* תואם יריב לוין – זה היה בראשית 2001. מדינת ישראל עמדה ערב בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, בין ברק לשרון. ממשלת ברק התפוררה לחלוטין והוא התפטר ועמד בראש ממשלת מיעוט. על פי כל הסקרים, הוא עמד בפני תבוסה מוחצת בבחירות. היה זה בעיצומה של מתקפת הטרור הקשה בתולדות הסכסוך, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". הטרור השתולל במלוא עוזו. חצי שנה קודם לכן, דחה ערפאת את הצעת השלום של ברק, שללא כל החלטה של הממשלה או הקבינט ואף ללא יידוע שלהם, שברה את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הלאומי עד אז – חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67 ונסיגה כמעט מלאה בפועל למעט גושי ההתיישבות הגדולים, אך תמורתם הוצעה נסיגה משטחים חלופיים בנגב ("חילופי שטחים"), עקירת עשרות אלפי אזרחים ישראלים מבתיהם. התשובה הפלשתינאית היתה מתקפת הטרור.
ברק שלח משלחת לנהל תחת אש וטרור מו"מ מזורז להסכם קבע עם הפלשתינאים, תוך נכונות לוויתורים נוספים. המסר שלו למשלחת היה להסכים לכל ויתור העיקר שיהיה הסכם. כוונתו הייתה לחתום על הסכם, ולהציג את הבחירות כמשאל עם בין הסכם היסטורי וסוף הסכסוך לבין מלחמה קשה וטרור רצחני. האם ראש ממשלת מיעוט, ערב בחירות, במצב של קריסה בדעת הקהל, רשאי לחתום על הסכם היסטורי מרחיק לכת כל כך ולחייב את מדינת ישראל? האם זה חוקי? האם זה בגי"ץ? כנראה שאין חוק האוסר זאת. לממשלת מעבר יש כל הסמכויות. אלא שהדבר נוגד את השכל הישר. או בלשון משפטית – הדבר בלתי סביר. מן הראוי לעצור אותו בעילת הסבירות.
היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שיגר מכתב חריף לראש הממשלה ברק, ובו אסר עליו להמשיך את המו"מ לפני הבחירות. ברק צפצף על חוות הדעת והמשיך בכל הכוח, עם הראש בקיר, לנהל את המו"מ. כשרובינשטיין שב והתרה בפניו, הוא איים שיפטר אותו. זה היה לפני 23 שנים וחצי. אפשר לשאול – מה קרה לברק? איזה מהפך בדרכו. ממצב שבו הוא צפצף על הוראת היועמ"ש, איים לפטר אותו, ניהל מדיניות בחוסר סבירות קיצונית, למצב שבו הוא נושא דגל שלטון החוק, עצמאות היועמ"ש, עליונות המשפט, עילת הסבירות. אז זהו – שלא. אין כאן שום שינוי.
ברק הוא אותו ברק – כוחני, דורסני, רומסני, קנאי, שהולך בדרכו בכל כוח, עם הראש בקיר, בלי לראות ממטר, בלי לחשוב על המחר, כי הוא יודע הכול ואיש לא יעיר לו ואיש לא יעצור אותו. אז היה זה במו"מ עם ערפאת. היום זה במלחמה נגד המהפכה המשטרית. אותה טוטליות, אותה קיצוניות. ברק הוא אחד האנשים המסוכנים במדינה. כשברק החל את דרכו הפוליטית במפלגת העבודה, כינו אותו מעריציו ויריביו "תואם ביבי". מעריציו טענו שהדרך היחידה לנצח את ביבי, היא למנות אדם כמותו, תאב שלטון, נחוש, מסתער, עם "קילר אינסטינקט", תחבולן, תכסיסן, בוגר הסיירת. ואילו יריביו הזהירו מנטיותיו הטוטליטריות שאינן הולמות מפלגה דמוקרטית ומדינה דמוקרטית.
היום אני מגדיר אותו "תואם יריב לוין". במשבר הנוכחי נתניהו מהסס, מתלבט, מזגזג. להערכתי הוא מודע לסכנות והיה שמח להניח את המהפכה המשטרית מאחוריו, אלא שאין לו אומץ ומנהיגות לעמוד בפני הבייס ולעצור זאת. יריב לוין, לעומתו, קנאי למהפכה, משוגע לדבר אחד, מודע למחיר הכבד של המהפכה ומוכן בעיניים פקוחות לשלם אותו. כל כולו מגויס למהפכה ומבחינתו – שום דבר ואף אחד לא יעצרו אותו. הוא ממוקד מטרה כמו טיל מונחה מדויק. וכך בדיוק, תמונת הראי שלו, אהוד ברק. כאשר שני הברנשים האלה דוהרים זה מול זה בכל הכוח, הם דוחפים את מדינת ישראל לתאונת דרכים קטלנית, המסכנת את קיומה.
