כמדי שנה בכעשרים השנים האחרונות, גם השנה אצום בתשעה באב. השנה, יהיה זה צום אחר. השנה יהיה זה צום המבטא דאגה עמוקה, שמא מתקיימת בנו האימרה של הפילוסוף והסופר האמריקאי ג'ורג' סַנְטָיָאנָה, שמי שאינם לומדים מן ההיסטוריה, נדונים לחזור עליה.
מה שקורה היום מזכיר לי את הימים שקדמו לחורבן בית שני. האוייב כבר נמצא בתוך ירושלים, כבר מגיע להר הבית, ובמקום להתאחד ולהילחם בו יחד, קבוצות הקנאים נלחמות מלחמת טירוף זו בזו. הסמל של הטירוף הזה היה שריפת אסמי המזון, ובו המזון של תושבי ירושלים, אנשים נשים וטף, במסגרת מלחמת האחים.
את מאמרי בטור הזה אשתקד, ערב תשעה באב, הכתרתי בכותרת "אל תשרפו את האסמים." היה זה מאמר על הסרט המעולה "אגדת חורבן" והכתרתי כך את המסר שלו. לא העליתי על דעתי, שכעבור שנה נחזה לנגד עינינו בשורפי האסמים, והם נמצאים בממשלה ובקרב מתנגדיה.
עיקר האשמה היא בממשלה. "נבחרנו למשול" – תחת הסיסמה הזו ניסתה קואליציית ה-64 לנהוג כאילו זכתה ב-120 מנדטים, לקחה את כל הקופה, וניסתה בבליץ כוחני אלים לשנות באחת את כל סדרי המשטר הישראלי שעוצבו עקב בצד אגודל במשך 75 שנה. בכוחנות, בדורסנות, ביהירות, בשחצנות, באופוריה של ניצחון גדול תוך דהירה מטורפת על הדי-9. לצד המהפכה המשטרית שלוין הוביל, עלו עוד כ-140 הצעות חוק, חלקן מטורללות, חלקן אוהדות שחיתות, חלקן פנאטיות, כולן עם המסר של "אנחנו הרוב ולכן מה שאנחנו רוצים הוא רצון העם ושום דבר לא יעצור אותנו."
הם למדו בדרך הקשה שכאשר מפעילים כוח – נענים בכוח. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. ואחרי הניסיון להדיח את גלנט, כיוון שהעז לומר את האמת, והתגובה הספונטנית של מאות אלפי אזרחי ישראל, והמכה הקשה לקואליציה בסקרים, נתניהו עצר את החקיקה, ביטל את הפיטורין ולמעשה, עשה אחורה פנה.
היה זה ניצחון גדול למחאה. במקום שהמחאה תגלה נדיבות של מנצחים, תושיט יד להידברות אמת כדי להגיע להסכמות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, הם נכנסו לאופוריה של מנצחים, באותה יוהרה, אותה כוחנות, אותו "אני ואפסי" ו"לנו הכול מותר," לא לתת ליריב להתרומם מהקרשים, להשפיל אותו. ממש תמונת ראי של לוין ושות'. ברק ושכמותו, המיליטנטים הרדיקלים, תפסו הובלה על המחאה, ולקחו אותה בכל הכוח למקום של מרי אזרחי, איום בסרבנות, שיבוש החיים במדינה, רדיפה אישית אחרי שרים וסתימת פיותיהם, הרבה יותר מכפי שהיו בחלקה הראשון של המחאה. הם יצאו נגד כל פשרה ויצרו דה-לגיטימציה לפשרה. וכאשר בלחצם לפיד וגנץ עשו שגיאה חמורה בהחלטתם הנמהרת להשהות את השיחות, הפירומנים לוין ורוטמן קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, כדי לחזור ולחדש מיד את בליץ המהפכה המשטרית. כעת גם המוחים נוכחים, שהפעלת כוח נענית בכוח.
אלה ואלה, בדרכם הכוחנית, בניסיונם להכניע, הורסים את המדינה. הם נוהגים כמו שתי רכבות שדוהרות במהירות זו מול זו בלי לראות בעיניים, בלי לחשוב על המחר, בלי לקחת אחריות, אלא מתוך רצון מטורף להכניע את "האוייב". כששני הצדדים מושכים את החבל בכוח – אם הוא יקרע, יהיה קשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לאחות את הקרע. ואז, משחק ההאשמות לא יועיל לכלום.
די, מספיק לנצח. די, ניצחתם יותר מדי. אתם ואתם. עכשיו הגיע הזמן להפסיק לנצח ולעבור לפתרונות. יחד. בלי מנצחים ומנוצחים. בלי לנסות להכניע. חייבים לעצור את הטירוף הזה. הגיע הזמן להידברות אמת ולפתרונות. חייבים לחזור מיד לשולחן ההידברות, ולשבת ברצף, שישה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב, מתוך נחישות להגיע להסכמות. והדבר אפשרי. ולא לתת לפירומנים כמו יריב לוין & אהוד ברק ושות' ולבייסים הקיצונים להלך אימים על המנהיגים.
בפרפרזה לשירו של יהודה עמיחי אומר: במקום שבו אנו מנצחים, תישאר אדמה חרוכה.
אל תשרפו את אסמי המזון.

[אהוד: לא תוכל להתנער מחלקך שלך ב"שריפת האסמים"! אתה תמכת במחאה האנטי-דמוקרטית הזו מראשיתה! והגולם הגולם הזה קם על יוצריו ומסכן את ישראל!]

