* צו השעה – ממשלת הצלה לאומית!

* רוצים עוד? – למתנגדי ממשלת ההצלה הלאומית, "כי ביבי" וכו' – לא הספיקה לכם חצי השנה האחרונה? אתם רוצים עוד מהטוב הזה?

* אף על פי כן – בימים הקשים האלה, שבהם הכוחות הצנטריפוגליים המושכים לפירוד וקרע חזקים מכפי שהיו אי פעם, הניסיון של אנשים כמוני לחזק את היחד, את שיח האחים, את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את קיומו של מיינסטרים ציוני ממלכתי דמוקרטי, שמייצר אלטרנטיבה לשיח המחנאות המקצין, נשמע קצת תלוש, כמעט נלעג. אבל בחצי השנה הרעה הזאת, מתחת לרדאר, רבו המפגשים והקבוצות של מחפשי היחד, בלי להסתיר ולטייח את המחלוקות. אלפי קבוצות כאלו פועלות, חלקן כבר עשרות שנים אך הרבה מאוד קמו בחצי השנה האחרונה. בסופו של דבר, אני מאמין שהזרם התת-קרקעי הזה, הוא שינצח, דווקא כיוון שאינו רוצה להכניע. הוא ינצח בשל רצון החיים של עם ישראל, שלא יאפשר לקרוע אותו לגזרים. לכן, דווקא השנה, אף על פי כן ולמרות הכל, אני שותף לרבים המחזקים את שיח האחדות.

* תאוות החורבן – השנה ה-75 לקוממיות ישראל, היא השנה הקשה ביותר בתולדות המדינה (כן, יותר מכל דוגמה אחרת שאתם חושבים עליה).
המכה הראשונה הייתה המהפכה המשטרית. הקואליציה, מתוך שיכרון-כוח של ניצחון "ימין על מלא", וכאילו זכתה ב-120 מנדטים המאפשרים לה לקחת את כל הקופה, הובילה מתקפה קשה על הדמוקרטיה הישראלית, מתוך ניסיון לקעקע מן היסוד את השיטה הדמוקרטית הישראלית שנבנתה במשך 75 שנים. המהפכה נועדה לעקר את הרשות השופטת, לבטל את עצמאותה, לבטל את היכולת שלה לבקר, לבלום ולאזן את הרשות המבצעת ובעצם להכפיף אותה לממשלה, שבלאו הכי שולטת גם בכנסת. המהפכה נועדה לאפשר לממשלה שלטון כמעט ללא מיצרים. בינתיים הממשלה הצליחה לחוקק חוק אחד, קטן ביחס למהפכה הכוללת, אך חוק שמייצר תשתית לשחיתות.
המכה השנייה היא הסרבנות, או בכינוייה המכובסים "הפסקת התנדבות" ו"אי התייצבות". זו מכה נוראה. אני מאמין שנצלח בשלום את המהפכה המשטרית ושגם החוק המושחת שהתקבל השבוע יבוטל. אבל את הנזק הנורא של הסרבנות ההמונית ועוד יותר מכך, של הלגיטימציה והתמיכה ההמונית בצעד הזה, נשלם עוד עשרות שנים, הרבה אחרי שנשכח את ניסיון המהפכה המשטרית. לכן, הסרבנות היא מכה קשה יותר מהמהפכה. מחוללי המהפכה, שיצרו את המצב שהוביל לסרבנות, הם האשמים העיקריים, אבל גם הסרבנים, הקוראים לסרבנות והמצדדים בה, אשמים במצב.
המכה השלישית קשה יותר מהשתיים הללו, והיא הדיבור הצפוף על היפרדות, על שני עמים, על ישראל ויהודה, על המדינה היהודית מול הדמוקרטית, על פדרציה, קנטונים וכו'. זה לא יקרה, אבל עצם הלגיטימציה לדיבור על הזוועה הזאת, היא איומה ונוראה. אם האיום במהפכה המשטרית ובסרבנות הוא שהם עלולים להוביל לחורבן, כאן מדובר בחורבן עצמו, בתאווה לחורבן. הדרך להתמודד עם המכה הזאת, היא להגביר ולהרבות את היחד, את השיח, את המפגש ואת החיבורים ושיתוף הפעולה בין חלקי העם, בין חילונים ודתיים. הרוב הדומם חייב להשמיע את קולו, ולהוביל את שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, שנשמט לידי הקיצונים, המפלגים והכוחות הצנטריפוגליים שקורעים את החברה הישראלית.

* אדרש לניתוח – אם חלילה יתקיים סיוט האימים האנטי ציוני של פיצול לשתי מדינות, אני אאלץ לבצע ניתוח שיחתוך אותי לשניים, כי אני שייך לשתי המדינות. האמת היא שכמוני הרוב הגדול, המוחלט, של הישראלים, למרות שהצווחנים הקיצונים נשמעים הרבה יותר חזק. לכן ברור שהסיוט המטורף הזה לא יקרה. אבל עצם העובדה שישראלים מפנטזים על כך, היא נוראה.

* כוחות הרס – לידיעת המופרעים שמדברים על היפרדותנו לשתי מדינות – הציונות הצליחה להקים מדינה בזכות תועפות בלתי נדלים של כוחות בניין ויצירה. עם אנרגיות של שנאה והרס אפשר לפרק, אבל אי אפשר לבנות כלום.

* החסרים משוגעים אנחנו – במגזין חדשות סוף השבוע בערוץ 12 היו שתי כתבות על קבוצות קנאיות של מטורללים, הזויים ומסוכנים. כתבה אחת על מגדלי פרה אדומה ומתכנני בית המקדש, שחולמים על גילוח הר הבית מהמסגדים כדי להקים עליו את בית המקדש. כתבה שניה על כאלה שחותרים לקריעת מדינת ישראל לשתי מדינות – ישראל ויהודה. כמקובל אצל קבוצות פסיכופטים מן הסוג הזה, יש להם תוכניות מפורטות, תרשימים ואקסלים למיניהם. איני יודע מי משתי הקבוצות הזויה יותר, מטורללת יותר, קנאית יותר, קיצונית יותר. איני יודע איזו קבוצה מסוכנת יותר. החסרים משוגעים אנחנו?

* חזירים – דבוקת "מסעדני צמרת" תל-אביביים הודיעו שכ"מחאה" הם יפרו את החוק ויפתחו את מסעדותיהם בערב תשעה באב. מה הם עושים? במי הם נלחמים? מה זה הרצון המכוון לפגוע ולהכאיב? מה שהם עושים דומה לחרדים הקיצוניים שעושים על האש דווקא בערב יום הזיכרון. מה הקשר למחאה? מה הקשר למהפכה המשטרית? למה אנשים הופכים מאבק פוליטי נגד הממשלה, למלחמה זהותית נגד חלקים בעם ישראל? האש שהם ידליקו אינה אש לבישול, אלא אש זרה של שנאת חינם. אש זרה של שורפי האסמים. רגע, מי אמר שיש קשר למחאה? שמא זו סתם רדיפת בצע? חזירים!

* חורבן ותלישות – בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר", שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות. וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב:
"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות–חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."
המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. לעומת זאת, המסעדנים החזירים, שהחליטו להפר את החוק ולפתוח את מסעדותיהם ערב תשעה באב, ידעו גם ידעו ועשו זאת דווקא, כדי להכעיס, כדי לפגוע, כדי להפגין את הניכור שלהם. ניכור ממה? מיהדותם. מתרבותם. והעיקר לפגוע "בהם", בדתיים, שתשעה באב הוא, כביכול, "שלהם". הוא כביכול רק "דתי", לא לאומי. איזו דוסופוביה מכוערת.
ועוד אמר ברל כצנלסון, במאמרו "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."

* מודה ועוזב ירוחם – מזמן לא חשתי בהתגלמות המושג "מודה ועוזב ירוחם", כמו הודעתו היפה, המכובדת והמרגשת של המסעדן חיים כהן, שחזר בו מהשתתפותו במפגן המכוער של המסעדנים החזירים שפתחו את עסקיהם דווקא ערב תשעה באב. וכך הוא כתב: "אנחנו סוגרים להערב את יפו תל אביב – כצעד לקירוב לבבות. מילה שנשמעת כקלישאה היום – אבל לוותר עליה בשבילי זה כמו לוותר על מדינת ישראל.לכן כל מי שטובת המדינה עומדת לנגד עיניו – אני קורא להירגע – הלוואי שכל האנרגיה של השנאה והחרמות שמסתובבת ברשת ובכלל הייתה מופנית לקירוב לבבות! לא מתבייש להגיד – טעיתי! יש לערב הזה משמעות לחלק נכבד של העם ואני מכבד את זה. מתפשר וסוגר את יפו תל אביב. ולכל נבחרינו, אני פונה בבקשה – תסתכלו מה קורה לנו ואצלנו, תורידו את הלהבות – ואולי אולי תתפשרו. אני מייחל לאותה הרוח – לכבוד כל העם שלנו! כי אין לנו ארץ אחרת!"
וכל זרזירי הטוקבקים נשאי השנאה והדוסופוביה השתלחו בו על ש"התקרנף" ו"התקפל". הוא ידע שזו תהיה התגובה, אך העדיף שהשונאים בע"מ יטענו שהתקרנף, מאשר להתחזר.

* צום מיוחד – מדי שנה, כבר כעשרים שנה, אני צם בתשעה באב. אולם השנה זה צום מיוחד, ולא בכדי אני מכיר אנשים שמעולם לא צמו והשנה הם צמים. השנה אנו נמצאים בשיאה של התרחשות הרת אסון, שבה עלולים להתקיים בנו דבריו של הפילוסוף והסופר האמריקאי ג'ורג' סַנְטָיָאנָה, שמי שאינם לומדים מן ההיסטוריה, נדונים לחזור עליה. אנו נמצאים בשיאו של המשבר הלאומי והחברתי החמור ביותר מאז קום המדינה, כששורפי האסמים, ויש כאלה בשני הצדדים, פותחים את המבערים בכל העוצמה. השתתפתי בשני מפגשי הידברות ושיח במהלך תשעה באב, ומפגשים כאלה מתקיימים באלפיהם בכל רחבי הארץ. נכון, המפגשים הללו אינם תופסים כותרות, אך אני מאמין שבהם נבנית האלטרנטיבה של אחריות לאומית; אחריות לקיומו ועתידו של הבית השלישי.

* שפה אחת ודברים אחדים? – תחת כותרת זו התכנסנו, כ-350 מתושבי הגולן, כבכל ערב תשעה באב, בבית הכנסת המשוחזר בקצרין העתיקה, לשיח קהילתי. לאחר קריאת מגילת איכה, נערכו מעגלי שיח. היו תשעה מעגלים. במעגל שבו השתתפתי היו כארבעים איש. המפגש כולו היה תחת תחושת השבר העמוק שאנו נמצאים בו. הרבה כאב עלה בו, משני הצדדים. אך היתה הקשבה והכרה ואמפתיה לכאב של האחר. וכן, היה גם חשבון נפש והכאה על חטא בכל צד. אני, בדבריי, ייחלתי בעיקר לשבירת המבנה של שני מחנות, שהוא מבנה הרסני, וקראתי לבנייה של מיינסטרים ציוני, ממלכתי דמוקרטי שיהווה משקל נגד למשטר המחנות. באותה שעה נערך עוד מפגש שיח בגולן, בקדמת צבי. ובכל רחבי הארץ נערכו למעלה מאלף מפגשים כאלה.
יצאתי אופטימי מהאירוע. אני מאמין שרוב העם רוצה בקיום המשותף והמאוחד. השאלה היא איך הרוב יצליח להבקיע מתוך משטר המחנות ולהחליף את השיח. אסור להרפות מהניסיון.

* ערב של חיבורים – במוצאי תשעה באב, למחרת השיח הגולני בבית הכנסת העתיק בקצרין, נערך מפגש מצומצם יותר באורטל. השתתפו במפגש שלושים איש, עשרה מתוכם מאורטל, עשרה מהיישובים הדתיים ועשרה מיישובים חילונים בסביבה. השיח נפתח בשאלת ההיפרדות לשתי מדינות. כמובן שלא היה איש שלא סולד מרעיון העוועים, אך היתה זו שאלה טובה לפתיחת הדיון. עלו הרבה כאבים, לא הוסתרו מחלוקות, אך היה בעיקר צמא להידברות, לחזק את הקשר ואת האחדות. עלו סוגיות הנוגעות לגולן ולקשרים בין המגזרים. אני דיברתי על החלום של הפיכת הגולן לחברת מופת של חיבור בין המגזרים השונים, שיפיץ את אורו למדינה כולה; שנהיה אור ליהודים. אחד הדברים המעניינים היה חשבון הנפש של אנשים כלפי המחנות שלהם. כלומר, לא היה זה שיח של שני צדדים שבו כל אחד מכה על חזה הזולת, אלא חלק מן האנשים היכו גם על החזה של עצמם. את המפגש יזם מטה הבחירות של אורי קלנר מרמת מגשימים, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן. אני תומך בו וארגנתי את המפגש במגרש הביתי של אורטל. הנושא המוניציפלי כמעט שלא עלה; לא היה זה מפגש בחירות. אך בעצם קיומו של מפגש כזה מטעם המטה של אורי, יש מסר של מחויבות מצדו להוביל ולחזק יחד גולני, אם יבחר.

