"מחרוזת ענבר" מאת אלי עמיר
עם עובד 2023, 223 עמ'
הספר שלפנינו הוא כרוניקה – סקירת אירועים בחייו של אלי עמיר מילדותו ונעוריו בבגדאד ועד מפעליו המרשימים בעבודתו הציבורית וביצירתו הספרותית, אבל כיוון שאת הכרוניקה הזאת כתב סופר מהליגה הראשונה של הספרות העכשווית, הרי שהדמויות המופיעות בכרוניקה הזאת, והסיטואציות בהן הן פועלות, מתוארות כך שהן ממש חיות לנגד עיני הקורא, לדוגמה: אריק שרון המכרסם בייגלה כשהוא מתלבט איך להשיב להשגותיו של אלי עמיר, לוי אשכול המנמנם במפגש עם מכובדי נצרת, אבל מפגין ערות מעוררת התפעלות, נגיב מחפוז, הסופר המצרי זוכה פרס נובל, שנהג לשבת יום יום בבית קפה בשוק, כשהוא כבד ראיה וכבד שמיעה, במפגש עם הסופר שלנו שהסופרים המצרים משווים אותו אליו – אלו דוגמאות אחדות מתוך רבות. וירטואוזיות התיאור מצויה גם בספריו הקודמים של אלי עמיר, למשל בספר "מה שנשאר" (2011), מתוארים המאושפזים בבית חולים, ותיאורים אלה בעיניי הם ממש פנינה ספרותית.
בתחילה תמהתי על כך שהמחבר קופץ מתיאור החיים בבגדאד, העלייה ארצה וההסתגלות לחיי קיבוץ – ישירות לתיאור הטיסה שלו עם שמעון פרס לקאהיר לפגישה היסטורית עם הנשיא חוסני מובאראכ (עמ' 86-89). אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הגעתי למסקנה כי החלל הזה שנוצר בספר שלפנינו, בין ימי הילדות והנערות לימי הבגרות והפעילות הציבורית, נבע מכך שהסופר חשש כנראה לייגע את הקורא האוהב את ספריו בסיפורי חיים דומים לאלה הכתובים בפרוטרוט בספר "נער האופניים" (2019), שם מתוארים מאבקיו של הצעיר נורי בקשיי הפרנסה ובמבוכי אהבת הנעורים, ושם גם ברור שהגיבור נורי הוא לא אחר מאשר אלי עמיר בשם שבו נולד: פואד אליאס נאסח בן סלים חלאסצ'י.
החלק הראשון של הספר, המתאר כאמור את חייו של המחבר בילדותו ובנעוריו בבגדאד, משאיר רושם ראשוני של מעין גן עדן אבוד: הילד מעריץ זמרים מפורסמים, כמו מוחמד עבד אל מוטלב וסלימה מורד, ואביו מגשים את חלומו ומביא אותו למופעים שלהם. הוא מתלווה לאבא לבית קפה, לשיט על החידקל בלוויית הזמר הנערץ, ולמסעדת הדגים שהוקמה באי על הנהר הזה. אבל למה אימו אינה מתלווה לאירועים אלה? על כך הסופר אינו כותב, אבל מסתבר שהנשים היו סגורות בבתיהן, וכשיצאו אל מחוץ לבית, היו עטופות מכף רגל ועד ראש, כך שרק חרך קטן לעיניים נותר פתוח. מסתבר שגם בארץ רק גברים יוצאי עיראק רשאים לבלות בבית קפה (הקפה של "הרומנייה" בספר "נער האופניים").
הסופר מתאר את ההשכלה הרחבה שילדים מקבלים בבית הספר בבגדאד, ואחד הנציגים לתרבות הזאת הוא מנהל בית הספר שתרגם את התנ"ך לערבית, וגם את ברנר ומנדלי מוכר ספרים. אבל הרי ידוע שהנוסטלגיה אינה מתיישבת עם העובדות, ולזכותו של אלי עמיר צריך לומר שהציג גם את הפנים הרעות של הגלות בה נולד: בעיר חילה השיעית אסור ליהודי לנגוע במוסלמי פן יטמא אותו, גם בתפוז אסור לגעת, ואם נגע, צריך לקנות את כל השק כדי שחס וחלילה המוסלמי לא יינגע בטומאה. יש בספר תיאורים של נערים מוסלמים שמתנכלים סתם לנערים יהודים, ואלה חוזרים הביתה זבי דם. אלי עצמו חזר ממסעדת דגים עם מגש, ונער מוסלמי דרש ממנו כסף, וכשלא נתן, הוא קיבל מננו סטירה. לעומת האב הנפלא של פואד-אלי, המעניק לו רגעי אושר. מסופר בספר על גברים המכים את ילדיהם ואת נשיהם. על אביו לא כתב המחבר שספג ממנו מכות, אבל אימו, בשעת כעס, זרקה עלי סכין שפצעה אותו והשאירה לו צלקת, כמסופר בספר "נער האופניים".
הספר מזכיר את הפרהוד המזעזע משנת 1941, ואת ההתנכלויות ליהודים עם הקמת מדינת ישראל, שגרמו לכך שכל יהדות עיראק עלתה באחת לארץ, כשבראשם מנהיגי העלייה, הבנים היקרים לעם ישראל: שלמה הלל, מרדכי בן פורת, סמי מוריה ומרדכי ביבי.
המחבר מתאר בצורה משכנעת את השבר הגדול של דור האבות עם עלייתו ארצה: אביו שהיה עבורו "מלך" בעיראק, הופך להיות בארץ שבר כלי; מנהל בית הספר, דמות של אינטלקטואל נערץ, שהוזכר לעיל, קומתו שחה בארץ (המשרד שהוקצה לו נמצא במרתף של בית ההסתדרות). אבל אלי עמיר די הגון כדי לתאר שמשבר כזה עובר גם על יוצאי אירופה: הוא פוגש מטאטא רחובות שעלה מברית המועצות, שם היה מהנדס, וכאן הוא חסר תקווה, ואינו מאמין שמישהו יכול להרים אותו מאשפתות (עמ' 136-135). מסתבר גם כן שלא מוכרחים להיות "מזרחי" כדי להיות מקופח, עמוס קינן מתאר בפניו איך הופלו כל ותיקי אצ"ל ולח"י, והוא בתוכם, ואפרים קישון, גאון ההומור, בעל שם עולמי, לא זכה עד כמעט סוף ימיו להתקבלות במילייה הספרותי הישראלי.
בחלק העיקרי של הספר מתוארת הקריירה הציבורית והספרותית המטאורית של אלי עמיר: הוא מלווה, כאמור, את שמעון פרס למפגש עם חוסני מובאראכ, מוזמן על ידי המרכז האקדמי הישראלי, שהקים פרופ' שמעון שמיר, לסדרת הרצאות בקאהיר, בשליחותו בניו-יורק הוא מלווה שם את ביקורו של השר דויד לוי . הוא עוזר של לובה אליאב ושל שמעון פרס, נפגש עם שועי עולם, ביניהם הנסיך חסן מירדן. נשלח יחד עם משה שמיר וארז ביטון למפגש עם אמנים וסופרים פלסטיניים באוסלו. הספרים שלו מתורגמים לערבית במצרים ובעיראק. התרגום של "מפריח היונים" לאנגלית מכבד אותו בנוכחות ביריד הספרים בפרנקפורט. "תרנגול כפרות" הופק עבור הטלוויזיה, ו"מפריח היונים" הופק כסרט קולנוע.
אף סופר לפניו לא זכה לכזה חיבוק לגבי הספר הראשון ("תרנגול כפרות", 1983) מצד פוליטיקאים ומצד הברנז'ה הספרותית: פרס, שרון, לובה אליאב, יעקב חזן ורבים אחרים קראו את ספריו ושיבחו אותם, יעקב חזן הכתיר את "תרנגול כפרות" כספר אמת, ומתגאה שסופר במעלתו החל את דרכו בקיבוצו. עמוס עוז כותב לו מכתב הערכה ושבח, ומזמין אותו אליו לקיבוץ חולדה (עמ' 186-183), לובה אליאב, עוזי נרקיס, אריה דולצ'ין, יצחק ולאה רבין מחבקים אותו בחום. גם תוכנית רדיו הוקצתה לו, בה הוא הועד להתעמת פוליטית עם גאולה כהן.