למחרת השבעת ברק לראשות הממשלה, נפגשנו עימו, הנהגת ועד יישובי הגולן, לשיחה קשה מאוד בכנסת. הוא הבהיר חד משמעית ש"לא ישאיר אבן לא הפוכה" בניסיון להביא לשלום עם סוריה, כלומר הוא יציע נסיגה מכל הגולן והורדת כל היישובים. והוא אמר: "אם לא יהיה שלום עם סוריה, תהיה מלחמה קשה עם סוריה, ואם החיילים לא ידעו שעשינו הכול כדי למנוע אותה – הם לא יעלו על הטנקים."
ראש ממשלה ושר ביטחון מופקר מאיים על עצמו, ובעצם על מדינת ישראל, שחיילי צה"ל לא יעלו על הטנקים, ובשל האיום הזה הוא מנסה לכפות את דרכו הקיצונית. מסתבר שכבר אז התסריט של מרי אזרחי, סרבנות המונית, אי ציות, כל אותן סיסמאות שהוא משתמש בהן היום, כבר היו בראשו והפעילו אותו.
ברק, שצפצף על הנחיית היועמ"ש, הוא אותו ברק שהסית נגד היועמ"ש מנדלבליט וכינה אותו "קונסיליירי של ביבי," הוא אותו ברק שכאשר בג"ץ דחה ברוב של 11:0 את העתירות שקראו לו למנוע את ההתמודדות של נתניהו, כינה אותו "בית המשפט של רפובליקת ויימאר" (הרפובליקה הגרמנית בשנים שערב עליית היטלר לשלטון) ואחרי הודעת שופטי נתניהו לפרקליטות על הקושי בהוכחת סעיף השוחד הוא האשים את מנדלבליט שהכניס בכוונה מוקשים לכתב האישום כדי לחלץ את נתניהו. זה אותו ברק שהשווה את הנשיא הרצוג לצ'מברליין כיוון שהוא חותר לפשרה, כי מבחינתו פשרה עם נתניהו היא פשרה עם היטלר, וכל פשרה מוגדרת בפיו "רקובה" ופשרה בין דיקטטורה לדמוקרטיה. הוא שאמרתי. ברק הוא אחד האנשים המסוכנים במדינה.
ברק והקבוצה הקיצונית שמובילה למאבק רדיקלי, מיליטנטי ואגרסיבי כל כך, מזיקה למאבק. אני שומע יותר ויותר קולות של אנשים, שכמוני מתנגדים בכל תוקף למהפכה המשטרית, נטלו חלק בהפגנות ובמאבק, וחדלו לעשות כן בשל ירידת המאבק מן הפסים ואימוץ הקו הקיצוני, התוקפני והאלים של ברק ושכמותו. ובסופו של דבר, מה שמאיים יותר מכל על פוליטיקאים זו המסה. הפגנות של חצי מיליון איש משפיעות לאין ערוך יותר מחסימות כבישים ונתב"ג בידי אלפים ואפילו רבבות.
איך ניצחנו במאבק על הגולן, למרות נחישותו ונחרצותו של ברק? מה גרם לו בסופו של דבר להתעקש על רצועה של כמה עשרות מטרים בכינרת, לצד נכונותו לנסיגה מלאה ועקירת כל היישובים, למרות שהוא ידע שאסד ידחה את ההצעה? בספרו של רביב דרוקר על שלטונו של ברק, "חראקירי", הוא מספר איך לשכת ברק הפציצה את הציבור בסקרים שבהם השתילה בשאלות "דובדבנים" (כך הם כונו בלשכה) כמו – האם תתמוך בהסכם שלום עם סוריה, שבעקבותיו יבוטל שירות המילואים ותוכל להיכנס לרכב ולנסוע לאירופה וחזרה, תמורת נסיגה מלאה מהגולן? בכל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, לא היה רוב להסכם. ברק ידע שהוא עומד להפסיד במשאל העם, הבין שאכן העם עם הגולן, זו לא סיסמה, ואם יפסיד במשאל העם יאבד את השלטון. והשאר היסטוריה. הסקרים הללו הם ההישג שאליו חתרנו. מאבק "העם עם הגולן" היה נחוש, חכם ומתוחכם, אך ממלכתי, דמוקרטי, מכובד, ללא הפרת חוק, ללא חסימות כבישים, כמובן שללא סרבנות, וכמובן בלי לפגוע בציבור שאת תמיכתו רצינו. וכך ניצחנו, גם את ברק האובססיבי והנחוש. דרכו הקיצונית של ברק פוגעת במאבק הצודק נגד המהפכה המשטרית.

