על הספר "לראות בגובה העיניים"

מאת עפרה גלברט-אבני

איורים נורית צרפתי

הקיבוץ המאוחד 2016, 222 עמ'

הספר שלפנינו מיועד לבני הנעורים, והגיבורה הראשית, הדוברת בגוף ראשון היא גאיה שרוני, תלמידה בכיתה ו'. אחיה הקטן, יהלי, בכיתה ג', שבחלק גדול מעלילת הספר הוא אינו מודע לשבר הגדול שפקד את המשפחה, כשכל העול נופל על כתפיה של גאיה.

אספר בתמצית את סיפור המעשה כדי שתובן הביקורת שרשימה זאת מבקשת להציע: אבא של גאיה, קובי, מתמכר להימורים, מפסיד הון, ונושים רודפים אחריו. ה"פתרון" שלו הוא למכור את הדירה כדי לכסות את החובות. אפרת, אשתו, ואימם של גאיה ויהלי, מתנגדת לכך בתוקף, ובעקבות מריבות על הנושא הזה, קובי עוזב את הבית, נעלם ומסתתר מפני הנושים. האם שוקעת למצב דיכאוני קשה, ואינה מסוגלת לתפקד – מפסיקה לעבוד באגודה "תנו לחיות לחיות", מפסיקה לתפקד כאם, שוכבת כל היום במיטה, ואפילו אינה מסוגלת להתקלח. כל העול הענק הזה נופל, כאמור, על כתפיה של גאיה: היא מבשלת, מנקה, קונה, מטפלת באימה, בבעלי החיים בבית (כלבלב פודל, שני חתולים, אוגר ושני תוכים – לכולם יש שמות). אין לגאיה למי לפנות: הדוד איתן, אח של אימא, הוא אדם ילדותי, חסר אחריות שרק הרפתקאות בראש שלו (רחיפה, רפטינג, מירוץ מכוניות), יהלי נלהב להצטרף אליו, ואפילו נפצע בתאונה שאיתן מבצע בפזיזותו.

גאיה אמורה לשמש ליהלי גם כאימא. גם יודית, אימה של אימא, לא ממש אישה אחראית. הסבתא השנייה, ברכה, אימה של אבא, מטופלת בבעלה, סבא מרדכי, שמשותק בעקבות אירוע מוחי.

בת-שבע, החברה המבוגרת (בת תשעים) של אימא, ניצולת שואה, נמצאת בפולין עם משלחת נוער למחנות ההשמדה. גאיה נותרת לבד אל מול ים של מטלות. בעצתה של חברתה הטובה, מאיה, גאיה פונה לרופאה ד"ר מאור, שמבקרת את אימא, נותנת לה תרופות, ומארגנת סיוע של עוזרת בשם עדינה מטעם הביטוח הלאומי. חלק משמעותי מהעול יורד מכתפיה של גאיה. האם אט אט חוזרת לעצמה, וההליך הזה מתואר שלב שלב בצורה מהימנה ביותר.

בינתיים האב, קובי, נעצר בגין חובותיו, ובית המשפט מסכים שיעבור למעצר בית בתנאי בידוד קשים אצל אימו, סבתא ברכה. הוא איננו מודה בכך שהוא מכור להימורים, והוא פורץ את ההסגר בסיועו של איתן הבלתי אחראי, המסיע אותו אפילו לאילת, ורק כשמאיימים עליו בקריאה למשטרה, הוא חוזר בו מההרפתקה חסרת האחריות. ההתנהגות שלו היא ממש מסלידה: הוא מעשן כמו קטר, אינו מסייע לאימו בטיפול במרדכי בעלה. אדרבה, הוא דורש ממנה לשלוח אותו לדיור מוגן. גאיה מתנהגת כמו בוגרת, ומתרה בו שאם לא יודה שהוא מכור, ולא ילך לטיפול, היא לא תבוא לבקרו.

גאיה מתפקדת בצורה מעוררת השתאות גם בבית הספר – היא תלמידה מצוינת, ומבצעת פרויקטים שזוכים להערכה, כגון סרטון ונאום בפני הכיתה. את השם לנאום של גאיה מציע ארז, תלמיד עיוור (בבית הספר של גאיה לומדים יחד עיוורים ורואים): "לראות בגובה העיניים" (מכאן שם הספר). גאיה מתרועעת גם עם עיוור מבוגר בשם איציק, שחדל לצייר כשהתעוור ממחלה, ולכן הוא "מצייר" בצ'לו. גאיה מתוודעת לכל אמצעי העזר של העיוורים ש"מדברים" את הכתוב, וכן לדרך שבה עיוור מתפקד בעולם של רואים. מאיה מחליטה לכתוב נאום על חייה של בת-שבע ניצולת השואה, וארז מחליט להכין נאום על המכורים להימורים. אבא של גאיה מתרגז נורא כשנודע לו שארז קיבל את המידע על נושא הנאום מסיפור חייו שלו, ולגאיה אין כוח וסבלנות להתמודד עם ההתנהגות הילדותית של אביה.

