הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק תשיעי
אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)
בתלתלי הערווה של בתוליהָ

ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.
הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה.
וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."
וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.
חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).
הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.
לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.
"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"
ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.
זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.
בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.
"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."
"הולכים למה?"
"לבמבטיה, טמבל!"
"להתקלח?"
"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"
אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.
בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!
לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!
בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.
ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.
שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.
ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.
הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.
"מה זה עושה פה?" אני מפהק.
"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?

בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.
נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.
"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.
הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.
"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"
בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.
יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.
חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות, במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.
לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.
התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "
אהוד בן עזר
המשך הפרק יבוא