הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק תשיעי
אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)
בתלתלי הערווה של בתוליהָ
[המשך וסיום הפרק]

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."
הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:
"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"
מחאתי כפיים.
"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.
רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.
אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.
היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."
אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי
ממני אל תַחְשׁוּשִׁי
בַּעיר של אבא חוּשִׁי
תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."
הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.
- - -
"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.
"מה?"
"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"
אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! – אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –
וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –
כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":
"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"
והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:
"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"
עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.
אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.
"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"
וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –
ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."
גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.
"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"
לא עניתי.
"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."
"מה פתאום אפריים? מה..."
"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"
בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.
פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."
"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא