הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק אחד-עשר
עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,
נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה-מרגוליס שנהניתָ מהפרקים הראשונים של כתב-היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה "ספרות של בנים" שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –
ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום-ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר-העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו."
אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: "מסעותיי עם נשים", שעשוי אולי לעזור לפנות-בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד וגם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.
בכבוד רב,
חיימקה שפינוזה

הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.
בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.
עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.
עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".
נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.
ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.
גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.
לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.
אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.
הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.
היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא.
לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.
מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.
עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.
קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.
רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.
לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.
התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.
אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.
אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.
הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.
גבירתי עומדת למעלה בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.
אסון כבד נמנע.
בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.
ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.
מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.
הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.
הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."
גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:
"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."
"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.
האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."
היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.
לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.
מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.
בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.
יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.
שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.
אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.
גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.
ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!
הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.
ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.
אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.
אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת.
הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.
"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - -
שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...
בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –
פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע-פח!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.
מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.
חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.
חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.
לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.
הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.
בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.
בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני הנמר עין-גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא