* כוח נענה בכוח – "נבחרנו למשול" – תחת הסיסמה הזו ניסתה קואליציית ה-64 לנהוג כאילו זכתה ב-120 מנדטים, לקחה את כל הקופה, וניסתה בבליץ כוחני אלים לשנות באחת את כל סדרי המשטר הישראלי שעוצבו עקב בצד אגודל במשך 75 שנה. בכוחנות, בדורסנות, ביהירות, בשחצנות, באופוריה של ניצחון גדול תוך דהירה על הדי-9. תוך הסתמכות על מניפסטים ילדותיים כמו הבלי ישראל הראשונה/שניה (כלומר המיליונר הנהנתן והמושחת מקיסריה הוא מנהיג "ישראל השנייה") של אבישי בן חיים ו"למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" של ארז תדמור, שנועד לקדם שלטון מוחלט תוך ריסוק כל האיזונים והבלמים בחברה הישראלית, באמצעות תאוריות "מדינת עומק" הזויות. לצד המהפכה המשטרית שלוין הוביל, עלו עוד כ-140 הצעות חוק, חלקן מטורללות, חלקן אוהדות שחיתות, כולן עם המסר של "אנחנו הרוב ולכן מה שאנחנו רוצים הוא רצון העם ושום דבר לא יעצור אותנו". כך, לכאורה מנהיג הכנופייה הפשיסטית הגזענית האלימה בן גביר, דיבר כאילו הוא אישית קיבל 64 מנדטים (שהם כמו 120 ולכן עליהם לקחת את כל הקופה) וכך גם גולדקנופף וכו'.

הם למדו בדרך הקשה שכאשר מפעילים כוח – נענים בכוח. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. ואחרי הניסיון להדיח את גלנט, כיוון שהעז לומר את האמת, והתגובה הספונטנית של מאות אלפי אזרחי ישראל, והמכה הקשה לקואליציה בסקרים, נתניהו עצר את החקיקה, ביטל את הפיטורין ולמעשה, עשה אחורה פנה.

היה זה ניצחון גדול למחאה. במקום שהמחאה תגלה נדיבות של מנצחים, תושיט יד להידברות אמת כדי להגיע להסכמות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, הם נכנסו לאופוריה של מנצחים, באותה יוהרה, אותה כוחנות, אותו "אני ואפסי" ו"לנו הכול מותר", לא לתת ליריב להתרומם מהקרשים, להשפיל אותו. ממש תמונת ראי של לוין ושות'. ברק ושכמותו, המיליטנטים הרדיקלים, תפסו הובלה על המחאה, ולקחו אותה בכל הכוח למקום של מרי אזרחי, איום בסרבנות, שיבוש החיים במדינה, רדיפה אישית אחרי שרים, הרבה יותר מכפי שהיו בחלקה הראשון של המחאה. והם יצאו נגד כל פשרה. כעת גם הם לומדים, שהפעלת כוח נענית בכוח. חוקי המהפכה נמשים בחזרה מפח האשפה ומתחילים לעבור בכנסת.

אלה ואלה, בדרכם הכוחנית, בניסיונם להכניע, הורסים את המדינה.

די, מספיק לנצח. די, ניצחתם יותר מדי. אתם ואתם. עכשיו הגיע הזמן להפסיק לנצח ולעבור לפתרונות. יחד. בלי מנצחים ומנוצחים. בלי לנסות להכניע. הגיע הזמן להידברות אמת ולפתרונות.

כי האלטרנטיבה היא אדמה חרוכה.

* כמו שתי רכבות – אז שלשום התקבל בקריאה ראשונה חוק מגה-שחיתות, בחקיקה חד צדדית כוחנית מטורפת.

אתמול היתה מחאה קשה, עם הפרת חוק, עם פגיעה באזרחים רבים, עם החרפת הקריאות חסרות האחריות למרי אזרחי ולסרבנות, עם התנגשויות קשות עם המשטרה.

כמו שתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו בלי לראות בעיניים, בלי לחשוב על המחר, בלי לקחת אחריות, אלא מתוך רצון מטורף להכניע את "האוייב".

אבל ההתנגשות, ההתפוצצות, מסכנת את כולנו.