לקראת סוף הספר העניינים הולכים ומתיישרים: אימא חוזרת לתפקד, לטפל בילדיה, לנהוג, ואפילו חוזרת לעבודה. קובי מתחיל להודות שהתנהגותו הייתה מחפירה וגרמה נזק אדיר לאשתו ולילדיו. הוא מחליט ללכת לטיפול, ובעקבות כך גם המעצר הביתי מסתיים. וכן, בביישנות ארז מציע חברות לגאיה, והיא נענית בשמחה.

עפרה גלברט-אבני היא סופרת ילדים ונוער עטורת פרסים, גם בינלאומיים, טומנת בסיפור המעשה מיספר מסרים – החשוב ביניהם הוא שבשעת צרה מתגלים אפילו בילדים כוחות שלא שיערום קודם. הדבר אמור לגבי גאיה, ובמקביל לגבי בת-שבע בימיה כנערה אסורה במחנה המוות אושוויץ.

מסר אחר של היצירה: ערכה של החברות – מאיה וארז הם חבריה הטובים של גאיה, והם הקלו עליה ברגעים הקשים. לעומתם, לנעמה, אחת התלמידות בכיתתה של גאיה, נודע מאביה השוטר שכלאו את אביה של גאיה כפושע, והיא מודיעה את זה לכל הכיתה. גאיה מחליטה החלטה בוגרת לספר לכיתה בצורה ישירה, שאביה איננו פושע, ונעצר משום חובותיו. יש כאן עצה טובה איך ניתן להתגבר על רכילות מרושעת בחברת הילדים, וגאיה שוב מתנהגת בבגרות ראויה להערכה.

מסר שלישי הוא סלילת נתיב של הבנה ואחווה כלפי בעלי מוגבלויות. מקדמת דנא בני האדם נרתעים מבעלי מומים ("ואת הפיסחים והעיוורים שנואי נפש דויד, על כן יאמרו 'עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית'." שמואל ב' ה' 8). גאיה מתפעלת מארז, הילד העיוור, ורואה בו ממש גאון, וכאמור, בסוף הספר אנחנו מתוודעים לכך שהיא הופכת להיות חברתו. מוזכר איש מבוגר בשם איציק, שהתעוור בעקבות מחלה, והוא החליט להמיר את כן הציור בקשת הצ'לו, והוא "מצייר" מוזיקה. הספר מזכיר אישים בעלי מוגבלויות המעוררים התפעלות, כמו הלן קלר, כמו המשורר ארז ביטון, ציירים עיוורים כמו ג'ון ברמבליט, וציירים משותקים המציירים בפה.

המחברת מעניקה יתרון ענק לאהבת האמנות: גאיה אוהבת את שיעורי המחול עד כלות; ארז מנגן, ואפילו מלחין, ואיציק הצ'לן העיוור קובע ש"באמנות אתה מרגיש כאילו מעל החיים" (עמ' 212).

וכן, הספר משאיר פתח לתקווה, כי אפילו אדם הנחשב כמעט לאבוד, כמו קובי המכור להימורים, יכול להשתקם.

מי שבקיא בספרות המיועדת לילדים לנוער חש שהיוצרים נאלצים להחדיר אל תוך הטקסט המיועד לצעירים היגדים מבוגרים, כי מה ניתן לעשות, עם כל הרצון הטוב, למבוגר קשה לחזור להוויה הילדית. הרי דוגמאות בספר שלנו: גאיה בוכה על החזה של בת-שבע בעטיו של מעצר האב, והיא אומרת את המשפט הנפלא הבא: "כיביתי קצת את העולם" (עמ' 97). למרות שגאיה עברה התבגרות מהירה לנוכח המצב הקשה, קשה להניח שמפיה ייצא משפט כזה.

במקום אחר מתוארת מחשבתה של גאיה על התנהגות אביה: "הוא מתנהג כמו ילד קטן, אולי הוא מתנהג כך כי אנשים נשארים ילדים של ההורים שלהם גם כשהם מבוגרים?... ואולי בגלל שהחזירו אותו הביתה, הוא מרגיש כאילו חזר גם לילדותו?" (עמ' 133). ברור שזה היגד מבוגר מאוד, אבל המחברת הכינה את הקרקע בתארה את הקפיצה הנחשונית של גאיה מילדה בת שתים-עשרה למי שזכותה להטיף לאביה.

בראש כל פרק מופיעים האיורים הנפלאים של נורית צרפתי, והרי מדובר בשלל גיבורים (גם בעלי חיים!) ואת כולם מציירת צרפתי בדיוק מרשים: הקורא מזהה בכל הציורים את גאיה, את יהלי, את מאיה, את ארז, את בת-שבע, את איציק וכו' וכו'. מי שלא התנסה במלאכת האיור, אינו יכול להעלות על הדעת עד כמה קשה הדיוק הזה בדיוקנאות החוזרים בסיטואציות שונות. אמרתי "נפלאים"? יותר מזה!

הספר קולח, מושך לקרוא בו, וממש חבל לקורא כשהוא מסתיים. עוד פנינה ספרותית ממקלדתה של עפרה גלברט-אבני.

דברים שלא ייכללו ברשימה:

לא אהבתי שכיבדו את הילדים בקוקה קולה (עמ' 115, 163).

לא היה לי ברור איך בדיוק הכינוי "תימונית" נחשב למילת פינוק ואהבה.

משה גרנות