כאמור, ההצלחה שלו בתחום הציבורי והספרותי היא ממש ללא תקדים, ורק בתחום אחד, כנראה, נכשל – להיכלל ברשימת המרכז של מפלגת מפא"י, וזאת משום שמשה ברעם גרע אותו מרשימת המתמודדים, למרות המלצה חמה של לובה אליאב. אלי עמיר מתאר איך התפרץ למשרדו של משה ברעם ונאם נאום שמתאים יותר כי ינאם אותו "מקופח מקצועי", ולא מי שזכה לכל כך הרבה פרגון מצד הממסד – הוא טען שהממסד האשכנזי מאפשר לספרדים ולמזרחים להיות מקסימום שר הדואר או שר המשטרה, הממסד הזה מתנשא על יוצאי עיראק, ששפעה אינטלקטואלים ואנשים מרכזיים במדע ובכלכלה. אבל לא לעולם חוסן, מנחם בגין אורב למפא"י, יהפוך את הקערה על פיה, והמזרחים ישלטו בארץ, כי זמנם של האשכנזים חלף (עמ' 159-158).
אשכנזי נוסף שזוכה לאותה מנה של איחולים, בדבר סיום שלטון האליטות האשכנזיות, הוא דן שילון אשר לעג לשר דויד לוי שיצא לשליחות פוליטית בארצות הברית מבלי יכולת להתבטא באנגלית (נדמה לי שגם השר בצלאל סמוטריץ' זכה לאותה מנת לעג על אותה סיבה). אלי עמיר מתלונן גם על כך שההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם והתרבות שיצרו, שהוא עצמו כל כך אוהב, אינם נלמדים בבית הספר (עמ' 146).
אלי עמיר, הספוג בתרבות המערב (כפי שפירט בשער השמיני בספר – "תרבות") מצהיר גם על אהבתו הגדולה לתרבות הערבית, והוא מפרט את שמות הסופרים והזמרים הנערצים עליו, אבל הוא די הגון כדי לתאר את הפנים המבהילות של התרבות הזאת: השנאה הנוראה ליהודים ולישראל באינטליגנציה המצרית (סופרים המתרגמים את ספריו מנודים במצרים) ובעמך שבשוק (מקללים ישראלים שמעיזים לשבת בבית קפה בשוק של קאהיר), את השנאה של הפלסטינאים כלפינו, עמם נפגש באיטליה ובאוסלו. הוא די הגון כדי לתאר מעשי זוועה המקובלים בתרבות הערבית כמו מבחן האש על לשונה של נערה שנחשדת בחילול תומתה (עמ' 114-113).
למרות שההתקוממות העדתית איננה במרכזו של הספר שלפנינו, ואדרבה, אלי עמיר סותר את טענותיה של ליליאן ויין מההתאגדות הספרדית בארצות הברית, שלפי דבריה ישראל היא מדינה אשכנזית שמפלה את יהודי המזרח – ובכן, העובדה שעובד ציבור רם דרג כמוהו, וסופר שזכה לחיבוק אדיר מכל כיוון אפשרי, מוצא לנכון להתלונן על קיפוח, דורשת התייחסות: אילו סופרים במעלתם של אלי עמיר, סמי מיכאל, רוני סומק – היו מתחילים לפרסם את יצירותיהם בעברית בסוף המאה ה-19, ועולים לארץ בתחילת המאה העשרים כמו אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, שטיינברג, שטיינמן, למדן, שמעונוביץ' ורבים אחרים – אין סיכוי שהאשכנזים היו מדכאים את תרבותם. עובדה שארז ביטון, רוני סומק, סמי מיכאל פרסמו את ספריהם הראשונים בשנות השבעים של המאה העשרים, ומיד זכו להכרה, ואף לשיבוץ בתוכנית הלימודים. "תרנגול כפרות" של אלי עמיר התפרסם רק ב-1983, ועל החיבוק שהוא זכה בו מהמילייה הספרותי ומראשי המדינה כבר כתבתי לעיל, ואוסיף מקצת הכיבודים שזכה בהם, כדלקמן: יקיר ירושלים, אזרח כבוד של העיר תל-אביב, דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן, מאוניברסיטת תל-אביב, מאוניברסיטת בן-גוריון, מאוניברסיטת בר-אילן. עמיר כובד בהדלקת משואה ביום העצמאות, והיה אפילו מועמד לכס נשיא המדינה.
עם אפס הכנה של יוצאי עיראק לגבי מה שמחכה להם בארץ, הם הרי בהחלט הגיעו להישגים אדירים בתחום התרבות, הכלכלה, האקדמיה והפוליטיקה. אבל באמת, איך עולים לארץ בלי ידיעה הכרחית מה קורה בה, כשרק שנתיים קודם היתה כאן מלחמה אכזרית על עצם הקיום, כשאחר כך היה בארץ משבר כלכלי עמוק כשאוכלוסייה בת שש מאות אלף תושבים יהודים היו אמורים לקלוט תוך שנים בודדות – מיליון עולים? היחיד מתוך משפחתו המורחבת של אלי עמיר שעלה ארצה היה הדוד מאיר, שידע מראש לקראת מה הוא עולה, אבל באמת כל השאר לא עלה על דעתם העובדה הפשוטה כל כך שלולא המרד בדת ובמסורת, היישוב בארץ, ואחר כך המדינה, לא היו באים לעולם. הדת הרי דרשה להיכנע לגויים, ולא לעלות בחומה (כלומר, לא לנסות לכבוש את ארץ ישראל), ולחכות עוד אלפי שנים למשיח. והנה, הנערים העולים מעיראק, שנקלטו במשמר העמק, לא היו מסוגלים להבין את הכפירה בדת של החלוצים, עד כדי כך שאלה אוכלים חמץ בפסח, ובמקום "הגדה", הם קוראים מסכת שחיברו חברי הקיבוץ.
גם אני עליתי ארצה שנה אחרי אלי עמיר, ובאונייה שאלתי את אחי בֶּני אם יהיה לנו טוב בארץ ישראל, והוא ענה: איך יהיה טוב? באונייה הזאת יש אלפיים עולים, כמעט אף אחד מהם אינו יודע את השפה, כמעט לאף אחד אין מקצוע שניתן להתפרנס ממנו בארץ, לאף אחד אין דולר בכיס וגם לא תכשיט, כי הכול נשדד מאיתנו במכס, והרי מדובר באונייה אחת מתוך רבות – מאות אלפים כמונו יגיעו לארץ ישראל איך נתפרנס? איך תהיה לנו קורת גג?
אילו אחי היה מתגנב למטוס שהביא את עולים מעיראק לארץ, והיה מספר להם מה שסיפר לי, ייתכן שהיו מפוכחים קצת יותר בכניסתם לארץ. ללא ספק יוצאי ארצות האסלאם סבלו מקשיי קליטה הרבה יותר גדולים מיוצאי אירופה, הוסף לכך את העובדה שהעולים ממזרח אירופה דיברו יידיש, שפה שלמרות מלחמת השפות בארץ, היתה שגורה בפיהם של החלוצים, ואילו עולי ארצות האסלאם דיברו ערבית, שהיא שפתם של האויבים המרים (אלי עמיר מתאר את שנאתם כלפינו למרות הסכמי השלום) – בוודאי שגם זה לא היטיב עם אחינו מארצות האסלאם.
אילו הוקם בעיראק תיאטרון בערבית-יהודית ב-1876 כמו תיאטרון היידיש של אברהם גולדפאדן, או תיאטרון עברי כמו "הבימה" ב-1917, או "אהל" ב-1925, או "הקאמרי" ב-1944 – לא היה צריך שחקן מוכשר מעולי עיראק להתחנן שייתנו לו תפקיד באחת ההצגות של התיאטראות הקיימים. אילו מנהיגים מוכשרים כמו שלמה הלל ומרדכי בן פורת היו עולים ארצה בתחילת המאה העשרים כמו דויד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין, אב"א אחימאיר, יעקב חזן, מאיר יערי – אין ספק שלא היו מסתפקים רק במשרת שר הדואר ושר המשטרה.
אלי עמיר גם לא צודק בטענה שהקיבוץ הפנה גב לעולים במעברות, הוא מזכיר כדוגמה את מעברת מנסי שליד משמר העמק. אבל הרי הוא עצמו מודה שאנשי המעברה לא רצו כלל מגע עם "הכופרים" (עמ' 84-83). הקיבוצים נחשון והראל החליטו לארח קבוצת "די" מתושבי מוסררה לשיחת פיוס. לקיבוץ הגיעו 40 צעירים במקום 20 המוזמנים. הקיבוץ אירח את כולם בצריפים פנויים. בתוך זמן קצר החלו "האורחים" להתפרע, נטלו אופניים וטוסטוסים מהמרפסות של דירות חברי הקיבוץ, וגם מבתי הילדים, גנבו רכב וערכו חאראקות בכל הקיבוץ, השתוללות שנמשכה עד 4 לפנות בוקר, התפרצו לדירות, השחיתו כיסאות נוח בבריכת השחייה, השחיתו את המזון שהוכן במטבח לשבת, כשהם טוענים שהכול בקיבוץ שייך להם, והשלטון מסר את זה לקיבוצים. קבוצה אחרת מאנשי מוסררה שהתארחו בקיבוץ הראל סירבו לעזוב את המשק למשך שבוע בדרישה שימסרו לחזקתם שלושה בתים (פירוט ב"עסקני הקיפוח", 2000, עמ' 76).
בשנות השמונים של המאה שעברה ההסתה האנטי-אשכנזית היתה מבהילה ממש: על בתי הכנסת ועל קירות "הבימה" והאנדרטאות היה מרוח: "אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!" צעיר בשם שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור ("ידיעות אחרונות", מוסף לשבת, 21.8.81, עמ' 3-2) והכריז שהוא עומד לירות באשכנזים ברחובות.
היחיד מבין אנשי הרוח מארצות האסלאם שגינה בתוקף את הקריאה הזאת לרצח אחים היה אלי עמיר במאמר תגובה שפרסם בידיעות אחרונות, ומוזכר בספרנו (עמ' 160). הוא הצהיר שיעמיד את חזהו אל מול כדורי היורה כדי להגן על אחיו. הוא היה היחיד, כפי שמוזכר גם בספר שלפנינו. אני ממש התחננתי בפני א"ב יהושע וסמי מיכאל שיגנו את גל השנאה העכור הזה, ושניהם נפנפו אותי (דברים אלה תיעדתי בספרי "שיחות עם סופרים", 2007), גם שאר אנשי הרוח יוצאי ארצות האסלאם לא מצאו לנכון להתקומם נגד.
הכרוניקה שבספר זה כתובה בכישרון כצפוי מיוצר כמו אלי עמיר, והמסר הכללי שלו בוודאי נוגע ללב, אבל קשה היה לי לעכל את תלונות הקיפוח ממנו, סופר שזכה לחיבוק ענק מהממסד ומהמילייה הספרותי.
משה גרנות

אהוד: כאשר התבררה הטעות, כלומר שאינני "עיראקי" – הוצא ספרי "המחצבה" [1963] מתוכנית הקריאה של בתי הספר התיכוניים בארץ, וגם בסדרת הטלוויזיה "לשון המראות" בעריכת גרשון שקד, ספרי "המחצבה" לא נכלל אפילו ברמז – בגלל מוצאי ה"אשכנזי", וזאת למרות שכבר הופק כסרט קולנוע. לכן גם אני יכול לטעון בהפוך על הפוך על קיפוח!