* יחידות הומוגניות – אין זה נכון לדבר על הסרבנות כמרד של "המילואימניקים" בישראל, ולומר ש"הציבור שעושה מילואים, מתפרנס ומשלם מיסים" נאבק בממשלה שמייצגת את הציבור שאינו עושה מילואים, אינו מתפרנס ואינו משלם מיסים. רבים מאוד בצד של המתרס התומך בממשלה, אולי לא פחות מאשר בצד של הנאבקים, עושים מילואים, מתפרנסים ומשלמים מיסים.
הסרבנות ממוקדת בקרב הטייסים, המבצעים המיוחדים, הסייבר, 8200, סיירת מטכ"ל והרופאים. אין סרבנות ביחידות החי"ר, השריון, התותחנים, ההנדסה הקרבית וכד'. יש לי הערכה עצומה ליחידות העילית הללו ולתרומתן העצומה לביטחון ישראל. ביקורתי החריפה על סרבנותם נובעת מאכזבתי, שגודלה – כגודל הציפיות שלי, הנובעות מאותה הערכה. המעשה שלהם מנוגד בתכלית לתפיסה של עילית משרתת, המחויבת לכלל הציבור. התמונה המדאיגה שעולה לנגד עינינו, היא של יחידות הצבועות בצבע פוליטי אחיד, ומוכנות להשתמש בשירותן כדי לכפות על המדינה את דרכן. הדבר נובע מהבעייה, החמורה כשלעצמה, של זהות רבה (לא מלאה) בין מצב סוציואקונומי להשקפה פוליטית. צבא שיחידותיו מסווגות על פי עמדה פוליטית, זו סכנה חמורה לדמוקרטיה. אני מקווה מאוד שנצליח להתגבר בשלום על המשבר הנוכחי, וכשנלקק את הפצעים, יהיה עלינו לחפש דרכים לתיקון. בין השאר, יש לחשוב כיצד משנים את הרכב היחידות בצה"ל, כך שתהיינה מאוזנות יותר. כבר היום יש תיקון בהליכה של רבים מצעירי החברה הדתית לאומית ליחידות המיוחדות. חשוב מאוד לעודד ולטפח הצטרפות של רבים מקרב הפריפריה החברתית והגיאוגרפית לקורס טיס, לסיירות, לסייבר ול-8200. זו משימה לאומית – חברתית וביטחונית, ראשונה במעלה.

