* תמרור אזהרה – פיגוע הדריסה נגד המפגינים בקפלן הוא תמרור אזהרה – המציין לאן מידרדרת החברה הישראלית. חייבים לעצור את הטירוף הזה.
יש לעצור את המהפכה המשטרית ולחדש מיד את ההידברות, אבל הפעם לא כדי "לנצח" את היריב, אלא כדי להגיע להסכמות. זה אפשרי. כל מה שנדרש הוא שנתניהו, גנץ ולפיד יגלו מנהיגות ויפסיקו לפחד מיריב לוין ומאהוד ברק ומהבייסים הקיצוניים.

* חזון בן גביר – פיגוע הדריסה בת"א הוא מימוש חזונו של החוליגן ראש הכנופייה, לשבור את הראשים והעצמות של מתנגדי המשטר. אלא שהחוליגן רוצה שהמשטרה תעשה את זה (ובינתיים אנשיו יוצאים לבצע פוגרומים).

* לשבור את העצמות – כשהרמטכ"ל דדו אמר במלחמת יום הכיפורים שנשבור להם את העצמות, הוא דיבר על הצבאות של סוריה ומצרים שפלשו לישראל.
כששר הביטחון רבין אמר לשבור להם את העצמות, הוא דיבר על הפורעים הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה.
כשהשר ל"ביטחון" לאומני מורה לשבור להם את העצמות, הוא מדבר על מתנגדי המשטר.

* פחות יהודית – כל יום שבו הפרחח הוא השר ל"ביטחון" לאומני, ישראל היא פחות מדינה, פחות יהודית ופחות דמוקרטית. בעיקר פחות יהודית.

* שיא האקטיביזם – ההחלטות האקטיביסטיות ביותר בתולדות בג"ץ, היו האישור לכהניסטים ולבל"ד להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד מפורש. מילא בל"ד, כשנכנסה לכנסת היתה בשולי האופוזיציה. את הכהניסטים ועוזריהם ההחלטה המופקרת של בג"ץ הביאה לשלטון.

* קיצור תולדות הסלאמי – ביטוי שגור בשיח המחאה נגד המהפכה המשטרית, הוא "שיטת הסלאמי". הטענה היא שהממשלה התנפלה עלינו עם המהפכה במלואה, ומשכשלה בניסיונה – החליטה להעביר אותה טיפין טיפין, צעד אחר צעד.
אבל האמת היא שגם המהפכה כפי שהוצגה בידי יריב לוין ב-4 בינואר היתה פרוסת סלמי. אמנם מדובר היה בשינוי רדיקלי של דמות הדמוקרטיה הישראלית. דובר בה על השתלטות הממשלה על מינוי השופטים, ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית על החקיקה באמצעות פסקת התגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, ביטול למעשה של הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה באמצעות ביטול עילת הסבירות וביטול העצמאות המקצועית של היועמ"שים באמצעות הפיכתם למשרות אמון של השרים. אך ככל שהמהפכה הזאת רדיקלית וקיצונית, כדאי לזכור שיריב לוין הציג אותה כפעימה הראשונה מתוך ארבע. מה עוד תוכנן לפעימות הבאות? על כך הוטל איפול.
כנראה מדובר בדברים שלא נאמרו כדי שלא יישמעו כי כל שומען – תצילנה שתי אוזניו; דברים שמוטב לשמור אותם סמויים מן העין עד לשלב, שבו הרשות השופטת כבר לא תהיה עצמאית ולא תוכל לבקר את הכנסת והממשלה, ואז אפשר יהיה להעביר את מה שהיום דינו להיפסל.