2. צרור הערות ‏16.7.23
* אפילו שרוך של נעל – על פי ההלכה, ישנם שלושה איסורים בלבד (שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה) שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". מלבדם, על כל שאר המצוות נאמר: יעבור ובל ייהרג. אולם, אומר התלמוד במסכת סנהדרין, ב"שעת שמד", כלומר כאשר יש גזירות של השלטונות למנוע לימוד תורה ולאסור קיום המצוות, שזו סכנה קיומית לעם היהודי, "אפילו מצווה קלה ייהרג ובל יעבור." ומהי מצווה קלה, שואל התלמוד ומשיב: "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא," כלומר אפילו שרוך של נעל (כלומר מצווה זניחה ושולית על אופן שריכת השרוכים).
מי שמציגים את ההתנגדות העזה כל כך לביטול ("צמצום" בכיבוסית) עילת הסבירות כהוכחה לכך ש"הם מתנגדים לכל דבר," אינם מבינים את הפסיכולוגיה של ההלכה בדבר שעת שמד. המתקפה החזיתית והברוטלית של הממשלה והקואליציה על הדמוקרטיה הישראלית במהפכה המשטרית ובעוד כ-140 חוקים קיצוניים שהוגשו בבליץ של אופוריית הניצחון של "ימין על מלא" וההסכמים הקואליציוניים השערורייתיים, נתפסת כגזירות שמד. באווירה הזאת, קשה להתייחס לכל חוק "קטן" (ברור שביטול עילת הסבירות אינה חוק קטן; אינה שרוך של נעל), כאל גזירה העומדת בפני עצמה, אלא כחלק ממכלול המתקפה המשולבת.
אילו הממשלה הודיעה שהיא מבטלת את המהפכה, גונזת את כל החקיקה, ומשאירה "רק" את ביטול עילת הסבירות, ההתנגדות לבטח היתה מינורית יותר והמחאה מצומצמת ומאופקת הרבה יותר. אך הרי לפחות חלק משרי הממשלה ומוביליה, ובראשם שר המשפטים, אומרים בפירוש שימשיכו במלוא הקיטור את המהפכה בשלמותה, ולכן ההתנגדות העזה מתייחסת לכל גזירה "קלה" כאל המתקפה כולה. עם כל הביקורת שלי על הכיוונים המיליטנטיים של המחאה, ובעיקר על הסרבנות הממארת, אין ספק שעצם המחאה מוצדקת מאוד.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחד הטריקים הדמגוגיים של תעמולת המהפכה המשטרית, הוא ניכוס כל ביקורת שנשמעה לאורך השנים על מערכת המשפט, וכל הצעת שינוי ורפורמה, כעמדה המסייעת למהפכה וכהוכחה לצדקתהּ. אבל ביקורת על מערכת המשפט, מתוך רצון לתקנה, אינה דומה לניסיון לבטל את עצמאותה ובכך לפגוע פגיעה קשה בדמוקרטיה. לעתים, הצעות לרפורמות במשפט, שהכותרת שלהן דומה לזו של המהפכה, מתכוונות להיפוכה הגמור. וכדאי להבחין בניואנסים.
כבר שנים רבות אני כותב על הצורך לפצל את תפקיד היועמ"ש ולמנות תובע ראשי במשרה מלאה. זו גם אחת ההצעות של המהפכה. אבל אלו שתי הצעות הפוכות. הכיוון שאליו אני חותר מנוגד ב-180 מעלות לזה שאליו חותרים לוין ורוטמן. ולכן, בעיניי המצב הקיים טוב בהרבה מהצעת לוין. ברור לי שגם לוין מעדיף את המשך המצב הקיים על ההצעה שלי.
אני רוצה בהפרדה הזאת כדי שיהיה מצביא במשרה מלאה למלחמה בשחיתות הממשלתית. ואני רוצה שלא יהיה זה היועץ הממשלתי לממשלה, שעובד באופן שוטף עם רוה"מ והשרים, נוצרים יחסי עבודה אינטימיים ביניהם, וגם אם יהיה מלאך, הוא יתקשה להתייצב בכל עוזו נגד שחיתות שלטונית. לכן, הצעתי היא שהתובע הראשי, שיהיה במעמד זהה לזה של היועמ"ש, ייבחר בידי ועדה חיצונית מקצועית, ללא מעורבות פוליטית, או לכל היותר שר המשפטים יהיה אחד מחמשת או ששת חבריה. לוין חותר להיפך המוחלט. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד התובע הראשי, שיהיה תלוי בה, וגם לא תהיה עילת סבירות שתוכל להגן עליו מפני איומים בהדחה. המטרה שלהם היא לסרס את המלחמה בשחיתות. הכותרת, פיצול תפקיד היועמ"ש – אותה כותרת. התוכן הפוך.

* פראייר גאה – תומכי הסרבנות מדברים על כך שהמדינה הפרה אתם את החוזה ולכן הם מסרבים / לא מתייצבים / מפסיקים להתנדב. אז אני רוצה לספר משהו על הפרת חוזה. חבריי ואני עלינו לגולן בשליחות האומה, בשליחות המדינה, כדי להקים את מפעל ההתיישבות שנועד לעצב מחדש את הגבול עם סוריה ולהבטיח שהגולן יהיה בריבונות ישראל לעד. כולנו הפנינו עורף לחיי הנוחות במרכז, ועלינו כחלוצים לגולן; הקמנו מפעל התיישבות לתפארת, יצרנו קהילה, בנינו בית, נטענו עץ, הקמנו משפחות. בשנות התשעים של המאה שעברה קמה "המדינה" והתהפכה עלינו. היא ניסתה למסור את הגולן לאויב הסורי, להחריב את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו. הממשלות לא עמדו לעקור רק את מפעל חיינו, אלא לבעוט בכל היקר והקדוש לנו; אותם ערכים שלא יישמנו בכתיבת מכתב למערכת, בחתימה על עצומה או ביציאה להפגנה, אלא בהגשמתם בגופנו; הגשמה לכל החיים.
ידענו, ששום דבר טוב לא יצא כתמורה למחיר הנורא שנשלם, אלא אסון לאומי.
קמנו ויצאנו למאבק נחוש וחכם שנמשך תשע שנים; מאבק "העם עם הגולן." מאבק דמוקרטי, ממלכתי ותוך כיבוד החוק. אני אישית נרתמתי למאבק, הייתי בקבוצה המצומצמת של הנהגת המאבק, שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל כולי הייתי במאבק הזה. בשיאו, שבתתי רעב ובמשך 19 ימים חייתי אך ורק על מים. ובכל אותן שנים, לא הפסדתי ולו יום מילואים אחד (ובאותה תקופה עשינו הרבה יותר מילואים מהיום). לא הפסדתי יום בתעסוקה מבצעית, לא באימונים, לא אימון חד-יומי, לא חידוש צניחה. כאשר נקראתי לדגל, עזבתי הכלו והלכתי למלא את חובתי. סרבנות? איך אני יכול להיאבק מאבק פטריוטי ולעשות במקביל מעשה כה אנטי פטריוטי?
לא ישבתי מול טבלה שבה העמדתי אלה מול אלה את הטיעונים בעד ונגד סירוב. ממש לא. האופציה הזאת כלל לא חלפה בראשי, אפילו לא כהרהור קל. המדינה הפרה את החוזה? לא. הממשלה עשתה זאת. ולכן נאבקתי נגדה. המדינה היא שלי לא פחות מאשר של הממשלה. ועל המדינה אני מגן בלי חשבון. לא התגייסתי לצבא רבין או לצבא ברק, אלא לצבא ההגנה לישראל. נגד הנסיגה נאבקתי כאזרח, וכחייל הגנתי על המולדת ועל שלום אזרחי ישראל. מעולם לא ראיתי גם בהשתמטות החרדים עילה לא לשרת. אם אני מוקיע ומגנה אותם על השתמטותם – אני אנהג כמותם? כפי שהעובדה שיש גנבים לא תגרום לי לגנוב, כך העובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט או לסרב. היה פעם מאבק של המילואימניקים על תנאים, והמסר שלו היה שנמאס לנו להיות פראיירים. פירסמתי אז מאמר שכותרתו "פראייר גאה". כן, אם לתרום למדינה ולהגן עליה זה להיות פראייר, אני גאה להיות פראייר.
אחרי גיל הפטור, המשכתי להתנדב עוד ארבע שנים כלוחם קרבי, עד שהרגשתי שקשה לי מבחינה פיזית. המשכתי עוד למעלה מעשור להתנדב לכיתת הכוננות באורטל (עשיתי זאת עוד הרבה קודם, במקביל לשירות המילואים), ואת ההתנדבות הזאת הפסקתי כאשר בתרגילים גדולים התברר שאין אפשרות לשלב את החברות בכיתת הכוננות עם תפקידי בצח"י (צוות חירום יישובי) והבנתי שתרומתי גדולה יותר בצח"י. כל הדיבור על "המדינה הפרה אתי חוזה" הוא מאוס בעיניי, ולא מטהר את שרץ הסרבנות.