חייבים לעצור את הטירוף הזה. חייבים לחזור מיד לשולחן ההידברות, ולשבת ברצף, שישה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב, מתוך נחישות להגיע להסכמות. והדבר אפשרי.

ולא לתת לפירומנים כמו יריב לוין & אהוד ברק ושות' ולבייסים הקיצונים להלך אימים על המנהיגים.

* לא לקרוע את החבל – כששני הצדדים מושכים את החבל בכוח – אם הוא יקרע, יהיה קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לאחות את הקרע. ואז, משחק ההאשמות לא יועיל לכלום.

אז במקום שכל צד יאשים את הצד השני בקרע (מה שקורה עכשיו), צריך להפסיק לקרוע את החבל. לשבת ולהידבר ולגבש הסכמות. להפסיק לנסות "לנצח", כי במלחמת אחים יש רק מפסידים.

* גנץ והסקרים – כל עוד גנץ בלט כגשר, כמבוגר האחראי, כמי שקורא להידברות ולהסכמות, הוא הוביל בסקרים, הן על ראשות הממשלה והן של מפלגתו בבחירות לכנסת. ברגע שנגרר אחרי לפיד להרפתקה הנמהרת וחסרת האחריות של "השהיית" השיחות, ולא גילה מנהיגות ביציאה נחרצת נגד הסרבנות והפרת החוק, איבד את ההובלה בסקרים, הן לראשות הממשלה והן לכנסת.

יש לקוות שגנץ יתעשת, יחזור להציג את מה שנכון לחברה הישראלית, והציבור יחזור לתמוך בו.

* מבחן המנהיגות – נשיא המדינה קורא לחידוש מיידי של השיחות. לפיד וגנץ קראו לחידוש מיידי של השיחות (טוב היו עושים לו לקחו אחריות והודו בשגיאתם החמורה בהשהיית השיחות). כעת הכדור אצל נתניהו. האם הוא ינהג כמנהיג אחראי, יעצור את הטירוף ויחזור לשיחות, או ייתן לזנבות הקיצונים לכשכש בו?

אני מאמין שנתניהו מאס במהפכה המשטרית. הוא מודע לנזק החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני החמור שהיא תסב לנו. הוא יודע שהיא תטביע את כל הישגיו לאורך שנות כהונתו. הוא יודע שהיא תכניס אותו להיסטוריה כמחרב הגדול. אני מאמין שהוא מעוניין לחזור להידברות ולפשרה.

הבעיה היא שהוא מ-פ-ח-ד. הוא מפחד מן הגולם הביביסטי שטיפח וכעת קם על יוצרו. הוא מפחד מן הבייס הקיצוני. הוא מפחד מיריב לוין.

זה מבחן המנהיגות של נתניהו. זה מבחן האחריות שלו. זה מבחן האומץ שלו. בדרך כלל, הבעייה הגדולה של נתניהו הייתה העדפת האינטרס האישי על האינטרס הלאומי. במקרה הזה, האינטרס האישי זהה לאינטרס הלאומי. מה שחסר הוא האומץ והמנהיגות.

האם נתניהו יתעשת?

* חוק מגה שחיתות – ביטול עילת הסבירות על מדיניות והשארת עילת הסבירות על מינויים. זה צמצום אחראי של עילת הסבירות. ביטול עילת הסבירות על מינויים – חוק מגה שחיתות.

* מגה שחיתות – מה ההבדל בין חוק מושחת לחוק מגה שחיתות? "חוק דרעי", למשל, הוא חוק מושחת. הוא חוק פרסונלי שכל מטרתו לאפשר לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי להיות שר בממשלה. החוק "הצרפתי" הוא חוק מגה שחיתות. הוא לא נוגע באדם מסוים ובמקרה מסוים ולא נועד לפתור בעיה רטרואקטיבית של מישהו, אלא הוא מעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ומאפשר לו מראש לעבור עבירות פליליות ללא חקירה או עונש.

ביטול עילת הסבירות על נושא המינויים הוא חוק מגה שחיתות כי הוא נועד ליצור תשתית של שחיתות – מתן יכולת לשרים להשתולל במינויים לא כשרים, של קבלני קולות ובני משפחותיהם, של חברי מרכז וחבריהם, של מקורבים למיניהם, של קרובי משפחה, של אנשים חסרי כישורים וכו' באין מפריע. ומי שטוען שבנושא המינויים הבלתי כשרים אני חושד בכשרים – משקר ויודע שהוא משקר.

* השמש זרחה – "השמש זרחה גם ללא עילת הסבירות" אמר רוטמן בדמגוגיה אופיינית בנאומו בכנסת.

השמש זרחה גם כאשר קרו הדברים הנוראים בהיסטוריה וסביר להניח שהיא תמשיך לזרוח גם את המהפכה המשטרית תתרחש, חלילה. אבל השמש מעולם לא זרחה בישראל בלי עילת הסבירות. למה? כי לא היה יום במדינת ישראל שלא היתה בו עילת הסבירות. ביום הקמתה ירשה ישראל את החוק הבריטי, ובחוק הבריטי עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה.

נכון שמאז שנות השמונים נעשה שימוש נרחב יותר בעילת הסבירות. לטוב ולרע. בכל הקשור למנהל תקין, לטוהר מידות, השימוש הזה הוא רק לטובה.

אני זוכר, בילדותי, שכל הדוורים היו דתיים. קשה היה להיכנס לדואר ולמצוא אדם ללא כיפה. למה? כי שרי הדואר היו מהמפד"ל. וכך גם אנשי מפא"י במשרדי מפא"י וכן הלאה. מערכת המשפט לא התערבה. זו היתה הנורמה. ברוך השם, מדינת ישראל התבגרה מאז. הלכה קדימה. היום זה לא יכול לקרות וטוב שכך. היום ניסיון לחזור לאותה נורמה ייפסל בצדק בידי בית המשפט העליון, בעילת חוסר סבירות קיצוני.

והיום הסכנה עוד יותר חמורה. אז היה זה שימוש מושחת במשאבי המדינה, כדי לעזור לאנ"ש. הפעם מדובר בשימוש מושחת במשאבי המדינה לצורך שוחד פריימריז – מינוי קבלני קולות וחברי מרכז ובני משפחותיהם כדי לקדם את השר בפריימריז. אם זה יקרה, השמש אמנם תזרח, אך ישראל תהיה מדינת עולם שלישי מושחתת ורקובה.

* די עם הפייק – אחת השיטות הדמגוגיות של תעמולת המהפכה המשטרית, היא ניכוס כל מי שמתח אי פעם ביקורת על מערכת המשפט, הביע התנגדות לאקטיביזם השיפוטי, יצא נגד המשפוט של הציבוריות הישראלית, ביקר את השימוש הגורף בעילת הסבירות, כמי שכביכול תומך או היה אמור לתמוך במהפכה.

אני כותב על כך ומתבטא ברוח זו כבר שלושים שנה, ומסכים עם חלק מהביקורת של מצדדי המהפכה, ואני מתנגד בתוקף להסתה נגד מערכת המשפט, לעלילות השווא נגדה, לקונספירציות המטורללות על הפרקליטות ואני מתנגד בתוקף לחוקי המהפכה המשטרית. משמעות המהפכה היא שפיכת התינוק עם מי האמבט. כאב ראש לא פותרים בעריפת הראש.

מנפנפים בשלמה אבינרי, בבן דרור ימיני, ברות גביזון ועוד. אבינרי ובן דרור עוד חיים עימנו ומסבירים את עצמם. קשה יותר למי שכבר מת לעשות כן. אבל אחרי שתעמולת המהפכה הרבתה בציטוט דברים של נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, פרסמה משפחתו מאמר שבו התנערה לחלוטין מהניכוס הזה והסתמכה על דברים שכתב לנדוי בנוגע לתכני המהפכה, השוללים מכל וכל את רעיונותיה.

כעת מסתמכים על כבוד השופט גרוניס, כמי שהציע לבטל את עילת הסבירות. גרוניס לא הגיב בפומבי, אך מדברים שביררתי ברור לי שיש פער גדול מאוד בין חקיקה גורפת שמסירה את הביקורת השיפוטית על השלטון, לבין רעיונותיו של גרוניס.

אנשים אחדים הגיבו לדברים שכתבתי בגנות עילת הסבירות בתזכורת שגדעון סער, שהצבעתי לו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הציע הצעה זהה בנוגע לעילת הסבירות. כיוון שאני מכיר את רעיונותיו של סער, ומעולם לא שמעתי אותו מציע הצעה דומה, כבר חששתי שמא לקיתי בדימנציית-נעורים. אז הלכתי לכתובים.

לאחר הקמת תקווה חדשה והודעתו של סער על מועמדותו לראשות הממשלה, הוא הוציא בהוצאת "סלע מאיר" את הספר "שיחות על הדרך"; שיחות עימו של ד"ר אופיר העברי. בספר הוא הציג את השקפת עולמו והצעותיו בנושאים השונים.

אחד הפרקים החשובים עוסק במערכת המשפט ובו מציג סער את ביקורתו על המערכת ושורה של רפורמות שהוא מציע. ב-22 עמודי הפרק, עילת הסבירות אינה מוזכרת אפילו ברמז. עיקר הרפורמות נוגעות לזכויות האדם בחקירה ובמשפט. בשם ערכי חירות האדם וכבוד האדם, התמקד סער בעיקר בנושא זה. בנוסף לכך הוא הציע את פיצול תפקיד היועמ"ש, הסדרת והגבלת היכולת לפסילת חוקים באמצעות חקיקת חוק יסוד: חקיקה, כולל פסקת התגברות "ברוב מיוחס" (אני מעדיף את הביטוי "רוב מיוחד"). כמו כן, הוא הציע שימוע פומבי של הוועדה למינוי שופטים למועמדים לשיפוט בעליון. ועילת הסבירות? יוק.

הלכתי לתוכנית הרפורמה במשפט של תקווה חדשה ערב הבחירות. התוכנית מנתה 6 סעיפים: 1. פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. 2. שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון. 3. דה-פליליזציה של המשפט הישראלי. 4. רפורמה לחיזוק זכויות עצורים, חשודים ונאשמים בחקירה ובמשפט. 5. חיזוק הפיקוח על פרקליטות המדינה והתביעה המשטרתית. 6. הגבלת פרקי זמן של חקירות והחלטות תביעה בתיקים פליליים. ומה עם עילת הסבירות? אין לה זכר.

בקיצור - פייק. אולי מישהו מצא איזה ציטוט ישן של ביקורת נקודתית על פסיקה ספציפית בעילת הסבירות. ואולי גם זה לא.

אגב, כשר המשפטים סער קידם כל אחד מהנושאים הללו כברת דרך נאה, וכה חבל שהממשלה המצוינת נפלה בשל טרור אישי נגד ח"כים חסרי עמוד שדרה.

כמובן שהטענה לפיה בשיחות בבית הנשיא הגיעו הצדדים להסכמה על חוק מגה-שחיתות הרדיקלי הזה היא שקר. היתה הסכמה על צמצום השימוש בעילת הסבירות, ובצדק, אך בשום אופן לא על החוק הזה. ומלבד זאת, אם במו"מ על פשרה צד מסוים מוכן לפשרה, ואין עסקה, אי אפשר לטעון שהוא כבר הסכים לוויתוריו. הוא הסכים לכך כוויתור למען פשרה.

למה הדבר דומה? אני נכנס לחנות ועומד על המקח. אנו מגיעים לעמק השווה, אני מוכן לשלם 70 שקל בעד הסחורה. עכשיו הסוחר דורש ממני את ה-70 שקל ומסרב לתת לי את הסחורה. "הרי אתה עצמך הסכמת לשלם 70 שקל."

[אהוד: לא הבנתי].

מספיק עם הפייק. לתרבות השקר הביביסטית חלק גדול במצב אליו הידרדרה החברה הישראלית.

* העילה של וסרלאוף – השר הכהניסט (איזה צמד מילים מבעית) וסרלאוף הודיע שיעתור לבג"ץ נגד היועמ"שית, בטענה של אכיפה בררנית כלפי מפגינים. בשם איזו עילה בדיוק הוא מתכוון לעתור נגדה? ניחשתם נכון. יש רק עילה אחת שמאפשרת דיון בעתירה כזו. עילת הסבירות.

