הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק תשיעי
אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)
בתלתלי הערווה של בתוליהָ
[המשך הפרק]

...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.
מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.
וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.
בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.
"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.
"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.
"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.
"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.
וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.
הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!
ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:
"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"
זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.
איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים, מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!
"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."
"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"
"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."
"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"
"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"
"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."
"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.
"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"
"מה זה קשור למסטיק?"
"עוד תראו."
עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.
סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.
"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"
"אני רוצה לראות את הוואדי..."
"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."
טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.
כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.
הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.
"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"
"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?

ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.
קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.
"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.
"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.
"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."
"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")
ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.
מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.
והפרפר? והגדי?
לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.
אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.
לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.
השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.
שתיהן לא הוציאו הגה.
כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.
בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.
לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.
אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.
כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה, כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.
משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.
כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.
אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.
היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."
"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."
"על מה את מדברת?" היתממתי.
"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."
"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."
"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה," שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.
כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"
וברחתי.

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:
"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים, סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!
נ.ב.
בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא 'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.
במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – אני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"
אהוד בן עזר
המשך הפרק יבוא