* הסרבנות על פי שקדי – אלוף (מיל') אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר, הוא בעיניי דמות מופת; דמות של קצין מחנך, מנהיג מחנך. הוא אדם עם רמ"ח איברים של ציונות ושס"ה גידים של פטריוטיות. הוא נושא מסר קבוע של אחדות ישראל, בין השאר מתוך התובנה שלו כבן לניצול שואה. במרץ האחרון הוא התראיין בערוץ 12, תקף בחריפות, בצדק, את המהפכה המשטרית. ובאותו ראיון יצא בחריפות נגד הסרבנות. "זה תקדים מסוכן. מחר יחליט כל מילואימניק שהוא לא מתייצב... אסור, בנקודת הזמן שאנחנו נמצאים בה, לייצר סרבנות מכל סוג שהוא... אסור, פשוט אסור. אין מצב שקוראים לאנשים והם לא מגיעים אם צריך עכשיו להילחם."
והנה, ראיתי ציטוט מדברים שאמר לאחרונה בראיון: "כל זמן שהלחימה היא לטובת העם שלי, אין מצב שבו הייתי מסרב לטוס. לטובת השליט, אשתו ובנו זה כבר עניין אחר."
לא מצאתי את הריאיון בשלמותו, ואיני מכיר את ההקשר. ייתכן שהוא שוב יצא חוצץ נגד הסרבנות ונשאל אם יש משהו שהיה גורם לו לסרב, והוא השיב את התשובה הדמיונית הזאת. ואולי הוא ניסה להצדיק את הסרבנות כאילו היום חיילים נדרשים להילחם לטובת השליט ומשפחתו? איני יודע, אך אתייחס לסוגיית הסירוב דרך האמירה הזאת.
מה פירוש לטוס "לטובת השליט, אשתו ובנו"? למשל, אם טייס מסוק יצטווה לעזוב את האימון ולמהר לקחת את יאיר נתניהו ל"פוסיקט", או לטוס לחו"ל כדי להביא "משלוחה" של סיגרים, שמפניות וורודות וחליפות פאר – אלו טיסות לטובת השליט ומשפחתו. ככל הידוע לי, טייסי חיל האוויר לא נשלחים למשימות כאלו. ואם היו נשלחים למשימות כאלו, נכון היה שיפסיקו להתנדב, עם או בלי מהפכה משטרית. לאלו משימות הם נשלחים?
להגן על מדינת ישראל ושלום אזרחיה באמצעות הפצצת מנהרות טרור, משגרי רקטות ומפקדות מחבלים ברצועת עזה, או בהפצצות לסיכול ההתבססות האיראנית התוקפנית מול ישראל בסוריה, או בהפצצות לסיכול מיזם דיוק הפצצות של חיזבאללה, בהכנות לתקיפה אפשרית של מיזם הגרעין באיראן וכד'. המשימות הללו קודש הן, ושום עילת סבירות, שיטת מינוי השופטים או פסקת התגברות אינה צריכה לשנות כהוא זה את המחויבות המוחלטת לבצע אותן. אם יהיה, חלילה, גל סרבנות – הוא ישדר חולשה ויזמין תוקפנות ומלחמה, אולי תרחיש הבלהות של מלחמה רב זירתית, שאליה ניכנס במצב של נחיתות.
איני פוטר מעיקר האחריות והאשמה במצב הזה את הממשלה המופקרת עם המהפכה המשטרית וההליכה שלה עם הראש בקיר בטירוף הזה. אבל לא כל האחריות היא על הממשלה וגם לאזרח ולחייל יש אחריות. מי שמסרבים, יישאו באחריות לאסון ביטחוני שיתרחש כאן. בוועדת אגרנט אחרי מלחמה כזו, כל צד יתנער מאחריות ויאשים את הצד האחר. אבל האחריות מחייבת למנוע מראש את המלחמה ולפיכך גם את ועדת אגרנט שאחריה.

* הבוקר שלמחרת המהפך – ויהי ערב ויהי בוקר – מהפך. והנה, יש לנו ראש ממשלה ישר ונקי כפיים, שאינו אובססיבי לכבוד ולתקשורת, וכזה שרואה את תפקידו לשרת את האינטרס הלאומי, ולא סבור ש"המדינה זה אני." והממשלה עוסקת בבעיות האמתיות של ישראל, מתוך כוונה להתמודד אתן ולפתור אותן, ולא במהפכות משטריות הרסניות. ממשלה שבה שר המשפטים אינו עוכר המשפט ושר התקשורת אינו עוכר התקשורת. ממשלה שאין בה קיצונים פנאטים כמו בן גביר וסמוטריץ'. איזה כיף!
אבל לממשלה הזאת יהיו מתנגדים. והמתנגדים יילחמו בה. מה הם יעשו? מה שהם יראו שעובד. המונים ייצאו לרחובות, יחסמו את צירי התנועה המרכזיים, יחסמו את נתב"ג, ירדפו שרים וח"כים ולא יתנו להם לדבר, יעודדו מרי אזרחי וישתמשו בנשק יום הדין, נשק ההשמדה ההמונית – סרבנות בצה"ל. הפעם לא של טייסים אלא של חי"רניקים. הממשלה תתקשה מאוד לתפקד והנזק יהיה חמור מאוד. והעיקר – לא תהיה תקווה, כי יהיה ברור שלא משנה מי יהיה בשלטון, מתנגדיו יבעירו את האסמים. האם אלה שמובילים את הקו המיליטנטי במחאה, אינם מבינים זאת? עד כדי כך הם קצרי רואי? הם אינם מבינים שכל מה שהם עושים היום עלול לחזור כבומרנג כשיתחלף השלטון? הם לא מבינים שהם עלולים לגזור על החברה הישראלית טלטלה בלתי פוסקת, שתאיים על קיומה? הם מנהלים את המאבק כאילו אין מחר. כאילו יש איזה מכשול, שצריך לפעול בכל דרך להזיזו, ואז הדרך תהיה פנויה והכל ישוב אל מקומו בשלום. זו אשליה.
חייבים לשנות כיוון. גם הממשלה וגם המחאה. חייבים להפסיק לנסות לנצח, להכריע, להכניע, להשפיל. כי כל ניצחון כזה יהיה תבוסה לחברה הישראלית. צריך לחזור לשולחן ההידברות, אך הפעם בניגוד לפעם הקודמת, מתוך נחישות של שני הצדדים (בניגוד להתנהלות שני הצדדים בפעם הקודמת) להגיע להסכמות. ובאשר לממשלה הבאה – הלוואי הלוואי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, שמטרתה העליונה תהיה להוביל לפיוס לאומי ולאיחוי הקרעים בעם.

