"בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה.
היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה." (וינסטון צ'רצ'יל).
כבר בשלבים מוקדמים של המו"מ בין ישראל לסוריה, בשנות ה-90, הסכימה ממשלת ישראל לסגת מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי. הסורים לא היו מוכנים אפילו לדון על כך. הדרישה שלהם הייתה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967.
מה ההבדל בין הקווים? הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור קבעו שהגבול בין המדינות הוא הגבול הבינלאומי, שנקבע בידי חבר הלאומים ב-1923, והיה הגבול בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל למנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. אלא שבשנות החמישים, לנוכח חולשה צבאית ישראלית, הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל. ב-1951 הם כבשו את חמת גדר, אחרי שהרגו פטרול ישראלי עם 7 שוטרים (ליתר דיוק חיילים במדי שוטרים). באמצע שנות החמישים הם השתלטו ללא שימוש בכוח על רמת הבניאס. בסוף שנות החמישים הם השתלטו בהדרגה על החוף הצפון מזרחי של הכינרת, כך שלמעשה הם שלטו על כרבע מן הכינרת, אף שכולה היתה בריבונות ישראל, על פי הגבול הבינלאומי. הם ירו על סירות ישראליות שחצו קו דמיוני שהם החליטו עליו, וכך יצרו גבול חדש, דה-פקטו. ישראל השלימה והכילה את הכיבוש והוא היה לעובדה ול"סלע קיומם" של הסורים.
כך עלול לקרות גם בהר דב.
הנסיגה מלבנון בשנת 2000 מוגדרת חד-צדדית, אך זה לא מדויק. ישראל נסוגה בהסכם. אמנם לא בהסכם עם לבנון, אך בהסכם עם האו"ם. ועל פי ההסכם הזה, האו"ם קבע את תוואי הגבול וישראל קיבלה אותו ללא עוררין. זאת, למרות שלעיתים הסימון של האו"ם היה בעייתי מאוד מבחינתנו. לדוגמה, חלק מהשטחים החקלאיים של משגב עם היו מצפון לגבול שהם קבעו וישראל השלימה עם זאת. הגבול שנקבע נקרא "הקו הכחול".
אחרי הנסיגה, חיזבאללה חיפשו אמתלה חדשה כדי להצדיק את התוקפנות שלהם נגד ישראל. ולכן הם המציאו את סיפור "חוות שבעא", כלומר טענו שהר דב שייך ללבנון והמשיכו בתוקפנות.
בתחילת מאי, התוקפנות עלתה מדרגה, כאשר מחבלי חיזבאללה חדרו לשטחה הריבוני של ישראל, והקימו מאחז בהר דב. ברגע שכוח המחבלים זוהה, צריך היה לפתוח עליו באש ולסלק אותו. בכל יום שחולף, סילוקם הופך קשה יותר ויותר. וכך הם קונים אחיזה בקרקע בשטח ישראל. כעת יש במאחז אוהל. ומה יקרה אם מחר יוקם אוהל נוסף? ומה יקרה אם לקראת החורף האוהל יוחלף בקרוואן? ישראל תפעל פתאום?
השיתוק שאחז בנו נורא ואיום.
השיתוק הזה הוא מחדל ענק, החל מדרג הש"ג ועד לראש הממשלה. מלכתחילה, סילוק המחבלים שחדרו לשטח ישראל כלל לא היה צריך להגיע לדרג המדיני. גם לא למח"ט. גם לא למ"פ. כל מ"מ צריך לדעת, שכאשר הוא מזהה חדירת מחבלים לשטחנו הריבוני, עליו לפתוח באש ולחתור למגע ולגרש אותם. ודוק – איני טוען שהנושא הוא לשיקול דעת של המ"מ, אלא שאין לו שיקול דעת. המחדל הזה מצביע על משהו רע שקורה בצה"ל.
המחדל הראשוני הלך וטפח ככל שהגיע לרמות גבוהות יותר ושיאו היה כשהגיע לדרג המדיני. ההשלמה של ראש הממשלה ושל הממשלה עם הפרת ריבונותנו והקמת מאחז מחבלים חמוש בתוך מדינת ישראל, היא כשל מדיני ומנהיגותי בלתי נסלח. האם אנו מבינים את גודל החידלון? במשך חודשיים וחצי יושב בשטח ישראל מאחז מחבלים חמוש, וממשלת ה"מלא-מלא" – שיתוק מלא מלא, רפיסות מלא מלא, לא עושה דבר. כבר חודשיים וחצי הממשלה מתחננת ליוניפי"ל, לאו"ם, לארה"ב שיעשה משהו.
בד"כ עדיף להידבר לפני שיורים, אבל לא בהתנקשות כה בוטה בריבונות ישראל. המסר של ישראל לכל אויביה נורא – שישראל מורתעת בידי חיזבאללה עד שיתוק. ישראל פוחדת שחיזבאללה יגיב בירי רקטות מאסיבי. ואז מה? חיזבאללה יבין שמותר לו ומחר יתפסו עוד מאחז בשטח ישראל? ועוד אחד? ועוד אחד? גם אם מחר יופעל כוח והפולשים יגורשו (ולצערי, איני רואה את זה קורה) – עצם החודשיים וחצי הללו הם חרפה ופגיעה חמורה בביטחון ישראל ובריבונותה. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על ביטחון המדינה ועל גבולותיה – אין לה זכות קיום.
אגב, איך נתניהו היה מגיב אילו "ממשלת האחים המוסלמים" הייתה נוהגת כמותו? אין צורך להפעיל יותר מדי את הדמיון. אבל אין מצב שנתניהו היה נדרש לעמוד במבחן כזה. אין לי ספק ש"ממשלת האחים המוסלמים" לא היתה מכילה את הפלישה של חיזבאללה לשטח ישראל בהר דב. מחדל הקמת המאחז של חיזבאללה בשטחנו הריבוני, הוא המשך למחדל מתמשך של כל ממשלות ישראל, לפחות מאז הנסיגה מלבנון בשנת 2000 ואולי עוד קודם לכן.
לפני שלוש שנים, פירסמתי כאן מאמר שכותרתו "התיישבות בכתף שיאון.". וכךתיארתי אז את המצב בהר דב: "שטח בריבונות ישראלית. למעשה, ישראל מתייחסת אליו כאל שטח צבאי. אין בו שום סממן של ריבונות. בכך משדרת ישראל שזהו אזור שמותר לפגוע בו..."
הפתרון שהצעתי היה התיישבות בהר דב. "רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; וכפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.
"ב-1979 הוקמה על הר דב היאחזות נח"ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור 7 שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך היתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. היתה זו טעות, ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים."
זמן מה לאחר פרסום המאמר, יצר יאתי קשר גרעין שהביע עניין להתיישב במקום. מאז אני מנסה לסייע להם לקדם את הנושא. לא ממש בהצלחה.
לאחרונה דווקא קמה שם התנחלות. של חיזבאללה. חרפה לאומית! איזו מדינה מאפשרת להתנקש כך בריבונותה?
ריבונות היא דבר קדוש. הציונות נועדה להפוך אותנו מעם חלש ומפוזר בגלויות, לאומה ריבונית במולדתה. מדוע אנו מזלזלים כך בריבונותנו?

[אהוד: האם יצאת באותו להט של שנאה ובוז לראש הממשלה ולממשלת ישראל – כאשר ממשלת-המעבר הזמנית של העיתונאי יאיר לפיד, שהיתה תלויה בקולות של מנסור עבאס וחששה מאיומי החיזבאללה, מסרה, ללא אישור הכנסת – שטחי-ים ישראליים ללבנון? קרא את דברי ד"ר גיא בכור בנושא].

2. צרור הערות ‏23.7.23
* לא למהפכה המשטרית. לא לסרבנות. כן להידברות ופשרה.

* יחד – יש להקים לאלתר ממשלת חרום לאומית, בהשתתפות הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, שתחלץ את מדינת ישראל מן המיצר.

* שעת המבחן של נתניהו – אם יש לנתניהו טיפ טיפה אחריות לאומית, עליו לאמץ את הצעות הפשרה עוד היום. במצב הנוכחי אליו הוא קלע את המדינה, יש לו אפשרות למנוע אסון. אם הוא הולך בכוח להצבעה על ההצעה הקיצונית – הוא איום על מדינת ישראל.

* לא ידע להתעלות – שעה קלה לפני נאום ראש הממשלה כתבתי:
"נאומו של נתניהו הערב עשוי להיות נאום מכונן של מנהיג לאומי בשעת משבר, היודע להתעלות מעל שיקולים אישיים, מפלגתיים ושבטיים, היודע להתעלות מעל היצר של להיות גבר-גבר ו'להראות להם', המבין את האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו לעצור את הדהרה בכוח אל תאונת דרכים קטלנית ולהתחיל מהלך של פיוס לאומי. הוא גם יכול להיות עוד נאום של עסקנצ'יק שמופעל בידי שורפי אסמים כמו לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' וראש הכנופיה, ומעמיד שיקולים זרים מעל האינטרס הלאומי. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת."
נתניהו, למרבה הצער, לא ידע להתעלות ולנהוג כמנהיג לאומי. הוא ברח מאחריות לאומית.
אני מסכים עם כל מילה שאמר נגד הסרבנות. אבל הוא התחמק מכל אחריות להידרדרות למצב הזה ומה שחמור יותר – הוא התחמק מאחריותו להוציא את מדינת ישראל מן המשבר.

* המבוגר האחראי – הצהרתו של בני גנץ – נאום המבוגר האחראי. האם נתניהו ירים את הכפפה, או ימשיך לתת לאסמלם ולוין לכשכש בו? האם לפיד יצטרף לקריאתו של גנץ, או ימשיך לפחד מהבייס?

* היד נשארה באוויר – בני גנץ הושיט את ידו לנתניהו בהצעה לפתור את המשבר הלאומי.
למרבה הצער, היד נשארה באוויר.

* קול ישראל – נשיא המדינה הרצוג הביא עמיו לארה"ב את קולה של ישראל האמיתית, השורשית. כאשר ממשלת בן גביר גוררת אותנו לקרע ולמשבר עם ארה"ב מצד אחד, ומצד שני עולים קולות מתוך ישראל, למשל של האסיר המשוחרר והבלתי משוקם שגם היה רוה"מ ואחרים, הקוראים לארה"ב לפגוע ביחסיה עם ישראל (ואף הפגינו בארה"ב בעת ביקור הנשיא), הרצוג הציג את קול הרוב הדומם, הסולד מהקיצוניות הזו. הרצוג הזכיר לאמריקאים למה הם אוהבים את ישראל ומדוע אנו ידידים כה קרובים. הסכמתי עם דבריו של הרצוג על הדמוקרטיה הישראלית. אכן, יש מחלוקת עמוקה על דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית, אך אין זו מחלוקת בין דמוקרטיה לדיקטטורה ואין אמת בדחליל של דיקטטורה עליך ישראל. צודק הרצוג בשבחיו למפגינים, הנאבקים על הדמוקרטיה ומבטאים את הרוח הדמוקרטית הישראלית ובקריאתו נגד הסרבנות ונגד הכנסת צה"ל לוויכוח.

* ואהבת – מסע הרבבות לירושלים, הוא בדיוק סוג המאבק הציבורי שאני מאמין בו, להבדיל מביטויים קיצונים של המאבק שאני שולל אותם מכל וכל. אז למה לא השתתפתי בה? אני שותף להתנגדות הנחרצת של המוחים למהפכה המשטרית ולביטול עילת הסבירות. רבים מחבריי ובני משפחתי משתתפים בצעדה. לביי יוצא אליהם. אבל אעשה שקר בנפשי אם אצטרף, כי המאבק הלך לכיוון שאיני יכול להיות שותף לו.
אני שולל שתי מגמות מרכזיות במאבק. האחת היא המסרים הקיצונים של המאבק נגד כל פשרה. השנייה, החמורה ביותר, הוא אי ההתייצבות / הפסקת התנדבות / סרבנות (בעיניי אלה הבדלי סמנטיקה בלבד) שהפכו לקלף המנצח של המאבק.
הפגנתי בקפלן בתחילת המאבק. כאשר הפגנתי עם 150 אלף איש בכיכר, ואחרי ההפגנה 300 איש ירדו לחסום את הכביש, התייחסתי לחסימה כשוליים. אבל כאשר התמיכה בסרבנות הפכה למוטיב מרכזי במאבק, והיא נתמכת בידי אנשים בעלי השפעה שבחלומותיי השחורים לא הייתי מדמיין אותם תומכים בה; כאשר אני צופה בראש השב"כ לשעבר קורא בהפגנה בקפלן לא להתייצב והקהל מריע לו – המאבק הזה אינו מייצג אותי.
מחר בבוקר (הדברים נכתבים במוצ"ש) תצא מהכותל לכנסת צעדה תחת הכותרת "ואהבת", הקוראת להידברות, פשרה והסכמה. בהפגנה הזאת אשתתף. אצעד לצד אנשים, שבניגוד אליי תומכים במהפכה ואולי גם לצד אנשים, שבניגוד אליי תומכים בסרבנות, אבל אלה ואלה קוראים להידברות ופשרה. זו בעיניי הקריאה החשובה ביותר עכשיו. זו קריאה של הרגע האחרון לפני אסון. יש הרבה הצעות פשרה והסכמה על עילת הסבירות. הצעות טובות. דחייתם ודבקות בגרסה הקיצונית המושחתת תוביל לאסון. אפגין מחר בקריאה להגיע לפשרה, קודם כל על עילת הסבירות ולאחר מכן – על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* נוטשים את העמדות – קבוצת מילואימניקים תופסת קו במוצב בגולן. בלילה הם שומעים שעבר חוק הסבירות, כולם נוטשים את העמדות ונוסעים הביתה. זה נחשב "הפסקת התנדבות"? זה לגיטימי, כי הם מתנדבים? והחוזה שהם מפרים הוא עם נתניהו או אתי ועם משפחתי?

* לא לסרבנות – בשנה שלפני עקירת גוש קטיף, מתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי, אימץ את מתנ"ס גוש קטיף. אירחנו אותם, התארחנו אצלם, מקהלה שלנו הופיעה בפניהם בהתנדבות ועוד. כמתנ"ס, לא יכולנו לבטא עמדה פוליטית, אבל בביטוי הסולידריות בין מתיישבים, הייתה אמירה ברורה. באופן אישי, גם יצאתי נגד העקירה, כתבתי מאמרים בגנותה, הנפתי סרט כתום על הרכב.
במקביל, הובלתי במתנ"ס מהלך חינוכי וקהילתי נגד הסרבנות, שעמדה על הפרק (אם כי בסופו של דבר היתה שולית). ערכתי כנס בשלוחת חספין, השלוחה הדתית של המתנ"ס, שכותרתו: "לא לסרבנות!" הדובר המרכזי היה אלוף (מיל') יעקב עמידרור, מהמתנגדים החריפים לעקירה. את אירוע יום השנה לזכר רבין הקדשנו לנושא: "לא לסרבנות!" זו היתה כותרת הערב, כלומר לא היה זה שיח בעד או נגד סרבנות, כי היא לא לגיטימית.
המתנ"ס אינו יכול לנקוט עמדה פוליטית, אך במאבק בסרבנות לא ראיתי עמדה פוליטית. הרי מבחינה פוליטית, אני באותה עמדה נגד העקירה, כמו המאיימים בסרבנות. במאבק בסרבנות ראיתי חובה חינוכית. כי הסרבנות אינה לגיטימית. נקודה.
זו היתה גישתי אז וזו גישתי היום. וכאשר אני שומע את האמירה ש"אין ברירה, זו הדרך היחידה לעצור את המהפכה," אני חושב שאולי סרבנות המונית היתה מונעת את העקירה. ובכל זאת היא בלתי לגיטימית.
ויש הבדל בין המקרים. הסרבנות שעליה דובר, היתה סירוב לאקט של העקירה. לא סירוב לעצם השירות, כי "המדינה הפרה חוזה." הסרבנות הממוקדת אז (וכמוה הסרבנות הממוקדת לשירות בלבנון או ביו"ש) הייתה לא לגיטימית. קל וחומר הסרבנות הגורפת היום.

