומתוכם יצירה ומדרש שאנו יוצרים כדי לחדש את היהדות ולחצוב מתוכה את הבשורה לימינו, לחיינו.
מדרשת השילוב היא מקום של למידה והעמקה, אך אנו מאמינים שלא מדרש העיקר אלא המעשה וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לכן, אנו מחנכים לנטילת אחריות, לשירות משמעותי ביותר בצה"ל ולתרומה משמעותית לחברה. הלימוד וההעמקה נועדו להעניק לחניכינו את הכלים להיות תלמידי החכמים של הדור הבא; תלמידי חכמים שחצבו את תורתם יחד, יהודים מכל הזרמים וכל צורות החיים, כשאף צד אינו מתנשא על רעהו, כשאיש אינו נוטל בעלות על היהדות ומנסה להדיר מתוכה אחרים ואיש אינו מפנה עורף ליהדות בתירוץ שאחרים נטלו עליה בעלות. יחד אנו חוצבים בסלע; מעיינות האורות הגנוזים גלינו, ויהי אור. איננו היחידים. בכל רחבי הארץ יש גופים רבים וקבוצות רבות בסגנונות שונים, שיוצרים את האור ומגבירים אותו. אך אני מאמין שהבשורה של מדרשת השילוב לעם ישראל משמעותית יותר, ולכן אנו חותרים להרחיב את השפעתה על החברה הישראלית.
אנו נמצאים בעשור השני של מדרשת השילוב, אחרי שביססנו את המדרשה. כעת אנו רוצים לעלות קומה. הצבנו בפנינו מטרה לעשור השני – מהמקומי ללאומי. אחרי שהתבססנו כאן בגולן, אנו רוצים להתקדם ולפרוץ כדי להרחיב את השפעתנו. רק אתמול בלילה, הנהלת מדרשת השילוב החליטה על יציאה מיידית לתהליך אסטרטגי, שכותרתו: מהמקומי ללאומי, ומטרתו להיות בסיס לפרוגרמה חדשה של המדרשה, עם הפנים לחברה הישראלית. התפתחות משמעותית נוספת היא יצירת בית ובית מדרש של בוגרי מדרשת השילוב בירושלים. מאות בוגרים, בנות ובני זוגם וצעירים נוספים ששמע המדרשה הגיע לאוזניהם, פוקדים את בית המדרש הזה, והוא פעיל ותוסס ומבסס את מעמדו. באותה הישיבה אמש, החלטנו גם לצרף להנהלת המדרשה שניים מבוגריה, הפעילים בירושלים.
כל הטוב הזה קורה בראש ובראשונה בזכות הנוער הנפלא שבוחר לדחות בשנה או בשנתיים את הגיוס ובוחר באתגר הלא קל של מדרשת השילוב. בכל פעם שאני מגיע למדרשה, מהלך בשביליה ובעיקר יושב כאן, בבית המדרש, אני נרגש ומלא גאווה; גאווה בכם, החניכות והחניכים. בעיניי, אתם מייצגים את הטוב והיפה בחברה הישראלית, ולכן אני נושא עיניי אליכם, כמי שיובילו את החברה הישראלית למקום טוב יותר. אתם הצעיר האחראי שאנו כה זקוקים לו. אני מודה לכם על מה שאתם ואני מודה לכם, ההורים, שגידלתם בנות ובנים כאלה. למי שהולכים מכאן לצבא אני מאחל שירות משמעותי ומוצלח. צאו לשלום וחזרו בשלום. ולמי שנשארים לשנה נוספת, אני מאחל עוד שנה מוצלחת, של צלילה למעמקים ונסיקה לשחקים. כי כשאני רואה אתכם, אני מתמלא אופטימיות לעתידה של ישראל ומאמין שלא רחוק היום, שבו כל מי שיצפה בחברה הישראלית יאמר: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."

2. צרור הערות ‏2.7.23
* בחזרה לשולחן ההידברות – על הנשיא הרצוג לזמן אליו את נתניהו, לפיד וגנץ, וללחוץ עליהם ככל יכולתו לרדת מהעצים, להפסיק את החקיקה החד-צדדית ולחזור לשולחן ההידברות, עד שיגיעו להסכמה רחבה על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* מוכנים לשלם את המחיר – כפי שסיפרתי לא פעם, במאבק על הגולן לא חסמנו כבישים, כחלק מן האסטרטגיה שעל פיה ניהלנו את המאבק כולו על פי חוק. אבל האמת היא שהיו שלוש חריגות. פעמיים הפגנו וחסמנו לשעה קלה כביש מרכזי בגולן, כביש 91, בידיעה מראש של המשטרה – פעם בגשר בנות יעקב ופעם בנפח. ופעם אחת, בתום הפגנת אלפים בצומת גולני, בניגוד למדיניותנו ובניגוד להחלטות הוועד, קבוצת מפגינים בראשות סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין, חסמה את הכביש. המשטרה מיהרה לפנות את הכביש ועצרה את החוסמים ובהם סמי. לאחר זמן קצר העצורים שוחררו.
המחשבה להפגין ליד המשטרה בדרישה לשחרורם לא חלפה אפילו בראשינו. מה פתאום? מעבר לעובדה שזה היה מעשה ספונטני בניגוד להחלטותינו – ברגע שאנשים מחליטים להפר חוק, הם לוקחים בחשבון שייעצרו ומקבלים את המעצר באהבה. אני מתנגד למרי אזרחי, אי ציות וכו'. אבל על פי תורת האי-ציות, הפרת החוק נעשית תוך נכונות לשלם את המחיר. זה אחד העקרונות המרכזיים של מרי אזרחי. על פי הרעיון, האזרח אינו כופר בלגיטימיות של המשטר, ולכן כשהוא בוחר במודע לא לציית, הוא מבין שהמדינה מחויבת להעניש אותו והוא מוכן לשלם את המחיר.
המודל של התפיסה הזאת הוא סוקרטס, באתונה של המאה החמישית לפני הספירה, שסרב להיעתר להפצרות תלמידיו ולברוח מהכלא, והתעקש להישאר ולשתות את כוס התרעלה, ולממש את גזר דין המוות שהושת עליו.
גם לשיטתם של המצדדים במרי אזרחי – ברגע שהם בוחרים להפר חוק, עליהם לקבל את העובדה שהם עלולים להיעצר. ההפגנות מול תחנות המשטרה אחרי כל מעצר של מפגין שעבר על החוק, הן עזוּת מצח.

* נשק לא לגיטימי – סרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה ופגיעה קשה בביטחון ובחברה. כל סרבנות היא בלתי לגיטימית, אך גל הסרבנות (או האיום בסרבנות) בשל המהפכה המשטרית חמור מהגלים הקודמים. סרבנות השירות בלבנון, באינתיפאדה ובהתנתקות, היתה נקודתית. חיילים סירבו לבצע משימה המנוגדת למצפונם. הפעם מדובר בסרבנות למשימות שאותם סרבנים מזדהים אתם, כנשק פוליטי בנושא שאינו קשור למשימה. למה הדבר דומה? לקריאות (שלמרבה השמחה רק בודדים נענו להם) לסירוב לשרת ב"צבא הגירוש" בעקבות ההתנתקות. אני זוכר מאמר של מיכאל פועה שקרא לסרב במלחמת לבנון השנייה, כי זה "צבא הגירוש". סרבנות גורפת כזו חמורה יותר מהסרבנות הממוקדת, שגם היא חמורה, מזיקה ואינה לגיטימית.
שנית, כי מדובר כאן בסרבנות מאורגנת של יחידות, ודבר חמור כזה טרם היה כאן. וכיוון שמדובר ביחידות שיש להן צבע סוציולוגי, הנזק שלה לחברה הישראלית נורא. הסרבנות מזיקה לדמוקרטיה הישראלית אף יותר מהמהפכה המשטרית המזיקה.

* ההתנדבות מחייבת – אני מלא הערכה לאנשי המילואים, בוודאי היום, כשבניגוד לימיי כמילואימניק, המילואים אינם נורמה. להיפך רק 1% משרתים במילואים. בוודאי שאני מעריך מאוד את מי שעושים עשרות ימי מילואים בשנה, כמו הטייסים שמשרתים יום בשבוע. דווקא בשל הערכתי אליהם, גדולה אכזבתי מהסרבנות בקרב חלק (אני מקווה קטן) מן המילואימניקים.
הם מנפנפים בכך שהם מתנדבים, כאילו הדבר מכשיר סרבנות. אך אין זה נכון. מתנדב – כמוהו ככל חייל. הוא חלק מן הסד"כ והאחריות היא עליו. התנדבות אינה משחק. היא מחייבת. מי שמתנדב – סומכים עליו, ואסור לו לאכזב. אני נושא תפקידים רבים בהתנדבות, ואני מתייחס אליהם באותה רצינות בדיוק כמו לעבודה. זו עבודה. כאן זו עבודה בשכר, וכאן זו עבודה ללא שכר. זה ההבדל היחיד. אם כך באזרחות, קל וחומר בצה"ל. צה"ל בונה עליהם, ביטחון המדינה ניצב על כתפיהם, ואין להם פריבילגיה להודיע יום אחד, שהיום הם לא מתנדבים. זה לא יכול לעבוד כך. טענת ההתנדבות אינה מכשירה את שרץ הסרבנות.

* לא אופוזיציה למדינה – אני אופוזיציה לממשלה הרעה הזאת, אך בשום אופן איני אופוזיציה למדינה. לכן אני מוקיע את הסרבנות.

* מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ – קל מאוד להיות מנהיג המשלהב את הרוחות, בעיקר כאשר הן סוערות. המבחן של מנהיגות אמת, היא היכולת להיות המבוגר האחראי, וכשצריך – לעמוד מול הבייס הסוער, להרגיע אותו ולנתב אותו לפסים חיוביים. תפקידם של לפיד וגנץ כמנהיגי האופוזיציה להיאבק בממשלה ובמיוחד במהפכה המשטרית. אך תפקיד חשוב לא פחות, הוא לעמוד מול הבייס, להתייצב נגד אובדן הדרך במאבק וההיסחפות לכיוונים מסוכנים, המאיימים על הדמוקרטיה לא פחות מהמהפכה המשטרית. כפי שעל לפיד וגנץ לעמוד מול נתניהו ולוין, כך עליהם לעמוד מול אהוד ברק ויאיר גולן, שני ניהיליסטים שאיבדו את הבלמים והם מסיתים את הציבור הסוער להקצנה מטורפת, שסופה מי ישורנו.
על לפיד וגנץ לעמוד באומץ ולהוקיע את הסרבנות. קודם כל את הסרבנות, כי זו הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל. עליהם לגנות גם את הרדיפה האישית אחרי שרים וח"כים, סתימת פיותיהם ומצור אלים על בתיהם. עליהם לצאת באופן ברור וחד-משמעי נגד הדיבורים המופקרים על מרי אזרחי, על אי-ציות ואת ההסתה להפרת חוק. חבריו של גנץ, חילי טרופר ומתן כהנא עשו זאת, אבל יש הבדל בין אמירות כאלו של ח"כים, בכירים ככל שיהיו, לאמירה של העומד בראש. גנץ הוא כיום המועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה. המעמד הזה מחייב. הוא מחייב לאחריות. עליו לחשוב כאילו הוא היום ראש הממשלה והמדינה בוערת; כאילו מלוא האחריות היא על כתפיו. בהחלטתם הנמהרת להשהות את ההידברות בבית הנשיא, גילו לפיד וגנץ חוסר מנהיגות והיסחפות אחרי הקיצונים. בכך הם שיחקו לידי לוין ורוטמן שרק חיכו לרגע הזה והתנפלו עליו כמוצאי שלל רב. והנה, אנו שוב בתוך הסחרור המטורף של החקיקה החד-צדדית. על לפיד וגנץ לעשות הכול כדי לחזור לשולחן ההידברות, במקביל להפסקת החקיקה. במקביל, עליהם להנהיג דרך אחראית, ממלכתית, דמוקרטית וחוקית במאבק, במקום הדרך הרת האסון שאליו הוא מתדרדר.

* ליברמן מתעשת – לאחרונה, כאשר הצבעתי על מחנה הפילוג; המנהיגים שמדרדרים את החברה הישראלית לפילוג, הקצנה וקרע, הזכרתי לצידם של יריב לוין, אהוד ברק, יאיר גולן, רוטמן, גוטליב ומרב מיכאלי – את ליברמן, שהתנגד להידברות והתבטא בקיצוניות.
כנראה שהוא מתעשת ומתחיל להבין לאן ההקצנה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית. הוא יצא בחריפות נגד ברק וגולן המסיתים למרי אזרחי. בדבריו הוא אמר שאמנם בדרך כלל הוא אינו נוטה לקונספירציות, אבל הוא חושד שברק וגולן עובדים עבור נתניהו. טוב, כמובן שהקונספירציה הזאת מופרכת. אבל האמת היא שבדרך שבה הם הולכים הם משרתים אותו. בעצם, לא את נתניהו, שלהערכתי צריך את המהפכה הזאת כמו ספחת, והיה שמח לקבור אותה קבורת חמור (אילו היה מנהיג הוא היה מממש את רצונו) אלא את לוין, רוטמן וחבר מרעיהם.

* הטפילים על ההפגנה – האובססיבים של "אקיבוש" מתקשים למלא בהפגנות שלהם תא טלפון ציבורי (מה גם שכבר אין תאי טלפון ציבורי). בחצי השנה האחרונה היתה להם עדנה טפילית. הם מתעלקים על הפגנות הרבבות נגד המהפכה המשפטית, עומדים עם הכרזות והמגפונים שלהם וכך הם חשים שהפגינו נגד "אקיבוש" יחד עם הרבבות. ומה אכפת להם הנזק שהם גורמים להפגנה שעליה הם תופסים טרמפ? במוצ"ש נמאס למפגינים נגד המהפכה המשטרית מהתופעה. פעילי "אחים לנשק" זיהו את החבורה עם דגל אש"ף וכרזה גדולה נגד "אקיבוש", הסתערו עליה במהירות וחטפו מידיה את הכרזות ואת דגל השמדת ישראל.

* בעד פסקת התגברות – נתניהו הודיע שפסקת ההתגברות לא תעלה לחקיקה. אני דווקא תומך בפסקת ההתגברות. אני סבור שכאשר הכנסת מחוקקת ברוב קולות ובית המשפט פוסל את החוק, יש לאפשר לכנסת להתגבר על כך, בתמיכה של רוב גדול מחבריה. למשל 80 ח"כים. אפשר להתפשר על 75 ח"כים. כמובן שלא פסקת ההתגברות הרדיקלית, ברוב האוטומטי של הקואליציה. אך יש לעשות כן במסגרת חקיקת חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון. יש לקבוע באילו חוקים יכול בג"ץ להתערב ובאלו לא, בהרכב של כמה שופטים ובאיזה רוב מביניהם הוא יכול להתערב. את חוק יסוד חקיקה יש לחוקק בהסכמה רחבה.

* ההעדפה של יריב לוין – עוכר המשפטים יריב לוין: "הערוצים 12 ו-13 גרועים יותר ממדינות טוטליטאריות." כיוון שכך, הוא חותר להחליף את העיתונות החופשית, שהערוצים האלה הם התגלמותם, במדינה טוטליטרית.

* כמצופה מאדם נורמטיבי – איזה קשקוש אינפנטילי ומטומטם בהתלהמות השרים בן גביר, סמוטריץ' ודומיהם, על פיה דברי אלשייך מעידים על "תפירת תיקים" ו"הפיכה שלטונית". חקירות נתניהו היו ענייניות ומקצועיות. כשנשאל אלשייך על התארכות המשפט הוא אמר שהציפיה היתה שנתניהו יתפטר, כפי שדרש בצדק מאולמרט וכפי שהשכל הישר מחייב. אילו נהג כך, כמו כל אדם נורמטיבי, המשפט היה כבר מזמן מאחורינו.

* מתנה מחבר – מתנה מחבר היא ספר ליום הולדת.

* פקודה בלתי חוקית בעליל – אבטחת פוגרום היא פקודה בלתי חוקית בעליל, שחובה לסרב לה, ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית, והעובדה שקיבל פקודה, אינה משחררת אותו מאחריותו הפלילית.

* האוהל השלישי – כבר בשלבים מוקדמים של המו"מ בין ישראל לסוריה, בשנות ה-90, הסכימה ישראל לסגת מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי. הסורים לא היו מוכנים אפילו לדון על כך. הדרישה שלהם הייתה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967.
מה ההבדל בין הקווים? הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור קבעו שהגבול בין המדינות הוא הגבול הבינלאומי. אלא שבשנות החמישים, לנוכח חולשה ישראלית, הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל. ב-1951 הם כבשו את חמת גדר, אחרי שהרגו פטרול ישראלי עם 7 שוטרים (ליתר דיוק חיילים במדי שוטרים). באמצע שנות החמישים הם השתלטו ללא שימוש בכוח על רמת הבניאס ובהמשך – על החוף הצפון מזרחי של הכינרת, כך שלמעשה הם שלטו על כרבע מן הכינרת, אף שכולה הייתה בריבונות ישראל, על פי הגבול הבינלאומי. אולם ישראל השלימה והכילה את הכיבוש והוא היה לעובדה ול"סלע קיומם" של הסורים.
כזה עלול להיות עתיד המאחז שחיזבאללה הקים בתחילת מאי בשטח ישראל בהר דב. ברגע שכוח המחבלים זוהה, צריך היה לפתוח עליו באש ולסלק אותו. בכל יום שחולף, סילוקם הופך קשה יותר ויותר. וכך הם קונים אחיזה בקרקע בשטח ישראל. כעת הם מונים שני אוהלים. ומה יקרה אם מחר יוקם אוהל שלישי? ישראל תפעל פתאום? השיתוק שאחז בנו נורא ואיום.

* הקו הכחול – הנסיגה מלבנון בשנת 2000 מוגדרת חד-צדדית, אך זה לא מדויק. ישראל נסוגה בהסכם. אמנם לא בהסכם עם לבנון, אך בהסכם עם האו"ם. ועל פי ההסכם הזה, האו"ם קבע את תוואי הגבול וישראל קיבלה אותו ללא עוררין. זאת, למרות שלעיתים הסימון של האו"ם היה בעייתי מאוד מבחינתנו. לדוגמה, חלק מהשטחים החקלאיים של משגב עם היו מצפון לגבול שהם קבעו וישראל השלימה עם זאת. הגבול שנקבע נקרא "הקו הכחול". אחרי הנסיגה, חיזבאללה חיפשו אמתלה חדשה כדי להצדיק את התוקפנות שלהם נגד ישראל. ולכן הם המציאו את סיפור "חוות שבעא", כלומר טענו שהר דב שייך ללבנון והמשיכו בתוקפנות. ישראל מצדה לא נוהגת בהר דב כריבון. האזור כולו הוא שטח צבאי, כמו שהיה בלבנון. רק בשנה האחרונה הוא נפתחו מדי פעם לטיולים מאורגנים. והנה, חיזבאללה הקים מאחז בהר דב, שהנו שטח ריבוני של ישראל, על פי חוק הגולן (1981), וישראל, בחולשתה, "הכילה". איזו מדינה מאפשרת להתנקש כך בריבונותה?

* ממשלה אחרת – אין לי צל של ספק, ש"ממשלת האחים המוסלמים" לא היתה מכילה את הפלישה של חיזבאללה לשטח ישראל בהר דב.

* שדולת בקעת הירדן – לאחר הסכם השלום עם מצרים, שכלל עקירת יישובים ונסיגה מלאה, הבינו תושבי הגולן שנפל דבר בישראל. שעקרון היסוד הציוני, שבמקום בו תעבור המחרשה העברית – שם יהיה גבולנו, לא עמד לחלוצי סיני, ועובדה זו מהווה איום על ההתיישבות בגולן. מן התובנה הזאת עלה על סדר היום הרעיון של סיפוח הגולן לריבונות ישראל. לצד הציונות המעשית – ההתיישבות, יש הכרח בציונות המדינית – ריבונות. ועד יישובי הגולן יצא למאבק ציבורי למען חוק הגולן. כחלק מן המאבק, הקים הוועד שדולה בכנסת, "לובי" בלשון התקופה – שדולת הגולן. בראשה עמד ח"כ מן המערך, חבר קיבוץ נחל עוז אברהם כץ-עוז (כצל'ה), איש התיישבות ולימים שר החקלאות. השדולה כללה ח"כים מימין ומשמאל. לצד המאבק הציבורי שניהל הוועד, ניהלה השדולה מאבק פרלמנטרי. שנתיים וחצי של מאבק הסתיימו בהצלחה. הכנסת החילה ב-14 בדצמבר 1981 את ריבונות ישראל על הגולן. ספק אם יש עוד שדולה בתולדות הכנסת שיכולה להציג הצלחה כזו.
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 חידשנו את פעילות השדולה. בראשה עמד יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל. לאחר בחירות 1992, שבהן הלל כבר לא השתתף, העמדנו בראש השדולה את קהלני. שניהם, הלל וקהלני, היו חברי מפלגת העבודה. השדולה כללה גם הפעם נציגים משני חלקי הכנסת.
לאחרונה הקימו עוזי דיין וכצל'ה, בן ה-89, את המועצה הלאומית למען בקעת הירדן, הפועלת להכפלת ההתיישבות בבקעה ולהחלת הריבונות על בקעת הירדן. המועצה, שיש לי הכבוד להימנות עם חבריה, כוללת אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית. כצל'ה, למוד הניסיון יזם את הקמת שדולת בקעת הירדן בכנסת, שפועלת לקידום המהלך החשוב הזה. אגב, כבר ב-1978 הציע כצל'ה, לראשונה, את החלת הריבונות על הבקעה.
השדולה קמה השבוע. עומדים בראשה ח"כ דן אילוז מהליכוד וח"כ יוסי טייב מש"ס. חברים בה ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה. בכנס היסוד חתמו על אמנה הקוראת לריבונות על הבקעה. לצערי, הכותרת שניתנה למהלך היא "ריבונות על הבקעה תחילה". לפחות ח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה, החברה בשדולה, ואולי גם אחרים, השותפים לקריאה לריבונות על הבקעה, נמנעה מלחתום בשל המילה המיותרת "תחילה". היופי בשדולת הבקעה, הוא היכולת לאחד ח"כים מימין ומשמאל על מהלך מדיני והתיישבותי הנוגע לבקעת הירדן. יש בהם הרואים בצעד זה שלב ראשון לסיפוח ארץ ישראל השלמה. אחרים רואים בצעד הזה מהלך שנועד לקדם פשרה טריטוריאלית ולמנוע נסיגה מלאה, תוך הפרדה בין בקעת הירדן ויו"ש. יש מי שכמוני, תומכים בפשרה טריטוריאלית, אך רוצים גם בריבונות על גושי היישובים בהמשך. המילה "תחילה" מדירה חלק מן התומכים ולכן היא איוולת. נאחל למועצה הציבורית ולשדולה הצלחה, כמו הצלחת המאבק לריבונות על הגולן, לפני למעלה מארבעה עשורים.