* פסיקה אקטיביסטית – בית המשפט העליון מעולם לא התערב במדיניות ההגירה של ישראל, בניגוד לדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. מעולם לא. בית המשפט לא קבע שישראל צריכה לקלוט פליטים, בוודאי לא כמה פליטים. כל אלה הם בסמכות הממשלה והכנסת ובית המשפט לא התערב בהם.
במה הוא התערב? בנושאים של זכויות האדם. למשל, בשאלה כמה זמן מותר להחזיק אנשים במעצר ללא משפט. אפשר להסכים או לא להסכים עם פסיקתו בנושא, אך באשר לעצם הדיון עליו - בדיוק לשם כך קיים בג"ץ בכל מדינה דמוקרטית. הטענה שאסור לבית המשפט להתערב בדרכי הענישה של מבקשי מקלט, כי זו מדיניות הממשלה, היא אבסורדית. נניח שהשר ל"ביטחון" לאומני יחליט שיש להרוג את כל מבקשי המקלט. גם זו "מדיניות" או דרך ליישום מדיניות, שחסינה מביקורת שיפוטית? איזו טענה שטותית. ההחלטה שהתקבלה ביום רביעי בבג"ץ, כלל לא נוגעת למבקשי המקלט, אלא לעובדים זרים, שהגיעו ארצה כחוק, אך נשארו בה בניגוד לחוק בתום תקופת הרישיון. בית המשפט לא קבע שיש לאפשר להם להישאר בארץ, שאסור לנקוט נגדם סנקציות. הוא קבע, ברוב קולות, שהסנקציה הקיימת בחוק – הפקעת כספי הפנסיה, מנוגדת לזכות הקניין על פי חוקי המדינה. גם במקרה הזה – לא חייבים להסכים עם הפסיקה, אבל ברור שבג"ץ קיים כדי לדון ולהכריע בדיוק בנושאים הללו. ובג"ץ נתן לממשלה חצי שנה להציע הצעה חלופית לענישה. כלומר גם בג"ץ מסכים שיש כאן צורך בסנקציה.
בעיניי, פסיקת בג"ץ שגויה, כיוון שאותם עובדים ידעו היטב מראש מהם התנאים ומהן הסנקציות שיושתו עליהם, חתמו על כך והפרו את חתימתם ואת החוק ביודעין. לכן, מן הראוי היה שבג"ץ ידחה את העתירה, אך ידרוש הקמת ועדת חריגים למקרים מיוחדים.
בג"ץ צריך להמעיט ככל האפשר בהתערבות בחקיקה, אלא במקרים של פגיעה משמעותית בזכויות האדם והאזרח. קשה לומר שזה המקרה. פסיקה כזו היא דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מיותר. האקטיביזם הזה הוא הגורם לביקורת החריפה בציבוריות הישראלית על בג"ץ, והוא שהביא למהפכה המשטרית. אמנם המהפכה אינה מוצדקת ומסוכנת, כיוון שלא באה לתקן אלא לחסל, אבל ניתן לצפות משופטי בית המשפט העליון להבין שהחלטה אקטיביסטית כזו, בוודאי בעיתוי כזה, רק שופכת שמן למדורה ומשחקת לידי לוין וחבר מרעיו. בלב רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה יש לחוקק את חוק יסוד: החקיקה, שיעגן ויסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות; את ההפרדה והאיזונים והבלמים ביניהם. יש לקבוע באיזה נושאים מותר לבג"ץ לבטל חוק ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא יכול לעשות כן, ולקבוע רוב מיוחד (75 ח"כים) שמאפשר לכנסת את נשק יום הדין של התגברות על פסיקת בג"ץ.

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה חסרת תקדים. בשעה כזו, כל מי שאחריות לאומית ופטריוטיות פועמת בליבו, יפעל להורדת הלהבות, להרגעה, למנוע את האסון הלאומי אם יהיה ניצחון לצד מן הצדדים. בסיטואציה הזאת, אין סכנה גדולה יותר מהחלטה של בג"ץ להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. החלטה כזו כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. ספוילר – זה לא יקרה. אבל אני רוצה להתייחס לאפשרות הזאת ברמה העקרונית, ואולי חלילה גם כמעשית, אם אני טועה בהערכתי.
החלטה של בית משפט לבטל בפועל את הכרעת העם, תביא למלחמת אחים. מה שאנחנו רואים כעת ברחובות, יהיה שֵׁיט תענוגות לעומת מה שיהיה צפוי במקרה של החלטה כזאת. המראות שראינו לפני שבועות אחדים בצרפת יהיו משחק ילדים לעומת הצפוי. ובאמת, המחשבה שבית המשפט יכול לבטל את הכרעת העם היא הזויה. יש לזכור שנתניהו ניצח בבחירות לאחר שבית המשפט העליון החליט ברוב של 11:0 שהוא רשאי להתמודד. אגב, זו לא היתה רק החלטה נכונה, אלא אי אפשר היה לקבל החלטה אחרת. לפני פסק הדין כתבתי שאני יודע, ב-100%, שהעתירה תידחה פה אחד. אילו היו 111 שופטים, אותו פסק דין היה מתקבל ברוב של 111:0. אמנם לדעתי יש לחוקק חוק האוסר על נאשם בפלילים להתמודד, אבל כל עוד אין חוק כזה, בית המשפט אינו מוסמך לקבל החלטה המנוגדת לחוק. נתניהו התמודד וניצח, והמחשבה שבית המשפט יבטל, למעשה, את התוצאה, היא מחשבת טירוף.
האם נכון היה לקבוע דיון בעתירה, או שנכון היה לדחות אותה על הסף? כאן אני בדילמה. אין ספק שיש קייס משפטי וציבורי משמעותי לעתירה. נתניהו חתום על הסכם ניגוד עניינים והפר אותו. זו סוגיה שראוי לבחון אותה בהרכב נרחב של בג"ץ. מצד שני, קיום דיון על כך, יעמיד את שופטי בג"ץ בפני מלכוד. מצד אחד, הם אינם יכולים להחליט שמותר לראש הממשלה להפר את הסכם ניגוד העניינים שעליו הוא חתום. מצד שני, הם אינם יכולים להחליט, למעשה, שהם מבטלים את הכרעת העם. הבעייה בְּמשפט, היא נטייתו לפסיקות מוחלטות. אשם או זכאי. אסור או מותר. מוֹתרת הפוליטיקה על המשפט ביכולתה להתמודד עם מצבים מורכבים באמצעות פשרות מורכבות. טוב היה להימנע מלקלוע את בית המשפט לדילמה הזאת.
בדיעבד, הסדר ניגוד העניינים לא מציאותי והפרשנות של היועמ"שית קיצונית. יש למנוע מראש הממשלה לעסוק בנושאים הנוגעים ישירות למשפטו, אך הוא אינו יכול שלא להיות מעורב במהלך העיקרי של ממשלתו, בסוגיה שקורעת את העם ושיש לה השלכות חברתיות, כלכליות, מדיניות וביטחוניות כבדות. ההסדר הגורף הזה אינו יכול לעמוד במבחן המציאות. כאשר הנשיא ביקש מהיועמ"שית לאפשר לנתניהו להיכנס לעובי הקורה כדי לקדם פשרה, דחיית בקשתו היתה בלתי סבירה ובלתי מידתית. אם הנושא כבר מגיע לבג"ץ, אולי כדאי שיחליט על שינוי הסדר ניגוד העניינים או לפחות ייתן לו פרשנות פחות גורפת ויותר מציאותית.

* צלם בהיכל – בחירתו של חבר הכנופייה הכהניסטית לוועדה למינוי שופטים, היא דבר נורא ואיום.

* בושה – לפחות 22 ח"כים מהאופוזיציה הצביעו בעד תחיבת איש הכנופיה הכהניסטית לוועדה למינוי שופטים. בושה! בושה! בושה!

* השר המהולל – 288 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 287 הטובים שבהם.

* אבי האומה – בשנות החמישים, כשהשומר הצעיר נהה אחר ברית המועצות, נהגו חניכי הנוער העובד לקרוא לעברם קריאת גנאי מתריסה: "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים." אני נזכר בקריאה הזאת בכל פעם שאני שומע את שרת התעמולה מגדירה את נתניהו "אבי האומה."

* מו"מ מדיני עם נסראללה – לשם מה הגיע השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין לישראל. כדי לתווך במו"מ עם נסראללה בעקבות פלישת המחבלים לישראל והקמת מאחז בהר דב. על פי פרסומים בעיתונות שלא הוכחשו, אולי בלון ניסוי לבחון את דעת הקהל, העסקה שעל הפרק היא פירוק המאחז בידי חיזבאללה תמורת התחייבות ישראלית לא להקים גדר הפרדה באזור ע'ג'אר.
איזו שערורייה!
החטא הקדמון הוא שברגע שהמחבלים חדרו לישראל לא ירו עליהם על מנת שיסתלקו חיים או מתים. ואח"כ, העובדה הבלתי נתפסת, שכבר חודשיים הם יושבים באין מפריע במאחז בתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, ישראל מנהלת מו"מ עם המחבלים על ריבונותה. ואם יהיה הסכם כזה, משמעותו – שתמורת קיפול המאחז הפולש, ישראל תוותר על ריבונותה להחליט איך להגן על גבולה, ותיכנע לדרישה של נסראללה שמתנגד להקמת הגדר כדי שמחבליו יוכלו לחדור באין מפריע לישראל ולפגע בה בחופשיות. גם אם מחר ישראל תתעשת וצה"ל יחזיר את הריבונות – עצם העובדה המבישה שבמשך חודשיים ריבונות ישראל חוללה כך, היא כישלון מחפיר של ישראל. קל וחומר, אם האוהל יקופל בהסכם כניעה מביש.

* השוואה אינפנטילית – כל אימת שאני כותב על המחדל הביטחוני והמדיני החמור, של "הכלת" חדירת המחבלים לשטחה הריבוני של ישראל והקמת מאחז על אדמתנו, קופץ איזה ביביסט עקור-אונה, ומדקלם כפתי את דף המסרים הילדותי שתעשיית השקרים וההסתה הנפיקה בנדון. משהו כמו: "ומה אמרת על הסכם הגז שלפיד חתם עם לבנון"?
אין שום דמיון בין המקרים. כאן היה זה הסכם מדיני בין שתי מדינות, על קביעת הגבול הימי ביניהן. אפשר לחלוק על פרטי ההסכם (אם כי הביקורת על ההסכם נבעה אך ורק מכך שמי שחתם עליו לא היה נתניהו), אפשר להתנגד לו, אך זה הסכם לגיטימי בין מדינות.
מה הקשר בין זה, לבין ממשלת שיתוק על מלא, שמאפשרת למחבלים לחדור לשטחה הריבוני ולהקים בו מאחז, ובמשך חודשיים "מכילה" את זה? עד כמה הביביזם יכול לטמטם אנשים?

* אקטיביזם חלוצי מגשים – ב-14 ביולי, לפני 56 שנים בדיוק, עלתה קבוצת חלוצים צעירים, שזה עתה השתחררו משירות מילואים במלחמת ששת הימים, למחנה הסורי הנטוש עליקה שבגולן, ונאחזה בו. היה זה חמישה שבועות לאחר שוך הקרבות. אותה קבוצה קראה לעצמה קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, בכור יישובי הגולן. כך חודשה ההתיישבות היהודית בגולן. כך קם מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן. באותם ימים, השיח הציבורי עסק בעתיד השטחים ששחררנו במלחמה; עצומות, מכתבים למערכת וכד'. רבים קראו להימנע מנסיגה, להבדיל ממה שקרה אחרי מלחמת סיני. אותה קבוצת צעירים קמה ועשתה מעשה. היא הגשימה בגופה, באורח חייה, את הרעיון שרבים כל כך ייחלו לו. כמו בכרוז המפורסם של יצחק שדה "נוער שמע", יותר מעשרים שנה קודם לכן, הם השליכו את עצמם על כף המאזנים בכוח ובאומץ, ושינו את ההיסטוריה ועיצבו את גבול המדינה.
היום, כאשר צעירים רבים חושבים שלהיות אקטיביסט זה להשתתף בהפגנות ולצעוק "בושה!" – להיות אקטיביסט טורבו זה לחסום כביש ולהיות אקטיביסט על סטרואידים זה ללכת מכות עם סוס משטרתי, כדאי לזכור את האקטיביזם החלוצי המגשים, של צעירים המבינים שיוכלו לחולל שינוי אמיתי באמצעות הגשמה בפועל, בחיים, באורח החיים.

* שירת הברבור של החלוציות המגשימה – כשבן גוריון פרש מראשות הממשלה הוא עלה לנגב, לשדה בוקר, קיבוץ צעיר, חלוצי ומבודד. הוא קיווה שהנוער בהמוניו ילך אחריו. זה לא קרה. אולם הוא היה מופת של דוגמה אישית.
כשבגין נבחר לראשות הממשלה, הוא כנראה התקנא בבן גוריון ובשדה בוקר שלו, והתחייב להקים את ביתו, לאחר פרישתו, במושב של בית"ר נאות סיני, בחבל ימית. חברי המושב הנרגשים הקצו בית שאותו שמרו לבגין. אולם כשבגין פרש הוא לא התיישב בנאות סיני. נאות סיני כבר לא היתה קיימת. נאות סיני, כמו כל היישובים בסיני, נעקרה על פי החלטתו של בגין.
אולי הסיפור הזה הוא תמצית ההבדל בית תנועת העבודה הציונית ההיסטורית שהיתה לפני הכול תנועה של הגשמה, לציונות הרוויזיוניסטית ששמה את עיקר יהבה על ההצהרה, הדקלרציה.
בספרי "אל נאחר רגע נכסף", חקרתי לעומק את ההתמודדות של תנועת העבודה, עם אתגר ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים בכלל, ובגולן בפרט. ניכר לראות את הפער בין אלה שהאמינו בהתיישבות, ראו בה מטרה לאומית נעלה וחתרו להגשמה, לאלה שגס לבם בהתיישבות, היא כבר לא העסיקה אותם ולכל היותר שילמו לה מס שפתיים כדי לצאת ידי חובה. מפעל ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובסיני לא התקרב לממדי התנופה שאליה חתרו המקסימליסטים ובראשם הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, שהאמינו שהניצחון במלחמה יחולל תנועת הגשמה רבתי, של עליית הנוער היהודי ממדינות המערב לישראל והתיישבות קיבוצית רבתי באזורי ההתיישבות החדשים. אולם מפעל ההתיישבות הקיבוצי אחרי המלחמה, היה הגדול והמוצלח ביותר מאז קום המדינה, והמושבי – המוצלח ביותר מאז ההתיישבות הגדולה בגליל ובנגב בשנות העלייה ההמונית לאחר קום המדינה. בדיעבד, זו הייתה שירת הברבור של תנועת העבודה כתנועה מגשימה. אחריה הייתה רק דעיכה ושקיעה. שקיעת תנועת העבודה כתנועה מגשימה הייתה הקדימון לשקיעתה כתנועה פוליטית. היום אי אפשר למצוא ולו שרידים של ה-DNA של תנועת העבודה, במפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי.

* אינו מעיד על טיב יושביו – היישוב ה-34 בגולן, רמת טראמפ, הוא צעיר יישובי הגולן; הבנימין שבחבורה. זכות גדולה נפלה בחלקי ללוות את היישוב מרגע שרק צץ הרעיון. הייתי בצוות ההקמה והשתתפתי בסדנאות ההיכרות לבחירת קבוצת החלוצים. ומשעלה היישוב על הקרקע ועד היום אני חבר במנהלת היישוב. היישוב קם על ידי משפחות צעירות נפלאות, המוכיחות שלא פסה החלוציות בימינו. מעבר למשימת יישוב הגולן ולעצם המשימה של הקמת קהילה חדשה, הם נטלו על עצמם משימה לאומית חשובה נוספת, בהקמת קהילה משותפת של חילונים ודתיים. זה לא פשוט, וכרוך בהרבה שאלות, ספקות ולעתים אף כאבים, אך זהו אתגר אדיר והולכת ונרקמת שם קהילה נפלאה. בשיר "רחוב הנשמות הטהורות" כתוב: "לכל רחוב יש שם פרטי אשר מעיד על טיב יושביו." שמו של היישוב רמת טראמפ ממש לא מעיד על טיב יושביו. ממש ממש לא. ולכן אני משוכנע שלאחר שהיישוב יצא לעצמאות, הוא ישנה את שמו.

* אנטישמיות בשם הנאורות – ההיתר לשרוף ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל בשבדיה מצביע על התהומות אליהם ניתן להגיע כאשר הופכים את חופש הביטוי לפֶטיש. כך, טרלול פרוגרסיבי בשם ה"נאורות" מקדם אנטישמיות חשוכה ושפלה. ומה באשר להיתר לשריפת ספרי קוראן? זו אותה זוועה בדיוק.

* היהודים אשמים – האישור בשבדיה להצית ספר קוראן וההצתה בפועל הם פשע שנאה בזוי ונתעב. אבל מי אשמים בו? ישראל? היהודים? איזו פעולת תגמול זו להצית תנ"ך מול שגרירות ישראל, שאינה קשורה לכך במאומה, חוץ מניצול הזדמנות להפיץ שנאה אנטישמית בחסות הטרלול השבדי ה"נאור".

* המבוא לפשיזם – קראתי דברים שכתב עורך דין (!) יהודי (!!!) – לפיהם אם חוק יאסור הצתת ספר תנ"ך - זה המבוא ל... פשיזם. כמו כן, הוא הזכיר שיש כאלה שבעיניהם גם "מיין קמפף" הוא כתבי קודש. נו, כמובן שאין טעם לוויכוח עם אדם שמצוי במצב המנטלי הזה.

* וגם אצלנו – שעה שכולנו מזועזעים מרעיון העוועים של שריפת ספר תנ"ך ועוד בחסות החוק בשבדיה, כדאי לזכור שמעשי נבלה כאלה נעשו גם אצלנו. בשנת 2012, מי שהיה באותה עת ח"כ ונהנה מהחסינות, הדוצ'ה הקודם של הכנופיה הכהניסטית, מיכאל בן ארי הרשע המרושע, קרע לגזרים את הברית החדשה והשליך לפח את הקרעים והפיץ את תמונת המעשה בקרב כלי התקשורת. יש לציין שהאירוע המחפיר הזה היה אחד הנימוקים לפסילת ריצתו של הטינופת לכנסת ב-2020, בפסיקת בג"ץ ברוב של 8:1. עם זאת, אותם שופטים הם האידיוטים השימושיים של התועבה הכהניסטית, שאישרו ליורשו של בן ארי איתמר בן גביר, שהוא הרבה יותר מסוכן מבן ארי, כי הוא מתוחכם יותר ולכן אימץ את שיטת ה"טאקיה" של תמונת הראי שלו באיסלאם הקנאי, ובכך הם נושאים בחלק ניכר מאשמת האסון הלאומי – העובדה שהדוצ'ה הנוכחי הוא השר ל"ביטחון" לאומני. אגב, את המעשה הנתעב עשה בן ארי במשרדו בכנסת. ומי צילם את האירוע והפיץ את התמונה בגאווה לכלי התקשורת? עוזרו הקרוב ויורשו, בחסות בג"ץ, איתמר בן גביר.

* מקום שבו שורפים ספרים – ב-1817 נערכה בהר וארטבורג שבגרמניה עצרת של סטודנטים לאומנים, לציון 300 שנה להופעתו של מייסד הדת הפרוטסטנטית מרטין לותר. העצרת לוותה בקריאות לאומניות למען איחוד גרמניה ונגד הזרים והיהודים. בסופה של העצרת, הועלו באש ספרים שנחשבו לבלתי פטריוטיים. האירוע הזה זעזע את המשורר הגרמני היהודי (אמנם הוא הוטבל לנצרות, אך כל חייו ראה עצמו כיהודי) הדגול היינריך היינה עד עמקי נשמתו. הוא כתב בעקבות האירוע את המחזה "אלמנסור" שפורסם ב-1820. המחזה עוסק בשריפת ספרי קוראן בידי נוצרים במאה ה-16, אך היה ברור לכל שמדובר באלגוריה, ושהמחזה עוסק באירוע וארטבורג. במחזה הזה כתב היינה את המשפט המפורסם: "מקום שבו שורפים ספרים – הוא מקום שבו ישרפו גם בני אדם."
היו אלה דברי נבואה של ממש. 113 שנים מאוחר יותר, ב-10 במאי 1933, הועלו באש בכיכר האופרה בברלין 20,000 ספרים יהודיים; ספרי קודש וספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים. לא חלף עשור, עד שנבואתו של היינה התגשמה בהובלת היהודים אל המשרפות. מקום שבו שורפים ספרים, הוא אחד מתהומות השפל העמוקים ביותר של האדם. אין להקל ראש בשריפת ספרים, לא כל שכן ספרי קודש, ויש להוקיע שריפה כזו והתהדרות בשריפה כזו.

* ממלא מקום לראש הממשלה – מצבו של ראש הממשלה נתניהו טוב, הוא חש בטוב, הסרטון ששחרר מבית החולים מעיד על חיוניות ושליטה מלאה. איחולי ההחלמה הכנים מכל קצות הקשת הפוליטית, הם משב רוח מרענן באווירת הקיטוב והקרע. האירוע הקצר מצביע על בעיה חמורה שעלולה להיות בעייתית ביותר – העובדה שאין לראש הממשלה ממלא מקום. לפני ארבע שנים וחצי, בפברואר 2019, כתבתי על כך:
כאשר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול נפטר, לפני חמישים שנה בדיוק, ראשות הממשלה בפועל עברה מיד לסגנו יגאל אלון, ששימש בתפקיד כשלושה שבועות, עד היבחרה של גולדה מאיר לראשות הממשלה. כשיצחק רבין נרצח, הפך שמעון פרס, ממלא מקומו, לראש הממשלה בפועל. במשבר שזעזע את המדינה וטילטל את החברה, נחסך מאיתנו משבר פוליטי/חוקתי, שבו לא ברור מי מכנס את ישיבת הממשלה, מי נוטל את ההגה, והייתה מתפתחת מלחמת ירושה לא מסודרת. כאשר אריק שרון התמוטט, ממלא מקומו אהוד אולמרט הפך מיד לראש הממשלה בפועל. בכל שלושת המשברים הללו, העובדה שהיה בממשלה מיספר 2 ברור, הוכחה כחיונית ביותר. הדבר נכון בכל מדינה, ובוודאי במדינת ישראל, הנמצאת תדיר במערכה ביטחונית, המחייבת קבלת החלטות מיידיות, קריטיות, בכל רגע נתון.
בארה"ב קיימת שרשרת היררכית ברורה, למקרה שנבצר מן הנשיא להמשיך בתפקידו. לא רק סגנו, שהופך אוטומטית לנשיא, אלא הבא אחריו – יו"ר בית הנבחרים ועוד רשימה של בעלי תפקידים, למקרה של אסון המוני. כך ראוי במדינה מתוקנת.
אילו חס וחלילה קרה משהו לנתניהו במהלך הקדנציה האחרונה, לא היה בעל בית שייצב את המערכת. לא היה ממלא מקום, לא היה סגן. כאשר נתניהו נסע לחו"ל, מה שחייב על פי חוק מינוי ממלא מקום, הוא הקפיד לערוך סבב, כדי שלא לסמן מישהו כממלא מקום קבוע. בשנים האחרונות הוא גם הקפיד שאלה לא יהיו השרים הבולטים, שמוזכרים כיורשים אפשריים, אלא העדיף שרים זוטרים, ולעיתים כאלה שאפילו בתור בדיחה אי אפשר לדמיין אותם כראש ממשלה, דוגמת שרת התרבות והספורט. הוא עשה זאת מאותה סיבה שהוא לא מינה שר חוץ (למרות שאולי הוא עדיין מחכה להרצוג...) וברגע שיכול – לקח לעצמו את תיק הביטחון; מאותה סיבה שהוא מגמד ומשפיל את כל בכירי הליכוד ומאותה סיבה שהוא בדה את עלילת הקונספירציה על גדעון סער. פולחן האישיות שהוא בונה לעצמו, אינו מאפשר התייחסות לבשר ודם כמי שיכול להיות סגנו עלי אדמות. הרי הוא "ליגה אחרת". התפיסה של נתניהו היא "המדינה זה אני". אבל לא. המדינה אינה הוא. ואי מינוי ממלא מקום היא פגיעה באינטרס הלאומי. בעבר הלא רחוק, היתה אינפלציה של סגני ראש הממשלה, מִשְׁנים לראש הממשלה מ"מ ראש הממשלה, וזה כבר היה גרוטסקי. נכון היה לשים קץ לפארסה הזאת. אולם על מינוי של ממלא מקום קבוע אסור להתפשר.
למען ההגינות ראוי לציין, שגם לבן גוריון לא היה סגן. אשכול היה הראשון שמינה סגן, וכך נהגו כל ראשי הממשלות אחריו, עד לאחרונה. אין להשאיר זאת לשיקול דעתו של ראש הממשלה. יש לתקן את חוק יסוד הממשלה, ולקבוע בו שימונה ממלא מקום לראש הממשלה.
עד כאן דבריי ב-2019. אציין שבקדנציה הנוכחית יריב לוין, שרקם את הממשלה, סידר לעצמו את התואר סגן. אולם אין הוא ממלא מקום ראש הממשלה. כאשר נתניהו אושפז ביום הכיפורים האחרון, דרעי מונה לסגנו.

* שחטו פרה קדושה – במוסף "7 ימים" התפרסמה כתבה חתרנית, המנפצת מיתוס מקודש במיתולוגיה הישראלית, שוחטת פרה קדושה. הכתבה היא על גולדה מאיר. הכותב איתי אילנאי ומרבית המרואיינים, אינם מציגים אותה כמפלצת וכדמון, כאשמה במחדל יום הכיפורים, כראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה ואפילו לא כמי שדחתה את הצעות השלום של סאדאת ובכך המיטה על ישראל את המלחמה הנוראה. יש להודות שצריך הרבה אומץ לכתוב זאת, ולצאת נגד הנראטיב השליט זה שני דורות, בעיקר בתקשורת. צריך הרבה אומץ לכתוב את האמת.
את רצח האופי של גולדה הובילו אנשי השמאל היוני בישראל ובראשם שולמית אלוני ויוסי שריד, שסלדו מהפטריוטיות הציונית הנחושה שלה ומעמדותיה הניציות בנושאי חוץ וביטחון. מכונת תעמולה משומנת הפיצה את הסיפור הזה. וקשה, כמעט בלתי אפשרי, לגבור עליו. בכתבה ייצגו את המיתוס השקרי יוסי ביילין ובועז אפלבאום, מראשי היונים במפלגת העבודה ואח"כ במרצ. ביילין עשה זאת גם בכתבה ב"אולפן שישי" בשבוע שעבר.
מי שקרא את הטרילוגיה המעולה של פרופ' יואב גלבר, מטובי ההיסטוריונים בישראל, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים – "התשה – המלחמה שנשכחה", "הזמן הפלסטיני" ו"רהב", יודע שהמחקר ההיסטורי היסודי מפריך את הטענות נגד גולדה. הטענה שהיא דחתה את הצעות השלום של סאדאת מופרכת, כיוון שלא היתה שום הצעה כזו. להיפך, הוא זה שדחה את יוזמותיה למו"מ ישיר חשאי ללא תנאים מוקדמים עם נכונות לוויתורים משמעותיים של ישראל. אבל למי יש כוח לקרוא שלושה כרכים עבי כרס עמוסים בנתונים וחומר ארכיוני, שהתקשורת כמעט ולא הזכירה, לעומת ספרו הסנסציוני אך השרלטני של קיפניס "1973" שסימן את ממשלת ישראל כמטרה ואז ירה את החיצים מתוך שרבוב של חצאי ורבעי אמיתות, אונס מפת העובדות ופרשנות יצירתית שלהן, כדי שתתאמנה לתזה, שזכה לקמפיין יחצ"ני אדיר. בכתבה מוזכר ספר נוסף, שאותו דווקא לא הכרתי, של ד"ר חגי צורף וד"ר מאיר בוימפלר "יום יבוא ויפתחו את הארכיונים". כותרת הספר היא ציטוט מדברים שאמרה גולדה לתוקפיה לאחר המלחמה. היא עצמה שמרה על דיסקרטיות מוחלטת ובכך סייעה בשתיקה ברקימת העלילה נגדה, אך סמכה על כך שכאשר יפתחו הארכיון העוול יתוקן. צורף עבד במשך שנים בארכיון המדינה ונחשף לאלפי מסמכים שמפריכים את התזה שעליה גם הוא גדל, כבוגר מלחמת יום הכיפורים, ועל סמך המסמכים הספר מציג את גולדה באור אחר לגמרי. גולדה לקחה אחריות על מחדל מלחמת יום הכיפורים והתפטרה, חרף העובדה שוועדת אגרנט זיכתה אותה. "לעולם לא אסלח לעצמי," אמרה. ובצדק לקחה אחריות, כי למרות שכבר שכחנו שיש דבר כזה לקיחת אחריות – ראש הממשלה הוא הנושא באחריות, להצלחות אך גם לכישלונות.
אולם כאשר כל הצמרת הביטחונית והמדינית אימצה את הקונספציה של אמ"ן, שהוצגה בביטחון מוחלט, על כך שלא תהיה מלחמה, דווקא היא היתה הסקפטית ביותר, המקשה ביותר. בסוף היא קיבלה את עמדתם, ולכן נטלה אחריות והתפטרה. אולם במלחמה עצמה היא ניהלה את המערכה הקשה בקור רוח, בחוכמה מדינית וביטחונית רבה ובמנהיגות נחושה והובילה לניצחון ולמו"מ הישיר בין ישראל למצרים בעקבותיו (מו"מ שסאדאת התנגד לו בכל תוקף עד המלחמה). היא קיבלה את שתי ההכרעות החשובות במלחמה שהביאו לניצחון – ההבקעה לתוך השטח הסורי וההתקדמות לעבר דמשק, וחציית תעלת סואץ וההתקדמות לעבר קהיר (עוד בטרם הוסג כל הצבא המצרי הפולש מסיני). היא גם קיבלה בקור רוח, בימים הקשים ביותר של המלחמה, את ההחלטה (שלא מוזכרת בכתבה) לדחות את הצעות הייאוש של דיין להציג נשק גרעיני כאיום על האוייב. היא גם ניהלה את המהלך המדיני שהביא לרכבת האווירית האמריקאית שהצילה את ישראל במלחמה (בלי להתרברב על "ליגה אחרת").
בקרוב יצא לאקרנים סרט על גולדה מאיר, בכיכובה של הלן מירן, ומהכתבה ומכתבה ב"אולפן שישי" האחרון, אני מבין שהסרט יציג את המסר הזה, שאני מקווה שיוביל למהפך שיחזיר לגולדה את כבודה שנרמס לשווא, ובעיקר, ייתן את הכבוד לאמת ההיסטורית.

* הכנה לפיצוץ הגשרים – במסגרת מיזם מסוים שאני עסוק בו, אני קורא בימים אלה חומר רב על קרבות מלחמת יום הכיפורים. נתקלתי במידע שלא הכרתי (אך הוא אינו חדש, אני קורא חומר גלוי) שצמרר אותי. במוצאי יום הכיפורים, כוחות הנדסה באבטחת פלוגה של גולני, הכינו את גשרי הירדן – גשר אריק, גשר בנות יעקב וגשרי הבניאס לפיצוץ, כדי למנוע את פלישת הצבא הסורי מערבה מן הירדן, לעמק החולה ועמק הירדן. הפעולה בוטלה למחרת, ביום ראשון לפנה"צ.

* היה או לא היה – בעיתון "זמן קיבוץ" נערך ראיון פרידה עם ד"ר רוני עזתי, שפרש בימים אלה מניהול ארכיון יד-טבנקין. הכתבה נפתחה במילים: "ביום שלישי השבוע התקיים ביד טבנקין בסמינר אפעל אירוע מיוחד שהוקדש לד"ר אהרון (רוני) עזתי, שסיים 36 שנות פעילות ביד טבנקין, חמש שנים כחוקר ו-31 שנים כמנהל הארכיון." המשפטים הבאים מתארים את האירוע, שבו נישאו הרצאות וסופרו סיפורים.
מעניין מאוד, אלא שהאירוע לא היה. הוא נדחה בשל "יום השיבוש". פדיחה למחבר הכתבה ולעיתון. המסקנה – להיות זהירים יותר בניסוח, ולא לכתוב בלשון עבר על מה שאמור היה לקרות כאילו הוא קרה. כתיבה כזו היתה נאמנה לעובדות וחוסכת מבוכה.

* מעשה אצילי – אדם שתרם כליה להצלת חיי אדם, באופן עיוור – למי שזקוק לתרומה, ללא הבדל דת, גזע ומין, הוא בעיניי דמות מופת והמעשה שלו הוא מעשה מופת. עם זאת, כמי שלא תרם כליה, איני חש שיש לי זכות לבקר מי שרוצה לתרום כליה, על כך שהגדיר את תרומתו לאוכלוסיה מסויימת, כיוון שעצם הנכונות לתת מגופך להצלת חיי אדם, ועוד אדם שאינך מכיר, היא מעשה אצילי.

* הקלות הבלתי נסבלת – את ספר המופת של מילן קונדרה "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (בתרגומה המעולה של רות בונדי), קראתי בטיול בצ'כיה. באמצעות קריאת הספר יכולתי להעריך הרבה יותר את החופש שנהנים ממנו היום אזרחי צ'כיה, לעומת הסבל שהיה מנת חלקם תחת המשטר הקומוניסטי המשעבד. המעניין בספר, הוא שאימי המשטר לא באו לידי ביטוי באמצעות תיאורי גולאגים, מחנות ריכוז, עינויים פיזיים, "טיהורים" והוצאות המוניות להורג, אלא דרך ההתעללות הרגשית והאינטלקטואלית באמצעות הביורוקרטיה בנפשם של האזרחים. ולעתים יש בכך לא פחות אלימות מאשר באלימות פיזית. מילן קונדרה הלך לעולמו בגיל 94. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מירב – מקום בחדשות: קיבוץ מירב, שבנו שילה אמיר נפל בפיגוע ליד קדומים. מירב הוא קיבוץ דתי במורדות הגלבוע, בקרבת בית שאן. הקיבוץ שייך למועצה האזורית עמק המעיינות, לצד שכנו מעלה גלבוע, והקיבוצים הדתיים במועצה טירת צבי, עין הנצי"ב, שדה אליהו ושלוחות. היישוב הוקם תחילה כהיאחזות נח"ל מלכישוע. ב-1982 ההיאחזות אוזרחה והוקם הקיבוץ. אגב, היה זה בעת שירותי הצבאי, והייתי בין מאבטחי טקס האיזרוח. ב-1987 עבר קיבוץ מירב לנקודת הקבע שלו על הר אבינדב. יש שני הסברים לשמו של הקיבוץ. על פי הסבר אחד, הקיבוץ נושא את שמה של מרב, בתו הבכורה של שאול המלך ואחותו של יהונתן, שנפלו חלל בקרב עם המדיינים על הגלבוע. ההסבר השני, הוא שהשם מי-רב, מים רבים, הוא תיקון הקללה של דוד לגלבוע – "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם, ושדי תרומות," בקינתו על שאול ויהונתן.
אורי הייטנר