* מורכבות – אהוד בן עזר הביא בגיליון הקודם קטע מפשקוויל נבזי, על סף הבוגדני, של הגורו יובל נח הררי, שמסית את עובדי התעשיות הביטחוניות לעצור את הייצור, כדי לא להפקיר את תוצרתם בידי הממשלה הזאת.
ואז הוסיף אב"ע: "מה דעתכם על כך, משה גרנות, אורי הייטנר?"
בכך ניסה אב"ע לקשור בין גרנות וביני לבין ההסתה המכוערת הזו. זאת, אף על פי שהוא יודע ידוע היטב שאני שולל מכל וכל את הסרבנות, והרי כתבתי על כך אינספור פעמים ב"חדשות בן עזר".
אב"ע מנסה להציג דיכוטומיה, על פיה כל מי שאינו תומך במהפכה המשטרית הוא בהכרח תומך בסרבנות, בקריאות למרי אזרחי וכו'. כל כך קל להיות דיכוטומי. איזה כיף, עולם ללא מורכבות, הכול מסודר, הכול שחור ולבן. אבל האמת היא שתפיסת עולם ללא מורכבות היא תפיסה פרימיטיבית.
גישתי מורכבת, ואנסה להציג את עיקריה בקצרה:
א. אני מכיר בבעייתיות של האקטיביזם השיפוטי ותומך ברפורמה במערכת המשפט, לה אני מטיף כבר שלושים שנה.
ב. יש לי אמון והערכה רבה למערכת המשפט הישראלית, לצד הביקורת שלי עליה.
ג. אני יודע שכל הקונספירציות המטורללות על כך שהמערכת תפרה תיקים כדי להפיל את ראש הממשלה היא עלילה בזויה, שכל כולה שקר ואין בה ולו בדל של אמת.
ד. אני מתנגד לחלוטין למהפכה המשטרית, שמשמעותה – ביטול העצמאות של מערכת המשפט והכפפתה לרשות המבצעת (שבלאו הכי שולטת בפועל גם ברשות המחוקקת) ומבטלת את הביקורת השיפוטית על הכנסת והממשלה. המהפכה המשטרית היא פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.
ה. אני תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית. אני מעריך את מאות אלפי הישראלים שיוצאים במשך חצי שנה, שבוע אחרי שבוע, למפגן פטריוטי של מאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, חמושים בדגל הלאום ושרים מעומק לבם ובכל ישותם את "התקווה" בתחילה ההפגנה או בסופה.
ו. אני מתנגד למרכיבים רבים במאבק ואף סולד מהם; אני בעד מאבק ממלכתי, דמוקרטי, על פי חוק, כדוגמת המאבק על הגולן בשנות ה-90. אני נגד הפרת חוק, נגד חסימת צירים, נגד חסימת נתב"ג, נגד רדיפה אישית של שרים וח"כים וסתימת פיותיהם (למרות שהשיטה הקלוקלת הזאת הוכיחה את עצמה, כאשר הפילה ממשלה מצוינת לפני כשנה), נגד חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והטקסים הממלכתיים ביום העצמאות בהפגנות ומחאות. אני נגד כל דיבור על מרי אזרחי, אי ציות והפרת חוק.
ז. עיקר התנגדותי היא לסרבנות, שהיא כרסום יסוד הדמוקרטיה ופגיעה חמורה בביטחון, והיא מסוכנת בעיניי אף יותר מהמהפכה המשטרית המסוכנת. עוד לפני האיום הראשון בסרבנות, יצאתי נגד עצם השימוש בשירות בצה"ל במאבק פוליטי ("מחאת השיריונרים", "מחאת הטייסים" וכו') וקראתי להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת.
ח. עד לאחרונה השתתפתי באופן פעיל במחאה, על אף הסתייגויותיי, אך לאחרונה חדלתי מכך כיוון שהקו המיליטנטי שמוביל אהוד ברק הפך לדומיננטי במאבק.
ט. אני בעד הידברות לצורך גיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה.
את דעותיי אלה, על כל מורכבותן, הבעתי לאורך כל המאבק, כולל בהפגנות שבהן נאמתי. בנאום בהפגנה ב-21.2 אמרתי, בין השאר: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה." ובנאום בהפגנה ב-4.3 אמרתי, בין השאר: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.
"הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי."
ושאלה לי לאהוד בן עזר. האם עסקת החבילה הדיכוטומית, מחייבת את מי שמתנגד לסרבנות לתמוך רק במהפכה המשטרית, או גם לחברות בכת פולחן האישיות הפגאני של הסגידה לנתניהו, להיות שותף לעלילה הבזויה על מדינת ישראל כאילו מערכות החוק והמשפט שלה קושרות קשר לתפירת תיקים לראש הממשלה כדי להפיל את השלטון, לחבב את השחיתות ולהעלות על נס את המושחתים ולצדד בברית הטמאה עם הכהניסטים ועוזריהם?

[אהוד: ככל שתתפלפל בלוליינות המילולית שלך ואפילו תכתוב דברי ביקורת נכוחים על גנץ ולפיד – לא תוכל להכחיש שאתה נמצא במחנה של אלה המנסים לערער את השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל, אתה שותף בדבריך לגורו המתעתע, לנביא השקר המתוקשר יובל נח הררי!]

* כך נהייתי ביביסט – בעקבות דברים שכתבתי בגנות ההסתה של ברק לסרבנות, כתב לי מישהו תגובה ובה נאמר: "אתה מסית, משקר ומבלבל את המוח ביודעין כי אתה ביביסט. או שאתה אידיוט ולא מבין מה הוא אומר ולכן אתה ביביסט."
אוקיי, אני ביביסט. ביביסטים יקרים, אתם מקבלים אותי לשורותיכם?
טוב, אחרי שצחקנו, אומר רק זאת: הכותב הוא תמונת ראי של אלה שמכנים אותי "סמולן", "רל"ב" וכו', כיוון שאיני שותף לפולחן האישיות הפגאני שלהם לנתניהו, שאיני חובב שחיתות ולא מעריץ מושחתים, איני מדקלם כמו אידיוט את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים" ועל "מדינת עומק" ואני שולל את הברית עם הכנופייה הפשיסטית הגזענית בהנהגת בן גביר.
טוב, אז כמו שאני "סמולן", כך אני גם "ביביסט". האמת היא, שאותו חסר דעה שהגדיר אותי "ביביסט" הוא תמונת הראי של הביביזם; פנאטיות, תמונת עולם מוגבלת הרואה רק שחור ולבן, אנחנו והם, טובים ורעים. אנשים נטולי יכולת לראות את המציאות המורכבת, לגבש עמדות מורכבות וענייניות, ומדקלמים בעיוורון דפי מסרים קיצונים כאילו היו תורה מסיני. אלה ואלה משתפים פעולה בהרס החברה הישראלית. אלה ואלה הם מחנה שורפי האסמים.

* שורף אסמים – אז מה היה לנו השבוע?
הפצצה של חיל האוויר בסוריה. אחד מטילי הנ"מ שנורו לעבר מטוסינו התפוצץ בשמי מרכז הארץ וגרם לבהלה ושרידיו נפלו ברהט. בתגובה חיל האוויר הפציץ את העמדה ממנה נורה הטיל.
לוחמי צה"ל ביצעו מבצע נרחב נגד הטרור בג'נין. לוחם צה"ל נפל בקרב.
המחבלים בעזה שיגרו רקטות לעבר ישראל. חיל האוויר הפציץ בתגובה ברצועת עזה.
המחבלים מלבנון שיגרו טיל נ"ט לעבר ישראל. צה"ל השיב באש ארטילרית.
חיל האוויר הפציץ בדמשק.
פיגוע דריסה ודקירה בתל-אביב שבו נפצעו 9 אזרחים ובהם אחד קשה.
חייל צה"ל נפל בפיגוע בקדומים.
מי שהיה הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה מסית לא לשרת, כלומר לא להגן על המולדת, לא להגן על חייהם של אזרחי ישראל.

* פירומן – הפירומן המופקר אחוז הטרוף, אהוד ברק, מנסה לבנות את הקמבק שלו באמצעות הצתת המדינה.
ההסתה החד-משמעית שלו לסרבנות היא בלתי חוקית, ויש לקוות שיזומן לחקירה פלילית.
מי היה מאמין, שכאזרח פרטי הוא יחולל נזק גדול יותר מזה שחולל כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

* במקום שבו אנו מנצחים – במאמר ל"הארץ" תקף הפירומן אהוד ברק בחריפות את עצם הרעיון של הידברות עם הממשלה על רפורמה בהסכמה רחבה. לטענתו, המטרה צריכה להיות ניצחון ולא "פשרה רקובה". מהי פשרה רקובה, אליבא דברק? כל פשרה. כל פשרה, מעצם היותה פשרה, היא רקובה. על עמדתו זו הוא חוזר כבר חודשים. ספק אם הוציא מפיו את המילה פשרה בלי להוסיף את התואר "רקובה". כאשר הנשיא הרצוג יצא בקריאה להידברות ופשרה, הוא השווה אותו לצ'מברליין. צ'מברליין מזוהה עם מדיניות הפייסנות כלפי מי שאסור להתפשר איתו, כי כל פשרה איתו היא לגיטימציה שלו, בעוד הוא אינו לגיטימי ויש להילחם בו ולהביס אותו. בהשוואתו את הרצוג לצ'מברליין, הוא השווה, בעקיפין, את נתניהו להיטלר. הוא, שלא היתה לו שום בעייה לא רק להתפשר עם רב המרצחים ערפאת, אלא גם לזחול אליו בהצעת הסכם בכל מחיר, תוך ויתור על האינטרסים הבסיסיים ביותר של ישראל, ותוך ריסוק הקונצנזוס הלאומי ומחיקת כל הלאווים של מורשת רבין, ובסופו של דבר ההישג של ויתוריו היה מתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך, הוא מתנגד לעצם קיום הידברות עם ממשלת ישראל הנבחרת.
ניצחון הוא רוצה. מה הוא ניצחון בעיניו? תבוסה משפילה ליריב, בלי להשאיר לו אפילו תחושת הישג כלשהו שיוכל להציג לציבור בוחריו. ברק רוצה להכניע את הממשלה.
בכך ברק הוא ממש תאומו הפוליטי של יריב לוין. בעבר כינו את ברק "תואם ביבי". היום מתאים לו הכינוי "תואם לוין". כמו לוין, גם ברק רוצה להביס ולהכניע חצי עם. מה שהם מסרבים להבין, הוא שבמלחמת האחים שהם מחרחרים, אפשר אולי להביס את הצד השני, אבל אין בה מנצחים. עצם קיומה היא תבוסה למדינת ישראל.
בפרפרזה לשירו של יהודה עמיחי אומר: במקום שבו אנו מנצחים, תישאר אדמה חרוכה.

* מכחיש שואה – לפני 17 שנים השתתפתי בסיור של מנהלי המתנ"סים במחוז צפון בבית לוחמי הגטאות. לאחר הסיור ערכנו שיחת סיכום . אחד ממנהלי המתנ"סים הערבים, אמר בסיכום שזה היה סיור חשוב מאוד וחשוב לו מאוד כערבי להשתתף בו. והוא מייחל ליום שבו נסייר כולנו, גם המנהלים היהודים, במוזיאון הנכבה.
איך הייתי צריך להגיב? האם היה עליי להיכנס איתו לוויכוח או אולי להסביר לו שזה לא אותו דבר? תגובתי לדבריו היתה: "אתה מכחיש שואה." אמרתי, ולא יספתי.
כל ההשוואות מן הסוג הזה הן מלכודת. הרי מי שמשתמש בהן יודע שהן מופרכות. מי שנכנס לדיון ענייני על ההשוואה הדמגוגית, נותן לה לגיטימציה. כלומר מקבל את עצם הטענה שמדובר בשתי תופעות בנות השוואה, ובהשוואה אנו מוכיחים שיש הבדל לבין השואה לבין ה"נכבה". כלומר נזמין סיכום בנוסח: "כן, נכון, ב'נכבה' לא היו מחנות השמדה אבל..."
לא צריך להיכנס לדיון עם השוואות זדוניות כאלו, כי עצם הדיון נותן לגיטימציה להשוואה. לאחר אותו סיור כתבתי מאמר ל"במתנ"סים", בטאון החברה, שבו המלצתי לא להיגרר למלכודות כאלו. מי שעורך השוואה מן הסוג הזה, יש לומר לו בפשטות שהוא מכחיש שואה. ואכן, כך אני נוהג.
איזה עוכר דין פנאט שיצא נגד קריאותיי להידברות ופשרה, שלח לי פשקוויל שכתב, כדי להסביר לי למה אסור לדבר איתם. הפשקוויל מגדיר את יריב לוין – היטלר הישראלי ומאמר שכתב לפני כעשרים שנה כ"מיין קמפף" שלו. והוא ממש נעלב כאשר לא התדיינתי עם "מאמרו" ה"מלומד", אלא הגדרתי בפשטות שהוא מכחיש שואה.

* האתגר של גנץ – מה הביא את בני גנץ לפסגת הסקרים, לאהדה הגדולה, להיותו המועמד המוביל לראשות הממשלה ואת מפלגתו למפלגה הגדולה בכנסת, אם הסקרים יתממשו?
הגורם לכך הוא סנטימנט עמוק בציבור הישראלי למה שגנץ מייצג – המבוגר האחראי, הקול השפוי, מי שמציג אלטרנטיבה לפירומנים שמוסיפים גלונים של דלק לבערה מדי יום.
ומה הוא עשה עם זה? לצערי, במקום למנף את האהדה להצגת אלטרנטיבה מנהיגותית לפוליטיקת ההכנעה שמייצרת רק שנאה והעמקת הקרע, הוא התברבר והחמיץ את הרגע. הוא, שמן הרגע הראשון קרא להידברות ולהסכמות, צריך היה להסתער על ההידברות בנחישות להגיע להסכמה לאומית רחבה. היה עליו להציג עקרונות של רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, שמרכזה – חוק יסוד חקיקה; רפורמה שמחוללת שינוי משמעותי במציאות הקיימת ונותנת מענה לביקורת המוצדקת נגד מערכת המשפט, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים ותוך שמירה על עצמאות מערכת המשפט ועל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. רפורמה, שתומכי המהפכה שיש בהם רצון להגיע להסכמות (להבדיל מלוין, רוטמן, אמסלם ושות'), יראו בה הצעה שניתן לשאת לתת עליה. למרבה הצער, שני הצדדים למו"מ משכו זמן, שיחקו משחקי האשמות ובעיקר, פזלו לבייס הקיצוני שלהם, ונבהלו מהפירומנים יריב לוין, אהוד ברק ושות'. ככה לא מנהלים הידברות וככה אי אפשר להגיע להסכמות.
גנץ החמיץ את הרגע ואח"כ היה שותף ללפיד בהחלטה הנמהרת האומללה להשהות את השיחות. הוא העניק מתנה לפירומנים; הן ללוין ורוטמן, שקפצו עליה כמוצאי שלל רב וחידשו את מתקפת החקיקה החד-צדדית, והן לקיצוני המתנגדים, שניתנה להם עילה לשוב ולהבעיר את השטח, ולחדש את האיומים בסרבנות וכל אותם מעשים מסוכנים וחמורים.
למה כאשר גנץ קורא לחידוש השיחות, הוא במקביל מאיים בהחרפת המאבק? איזו החרפת מאבק? מה עוד צריך לקרות? לשם החרפת המאבק צריך את גנץ? לשם כך יש את אהוד ברק, יאיר גולן והאסיר המשוחרר אולמרט. איפה הנוכחות המנהיגותית של גנץ, כמי שמציג אלטרנטיבה לשורפי האסמים משני הצדדים? למה הוא לא מגנה את אהוד ברק שקרא לסרבנות?
לא מאוחר להתעשת. לשם כך ציבור רחב תומך בגנץ. לא כדי להיות צל חיוור של ברק ואפילו של לפיד, אלא כדי להציג אלטרנטיבה, שתציל את ישראל מהכאוס ותעצור את ההידרדרות במדרון אל מלחמת האחים.
ומי יודע אם לעת כזאת הגעת... טוב, עדיין לא למלכות, אבל למצב שבו עליך לגלות אחריות של מנהיג לאומי.

* שותפים לאחריות – האשמים בחידוש המהפכה המשטרית ובעקבותיה ההידרדרות המחודשת ברחוב עד סף מלחמת אחים הם נתניהו ולוין, אך לפיד וגנץ שותפים לאחריות. החלטתם הפזיזה והנמהרת "להשהות" את השיחות בבית הנשיא, הרימו להנחתה ללוין וגרמו להידרדרות הזאת.
איזה טמטום היה זה להשהות את השיחות כיוון שלא נבחר נציג הקואליציה לוועדת לבחירת שופטים. קודם כל נבחרה נציגת האופוזיציה. כך הובטח שלא יהיה לשלטון רוב בוועדה. שנית, ברור היה שבתוך חודש ייבחר נציג הקואליציה. אז למה "להשהות" עד שייבחר? מילא, אם אחרי חודש לא היה נבחר – אז אפשר היה לפוצץ על כך את השיחות. אפשר היה לאיים שאם לא ייבחר עד סוף החודש, אז נפרוש. איזה שד הרסני קפץ בתוכם להחלטה הנמהרת הזאת, אם לא הפזילה לבייס הקיצוני והרפיסות מול אהוד ברק ודומיו? היה זה מפגן של חוסר מנהיגות.
כעת, יש לעשות הכול כדי להביא לחידוש מיידי של השיחות, במקביל להפסקת החקיקה החד-צדדית, רצוי לפני ההצבעה בקריאה ראשונה על החוק המושחת לביטול ("צמצום" כביכול) עילת הסבירות.
על הנשיא הרצוג לגלות מנהיגות, לזמן אליו את נתניהו, לפיד וגנץ ולהפעיל את כל כובד משקלו כנשיא המדינה שיחזרו מיד לשולחן ההידברות.

* הגבול, החוק והפוזיציה – במוצאי שמחת תורה תשל"ה (1974) יצא גוש אמונים למבצע גדול, מבצע "הקפות", של עלייה בלתי לגאלית של עשרות התנחלויות ביהודה ושומרון. במשך ימים אחדים התעמתו כוחות הביטחון עם המתנחלים עד שפונו כל המאחזים.
המבצע עורר דיון ציבורי חריף ונוקב – הן על שאלת ההתנחלות ביו"ש (ממשלות המערך קידמו התיישבות על פי תוכנית אלון ולא אישרו התיישבות מחוץ למפת התוכנית) ולא פחות מכך, על שאלת כיבוד החוק והפרת חוק והדרך לניהול מאבק ציבורי בדמוקרטיה.
בסערת המחלוקת, הזמינה המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר (של תנועת החרות) את הציבור לרב שיח בין חברת הכנסת גאולה כהן מהליכוד והשרה בלי תיק שולמית אלוני מסיעת ר"צ, על הנושא: "האם החוק הוא גבול, או יש גבול לחוק." הכותרת ממצה את המחלוקת. שולמית אלוני נשאה את דגל החוק, כיבוד החוק, כיבוד הכרעת הבוחר, קבלת מרות הממשלה הנבחרת, שלטון הרוב ולא שלטון הרב, הדמוקרטיה. גאולה כהן נשאה את דגל הרעיון, שיש ערכים נעלים שעומדים מעל החוק, שהחוק אמור לשרת אותם ושעליהם מותר גם לעבור על החוק.
חלפו שמונה שנים ופרצה מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). במלחמה החלה, לראשונה מקום המדינה, תופעה של סרבנות בצה"ל. שולמית אלוני תמכה בסרבנות (בניגוד לעמדת השמאל הציוני, כולל אגפיו היוניים ביותר). בפוזיציה הזאת היא נשאה את דגל הרעיון שיש ערכים נעלים שעומדים מעל החוק, שבמאבק עליהם מותר גם לעבור על החוק.
המהפך בעמדתה העקרונית של שולמית אלוני אופייני לשיח הציבורי בישראל. היחס לחוק ולמעבר על החוק הוא לעיתים קרובות מוטה פוזיציה. מי שעלו לשלטון באמצעות מסע רדיפה אישי של שרים וח"כים, שהפיל ממשלה מצוינת, מתבכיינים כאשר נוהגים באותה דרך כלפיהם ואף מנסים לחוקק חוקים שימנעו זאת.
כמו בנושאים אחרים, גם בנושא הזה החברה הישראלית חייבת להגיע, בהידברות, להסכמות רחבות על המותר והאסור במאבק ציבורי. משמעות אותה הסכמה, היא שמה שאסור לך אסור גם לי ומה שמותר לי מותר גם לך. ובכל מקרה, שסרבנות בצה"ל היא מחוץ לתחום.

* איפה שרת ההסברה – את המבצע החשוב בג'נין לא ליווה מהלך הסברתי. דעת הקהל בעולם נחשפה למראות ההרס בג'נין, ולא קישרה אותם לפיגועי הטרור ומעשי הרצח שקדמו למבצע, כי ההסברה הישראלית משותקת לחלוטין.
איפה שרת ההסברה? לשם מה קנינו לה מדפסת?
האמת היא שאין בישראל שרת הסברה. במקום לבנות מערך הסברה לאומי שיביא לעולם את צדקת הציונות, את צדקתה של ישראל, דיסטל היא שרת תעמולה כמו בגרועות שבדיקטטורות. היא שרת התעמולה של פולחן האישיות הפגאני של "אבי האומה" (אגב, למה לא "שמש העמים"?), בתעמולה לקידום המהפכה המשטרית, בהפצת שקרים וכזבים, בהסתה נגד מי שדעתם שונה משלה, בחרחור שנאת אחים.
ובינתיים ההסברה אינה קיימת. וגם משרד החוץ אינו עוסק בהסברה כי יש משרד הסברה, לא?

* הפגנה בעד – כל הפגנה נגד היא גם הפגנה בעד.
אלה שהפגינו נגד המבצע בג'נין הפגינו בעד הטרור.

* מים מההתנחלויות – איימן עודה עלה לדוכן, לנאום תמיכה נלהב במחבלי ג'נין, וראה שהמים שהוגשו לנואמים הם "מי עדן", המים הנפלאים של הגולן, שטעמם – טעם גן עדן.
הוא הודיע שלא ישתה מהמים, כי אינו שותה מים מההתנחלויות.
מי שאינו רוצה לשתות "מי עדן", מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* תגובה מיידית – ברגע שהמחבלים ירו טיל נ"ט מלבנון לעבר ישראל, צריך היה להשמיד מיד את המאחז של חיזבאללה בהר דב.

* תחולת החוק – החוק המבטל את האיסור על יו"ר ועדה קרואה להתמודד בבחירות על ראשות העיר, בעייתי משתי סיבות. האחת, היא עצם מהותו. מטרת החוק הקיים היא להבטיח שיו"ר הוועדה, שהוא מינוי של שר הפנים, וסמכויותיו גדולות משל ראש עיר נבחר, לא יושפע משיקולים פוליטיים ויוכל לפעול באופן ענייני לשיקום העיריה. השנייה, היא שמדובר בחוק פרסונלי רטרואקטיבי, שנועד לאפשר למקורבו של אריה דרעי, יו"ר הוועדה הקרואה בטבריה בועז יוסף, להתמודד על ראשות העיר.
התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד החוק. איני יודע מה יפסוק בג"ץ, אך זו, לטעמי, הפסיקה הנכונה. בג"ץ אינו צריך להתערב בעצם החוק. היד שאסרה היא היד המוסמכת להתיר. הכנסת חוקקה את החוק ב-2008 והיא רשאית ומוסמכת להחזיר את המצב לקדמותו. יתר על כן, כפי שיש נימוקים טובים נגד החוק, יש גם נימוקים טובים, אם כי פחותים, בעד החוק. הנימוק המשכנע, בעיניי, בעד החוק, הוא שטובת העיר לאפשר למי שמצליח כיו"ר ועדה קרואה, להיבחר לראשות העיר ולהמשיך להוביל אותה בהצלחה, אם התושבים יתנו בו את אמונם.
לעומת זאת, מן הראוי שבג"ץ יתערב בכך שמדובר בחוק פרסונלי רטרואקטיבי, שמשמעותו שינוי כללי המשחק באמצע המשחק. לכן, על בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק, אך לקבוע שתחולתו תהיה החל ממערכת הבחירות המוניציפליות ב-2028.

* על הסדרה "חילוניוּת" – צפיתי בפרק הראשון בסדרה התיעודית המושקעת "חילוניות" בערוץ "כאן" 11. היה זה פרק מרתק, עשיר במידע ותובנות, עם מרואיינים מצוינים. הפרק הראשון לא עסק בחילוניות כתופעה זהותית ותרבותית, אלא בהיסטוריה של יחסי דת ומדינה בישראל, והוא עסק בדתיות ובחרדיות לא פחות מאשר בחילוניות.
יש לי הערות והשגות על הנראטיב של הפרק, אך אכתוב על כך בסוף הסדרה. ובכל זה הערה אחת – ההצגה של חוק הלאום היתה סילוף מוחלט. הוא הוצג כמנוגד למגילת העצמאות – שקר וכזב. הוא הוצג כמעדיף את האזרח היהודי על הלא יהודי – אין לכך שחר. והחוק כלל לא קשור לדת, כי הוא עוסק בלאום. השקרים הללו נדונו בבג"ץ, ולא זו בלבד שברוב של 9:1 בג"ץ דחה את העתירות, בפסק הדין הוא בחן את כל הטענות הללו בכובד ראש ושלל אותן מכל וכל, ולא הותיר מהן אבן על אבן. חבל שמתנגדי החוק ממשיכים לדקלם את השקר, תוך התעלמות מפסק הדין המנומק.
תיקון טעות עובדתית. שר הפנים ישראל בר יהודה, שפסק שלצורך חוק השבות יהודי הוא מי שהצהיר בתום לב שהוא יהודי, לא היה מטעם מפ"ם אלא מטעם אחדות העבודה-פועלי ציון. אמנם אחדות העבודה היתה חלק ממפ"ם, אך פילגה את מפ"ם ופרשה ב-1954. בר יהודה נבחר לתפקידו ב-1955.

* תסמונת המומר – שני יהודים הלכו לכנסייה הקרובה וביקשו להתנצר. נאמר להם שעליהם לחצות את הנהר בשחייה. כשיגיעו לגדה השנייה, יהיו לנוצרים. הראשון חצה את הנהר וראה את חברו טובע וצועק לעזרה. – "תטבע, תטבע יהודון מסריח!" הוא צעק לעברו.
אני נזכר בבדיחה הזאת כל אימת שאני נתקל בתופעת המומרים הפוליטיים, אנשי שמאל או ימין שחצו את הקווים והפכו לקיצונים ביותר ולשונאים בנפש של שותפיהם מאתמול, "הרי אני מכיר אותם מבפנים."
הנה, לדוגמה, דברי בלע שכתב ימנן פנאט, מומר פוליטי, שכל כולו ארס ושנאה למחנה שממנו בא. "שמאלנים הם עיוורים, חרשים, יהירים ושונאים. אני יודע כי אני מגיע משם." ובמילים אחרות: תטבע, תטבע יהודון מסריח.

* כיוונתי לדעת גדולים – באחד מצרורות הערות הקודמים הצגתי את הצעתי שנשיא המדינה יוגדר כנשיא מדינת ישראל והעם היהודי, והפורום הבוחר שלו יהיה הכנסת בתוספת נציגות של תפוצות הגולה.
בתגובה, כתב לי חברי, חתן פרס ישראל פרופ' אלכס לובוצקי, חכ"ש מטעם הדרך השלישית זצ"ל: "כשהייתי ח"כ הגשתי הצעת חוק מפורטת שתגדיר את נשיא המדינה גם כנשיא העם היהודי והגוף הבוחר יהיה הכנסת בתוספת נציגות (לא גדולה, יותר סמלית ממשמעותית) של יהדות התפוצות. הצעתי נדחתה והופלה בבושת פנים. אז, היו שפירשוה, על רקע פעילותי בעניין חוק ההמרה, כניסיון לתת ייצוג לרפורמים ולקונסרבטיבים. יתכן שהיום הלבבות כבר הוכשרו לכך."
לא הכרתי או לא זכרתי את הצעתו של אלכס, אבל אני גאה שכיוונתי לדעת גדולים. והדברים שבים ומזכירים לי למה הייתי חבר בדרך השלישית.
אלכס הוא דתי אורתודוקסי, אך כציוני אמיתי, שמבין את המשמעות של המושג מדינת הלאום של העם היהודי, הוא מבין שישראל צריכה להיות פתוחה וקשובה לכל הזרמים ביהדות, ללא כל אפליה, ונאבק על כך. על כך החרדים והחרד"לים יצאו נגדו.

* חזון הגולן – ביום רביעי בערב, ישבנו – 14 אנשים מהגולן, מכל המגזרים, כולם אנשי עשייה ובעלי רקורד מוכח של הישגים ותרומה לגולן בתחומי החיים השונים, כדי לחלום יחד ולחשוב על התמונה האידיאלית הרצויה של הגולן בעוד עשור ועל הדרך להגיע לשם.
אורי קלנר, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן כינס את הפורום, כאמצעי לגיבוש תוכניתו, עימה ירוץ לבחירות. היה זה ערב מיוחד במינו, של נסיקה מעל היומיום והשוטף, כדי לתכנן את העתיד הרצוי, ולקדם את מועמדותו של מנהיג שיש לו הכלים, הניסיון, המוטיבציה והיכולת לממש את החזון.
תקצר היריעה להיכנס כאן לפרטים. בכוונתי לפרסם בחודשים הבאים בטור שלי ב"שישי בגולן" סדרת מאמרים שבהם אפרוס את רעיונותיי.

* תרומתו הגדולה של נתניהו – התרומה החשובה ביותר של נתניהו למדינת ישראל השנה, הייתה השתקת בנו יאיר ושליחתו לגלות.

* הניחו להולכים – איגוד השיווק הישראלי העניק את פרס החדשנות לתאגיד השידור הציבור "כאן" על השיר "כאן לעולם", שהוא כביכול שיר של עפרה חזה וזוהר ארגוב, שנוצר באמצעות בינה מלאכותית.
השיר יפה, ואכן, אי אפשר לטעות. זה ממש זוהר ארגוב. זו ממש עפרה חזה. זה לא חיקוי. זה ממש הקול שלהם.
לא. זה לא הקול שלהם. כי קול אינו רק עניין טכני, הגלים שמגיעים לאוזנינו ואנו מזהים אותם, נהנים מהם או לא. מאחורי הקול עומד אדם, עם רצונות משלו, עם עולם תרבותי משלו, ועם אוטונומיה להחליט מה הוא רוצה לומר או לשיר.
עפרה חזה וזוהר ארגוב לא בחרו להקליט את השיר הזה. מי אמר שעפרה בכלל רוצה לשיר עם זוהר וארגוב בכלל מוכן לשיר עם חזה? ואולי השיר ממש לא לטעמה של עפרה חזה? ואולי זוהר ארגוב דווקא אוהב את השיר, אבל היה רוצה לשנות קצת את הקצב?
באיזו זכות השתמשו בקולם בשיר שהם מעולם לא שמעו על אודותיו ולבטח לא שרו אותו, ומשווקים אותו כשיר "חדש" של זמר שמת לפני 36 שנים וזמרת שמתה לפני 23 שנים?
קשה לנו להשלים עם המוות. כשהייתי בן עשר נרצחה, בתאונת פגע וברח, בת דודה של אימי, שהייתה קרובה לנו מאוד והיתה לאימי כאחות. היה זה המוות הראשון שחוויתי כילד. אני זוכר איך פינטזתי על ספרֵֶיי שימציאו, שברגע שירוסס על קברה היא תקום לתחייה ותחזור אלינו. ילד. הפנטזיה הזאת היא רגש אנושי מובן. אבל אנשים מבוגרים צריכים להבין את הסופיות. כאשר אדם מת, הוא מת וזהו. כשהוריי מתו, כבר לא השתעשעתי בפנטזיות כאלו. האדם שמת משאיר בליבנו זיכרונות, הוא משאיר מורשת, לעיתים הוא משאיר יצירה אמנותית, מפעל חיים. אבל הוא, בגופו, בקולו האמיתי, איננו. בדורות האחרונים הטכנולוגיה מאפשרת לנו להנכיח את המתים באמצעות תמונות, הקלטות וסרטים, מה שבני האדם עד לפני לא כל כך הרבה דורות לא יכלו לחלום עליהם. אך אנו יודעים שזה צילום או הקלטה. זה לא האדם עצמו.
די. הניחו להולכים. תנו להם לנוח על משכבם בשלום. אל תטרידו את מנוחתם ותחזירו אותם אלינו, כביכול, באמצעות בינה מלאכותית שמטשטשת את הסופיות. ההכרה בסופיות הזאת הכרחית כדי להמשיך הלאה.

* כתבנו בצפון – מוטי עדן היה כתב הערוץ הראשון בצפון, בתקופת המאבק על הגולן. שירתי אז כדובר ועד יישובי הגולן. עבדתי איתו והקשר בינינו היה אינטנסיבי מאוד, בכל יום, פעמים אחדות ביום. הוא היה כתב מקצועי מאוד ובנוסף לכך מענטש אמיתי. והוא גם אהב מאוד את הגולן ותמך בנו ובמאבקנו בכל ליבו. הצטערתי מאוד לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: אשתמוע – המחבל שביצע את פיגוע הדריסה והדקירה בת"א ונוטרל בידי אזרח, הגיע מן העיירה א-סמוע, בדרום הר חברון. א-סמוע היא עיירה פלשתינאית המונה 18,000 איש. שמו של הכפר משמר ומנציח את שמו של היישוב היהודי שהוא קם על חורבותיו – אשתמוע.
אֶשְׁתְּמֹעַ (בחלק מן המקורות הוא נקרא אֶשְׁתְּמֹה) היה יישוב מקראי בנחלת שבט יהודה, שהתקיים לפחות עד המאה ה-4. היישוב נזכר לראשונה בספר יהושע, כיישוב שנמסר לכוהנים, וכן בשמואל א' ובדברי הימים. בתקופת המשנה והתלמוד אשתמוע היה יישוב גדול ומבוסס, והוא מוזכר בתלמוד הירושלמי. היישוב מוזכר גם באיגרת של הבישוף הקיסרי אוסביוס שפעל במאה ה-4.
ב-1934 החלו החפירות הארכיאולוגיות בכפר א-סמוע, בעקבות שרידים וכתובות בעברית ברחבי הכפר. בחפירות התגלה בית הכנסת של אשתמוע, ובו כתובת פסיפס. החפירות חודשו לאחר מלחמת ששת הימים.
אורי הייטנר