* חובת המתנדב – אחד מתפקידיי הוא יו"ר מדרשת השילוב נטור. כיו"ר העמותה, אני נושא באחריות, כולל אחריות פלילית, למה שקורה בה. אם, חלילה, יקרה אסון לחניך בשל רשלנות, אני אעמוד לדין, למרות שאיני מנהל בפועל ולא נמצא שם ביום יום. את התפקיד אני ממלא בהתנדבות וכך גם כל חבריי להנהלה. האם העובדה שאני מתנדב פוטרת אותי מאחריות?
מהו מתנדב? עובד ללא שכר. הוא עובד לכל דבר, מלבד הבדל אחד – שאין הוא מקבל שכר. חובתו לתפקידו זהה לחובתו של בעל תפקיד בשכר. אני מתנדב בהרבה מאוד תחומים ופורומים, והמחויבות שלי אליהם אינה נופלת כהוא זה ממחויבותי למקום עבודתי.
כך באזרחות וכך גם בצבא. מי שמשרת בהתנדבות, הוא חייל לכל דבר. אין לו פריבילגיה להגיד "מה אתם רוצים ממני? תגידו תודה שאני מתנדב." תודה! אבל ההתנדבות מחייבת. ההתנדבות אינה משחרר מאחריות. להיפך.

* מודעות עצמית – גולדקנופף: "מדינת ישראל צריכה לשקול, כשהיא משקיעה כסף באנשים, איך לחייב אותם להיות נאמנים למדינה."
אילו למד לימודי ליבה, אולי היה מכיר את המושג מודעות-עצמית.

* אחריכם המבול? – אני מתנגד בתוקף לסרבנות, לא פחות מהגיבורים הגדולים שמתלהמים: אסור לוותר, ללכת עד הסוף, לא להיות פראיירים, ייקוב הדין את ההר, להיכנס עם הראש בקיר, תמות נפשי עם פלישתים, אחרינו המבול.
אבל אני רוצה לשאול אותם שאלה. למה אתם משלימים עם ההשתמטות החרדית? אני הרי משוחח אתכם ושאלתי אתכם על כך לא פעם. מעולם לא שמעתי מפיכם הצדקת ההשתמטות, אלא הסבר שזה המצב, אי אפשר לכפות עליהם להתגייס, מה נעשה? נמלא את כל בתי הכלא בחרדים? תהיה מלחמת אחים?
לאן נעלמה פתאום הפרגמטיות שלכם?

* לא, את – במקום לכבות את האש, עוסקים שני המחנות במשחקי האשמות. אשמה הממשלה שיצרה את המצב שהכריח אותנו לסרב, אומרים הסרבנים. הממשלה, מצדה, מתנערת מאחריות למשבר שקלעה אותנו לתוכו וממשיכה לדהור בכל הכוח לעבר תאונת דרכים קטלנית.
את שיח הבריחה מאחריות בנוסח של "לא, את," – "לא, אתה," יש להמיר בשיח של אחריות בנוסח של "כן, אני."

* יש מספיק לכולם – כאשר אני טוען שגם הממשלה וגם המחאה אחראים למנוע מלחמת אחים ולהרגיע את האש, אין כוונתי שהאחריות מתחלקת 50% על הממשלה ו-50% על המחאה. כוונתי היא שהאחריות היא 100% על הממשלה ו-100% על המחאה. לא לריב, יש מספיק אחריות לכולם.
"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה." תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב.

* אפילו אמיר אוחנה – בראיון לרוני קובן ב"כאן 11" הודה אמיר אוחנה, שהוא למד על פרטי תוכנית ה"רפורמה" המשפטית, יחד עם כל עם ישראל, כאשר צפה במסיבת העיתונאים של יריב לוין. הוא הודה שלא היה דיון מקדים בליכוד. אז ספרו לנו שהציבור שנתן לגוש ביבי 64 מנדטים הצביע בעד המהפכה המשטרית.

* שיח מתבכיין – מחר, או בעוד שנה, כאשר תהיינה הפגנות של הימין, נהיה צפויים לשיח מתבכיין. כאשר חוסמי כביש יפונו בידי המשטרה, הם יתבכיינו "את 'הפריבלגים' לא פיניתם." כאשר המשטרה תפעיל מכת"זיות הם יתבכיינו "נגד 'הפריבילגים' לא הפעלתם מכת"זיות." כאשר המשטרה תפעיל סוסים לפיזור ההפגנות, הם יתבכיינו "נגד 'הפריבילגים' לא הפעלתם סוסים." כאשר שוטרים יידו רימוני הלם על מפגינים הם יתבכיינו "על 'הפריבילגים' לא השלכתם רימוני הלם." כאשר מפגינים ייעצרו הם יתבכיינו "את 'הפריבילגים' לא עצרתם." והם יאמינו לזה.
ודודי אמסלם יעמוד על דוכן הכנסת, יפזר את ידיו לכל עבר ויצווח ככרוכיה: "כאשר הצפונבונים עם המרצדסים ושעוני הרולקס חסמו כבישים, שלחתם אליהם שוטרות יפות עם פרחים, שיעניקו לכל מפגין נשיקה ופרח. מפקד המשטרה היה שואל את המפגינים, 'כמה זמן אתם רוצים לחסום, חמודים?' כשהם ביקשו ארבע שעות הוא אמר: 'יאללה, שיהיה חמש שעות. עוד שעה עליי' ." והמונים אשכרה יאמינו לזה.

* כבוד השר – במקום שבו אמסלם שר, אין שום סיבה שאיציק זרקא לא יהיה שר.

* דודי אמסלם = הישראלי המכוער

* כשאורוול החוויר – ראש הכנופייה נהם בפני קציני משטרה. הפשיסט דיבר על... "דמוקרטיה". הגזען דיבר על... "שוויון בין דם לדם." ג'ורג' אורוול החוויר מבושה. גבלס חייך בסיפוק. בן גביר הרבה יותר מתוחכם ולכן הרבה יותר מסוכן ממורו ורבו "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, שדיבר גלויות בגנות הדמוקרטיה.

* פגע רע – ראש הכנופיה הורס את המשטרה, הורס את שב"ס. פגע רע. כל מה שהוא נוגע בו הוא הורס. איש שכל חייו הרס – זה מה שהוא יודע.

* לאן נעלמה זיוה שמיר – בשנים האחרונות, הדבר הראשון שקראתי בחב"ע היו מאמריה הספרותיים המרתקים של זיוה שמיר. והנה, זה שבועות אחדים היא נעלמה. מה קרה? החזירו לנו את זיוה שמיר!

* אש במטע הכמהין – ארבעה ימים אחרי השריפה הגדולה בחורש במעלה הדרך לאורטל, ועדין גחלים לוחשות והשטח אפוף עשן. עוד זה מדבר וזה בא. שריפה שפרצה סמוך למאגר מרום גולן, התפשטה במהירות לכיוון צפון מזרח עם הרוחות, והגיעה למטע הכמהין שלנו בתל-מחפי. הגענו לשם במהירות, כל צוות המטע ואנשים נוספים, והסתערנו לכיוון האש עם מפוחים, מחבטים, זרנוגים – מה שבא ליד, הפעלנו את ההשקיה וחתכנו צינורות כדי להעצים את עוצמת המים. ועוד לפני שהגיעו הכבאיות התגברנו על האש. יותר משליש ממטע הכמהין (להערכתי) נשרף, אבל הצלנו את רוב השטח. אחרי כיבוי השריפה נשארנו עוד שעה ארוכה במקום בכוננות, כי מסביב האש עוד השתוללה, הציתה שדה מוקשים, שהתפוצצו ברעש גדול. ואח"כ היא המשיכה לסוריה. חזרנו לאורטל, לחדר האוכל. ועוד בטרם כילינו את הארוחה, קיבלנו הודעה על התחדשות מוקד אש מהשריפה של יום ראשון, סמוך לחלקת כרם שלנו (לא רחוק מחלקת כרם שנשרפה כליל). מיהרנו לשם. הפעם זה היה עניין מקומי וקטן, והשתלטנו במהירות.
אבל בכך לא תמו ההרפתקאות. זמן קצר אחרי שהגעתי הביתה – נחש בפתח הבית. מיהרתי להזעיק את סלבה, איש הנחשים שלנו, שהגיע במהירות ולכד את הנחש. היה זה נחש מסוג זעמן המטבעות, שאינו ארסי.

* איך נרגעים מהעשן? – במשך שעה ארוכה נלחמנו באש. רצנו בתוך עשן, אפופי עשן, נשמנו עשן, עינינו נצרבו מעשן. ואחרי שכיבינו את השריפה, דבר ראשון הלכנו, כמובן, לשתות מים. ויש מי ש... הציתו סיגריה. לך תבין בני אדם.

* תובנות מהשריפה במטע הכמהין – ראיתי איך האש מכלה בתוך שניות מטע שהושקעו בו כל כך הרבה עמל, כל כך הרבה אהבה, שנשפכה עליו כל כך הרבה זיעה, וחשבתי – כמה קל להרוס, כמה קשה לבנות. ואיני יכול שלא להשליך לשריפה המאכלת היום בחברה הישראלית. לניסיון לכרות, באבחת חרב, מבנה דמוקרטי שנבנה בכל כך הרבה עמל, מחשבה ואהבה במשך 75 שנים. ומנגד, חשבתי על חוסר ההיגיון בניסיון לכבות את התבערה באמצעות להביור.

* ביד הלשון: גֶּו – בפרסומת המצוינת (מבחינתי פרסומת מצוינת אינה כזו שמצליחה למכור, אלא כזו שמצחיקה אותי) של "מכבי שירותי בריאות", אדיר מילר, בתפקיד של מכור לספורט, מקפיד לומר "גֵּו" ולא "גַּב". "את מדברת עליי מאחורי הגֵּו?" הוא שואל את בתו.
בחושיו המחודדים עלה אדיר מילר על תובנה מדויקת. בשיח הספורט, נהוג להרבות בשימוש במילה גו. אני זוכר זאת עוד מבית הספר היסודי. בכיתה דרשו מאתנו "ידיים מאחורי הגב", אבל בשיעורי ההתעמלות חיים כספי, המורה המיתולוגי להתעמלות, היה מצווה עלינו: "גֵּו זקוף."
אז איך נכון לומר – גב או גו? זה אותו הדבר? מה ההבדל ביניהם? כולנו יודעים מהו גב. אבל מהו גו?
גו הוא חלק הגוף שללא הגפיים והראש, כלומר הבטן, הגב ובית החזה כמכלול. טורסו בלעז (במקור מיוונית). אכן, המינוח רווח בעיקר בספורט. המילה גו נקבעה כבר ברשימה הראשונה של מונחי ההתעמלות של ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913). מקור המילה הוא מקראי. היא מופיעה במקרא ארבע פעמים, בכולם בהקשר של הכאת הגוף. לדוגמה: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים" (ישעיהו נ', ו'). היא קשורה למילה הארמית גוויה, שמשמעותה גוף. כנראה שהמשמעות המקורית של המילה בשפת המקרא היתה – גוף. את גופי נתתי וגו'. זו משמעותה גם בספרות העברית החדשה בראשיתה. לימים, היא משמשת בשימוש המקצועי כמרכז הגוף.
אורי הייטנר