* מעודדים השתמטות וסרבנות – כאשר הממשלה מעודדת השתמטות מצה"ל ועומדת לעגן את ההשתמטות בחוק יסוד, ומנהיגים באופוזיציה מעודדים סרבנות ומי שאינו מעודד עומד מנגד ולא מעז לגנות ולהוקיע – אנו, אנה אנו באים?

עם זאת, יש לציין לשבח מיספר מנהיגים באופוזיציה שיצאו בתוקף נגד הסרבנות: גדעון סער, איזנקוט, מתן כהנא וחילי טרופר. אולי יש גם נוספים, אך אותם שמעתי בקולם.

* אי התייצבות – גם אם תכנו את הסרבנות "אי התייצבות" זה לא יטהר את השרץ.

* הרקורד מחייב – הרקורד הביטחוני של אהוד ברק, דן חלוץ, דיסקין ויאיר גולן הוא אדיר. איש לא יוכל לקחת מהם את תרומתם העצומה לביטחון ישראל. אבל הרקורד אינו נותן הנחות. הוא מחייב. הוא מחייב אותם, יותר מכל אחד אחר, להגנה על ביטחון ישראל. הם הראשונים שצריכים להתייצב כחומה בצורה נגד סרבנות. אחרת, מה יגידו אזובי הקיר?

זיקנתם מביישת את בחרותם.

* תחת האלונקה – תומכי הסרבנות מדברים בשם חוזה שהופר.

אבל החוזה שלהם אינו עם נתניהו. אין זה צבא הוד מלכותו, אלא צבא ההגנה לישראל. החוזה שלהם אינו עם הממשלה אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלהם הוא איתי. הם מחויבים להגן עליי, כפי שאני הגנתי עליהם בכ-25 שנות שירות קרבי במילואים.

את המאבק במהפכה המשטרית – שיעשו כאזרחים. כחיילים – אסור להם לצאת מתחת האלונקה. לפקודה תמיד אנחנו!

* לא אופוזיציה למדינה – אני אופוזיציה לממשלה. לא למדינה.

לכן אני מתנגד בתוקף לסרבנות.

* לא עם הראש בקיר – אני כבר רגיל לקושי להעביר מסר מורכב, באווירת הדיכוטומיה וההקצנה, אך זו האמת שבה אני מאמין.

הסרבנות היא תופעה חמורה ביותר. אין שום הצדקה לסרבנות. היא מסוכנת יותר מהמהפכה המשטרית, שהיא כשלעצמה סכנה חמורה. היא סכנה לביטחון. היא מזמינה תוקפנות נגד ישראל ופוגעת ביכולת שלנו להגיב עליה. הסרבנות היא טירוף.

עם זאת, אסור לממשלה להתעלם מן הסרבנות, ולהישמע לקולות כמו של הפרחח הפשיסט בן גביר שקרא דווקא להגביר את הקצב של החקיקה האנטי דמוקרטית או של הפירומנים לוין ורוטמן שרוצים ללכת עם ראש בקיר. נכון, בלי שום קשר למחאה אני מתנגד למהפכה ורוצה בביטולה. אבל ללא קשר לדעתי, היענות לקריאות חסרות האחריות הללו הן משחק באש. הממשלה נושאת באחריות, ואימוץ הגישה של "נראה להם מה זה" ו"הסרבנות לא תכופף אותנו," חסרת אחריות.

אז מה אני מציע? להיכנע לסרבנות? איך אפשר לנהל כך מדינה?

אני מציע, לצורך השוואה, לבחון את הגישה להשתמטות החרדים, להבדיל. (למה להבדיל? כי אין להשוות לוחמים שבמשך עשרות שנים מחרפים את נפשם על הגנת המולדת וחיי האזרחים, חלקם נפצעו פעם ויותר וחזרו לשירות, גם כאשר הם עושים מעשה שלא יעשה, למי שהשתמטותם אומנותם ומשתמטים כל חייהם באופן בזוי מההגנה על המדינה).

חוץ מהחרדים עצמם, אף אחד אינו מצדיק את ההשתמטות הממארת. ובכל זאת, כל הממשלות מכילות זאת, באמירה ובטענה שאי אפשר לכפות עליהם, "מה, נמלא את בתי הכלא באלפי חרדים שיסרבו להתגייס," ומציעים כל מיני פתרונות יצירתיים איך להשלים עם ההשתמטות.

קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שהממשלה תצטרך להבין שזאת המציאות. היא לא תוכל להרשות לעצמה לוותר על הטייסים, לוחמי הסייבר והמ"מ. והיא חייבת לפעול באופן פרגמטי, בהתאם למציאות. להפנים שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

אני מקווה שעצתם של הקנאים העיוורים, לוין בן גביר וכו' תופר.

* המחנה של אב"ע – אהוד בן עזר כתב לי (בגיליון הקודם) את התגובה המצחיקה הזו: "ככל שתתפלפל בלוליינות המילולית שלך ואפילו תכתוב דברי ביקורת נכוחים על גנץ ולפיד – לא תוכל להכחיש שאתה נמצא במחנה של אלה המנסים לערער את השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל, אתה שותף בדבריך לגורו המתעתע, לנביא השקר המתוקשר יובל נח הררי!"

מורכבות = "תתפלפל בלוליינות המילולית". לאב"ע קל. אין מורכבות. לא צריך להתאמץ ולחשוב. יש שני מחנות טוטאליים. כל מי שלא תומך בהתלהבות במהפכה המשטרית תומך בהכרח בסרבנות, במרי אזרחי ובהפרות חוק, כי זה "המחנה".

אחרי שצחקנו... אזרום עם אב"ע. לשיטתו, שאינה שיטתי, הוא נמצא באותו מחנה עם הבן גבירים הקטנים שעורכים פוגרומים בערבים, תוקפים את חיילי צה"ל וקציניו ומעריצים את יגאל עמיר. כי הם "המחנה ששומר על השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל". אהוד נמצא גם באותו מחנה, עם שומרי הדמוקרטיה החרדים המשתמטים, אף שהוא מגדיר אותם כמי שאינם חלק מהעם שלנו.

אגב מי נמצא באותו מחנה עם העבריין המורשע, האסיר המשוחרר והלא משוקם אהוד אולמרט המושחת – אב"ע שהתייצב לצידו ללא הרהור וללא פקפוק, או אני שיצאתי נגדו כפי שתמיד אני יוצא נגד שחיתות, מכל כיוון שהוא?

[אהוד: תמכתי באולמרט כי לדעתי היה ראש ממשלה טוב ואילו המערכות המשטרתית והמשפטית עשו ככל יכולתן להרשיע אותו ולגרום להתפטרותו. והתפטרותו היא שנתנה לאותן מערכות גם את התקווה להדיח באותה צורה את נתניהו. אלא שהתברר כי נתניהו אגוז קשה.

לא תאמין, אבל בשעתו התפטרתי מכתיבת טור ב"ישראל היום", בשנתו הראשונה, זאת בעיתון שנוסד ופעל למען נתניהו – משום שפסלו לפרסום רשימה שלי שצידדה באולמרט!

כיום – אני מאוכזב מאוד מאולמרט, כמו גם מחלק ניכר מן ה"לשעברים" החשובים, כולל אהוד ברק – שנראה שכאשר עזבו – לא רק עזבו את הכיסא אלא גם נפלו על הראש! – אך מאחר שמעולם לא היו לי קשרים אישיים עם אולמרט, גם אין לי דרך ישירה להעביר אליו את אכזבתי הגדולה ממנו.

לעומת זאת, נתניהו הפתיע אותי לטובה ולכן כיום אני תומך בו, גם כן ללא שום קשר אישי אליו].

* ויתור על ריבונות – ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

אין לנתניהו סמכות להשלים על דעת עצמו עם הקמת מוצב של חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל. אם אינו רוצה לוותר על השטח, שיורה לצה"ל לשחרר אותו. אם אינו מסוגל – שיתפטר.

[אהוד: אני מציע – לא רק שנתניהו יתפטר אלא גם יעביר לך את ראשות הממשלה כי אתה חכם ומסוגל ממנו!]

* אחריות המפקד בשטח – סילוק המחבלים שחדרו לשטח ישראל כלל לא היה צריך להגיע לדרג המדיני. גם לא למח"ט. גם לא למ"פ. כל מ"מ צריך לדעת, שכאשר הוא מזהה חדירת מחבלים לשטחנו הריבוני, עליו לפתוח באש ולחתור למגע ולגרש אותם. ודוק – איני טוען שהנושא הוא לשיקול דעת של המ"מ, אלא שאין לו שיקול דעת.

* תגובת צ'רצ'יל – למה הממשלה משלימה עם התוקפנות של חיזבאללה והקמת המאחז שלהם בשטחה הריבוני של ישראל? כי ישראל מורתעת מחיזבאללה.

כך הגיב צ'רצ'יל על הסכם מינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה."

* הרע במיעוטו – אין צורך בדמיון מפותח כדי לדעת איך נתניהו הצבוע היה תוקף בשצף קצף את ממשלת בנט לפיד לו החליטה על חיזוק הרש"פ, כפי שהחליטה הממשלה ביום א'. והנה, גם סמוטריץ' ובן גביר הצבועים נשארים בממשלה שהחליטה על כך.

אך אם נשים את הפוליטיקה בצד, בעיניי ההחלטה נכונה.

לא, אין לי שום אשליות בקשר לרש"פ. זו רשות עוינת, השוללת את זכות קיומה של ישראל, נאבקת בנו וגורמת לנו נזק מדיני, שוללת כל אפשרות לשלום, בשל רצונה לרשת אותנו. לכן, אין בעתיד הנראה לעין כל סיכוי לפתרון קבע ואין לנו אלא לנהל את הסכסוך בשום שכל.

באין סיכוי לפתרון, ניצבות בפנינו שלוש אפשרויות. האחת היא התמוטטות הרש"פ וחזרה שלנו לשלטון על שני מיליון פלשתינאים ולסכן בכך את צביונה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מובהק לדורות. השנייה היא השתלטות חמאס על הרש"פ. השלישית היא המשך קיומה של הרש"פ במתכונת הנוכחית, כאשר צה"ל נהנה מחופש פעולה בשטחיה ומתקיים התיאום הביטחוני.

האפשרות השלישית היא הרע במיעוטו, ועלינו לפעול לכך שתתקיים, כדי להימנע מהידרדרות לאחת משתי החלופות האחרות.

* השוואה מופרכת – אני קורא בימים האחרונים גל של אנשי שמאלימין קיצוני, שמשווים את מעשהו של קובי יקותיאלי, האזרח שהרג את המחבל בת"א, לאלאור עזריה. זאת, כיוון שהוא ירה עליו גם כשכבר נפל על הרצפה. אלה נתלים באזריה כדי לטנף את שמו של יקותיאלי, ואלה נתלים ביקותיאלי כדי לטהר את שמו של אזריה. ההשוואה הזאת מופרכת מעיקרה.

יקותיאלי הסתער בגבורה על המחבל בעיצומו של פיגוע, תוך שהוא מסכן את חייו, והציל חיי אזרחים רבים כאשר ירה בו. כל הירי נמשך שניות ספורות, והוא ירה בו גם כשנפל, כדי שלא יקום וימשיך בפיגוע. לכן הוא ראוי לצל"ש. אזריה, לעומתו, הגיע לזירת אירוע למעלה מעשר דקות אחרי תום האירוע, כאשר המחבל כבר היה מנוטרל, לכוד בידינו, שכב גוסס ולא נשקפה ממנו כל סכנה. הוא לקח בקור רוח את נשקו, כיוון לראשו וירה בו למוות. איזו השוואה...

מעשהו של אזריה קרוב יותר לסוהר שיכנס לתא של אסיר ויירה בו, מאשר למעשה הגבורה של יקותיאלי.

בסופו של דבר, ביחס לחומרת המעשה, אזריה יצא בזול.

* היפוכו המוחלט – אף שר בממשלת ישראל לא טרח להשתתף באזכרה ליצחק שמיר, מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן.

וזה דווקא בסדר. אפילו בסדר גמור. אפילו מובן מאליו.

כי יצחק שמיר מייצג את היפוכה המוחלט של הממשלה הזאת.

קודם כל, באישיותו, הוא התשליל המוחלט של נתניהו: ישר כסרגל, נקי כפיים, טהור מידות, ענו וצנוע עד חפות מאגו, רואה תמיד את האינטרס הלאומי מעל המפלגתי ואת המפלגתי מעל האישי. לעומת זאת, נתניהו... אתם יודעים. ההיפך המוחלט.

שנית, בסוגיות הפוליטיות שעל הפרק שמיר הוא היפוכה של הממשלה הזאת.

הוא סלד תמיד מרעיון של ממשלת "ימין על מלא." הוא חתר לאחדות לאומית, ראה בה ערך נעלה, העמיד אותה על ראש שמחתו ופעל ככל שיכול להקמת ממשלות אחדות לאומיות.

כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (המתוחכם ממנו ולכן מסוכן ממנו) נבחר לכנסת, הוא לא ספר אותו בשום אופן כחלק מן המחנה שלו. ממשלתו הובילה לחקיקה שמנעה מהכהניסטים להתמודד לכנסת (שלמרבה הצער והבושה בג"ץ האקטיביסטי צפצף עליה ונתן לראש הכנופייה להתמודד). כאשר כהנא עלה לנבוח מהדוכן, שמיר קם ויצא בהפגנתיות מן

בסוגיה המשפטית ממשלתו הביאה לקבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. היא ראתה בכך מהפכה חוקתית והתגאתה בכך. מצע הליכוד בבחירות 1992, שבהן הליכוד הפסיד למפלגת העבודה בראשות רבין, העלה על נס את חקיקת החוקים הללו, והתחייב להמשיך במהלך ולחוקק בכנסת הבאה את חוק יסוד: חקיקה ואת חוק יסוד: השוויון בפני החוק. מתוך המצע: "הממשלה בראשות הליכוד תמשיך להעמיק את מושגי שלטון החוק הלכה למעשה. יובטחו עליונות החוק, כפיפותן של כל רשויות המדינה לחוק המדינה ותמשך חקיקה המבטיחה כי עקרון השוויון בפני החוק יישמר ללא משוא פנים. הממשלה בראשות הליכוד תמשיך בביצור עצמאותה של הרשות השופטת."

כאשר היתה לשמיר ממשלת ימין בכיס, והחרדים דרשו לחוקק חוק הפוגע בהכרה בגיור לא אורתודוקסי, שמיר לא היה מוכן לשמוע על הרעיון האנטי ציוני הזה, והקים מיד את ממשלת האחדות השנייה.

אז באמת, מה יש לשרי הממשלה הרעה הזאת לחפש באזכרה לשמיר?

* ביד הלשון: ככה וככה - כתבת "כאן" 11 סיוון סיסאי משרבבת כמעט לכל משפט, ללא שום קשר, את המילה "ככה". זה נשמע: "המפגינים, ככה, מתחילים לחסום את הכביש. בינתיים השוטרים, ככה, מתארגנים לפנות את הכביש" וכן הלאה.

את האוזן הרגישה שלי זה מעצבן, ככה, כמעט כמו לשמוע את מרב מיכאלי. טוב, זה היה, ככה, בהגזמה.

איך אפשר לגמול אותה מה"ככה" הבלתי נשלט הזה?

אפשרות אחת היא להוריד שקל משכרה על כל "ככה" מיותר. אפשרות שנייה היא להצמיד לה מישהו, שבכל פעם שתאמר "ככה" ישאל אוטומטית "למה"?

שיטה ב' היא השיטה שלי. היה לי בן גרעין, שעל כל משפט של בן שיחו הגיב: "כן, הא?" מה עשיתי? בכל פעם שהוא אמר "כן, הא?", כלומר אחרי כל משפט שלי, עניתי "הא, כן". וזה עזר.

לעומת זאת, יש לי חבר שעל כל משפט מגיב ב"וואלה?!" או ב"וואלה". ניסיתי לגמול אותו בכך שלכל "וואלה" שלו הצמדתי "קואלה". אבל זה לא עזר. וכך, עד היום, הוא בשלו – "וואלה" ואני בשלי – "קואלה" ולא מסתמן שינוי באופק.

אורי הייטנר