* התנ"ך שלכם ושלכן – "אצלכם בתנ"ך," הפטירה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי הגאונה, לעבר הח"כים הדתיים. כנראה שהיא לא היתה לגמרי מפוקסת, ולא הקפידה לומר אצלכם ואצלכן בתנ"ך. אבל דבריה הם לא פחות מנעיצת סכין בגבה של תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה הציונית ראתה בתנ"ך את אבן היסוד שלה. היא מעולם לא העלתה על דעתה להתייחס לתנ"ך כשייך לדתיים. ההיפך הוא הנכון, תנועת העבודה עמדה על כך שהתנ"ך עומד במרכז עולמה ולא נתנה לאף גורם אחר ביהדות לנכס אותו לעצמו.
מי היה מאמין שכך תתבטא יו"ר מפלגת העבודה, מפלגתם של בן גוריון, ברל כצנלסון ומשה שרת. מפלגה ששרי החינוך והתרבות שלה היו אישים כזלמן שז"ר, בן ציון דינור, זלמן ארן, אבא אבן, יגאל אלון, אהרון ידלין ויצחק נבון, שכל אחד מהם אהב את התנ"ך, ידע תנ"ך והעמידו בלב החינוך.
הפסוק הראשון במגילת העצמאות, הזכיר בגאווה שבארץ ישראל הנחיל העם היהודי לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי ובהמשך המגילה נאמר שמדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. דוד בן גוריון העניק לבנו את השם עמוס, מתוך הערצה לנביא הצדק החברתי, הנביא עמוס. בעדותו בפני ועדת פיל הוא אמר שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל. "מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו, והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים – יהודיים ולא יהודיים," אמר בן גוריון בהרצאה ב-1964, שכותרתה "התנ"ך והעם היהודי" (מופיעה בספרו של ב"ג "עיונים בתנ"ך"). באותה הרצאה הוא אמר: "סוד הפלא... הוא ביצרה בת-האלמוות של עמנו בימי-קדם – ספר התנ"ך, המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו זה אלפיים וחמש מאות שנים... התנ"ך הנחיל לעם ישראל הכרת מוצאו, עברו הגדול, מאבקיו המדיניים-הצבאים והתרבותיים-הרוחניים עם שכניו, ייחודו המוסרי והרליגיוזי וייעודו ההיסטורי בעתיד. מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת ציון, לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמיים... כל ילד יהודי קרא ולמד בילדותו ספר דברים, שבו נאמר: 'ושב ה' אלוהיך את שבותך, וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתהּ והיטיבך והרבך מאבותיך'... על קיבוץ גלויות הוא קרא ולמד מספר ישעיהו... אותה הבשורה מצא גם בנבואות ירמיהו... בתנ"ך למד עמנו גם תהליך הגאולה ובנין הארץ" וכן הלאה וכן הלאה.
סגן מפקד הפלמ"ח ולימים מפקד הפלמ"ח יגאל אלון כינס את לוחמיו ב-1945 במעיין חרוד, דיבר אתם על גדעון ומלחמתו במדיינים ומתח קו ישר בינו לבין לוחמי הפלמ"ח. כעבור 26 שנים, בנאומו כשר החינוך והתרבות וסגן ראש הממשלה בטקס חלוקת פרסי ישראל הוא אמר: "אלמלא דבקותו המופלאה של העם במורשתו ובעברו ההיסטורי, לא היה עומד במסות ולא היה אוצר כוח לשוב אל ארץ אבותיו ועתידו; אלמלא הצליח העם להבטיח את איי עצמאותו הרוחנית-תרבותית בים הנכר שהקיפו, גם לא היה עולה בידו לצאת למסע הישגיו המרשימים, שסיכומם המצטבר הוא מדינת ישראל."
ועכשיו מנהיגת המפלגה שמתיימרת לשאת את שמה של תנועת העבודה, אומרת דברי הבל כאלה, "אצלכם בתנ"ך..." איזו בושה. איזו בושה.