* הפסקת התנדבות: המותר והאסור – "מותר לאדם שהתנדב, להחליט שהוא מפסיק להתנדב. זו לא סרבנות." ודאי שזכותו של מתנדב להפסיק להתנדב. גם אני התנדבתי למילואים אחרי גיל הפטור (ארבעים) ואחרי שנים אחדות הפסקתי להתנדב. זכותו של פרט להודיע, בהתראה מספקת מראש, שבכוונתו להפסיק להתנדב, ולממש זאת כשיהיה לו מחליף.
אין זכות למאות אנשים להתארגן ולהודיע כאיש אחד על "הפסקת התנדבות" מטעמים פוליטיים, ולפגוע בכשירות יחידתם ובכשירות צה"ל. הצגת המעשה הזה כ"מתנדב שהפסיק להתנדב" היא גישה של ראש קטן.

* מותג במשבר – אין ולא היה בישראל מותג המתקרב בחוזקו לטייסי חיל האוויר. אין שום גוף או קבוצה בישראל שנהנים מיוקרה והערצה המתקרבים לאלו של טייסי חיל האוויר, לפחות מאז מלחמת ששת הימים. לא בכדי השתרש בכזו הצלחה הסלוגן של המותג – "הטובים לטיס" וכן המשכו בעידן שטרם המצאת הפוליטיקלי קורקט – "והטובות לטייסים."
אמחיש זאת בדוגמה קטנה. במשך עשרות שנים פרסם גדעון לוי ב"הארץ" מאות או אלפי מאמרי שנאה יוקדת למדינת ישראל, ליהודים, לצה"ל, ללוחמי צה"ל, לצד מאמרי תמיכה ללא סייג באוייב, במחבלים, בטרור ובפיגועים. כל אלה גם יחד לא התקרבו כהוא זה לעוצמת התגובה שעורר מאמרו בעת מבצע "צוק איתן": "הרעים לטיס." בסך הכול, יחסית לגדעון לוי, היה זה מאמר מתון למדי. אין שבוע שבו לא מתפרסם לפחות מאמר אחד קיצוני יותר, פרי עטו. התגובה הציבורית על הפגיעה בקודש הקודשים היתה חסרת תקדים. בכל שנות "הארץ" לא היה מאמר שעורר כאלו תגובות, כולל מאות מנויים שביטלו את המנוי.
הטייסים לא קנו את היוקרה הזאת בשקם. הם הרוויחו אותה בזכות, ביושר – בתרומתם האדירה לביטחון ישראל, למלחמה באויבינו, בהגנה על אזרחי ישראל, במסירות, מקצועיות ונחישות. נוצר מעין חוזה בלתי כתוב בין הטייסים לכלל הציבור. הטייסים ימשיכו לספק לנו ביטחון, ללא קשר לזהות הממשלה ומדיניותה, ואנו נמשיך להעלות אותם על נס, להרעיף עליהם אהבה ולהעניק להם יוקרה.
בחברה הישראלית הבועטת באליטות, שהפכו כמעט מילה גסה – טייסי חיל האוויר נותרו אליטה הנישאת על כפיים וזאת בזכות היותם אליטה משרתת, תרתי משמע, ללא תנאי וללא חשבון. רק טייסים בחיל האוויר מסוגלים להרוס את המותג. כל כך חבל שהם עושים זאת בגל הסרבנות הזה. הסרבנות, גם אם נכנה אותה בכיבוסית "הפסקת התנדבות", מנוגדת בתכלית לערכי המותג ושוברת את החוזה אתנו, אזרחי ישראל. הטייסים מוזמנים להשתתף במאבק האזרחי נגד המהפכה המשטרית, כמו כל אזרח. אין להם שום זכות להפוך את התלות הביטחונית שלנו בהם, קרדום לחפור בו.

* ואם תפרוץ מלחמה – ואם מחר תפרוץ מלחמה (והסרבנות מגדילה מאוד את סכנת המלחמה) מה תאמרו? שהפסקתם להתנדב? שהממשלה אשמה? שעילת הסבירות?
ולא, אין בהתנגדותי הנחרצת לסרבנות כדי להסיר מאומה מאשמת הממשלה במצב הזה. אבל אשמת הממשלה אינה משחררת את האזרחים מאחריות. זה לא צבא של הממשלה, זה צבא של המדינה. והחוזה אינו עם נתניהו אלא איתי ועם כל שאר אזרחי ישראל.

* המחנה האחראי – אני שמח על התייצבותו של גנץ נגד הסרבנות בכינוייה השונים. הוא הצטרף בכך לאיזנקוט, גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא, מיכאל ביטון ואחרים שקדמו לו. כמובן שהם אינם מתנגדים למהפכה המשפטית פחות ממעודדי הסרבנות. הם פשוט אחראים מהם. הצבעתי למחנה הממלכתי. יש לי ביקורת על חלק ממעשיה. אך בסך הכול – זו המפלגה היחידה בכנסת שנושאת את דגל האחריות הלאומית. אני חש שיש תמורה לאגרה.

* רוזן צדק – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם אהוד אולמרט, קרא לארה"ב לערוך הערכה מחדש של יחסיה עם ישראל. כבר בפסק הדין על פשעי הולילנד של אולמרט, הגדיר אותו כבוד השופט דוד רוזן "בוגד." רוזן צדק.
(אולי מעטפה מלאה מזומנים תרגיע אותו?)

* הבהרה חשובה – גם כשאני מותח ביקורת חריפה על אהוד ברק, על הסרבנים ועל גילויים שליליים במאבק, לרגע איני שוכח, שמי שחוללו את המשבר האסוני הזה, הם לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, שעלו על הדי-9 והתנפלו על הדמוקרטיה הישראלית ועל מערכת המשפט הישראלית בתאוות הרס וחורבן מטורפת. תמכתי במאבק נגד המהפכה המשטרית ואני תומך בו גם היום. אבל, לצערי, המאבק עבר לפסים שליליים, שפוגעים במדינה ומכשילים את המאבק (ובעיקר הסרבנות הממארת). לכן, איני נוטל עוד חלק במאבק. אך עמדתי, השוללת מכל וכל את המהפכה המשטרית, נותרה בעינה.

* הפרת אמונים – שר משפטים שאינו מכנס את הוועדה למינוי שופטים, כמוהו כשר אוצר שאינו מעביר תקציב. בשני המקרים זו הפרת אמונים. אין זה מקרה שמעשים אלה של הפרת אמונים נעשים בממשלות של מי שנאשם, בין השאר, בהפרת אמונים.

