משה גרנות: באשר לנעמן כהן: איך אפשר לומר שהמונותיאיזם ביטל את קורבן האדם? הרי הנכונות של אברהם לשחוט את בנו לאלוהים נחשבת לו לזכות ענקית, שעליה קיבל "שכר"; יפתח מקריב את בתו לה', ולא לאליל, דויד מקריב את צאצאי שאול לה' (כתוב במפורש!), בימי מלכות יהודה וישראל קורבן האדם היה נורמה. וכן, נעמן כהן, גם במהפכה של יאשיהו הקריבו קורבנות אדם, קרא נא את מלכים ב' כ"ג 20, וכן את כל הזוועות שעולל יאשיהו בעקבות ספר דברים שקראו לפניו (מלכים ב' כ"ג), זוועות שאפילו הטליבן לא הצליחו לחולל. אנחנו קוראים את אותו התנ"ך? ("חדשות בן עזר", 1862)
מוזר. נראה שמשה גרנות אינו קורא את מה שהוא עצמו כותב. לא אני כתבתי שהמונותאיזם ביטל את הקרבת קורבנות אדם, אלא משה גרנות עצמו כתב. הנה קראו היטב את תשובת משה גרנות לאהוד בן עזר שטען שהמונותאיזם הפסיק את הקרבת קורבנות אדם.
משה גרנות: "ובכן, אתה (אהוד בן עזר) באמת טועה: מימי אברהם ועד ימיו של המלך מנשה קורבן אדם היה עניין שבשיגרה: אברהם מוכן להקריב את בנו בלי שום ערעור, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), דויד מקריב את צאצאי שאול לה', בימי המלכים קורבן אדם היה נורמה, וזה נפסק רק בימי יאשיהו." (620 לפני הספירה). ("חדשות בן עזר", 1858)
ודוק: משה גרנות אומר לאהוד בן עזר שהוא "באמת טועה," אך למעשה מצדיק את קביעתו שהמונותאיזם הפסיק את מנהג הקרבת קורבנות אדם, אלא שהוא מאחר זאת לתקופת יאשיהו. כלומר, מאז הרפורמה המונואיסטית של יאשיהו אין יותר קורבנות אדם.
במקום לומר לאהוד בן עזר: "אתה באמת טועה," היה עליו לומר "אתה צודק אך רק מתקופת יאשיהו".*
הדוגמה שמביא משה גרנות מיאשיהו בגיליון האחרון רק מחזקת את דבריו הראשונים שיאשיהו הוא זה שהפסיק את הקרבת קורבנות האדם.
יאשיהו המלך השבית את פולחן הקרבת אדם מגיא בן הינום, "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק י').
כ וַיִּזְבַּח אֶת-כָּל-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר-שָׁם, עַל-הַמִּזְבְּחוֹת, וַיִּשְׂרֹף אֶת-עַצְמוֹת אָדָם, עֲלֵיהֶם; וַיָּשָׁב, יְרוּשָׁלִָם. (מלכים ב' כ"ג 20)
הערה נוספת: באחת ממצוות התורה נאמר במפורש: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ," דברים י"ח, י'. (מקווה שאנחנו קוראים באותו התנ"ך) העובדה שיש מי שאינו מקיים את המצווה אינה אומרת שהתורה מחייבת הקרבת קורבנות אדם, אלא רק שמישהו מפר את מצוות התורה. כמובן שיכולה להיות מחלוקת ממתי נקבעה המצווה.

* לפי אילון גלעד מי שכתב את התורה והמצוות, המציא את הדת המונותאיסטית, וכתב את סיפורי התנ"ך, היה נבונאיד מלך בבל משנת 556 לפנה"ס ועד שנת 539 לפנה"ס.
https://www.haaretz.co.il/literature/2023-07-05/ty-article/.premium/00000189-2133-d145-a1e9-3377cd7b0000
אחד השונאים הגדולים את המונותאיזם היהודי ואת היהדות, והמשטין הגדול נגדה, היה חוקר הדתות הרומני האנטישמי, מירצָ'ה אליאדה (Mircea Eliade;‏ (1907-1986) שהיה מקורב לתנועה הלגיונרית הלאומנית-אנטישמית ברומניה, לקח חלק בשלטון הרומני, ותמך בגרמניה הנאצית ובהיטלר. מירצָ'ה אליאדה תיאר את היהדות והנצרות כדתות המאפיינות את המערב, דתות שאינן אותנטיות במהותן, והוא אף חש צורך לתקן את המציאות הדתית הזאת. בכתביו שהתגלו לאחר השואה הוא מתייחס לקטסטרופות שעברו היהודים כדבר אשר "היה נחוץ לגאולה." בנוסף, הוא מדבר על המונותאיזם המאפיין את הדת היהודית ורואה בכך דבר שאינו טבעי באופיו, אשר הומצא בזמנו על ידי "כהנים ירושלמיים" שהיו מעוניינים בכך.
קשריו עם התנועה הלגיונרית הפשיסטית קלריקלית אנטישמית ברומניה, התנועה שראתה ביהודים אחראים לכל תחלואי החברה הרומנית והתבססה בעיקר על חסרי השכלה מן הכפר ומן העיר, תוך שימת דגש על היבטים נוצריים, סחפו אחריו גם כמרים רבים.
https://he.wikipedia.org/wiki/התנועה_הלגיונרית
משוכנע אני ובטוח שמשה גרנות אינו מושפע מאותו חוקר דתות הרומני-אנטישמי, אבל מעניינת החפיפה שבשנאתם המשותפת לתנ"ך ולמונותאיזם היהודי.
אני בטוח שמשה גרנות היה מורה מצויין לספרות כי ניכר בו שאוהב ספרות הוא, אני רק תמה איך יכול היה ללמד תנ"ך, בשעה שהוא כל כך שונא ומתעב אותו, (ואת היהדות). איך ניתן ללמד ספר שאין אוהבים אותו?

ד"ר ישי סקלי קרדיולוג חסר לב
שימותו החיילים הפצועים נלך כצאן לטבח
ד"ר ישי סקלי הוא קרדיולוג העובד באיכילוב:
https://www.tasmc.org.il/Personnel/Pages/yishay-skali.aspx
בראיון לאליהו רכלין בערוץ 13, הוא אמר: "הודעתי למפקד שלי שלא אקבל את המינוי לשירות המילואים." מצידי שפצועי צה"ל ייפצעו וימותו, ואני, וילדיי, והוריי, ושאר עם ישראל, נלך כצאן לטבח העיקר שידעו שאני דמוקרט.
בהינתן שהצו המוסרי, האימפרטיב הקטגורי אומר "עשה את מעשך רק אם יוכל להיות חוק כללי," תארו לכם שכל הרופאים ילכו בדרכו.

מהי סבירות?
רבנו, הרבי מליבוביטש זצ"ל, (פרופסור ישעיהו ליבוביץ') לימדנו כי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," וברדיו אומרים: "קוקה קולה זה טוב." אז מה יותר טוב למות בעד ארצנו או קוקה קולה? (מסתבר היום שקולה עם אספרטיים יש בו גם סכנה למות). מה יחליט האדם הסביר, למות בעד ארצנו או להפקיר אותה תמורת קוקה קולה? כל אדם קובע לעצמו את ערכיו, מה שבשביל אחד הוא טוב בשביל השני רע. מה שבשביל אחד צדק בשביל השני עוול וכו', כך גם מה שבשביל "אדם סביר" אחד, נראה סביר, בשביל "אדם סביר" שני לא סביר.
בקרוב יצויין מועד חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ומי לא ישכח את ההערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, יממה לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים (מיום ה-5 באוקטובר 1973), לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה."
בפסיקות רבות של בג"צ נגד החלטות הממשלה ע"פ עילת הסבירות לא ברור כלל שמה שמגדירים השופטים "סבירות" עולה על מה שמגדירה הרשות המבצעת "סבירות". הנה קראו את הדוגמאות:
https://www.makorrishon.co.il/opinion/638307/

השופט נעם סולברג, על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים
השופט נעם סולברג סוקר את היסטוריית ההתנגדות למושג ה"סבירות המהותית", של השופט משה לנדוי, ואשר גרוניס, ומסביר: "הסבירות פנים רבות לה, וגם הראוי הריהו תלוי בעיני המתבונן. מה שנראה בעיני העותרים לעיתים מזומנות כבלתי סביר במידה קיצונית, לא ראוי, והרה-אסון לשלטון החוק, נחזה בעיני המשיבים צח, זך ונקי; ובית המשפט בתווך, חותר לפרוט לפרוטות את עילת הסבירות, לאמות-מידה, כדי לנמק אל-נכון את פסיקתו בנושא העתירות שעל הפרק, ועל מנת לפזר את עננת העמימות, לתרום לבהירות, ולצמצם את מרחב אי-הוודאות שבו שוכנת הסבירות, גם במבט צופה פני עתיד."
הפתרון של נעם סולברג: מול פקידים, לא מול נבחרים:
"אני מאמין," אומר סולברג, "כי הפתרון לקשיים שמציבה לפתחנו עילת הסבירות המהותית איננו בביטולה. אך גם הותרתה על כנה, במתכונתה הנוכחית, אינה מניחה את הדעת. הפתרון עשוי להימצא, לעניות דעתי, בהבחנה בין דרג נבחר לדרג מקצועי.
"החלטות המתקבלות על ידי דרג נבחר – ממשלה, שרים, ראשי רשויות – הן על פי רוב החלטות המשקפות תפיסת עולם; תפיסת עולם ערכית, תפיסת עולם מקצועית. לעיתים ההחלטות עוסקות בסוגיה נקודתית, לרוב עניינן בהתוויית מדיניות הנושאת עימה משמעויות רוחביות. עובדה זו כשלעצמה אינה מחסנת החלטות אלו מפני ביקורת שיפוטית. יחד עם זאת, מן הראוי כי אופיין של החלטות אלו יכתיב את היקפה של הביקורת. ביקורת שיפוטית המבוססת על עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה, אינה הולמת ביקורת שיפוטית על החלטות המשקפות הכרעה ערכית-מקצועית של דרג פוליטי נבחר. היא פוגעת בגרעין הקשה של עקרון הפרדת הרשויות. נעדרים ממנה שני היסודות שעליהם עמדתי לעיל:
"מומחיות והכשר דמוקרטי. גם הניסיון בשטח מלמד כי הביקורת נגד השימוש בעילת הסבירות המהותית מופנית בעיקרו של דבר כלפי אותם מצבים שבהם בית המשפט מתערב בשיקול דעתו של דרג נבחר.
"שונים הם פני הדברים ביחס להחלטות המתקבלות על ידי דרג מקצועי. בדבּרי על החלטות הדרג המקצועי, כוונתי למה שאנחנו מכירים בתור 'בירוקרטיה' – מכרזים, היתרים, רישיונות, אישורים וכיוצא באלו הליכים מנהליים המתישים כוחו של אדם. הצד השווה בהחלטות אלו הוא שרובן ככולן החלטות נקודתיות, ועניינן יישום מדיניות, להבדיל מהתוויית מדיניות. במצבים מעין אלו ישנה הצדקה רבה יותר לשימוש בעילת הסבירות המהותית. אומנם כן, בדומה להחלטות של דרג נבחר, גם ביחס להחלטות של דרג מקצועי נעדר לבית המשפט יסוד המומחיות. יחד עם זאת, מצד ההכשר הדמוקרטי, התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו של פקיד מקצועי שאינו נבחר היא צעד לגיטימי יותר. פגיעתה הפוטנציאלית בעקרון הפרדת הרשויות מתונה הרבה יותר.
"זאת ועוד. דווקא אופיין הבירוקרטי של החלטות הדרג המקצועי עשוי להצדיק שימוש בעילת הסבירות המהותית. במערכת היחסים שבין 'האזרח הקטן' לבין 'המערכת' אנו מעוניינים לאפשר לבית המשפט מרחב תמרון גדול יותר בעת שהוא נדרש לבקר את החלטת הרשות המנהלית. תנו דעתכם: אדם שאינו מרוצה מהחלטת הדרג הנבחר יכול להביע את מחאתו בקלפי; גם 'פוסט' או 'ציוץ' הם אפשרות זמינה ולגיטימית 'להפעיל לחץ' על הגורם הפוליטי הרלוונטי. לעומת זאת, את הפקיד המקצועי – שבכוחו להשפיע באופן מהותי על היבטים שונים של אורחות חיינו – לא האזרח בוחר, קרוב לוודאי שגם לא השר הממונה. כהונתו אינה קצובה בזמן, לרוב ייהנה מקביעות. אלמלא ביקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטותיו עלול האזרח למצוא עצמו עומד לפני שוקת שבורה.
"ודוק: עילת הסבירות המהותית בצמצומה עומדת. העדר מומחיות; חזקת התקינות המנהלית; מיצוי עילות הביקורת המסורתיות – כל אלו מחייבים כי בית המשפט לא יפנה אל הסבירות המהותית אלא כאשר כלו כל הקיצין. הסבירות המהותית אינה 'פתרון קסם'; מכל מקום בכוחה לתת מענה באותם מצבים שאינם באים במובהק בגדרן של אחת העילות המסורתיות, אך מכלול נסיבות העניין מצדיק התערבות בשיקול הדעת. כך הוא במצב של קושי להוכיח אחת מן העילות המסורתיות; כך גם במצב שבו התרשם בית המשפט כי החלטת הרשות המנהלית לא התאפיינה ב'ראש גדול' או בחריצות-יתר.
"בשנת 1991 פרסם זאב סגל מאמר על עילת העדר היחסיות במשפט המנהלי, ובו ביקש 'לצקת תוכן קונקרטי למושג אי-הסבירות, על ידי קביעת מושג מוגדר של היעדר יחסיות בין המטרה שעמדה לנגד עיני הרשות לבין האמצעי שהיא נקטה בו. עקרון זה, אשר לאורו יבחן בג"צ את מעשה הרשות, יכול להמיר, במקרים רבים, את עילת אי-הסבירות.' כמעט 30 שנה לאחר שנכתבו הדברים הללו, ועל יסוד ניסיון רב שהצטבר, דומני כי עילת העדר היחסיות – המוכרת כיום במחוזותינו כעילת המידתיות – אכן כשרה וכשירה, במקרים רבים, לתפוס את מקומה של עילת הסבירות המהותית.
"שלושה יתרונות טמונים בה, בעילת המידתיות: ראשית, היא מחזירה את בית המשפט ל'מגרשו הביתי', לדון בנורמות משפטיות, עניינים שביחס אליהם מומחיותו עימו.
"שנית, ביקורת שיפוטית על רשויות המִנהל לשם הגנה על חירויות היסוד של הפרט היא הביקורת השיפוטית ה'קלאסית'. זהו הביטוי המובהק ביותר לתפקידו של בית המשפט בחברה דמוקרטית. שימוש בעילת המידתיות, חלף 'בריחה' אל מחוזותיה העמומים (והנעימים) של הסבירות המהותית, יזכה אפוא למידה רבה יותר של הכשר דמוקרטי.
"שלישית, בניגוד לעילת הסבירות המהותית, עילת המידתיות נהנית מיתרון מתודולוגי. מזה חצי יובל עילת המידתיות זוכה לדיון ענף – הן במשפט החוקתי, הן במשפט המנהלי; עבודה רבה נעשתה באשר לפיתוחה והמשגתה. במובן זה עילת המידתיות מספקת מענה לחיסרון משמעותי המאפיין את עילת הסבירות המהותית – הבניית שיקול הדעת."
(נעם סולברג הוא שופט בית המשפט העליון. המאמר מבוסס על דברים שנשא בכנס "העמותה למשפט ציבורי בישראל" שהתקיים בחיפה, בח' בכסלו ה'תש"ף, 6.12.2019)
https://hashiloach.org.il/על-ערכים-סובייקטיביים-ושופטים-אובייק/

הנה הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות שהתקבלה בכנסת בקריאה ראשונה: הצעת חוק צמצום עילת הסבירות
מתפרסמת בזה הצעת חוק מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת:
* הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 5 ) (עילת הסבירות) תיקון סעיף 15
1, בחוק-יסוד: השפיטה בסעיף 15 אחרי סעיף קטן (ד) יבוא: (ד) על אף האמור בחוק-יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר וכן של נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, ולא ייתן צו כלפי מי מהם בעניין כאמור."
דברי הסבר:
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות המדינה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה. בתי משפט ובתי דין אחרים גם הם מוסמכים לדון בביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות המדינה
בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ר' למשל סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 וסעיף 13 כ"ז לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 לעניין בית הדין לעררים).
מכוח סמכות זו, עורך בית המשפט ביקורת מינהלית על פעולות הרשות המבצעת. התפתחות עילות של הביקורת המינהלית נעשתה בעיקרה בפסיקה, ובכלל זה התפתחה עילת הסבירות. כיום עילה זו מאפשרת לבית המשפט לפסול החלטה מינהלית הלוקה בחוסר סבירות במובן זה שהיא אינה נותנת "משקל ראוי לאינטרסים השונים שעל הרשות המינהלית להתחשב בהם בהחלטתה." (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה)1( ,421 437 )198), וזאת כשמדובר ב"חוסר סבירות מהותי או קיצוני" (שם, שם).
על השימוש בעילת הסבירות במובנה זה, ובפרט על החלת עילת הסבירות בנוגע להחלטות של הדרג הנבחר, נטען בין היתר כי קביעת האיזון הערכי בין השיקולים השונים הנוגעים להחלטה מינהלית צריכה להיות נתונה לנבחרי הציבור ולא לבית המשפט. לפיכך מוצע לקבוע בחוק-יסוד: השפיטה כי רשות שיפוטית לא תוכל לדון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה במליאתה, של ראש הממשלה או של שר אחר וכן של נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, או להוציא צו כלפי דרג נבחר בעניין סבירות החלטתו.
יצוין כי אין באמור כדי להגביל את סמכותו של בית המשפט לדון או להוציא צו בשל עילות אחרות של ביקורת מינהלית, ובכלל זה עילת המידתיות.
https://fs.knesset.gov.il/25/law/25_ls1_2822385.pdf
מתוך אתר הכנסת:
https://m.knesset.gov.il/activity/legislation/laws/pages/lawbill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=2207472
ודוק: עקרון המידתיות מקבל ביטוי בחוק מדינה. לא רק בעיקרון משפטי.

יש עוד דברים לתקן:
בקואליציה כבר דנים בריכוכה של הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות. השינוי הצפוי בנוסח ההצעה יתנה מינויים שנעשו על ידי ממשלת מעבר – באישור הממשלה הנבחרת בכך מבקשים מובילי החקיקה להתמודד עם הביקורת שהוטחה בנוסח המקורי.
הריכוך המדובר נוגע בנקודה דרמטית ומהותית בחוק שמטרידה את מבקרי החקיקה: סוגיית המינויים. החשש שהעלו מבקרי החקיקה, הוא כי יכול להיווצר מצב כי בתקופת בחירות תבצע ממשלת המעבר מינויים שנויים במחלוקת, ונוסח הצעת החוק הנוכחי לא יאפשר לבית המשפט לקבוע כי מדובר במינוי לא סביר. הריכוך, שכעת נידון בקואליציה, הוא שינוי הנוסח כך שיאפשר מינויים בתקופת בחירות, אך יקבע כי על מנת שיהפכו אלה לקבועים – יצטרכו לקבל את אישור הממשלה הנבחרת.
בעבר היו לא מעט מקרים של מינויים בתקופת ממשלת מעבר שעוררו סערה, כך לדוגמא מינויו של הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי על ידי ממשלת לפיד-בנט. מינוי נוסף שהתרחש בתקופת ממשלת מעבר, הוא מינויו של השופט בדימוס מנחם מזוז באוגוסט 2022 ליושב ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. כזכור, נגד המינוי הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שאין למנות מינוי קבוע בתקופת בחירות, ובג"ץ קיבל את העתירה וביטל את המינוי.
הריכוך יאזן את שאלת הסבירות כך שתהיה "תחנה" נוספת שתבחן את סבירות המינוי. באופן הזה, במידה והממשלה הנבחרת לא תחשוב שמדובר במינוי סביר, היא תוכל לבטלו. עוד הוחלט, כפי שכבר פורסם, כי צמצום עילת הסבירות לא יחול על ראשי רשויות כך שבית משפט יוכל לפסול החלטות שלהם תוך שימוש בעילת הסבירות. הריכוכים הללו צפויים לעלות ולאושר בוועדת חוקה כבר בימים הקרובים.
(יהודה שלזינגר: לאחר קידום צמצום עילת הסבירות: זה הריכוך המהותי הצפוי ברפורמה)
https://rotter.net/forum/scoops1/803339.shtml
ואני רק שאלה: בין המרואיינים הרבים באמצעי התקשורת – מדוע לא מראיינים את יאיר למפל-לפיד, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער – מה קרה ששינו את דעתם לאחר שתמכו בצמצום עילת הסבירות?
https://www.jdn.co.il/video/1997798/

סכנת הפיכה משטרית
סכנת ההפיכה המשטרית, וחיסול המשטר הדמוקרטי באה לא רק מיריב לוין שהודה בריש גלי שצפויה סכנה לדמוקרטיה אם רק הקואליציה תמנה את השופטים, אלא באותה מידה הסכנה למשטר הדמוקרטי באה גם מהפרוטסטנטים הקיצונים התובעים את פיזור הממשלה ללא בחירות ע"י יצירת כאוס במדינה, ותביעה לאי הכפפת הצבא לממשלה הנבחרת. סכנה זו לדמוקרטיה עוד עולה על הסכנה שברפורמה המשפטית.

היארצייט המוזר של ביאליק
כמדי שנה גם השנה הלכתי ליארצייט לציון 89 שנים לפטירתו של חיים נחמן ביאליק. השנה קבעו בחכמה רבה חידוש. במקום לפתוח כתמיד את היארצייט בשעה 18:00 בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם, נקבעה השעה ל-20:00 עם רדת חום היום.
כמה שעות לפני תחילת האירוע הזדעזעו כל החלונות בבית מעוצמת הבאסים בופ בופ בופ מהרמקולים בבית הקברות, חששתי לגורל הטלוויזיה.
ברבע לשמונה הצצתי מהחלון וראיתי כי רחבת הקבר שם נערכו כתמיד כיסאות לטקס היתה ריקה לגמרי, והתפלאתי מה קרה? האם כבר לא באים ליארצייט של ביאליק? אולי הלכו כולם להפגנה? אני נכנס לבית הקברות מהשער הראשי (השער הקרוב לקבר ביאליק היה נעול) אבוי. שומרים לא נותנים להיכנס לרחבת הקבר ולהתיישב על הכסאות, אלא מרכזים את כולם ברחבת הכניסה ליד מצבות חללי מאורעות 1921. מה קורה אני שואל? הפעם יש הופעה לפני הטקס, ורק בסיומה ניתן יהיה להתיישב על הכיסאות, מסביר לי אחת השומרים. בינתיים מתאסף קהל רב ומצטופף. הרוב בגיל העמידה כלומר בגיל הישיבה, (גם כמה צעירים עם ילדים ואפילו תינוקות), אבל אין מקום לשבת. בדלית ברירה אנשים מתחילים להתיישב על הקברים. מישהו התיישב על ברנר, ואחר על הקבר הריק של לואידור, אני בחרתי במצבת השיש השחורה של רקנאטי שהיתה במקום אסטרטגי במעבר שאיפשר הצצה לכל כיוון. למרות זאת היתה צפיפות איומה ומסוכנת. לאחר זמן החלו הרמקולים להפציץ מוסיקה מוזרה שרובה רעשים והלמות באסים בופ בופ בופ. זוועה.
מדי פעם הופיעו על הקברים ממקומות שונים בבית הקברות שתי נשים בלבוש צבעוני מוזר עם שני גברים בלבוש דומה והוציאו קולות מוזרים. רק שיר אחד של ביאליק הושר ברור "בין נהר פרת ונהר חדקל על ההר מיתמר דקל" (אגב אין שם שום הר) ורק על זה הם קיבלו כפיים.
כך סבלנו כמעט שעה. הבעייה היתה שמרוב צפיפות אי אפשר היה לצאת עד שהמופע הסתיים. והנה ברוך השם הסתיימה המסכת המוזרה (בתנועה עשינו יפות יותר) ואנשים קמו מהקברים עליהם ישבו, ורצו לתפוס כסאות ליד הקבר. והנהגם גברת איילת ביתן שלונסקי החלה את טקס היארצייט. התפנתה הדרך וברחתי מיד הביתה. היה לי מספיק.
בבית קראתי שמדובר בהופעה של תיאטרון קליפה.
https://www.bialikmuseum.org.il/events?eventid=1108
בכל שנה כשאני בא לטקס, ורואה את המתפרנסים מביאליק, כגברת שלונסקי או שמואל ליכטמאכר-אבנרי, כואב לי הלב על השפעת העושר על הזיכרון הספרותי. איך מכרכרים כולם סביב ביאליק (מגיע לו), ואיך שוכחים כליל את שכנו העני שאול גוטמנוביץ'-טשרניחובסקי שאפילו לא התירו לקבור את אשתו לידו, וגזרו עליו בדידות נצח. השנה אני סבור שגם חיים נחמן וגם מאניה-מנוחה אוורבוך-ביאליק לא נהנו מהיארצייט.

נפלאות התעסוקה בחלם
נהג אגד, בילאל חמאד, פירסם בחשבון הפייסבוק שלו פרסומי הסתה חמורים, כשבין השאר, העלה סרטונים המביעים אהדה למחבלים מתאבדים, בהם המחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות הרצחני במלון פארק בנתניה. פיגוע שזעזע את המדינה ובעקבותיו החל מבצע "חומת מגן". ולאחר הפיגוע שביצעו שלושה צעירים ערבים בהר הבית, פיגוע שבו נרצחו שני שוטרים, פירסם חמאד שורת פוסטים קיצוניים ובהם נאצות כלפי אישים ערבים כדוגמת מנסור עבאס שהביעו בצורה עקיפה צער על מות השוטרים.
הנהג, המשתייך לפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, אף איחל לעצמו למות כשאהיד בהר הבית. בין נאצות ואיחולים קשים לשוטרים לבין הפגנות של הפלג הצפוני, פירסם חמאד פוסט שבו העלה תמונה שלו במסגד איסתקלאל בחיפה וכתב "אינני רוצה דבר בעולם הזה כמו את המוות בסגידה, מוות בהשתחוות כשהיד ברחבת מסגד אל-אקצא המבורך."
לאחר שפירסומי ההסתה של הנהג נחשפו, החליטה חברת "אגד" לפטר אותו, אלא שלמרות שבחברת "אגד" הבינו שהעסקת הנהג מסכנת את ביטחון הנוסעים, הנהג התקבל לעבוד בחברה פרטית, חברת "טיולי האוקיינוס השקט בע"מ" שבבועיינה נוג'ידאת ואף זכה לקבל אישור ממשרד הביטחון להסיע חיילים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=803270&forum=scoops1
ומי יסיע את החיילים למלחמה אם חלילה תבוא?

אין כמו איטליה בעולם
תודה לנסיה שפרן על פרסום רשמיה מאיטליה. ("חדשות בן עזר", 1862) אכן אין כמו איטליה בעולם. ביקרתי בכל המקומות אותם היא הזכירה ומוכן לבקרם עוד ועוד.
עברו שנים רבות אבל לא אשכח את הביקור הראשון שלי בוונציה 1976 – באמצע הלילה התעוררנו בבהלה מרעידת אדמה מפחידה, וכל הלילה בילינו בחוץ מפני שנאמר לנו שמחכים לרעידה שניה וקטלנית לכן אסור לחזור לחדר במלון, ולמחרת בבוקר שטנו בוואפורטו לגטו היהודי, דלת בית הכנסת היתה פתוחה ועמדו אנשים בחוץ. בפנים נעו הנברשות בחוזקה אנה ואנה בפראות. מסתבר שבזמן הקצר שהיינו במים חלה רעידת האדמה השנייה, אך לא חשנו בה כלל.
שתי הערות קטנטנות. נסיה שפרן מספרת על התרגשותה עד דמעות משער טיטוס. אכן מרגש, אך לא פחות מרגש בניין הקולוסיאום שנבנה במשך עשר שנים, משנת 70 לספירה, ע"י עשרת אלפים עבדים יהודים שטיטוס הרשע (Titus Flavius Vespasianus) לקח מירושלים ויהודה.
בתיאור העיר פרארה היא מזכירה את הסופר יליד העיר ג'ורג'ו באסאני מחבר "הגן של פיצי קונטיני", וכותבת על מפיק הסרט של ויטוריו דה סיקה, ארתור כהן, איש קולנוע יהודי משווייץ הנשוי לבתו של השר משה חיים שפירא.
אשר מיכאל ארתור כהן היה בן למרדכי מרכוס כהן שהיה עורך דין ונוטריון, מומחה במשפט בינלאומי ובמשפט עברי וממקורביו ועוזריו של הראי"ה קוק. הוא עלה לארץ בשנת 1948 לאחר שהוזמן על ידי משרד המשפטים לשמש כיועץ. האם רוזה (לבית גלבסקי) היתה משוררת ומחברת מילים למופעי הקברט האגדי קורנישון, כמו כן היא תרגמה שירים רבים מעברית לגרמנית. סבו, הרב אשר מיכאל (ארתור) כהן, שעל שמו נקרא, היה בין השנים 1885-1926 הרב הראשי של יהודי בזל. הוא התיידד בזמנו עם בנימין זאב הרצל, הזמין אותו לערוך את הקונגרס הציוני הראשון בעירו, ואף אירח אותו בבית הכנסת.
ארתור כהן נשוי לנעמי לבית שפירא. לזוג שלושה ילדים, שני הבנים שירתו בצה"ל. כהן הוא יהודי ציוני שומר מצוות שמחלק את זמנו בין בזל, לוס אנג'לס וירושלים.
https://he.wikipedia.org/wiki/ארתור_כהן

בשורה טובה
בשנים האחרונות, עוד לפני קיומה של התנועה הפרוטסטנטית הנוכחית של שקמה שוורצמן-ברסלר, איימה יורשת המיליונים יהודית מוזס-ניר-שלום-רוטנברג במרי אזרחי, וקראה לא לשלם מיסים למדינה, (היא עצמה שילמה, אך קראה לאחרים לא לשלם), והנה יהודית מוזס-ניר-שלום-רוטנברג מכריזה כי ירדה מהארץ לאמריקה, וכבר כל הניו-יורקים מכירים אותה. ואפילו מאמן הכושר האפרו-אמריקני שלה כבר התאהב בה.
https://pplus.ynet.co.il/rechilut/article/rkjkcizk2#autoplay
נאחל לה בהצלחה.
נעמן כהן