[אהוד: מה אתה מתווכח עם קריקטורה ומשחית עליה מילים רציניות!? מרב מיכאלי היא בדיחה ומפלגת העבודה היא כבר ז"ל!]

* מעפיל במדרון – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה נפגש עם מוקי צור, עם צאת ספר המסות החדש שלו, "מן המדרון". על פי המתכונת הקבועה בפורום, מוקי הרצה על ספרו, לאחר מכן היו שתי מגיבות, לאחר מכן דיון בפורום וסיכום של שתי המגיבות ומוקי. מוקי היה נפלא, כתמיד, וגם אחת המגיבות, ד"ר נורית פיינשטיין היתה מעניינת, ודווקא הדיון היה בעיניי השיא. חלק מן הספר מוקדש למסות על מכתבים, מושג שכמעט נעלם מן העולם. בדיון שיתפו המשתתפים גם סיפורים אישיים על מכתבים וגם ממחקריהם.
מבחינתי, החוויה העיקרית הייתה לפני ואחרי המפגש. כמו פעמים רבות לאורך השנים, הייתי הנהג של מוקי, והסעתי אותו מעין גב לאפעל וחזרה. זמן האיכות הזה הוא תמיד חוויה אינטלקטואלית, תרבותית ורוחנית בעבורי.
"מן המדרון" נקרא הספר, כי מוקי טוען שהוא כבר במדרון של סוף חייו. אך מוקי בן ה-85 הוא במלוא אונו – ממשיך ללמד בארבעה מקומות, מרצה אין ספור הרצאות, כותב, מעורב ציבורית. היומן שלו עמוס כמו של בן שלושים פעיל במיוחד. אמרתי למוקי וגם בפני הפורום, שהוא מעפיל במדרון. בפתח המפגש הוצג בפני הפורום ספרי החדש "אל נאבד רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".

* בעד קלנר – בבחירות לראשות עיריית נהריה בסדרה המצוינת "השוטרים", אני תומך בקלנר. וגם בבחירות האמתיות לראשות המועצה האזורית גולן אני תומך בקלנר.

* ביד הלשון: שדי תרומות – שדי תרומות הוא מושב עובדים דתי, השייך לתנועת הפועל המזרחי, בעמק בית שאן, המשתייך למועצה האזורית עמק המעיינות. הוא חלק מיישובי ביכורה: רחוב, שדי תרומות ורוויה. המושב עלה ב-1951 לנקודתו הזמנית, במקום בו יושב המושב רחוב, וכעבור שנה עלה לקרקע בנקודת הקבע. ייסדו אותו חלוצים מעיראק ומכורדיסטן. המושב נמצא למרגלות הגלבוע, ושמו לקוח מקינת דוד על שאול ויהונתן שנפלו על הגלבוע. דוד קילל את הגלבוע: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן." ההתיישבות הציונית על הגלבוע ולמרגלותיו, ראתה עצמה כמי גוברת על הקללה ומחזירה את הברכה לגלבוע. שדה תרומות הוא מקום פורה. דוד קילל את הגלבוע שלא יירד עליו טל ולא מטר ולא יהיו עליו שדי תרומות. והנה, הציונות מקימה למרגלותיו שדי תרומות, יישובים רבים וחקלאות פורחת. ובין השאר, יישוב הנושא בגאווה את השם שדי תרומות.
אורי הייטנר