* נתלים בסולברג – כך כתבתי לפני שבועיים: "כעת מסתמכים על כבוד השופט סולברג, כמי שהציע לבטל את עילת הסבירות. סולברג לא הגיב בפומבי, אך מדברים שביררתי ברור לי שיש פער גדול מאוד בין חקיקה גורפת שמסירה את הביקורת השיפוטית על השלטון, לבין רעיונותיו של סולברג." הנה, כעת סולברג אמר זאת בפירוש. ההיתלות בו היא חלק מתרבות השקר, שבאמצעותו תומכי המהפכה מספחים כל מי שמתח ביקורת על מערכת המשפט, לתמיכה בעל כורחו, כביכול, במהפכה המשטרית. יש הבדל בין ביקורת על מערכת המשפט מתוך רצון לתקן ולשפר אותה, לבין מהפכה שנועדה לבטל את עצמאותה ולהכפיף אותה לרשות המבצעת. כאב ראש לא פותרים בעריפת הראש, ומי שהתלונן על כאב הראש לא הביע תמיכה בעריפת הראש.

* בעד מתווה סולברג – במשך שבועות תעשיית השקרים פמפמה לנו את השקר שהחוק המושחת לביטול עילת הסבירות הוא "מתווה סולברג." הם בסך הכול מציעים את ההצעה של השופט סולברג. הם בנו על כך ששופטים כמעט תמיד נמנעים מלהגיב בתקשורת ולהתבטא בנושאים שנויים במחלוקת. אבל אחרי ששתק שבועות, הבהיר סולברג שמדובר בשקר.
אחרי שנתפסו בשקר, במקום להודות בו, להתבייש ולשתוק, הם המציאו שקר חדש, לפיו ההבדל בין "מתווה סולברג" לחוק שלהם הוא "טכני" פשוט. בסך הכול הם רוצים להגיע לאותה תוצאה, והשאלה היא טכנית, עם או בלי חקיקה. אם זה הבדל כל כך קטן, אדרבא, אמצו את מתווה סולברג ובטלו את החקיקה. ההבדל בין מתווה סולברג למתווה רוטמן הוא מהותי.
מתווה רוטמן – תבוטל בחקיקה עילת הסבירות והכלי הזה לא יהיה בידי השופטים.
מתווה סולברג - עילת הסבירות תמשיך להתקיים, הכלי הזה יהיה בידי השופטים ולדעתו השופטים צריכים להיות מרוסנים יותר בשימוש בו.
אני בעד מתווה סולברג.

* לייבש את הביצה – איציק זרקא הוא פרי באושים של הביביזם. הוא תוצר מובהק של עשרות שנות הסתה. הוא היתוש. תעשיית השקרים וההסתה היא הביצה. צריך לייבש את הביצה.

* הח"כ הבא – במקום שבו טלי גוטליב ח"כית, אין שום סיבה שאיציק זרקא לא יהיה ח"כ.

* הכו בקיבוצים – מה אחוז הקיבוצניקים בין המפגינים נגד המהפכה המשטרית? מה האחוז שלהם בין חוסמי הכבישים? 1%? 2%? 3%? לא יותר. אז למה כנופיות החוליגנים מטילות מצור על קיבוצים, כנקמה על חסימות הכבישים? כי זה רק תירוץ של מי שעשרות שנה הוסתו לשנוא את הקיבוצים. זו השיטה של כנופיות פשיסטיות בכל העולם, ומי שסבלו ממנה יותר מכל היינו אנו, היהודים. ע"ע "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה."

* סכנת מלחמת הזהויות – שני אירועים שקרו אמש, משני צדי המתרס, מבטאים תופעה דומה, תופעה שמסכנת את החברה הישראלית. האחד הוא ההפגנה ליד הרבנות הראשית בת"א ובירושלים. ככל הידוע לי, זה יום הפגנות נגד המהפכה המשטרית. מה הקשר לרבנות הראשית? היא החליטה על המהפכה? היא מקדמת את המהפכה? היא קשורה למהפכה? – שום קשר.
אז למה הפגינו מול הרבנות? כי הרבנות היא "הם". ו"אנחנו" במלחמה נגד "הם" אז אנחנו מפגינים "נגדם". והרבנות היא סמל של "הם".
השתתפתי בהפגנות בקפלן ובמקומות אחרים (לפני שחשתי שאיני יכול לחיות בשלום עם ההקצנה של המחאה) בתחילת המחאה. בלטו שם קריאות כמו "חילונים ודתיים מסרבים להיות אויבים" ו"ימנים ושמאלנים מסרבים להיות אויבים." היה זה מסר שמדובר בהפגנה כלל ישראלית, נגד מהפכה משטרית שפוגעת בכל רבדי החברה. המסר היה שאין זו הפגנה של שבט, והיא עושה הכול כדי להתנער מתווית שבטית. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בנאומה המכונן לפני כחצי שנה, יצאה מגדרה כדי להוכיח עד כמה בית משפט חזק ועצמאי שירת פעמים רבות וישרת פעמים רבות בעתיד, את הציבור החרדי והדתי נגד שרירות ופגיעה מצד השלטון, המקומי או הארצי. ופתאום, מלחמת זהויות, מלחמת שבטים. אין סכנה גדולה יותר.
ומנגד, חסימת הכניסה והיציאה מקיבוצים, כמחאה על חסימת הכבישים מצד המחאה. "אתם חוסמים אותנו – אנחנו נחסום אתכם."
כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד לחסימת כבישים. לא רק כי זה לא ראוי, אלא גם כיוון שלדעתי זה לא חכם, זה בומרנג שבסופו של דבר יפגע בחוסמים. אבל אין ספק שחסימת כבישים היא צעד מקובל בהפגנות ומחאות, מכל צד ומכל זרם, לאורך עשרות שנים, בארץ ובכל מקום בעולם. הרעיון שמאחורי חסימת הכביש, הוא להביע את המחאה על פעולת השלטון באמצעות צעד שישבש את החיים. חוסמים ציר תנועה, המשרת את כולם והנפגעים מהחסימה הם מהצד של המפגינים ומהצד השני.
"פעולת תגמול" של חסימה ממוקדת, מצור על יישובים ששייכים ל"הם" ושהנם סמל ל"הם" זו שוב אותה מלחמת זהויות מסוכנת. אני לא מפגין בעד המהפכה, מתוך מחלוקת עם שולליה, אלא אני פוגע בהם, בשבט השני, בצד האחר. אין סכנה גדולה יותר ממלחמת זהויות. חייבים לעצור את הטירוף.

* מגבה את הפוגרומצ'יקים – השר ל"ביטחון" לאומני, ראש הכנופייה, מגדיר את מבצעי הפוגרומים נגד ערבים ביו"ש "ילדים שעשו גרפיטי." הוא כמובן יודע שהם יצאו להצית בתים, מכוניות, עסקים ושדות של ערבים, בתקווה שיצליחו כמו הצלחתם המיתולוגית בכפר דומא. הוא פשוט תומך בהם ובמעשיהם. הרי ממי הם למדו זאת אם לא ממנו? העליה הדרמטית במעשים האלה בחצי השנה האחרונה, נובעת מכך שהם יודעים שיש להם גיבוי ממשלתי ומנהיגם הוא שר בכיר.
ראש הכנופייה תקף את שר הביטחון על כך שחתם על צווים מנהליים נגד אחדים (מעטים מדי) מבין הפוגרמוצ'יקים. במקביל, הוא נלחם על דרישתו, שבה תומך עוכר המשפט יריב לוין, לתת לו סמכויות להוציא צווים מנהליים. ברור שרצונו הוא לקבל כוח להכניס לכלא בצווים מנהליים ערבים ומתנגדים פוליטיים. האם נכון, עקרונית, לתת סמכות לשר להטיל צווים מנהליים במקרי פשיעה קשים? אלמלא ראש הכנופייה הגזען הפשיסט מילא את התפקיד, היה טעם לבחון זאת. ברור שלא כן, כאשר ראש הכנופייה מכהן בתפקיד. וכשנעבור את הסיוט ואדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים? אחרי שראינו שדבר שבחלומותינו השחורים לא היינו מעלים אותו על דעתנו, שראש הכנופייה הכהניסטית יהיה שר ביטחוני בכיר, כבר לא נוכל לחשוב שאצלנו זה לא יקרה. לכן, אם הנושא יעלה לדיון, יש לקחת בחשבון את הסכנה שכוח כזה ייפול בעתיד בידי ראש כנופייה פשיסט. אגב, יש מישהו שמאמין שאכפת לבן גביר שערבים נרצחים?

* ביקור בעל חשיבות לאומית עליונה – אי אפשר להגזים בחשיבות הלאומית של ביקור הנשיא הרצוג בוושינגטון. שעה שממשלת בן גביר דרדרה לשפל נורא את היחסים בין ישראל לידידתה הגדולה, ומצד שני אנו נתקלים בתופעה הרסנית של מתנגדי הממשלה שפועלים כאופוזיציה למדינה ומדרבנים את ארה"ב לפגום ביחסי ישראל ארה"ב (הבולט שבהם הוא האסיר המשוחרר והלא משוקם) – חשוב שנציג ישראל הממלכתית, הציונית והדמוקרטית, נציג המיינסטרים הציוני, יערוך ביקור ממלכתי. יש ביכולתו של הרצוג להאט את ההידרדרות, ולשמר באופן חלקי את הידידות החשובה הזאת.

* ממשלת נזק – לפני כשנה, ניתן היה לסגור את הפטור לישראלים מוויזה לארה"ב, בזכות פועלה המוצלח של שרת הפנים לשעבר איילת שקד. אלא שהאופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי הכשילה זאת (גם זאת) והתנגדה לחקיקה שנועדה לאפשר זאת. הם רצו לסכל הישג כזה, של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה. ברגע שהם עלו לשלטון הם העבירו את החקיקה. כעת האמריקאים גוררים רגליים, כחלק מהמשבר ביחסים בין המדינות, שחוללה ממשלת בן גביר, ומי יודע אם לא החמצנו הזדמנות פז.

[אהוד: אתה טועה ומטעה. אחת הבעיות העיקריות היא ההדדיות המחייבת מתן כניסה חופשית לטרוריסטים ולתועמלנים פלסטיניים בעלי אזרחות אמריקאית!]

* תקלה – מפקד פיקוד הצפון הגדיר "תקלה" את העובדה שלבנונים הצליחו לגנוב מצלמת תצפית מגדר הגבול ולקח לצה"ל שעות לגלות זו. זו תקלה חמורה, תקלה שלא צריכה לקרות, אבל תקלות קורות. אלה החיים. יש לעשות ככל הניתן כדי למנוע אותן, אך אין דבר כזה "אפס תקלות."
לעומת זאת, אין שום דרך להתייחס בסלחנות להצלחת חיזבאללה להקים מאחז בתוך שטחה הריבוני של ישראל. זו לא תקלה. זה כשל ערכי. ואני לא מדבר אפילו על הכישלון החרוץ של הממשלה, שמאפשרת כבר למעלה מחודשיים את החרפה הזאת. אני מדבר על הדרג הצבאי. את הפרשה הזאת צריך היה לסיים בלי להגיע כלל לדרג המדיני וגם לא לדרגים הבכירים בצה"ל. כשמחבלים חודרים לישראל, צריך לחתור למגע ולהסתער עליהם. זו חייבת להיות הוראת הקבע, ללא שיקול דעת, לכוחות הפועלים בשטח.
הכישלון הזה מנוגד לרוח צה"ל, ויש לתחקר אותו וללמוד איך להימנע מכשלים ערכיים כאלה בעתיד. משהו לא טוב קורה בצה"ל. במצב שנוצר, כמובן שמי שצריכים לטפל בפרשה הם ראש הממשלה והקבינט, אך מלכתחילה, צריך היה לפתור את הבעייה בלי להגיע אליהם כלל.

* מאמין במערכת הבריאות – שאלות קשות נשאלו בימים האחרונים בעקבות אישפוזו של נתניהו; שאלות העוסקות בפער בין הצעדים הרפואיים שננקטו, שמעידים על בעייה לבבית, לבין הפרסומים הרשמיים המדברים על התייבשות. השאלות נכונות וחשוב שנשאלו. עם זאת, איני מאמין שמצבו הבריאותי של נתניהו מוסתר מהציבור. איני כותב כך מתוך אמון בנתניהו (אין לי בו שמץ של אמון), אלא מתוך אמון במערכת הבריאות ובמקרה זה בביה"ח שיבא. איני מאמין שהם היו נותנים ידם להסתרה.
פעם זו היתה הנורמה. מצבם הרפואי של המנהיגים היה סוד מדינה ומערכת הבריאות שמרה עליו כאילו אלה סודות הגרעין הכמוסים ביותר. ע"ע אשכול, גולדה ובגין. אולם בעשרות השנים האחרונות השתנו הנורמות בישראל ובעולם החופשי, וברורה החובה לעדכן את הציבור במצבם הבריאותי של המנהיגים. אני מאמין שכך נוהגת מערכת הבריאות.
ואיך אני מסביר את הפערים שעלו? אין לי הסבר.

* האם המתייוונים היו חילונים – הפרק השני בסדרה "חילוניוּת" הביא סקירה מרשימה של תהליכי החילון במחשבה הפילוסופית והמדעית בעולם, לאורך תקופה של מאות שנים. זו היתה סקירה תמציתית וחכמה שהטיבה לתת פרספקטיבה על מהלכים היסטוריים ארוכי טווח. הפרק לא עסק ביהדות ובעם היהודי, אך האמירה היחידה שעסקה בעם היהודי, היתה הזויה. האמירה היתה שהמתייוונים היו החילונים של התקופה. זו אמירה אנכרוניסטית ולו בשל העובדה שהתרבות ההלניסטית לא היתה חילונית, אלא תרבות דתית פוליתאיסטית.
אחת ממנטרות השנאה וההסתה שהיו שגורות בפיו של "הרב" כהנא שר"י, היתה התואר "מתייוונים", שאותו נהג להדביק לחילונים. מחוזות האבסורד מפגישים לעיתים את הקיצונים מהצדדים השונים. וכך, עמדתו של כהנא נפגשת כמעט מדי חנוכה עם קומץ חילונים קיצוניים, המתנדבים לזהות עצמם עם המתייוונים, כאנשים הפתוחים לתרבות המערב כפי שאלה היו פתוחים לתרבות ההלניסטית, בניגוד לחשמונאים הקנאים החשוכים שהסתגרו מפני תרבות זרה וכפו את מצוות הדת על החברה היהודית.
אכן, יש כאן סיפור של כפייה דתית חמורה, אך לא של החשמונאים, אלא דווקא מצד השלטון היווני. השלטון היווני, שנגדו התקוממו החשמונאים, גזר גזרות חמורות של כפייה דתית על היהודים. "ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד... וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ. ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים... לבנות במות והיכלות ופסלים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים... ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות." (מקבים א', א', מ"א-נ').
זוהי אם כל הכפיות הדתיות: המעצמה ששלטה בארץ ישראל ניסתה לכפות על היהודים בכוח לחלל את השבת, לאכול חזיר, להימנע ממילה וכו' והעונש על המרת צווי הכפייה הוא מוות. האם הומניסט יכול שלא להתקומם נגד כפייה אלימה כזאת ושלא לצדד במי שמעז למרוד נגדה?
והנה, תיאור נוסף מאותו פרק – כיצד נהג השלטון היווני בבית המקדש: "ויבוא אל המקדש בגאווה, וייקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה... ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכל... ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה" (שם, שם, כ"א-כ"ד). כיצד היה כל בן תרבות מתייחס לתיאור כזה של ביזוי מסגד אל-אקצה בידי מדינת ישראל, אילו חלילה נבלה כזאת הייתה נעשית?
אלמלא מרדו יהודים בצו היווני, היהדות היתה נמחקת והעם היהודי היה נכחד. האין זה מובן מאליו, שיהודים יראו במי שמרדו והבטיחו את המשך קיום העם היהודי דמויות מופת, שראוי לחנך לאורן? מנגד, המתייוונים לא היו אנשים פתוחים לרוח אחרת, שרצו לבטא את דעתם השונה ולכן סבלו, אלא בוגדים ששיתפו פעולה עם צו הכפייה הדתית של אנטיוכוס.
לא בכדי הציונות, ובעיקר הציונות החילונית, העלתה על נס את חג החנוכה, שהיה זניח יחסית בגלות, וראתה עצמה כממשיכת המקבים. חנוכה הוא חג הגבורה של עם קטן שהעז למרוד במעצמת על, שניסתה למחוק אותו ולהעבירו בכפייה על דתו ועל דעתו.

* השריפה הגדולה בתולדות אורטל – ביום ראשון השתוללה שריפה באזור אורטל – בצומת אורטל ולאורך השדרה בצדי הכביש המוביל לקיבוץ. כיתת הכוננות של אורטל, כוחות הכיבוי ומתנדבים בלמו את האש לבל תגיע לקיבוץ ולאחר שעות – השתלטו על השריפה. בשעת כתיבת דברים אלה, ביום שלישי, בערך 60 שעות מפרוץ השריפה, עדין יש גחלים בוערות והרבה עשן ועדין כוחות הכיבוי פועלים בשטח. האש בערה באזור רפת הצפון ויקב הר שיפון, אך הם לא נפגעו. חלקה בכרם של אורטל נשרפה כליל. ההערכה הראשונית של חוקרי השריפות היא שהשריפה היא תוצאה של קצר חשמלי.

* פרופורציות – אמר ג'מיל, חבר צוות המטע שלנו, תושב קיבוץ בוקעתא: "מה אתם בוכים? מאז שאני ילד אני יודע שבחורף קר ובקיץ חם."

* ביד הלשון: הרבה טקס בישבן – מתוך מאמרה של איריס לעאל במוסף ספרים של "הארץ": "ניסיון ההפיכה המשטרית שאנחנו חווים בחודשים האחרונים הוא קצהו של תהליך ארוך שנעשה למזלנו באופן לא זהיר, עם הרבה היבריס בישבן ואצבעות בעיניים..."
הביטוי "הרבה היבריס בישבן," נכתב בהשראת מאיר אריאל. בשירו הנפלא "טרמינל לומינלט" מופיעות השורות:

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן
אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן
וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן.

אתמול, ב-18 ביולי, מלאו 24 שנים למותו של מאיר אריאל. יהי זכרו ברוך!
אורי הייטנר