* הערבות ההדדית היא בסיס קיומנו – כל דוברי הסרבנות ומצדיקיה, כולל הלשעברים שהתקרנפו ומאיישים את אולפני התקשורת, חוזרים על המנטרה, שאם תפרוץ מלחמה, כל אלה שהפסיקו להתנדב יהיו הראשונים להתייצב. אני מאמין להם ומשוכנע בכך. אבל אני תמה. למה, בעצם? אם, לטענתם, המדינה הפרה אתם את החוזה, למה הם קמים להגן עליה? למה הם מוכנים למסור את נפשם למען מה שהם מציגים כדיקטטורה? על פי ההיגיון של מסר הסרבנות, אין שום סיבה שיגנו על המדינה בשעת מלחמה. וכיוון שאני מאמין להם שהם יירתמו ויתגייסו בשעת מלחמה, הרי שהדבר מוכיח עד כמה חלולה "הפסקת התנדבותם". עד כמה היא לא הגיונית, לא מוסרית וחסרת שחר. אם הם מבינים שעליהם להגן על המדינה בשעת מלחמה, איך הם מסבירים את אי התייצבותם לאימונים שנועדו להתכונן למלחמה? איך הם מסבירים את אי התייצבותם לתעסוקה מבצעית שאף היא מלחמה, כי מלחמה אינה רק מלחמה כוללת, אלא גם מניעת ההתבססות האיראנית ליד הגבול, סיכול טרור ומניעת פרויקט הדיוק של חיזבאללה. יתר על כן, הסרבנות ההמונית והתמיכה העוד יותר המונית בה, מעבירה לאוייב מסר של חולשה והתפרקות והיא עלולה לקדם מלחמה. המטרה של צה"ל היא להרתיע את האויב כדי למנוע מלחמה, ורק אם ההרתעה תיכשל והמלחמה תפרוץ – להכריע בה. הסרבנות פוגעת במטרה הראשונה ובכך מקדמת את המטרה השנייה. היא כמעט מזמינה מלחמה, שבה כשירותו של צה"ל תהיה בשפל.
די! צריך להוציא את צה"ל ואת ביטחון המדינה מכל מאבק פוליטי, צודק ככל שיהיה, והמאבק הזה צודק מאין כמותו. הצבא אינו של הממשלה, לא של ראש הממשלה, לא "צבא הוד מלכותו", אלא צבא ההגנה לישראל. החוזה אינו עם נתניהו אלא איתך ואיתי ועם כל אזרח בישראל. במשך עשרות שנים במילואים הגנתי על אלה שצריכים להגן עליי היום, גם כאשר נאבקתי כאזרח בממשלות. זו הערבות ההדדית, שהיא בסיס קיומנו.

* נזק לדורות – להערכתי, לא יהיה המשך למהפכה המשטרית ולא רחוק היום שבו גם חוק תשתית השחיתות ("צמצום עילת הסבירות") יבוטל. ואילו הנזק של גל הסרבנות (או אם תרצו, אתם יכולים להשתמש בשמות החיבה המכובסים של התופעה) והלגיטימציה ההמונית שלה, יכה בנו עוד שנים רבות. אולי יידרשו לנו עשרות שנים (או, חלילה, מלחמה קשה) לתקן את הנזק הכבד.

* עוד זה מדבר וזה בא – עוד לא יבשה הדיו מאישור חוק השחיתות וכבר מפלגת המשתמטים הגישה את הצעת חוק יסוד: השתמטות. נכון, שרים וח"כים בליכוד הסתייגו, אבל כל מפלגות הקואליציה חתומות על ההסכם הקואליציוני הכולל את החוק המביש הזה. ייתכן מאוד שנתניהו, כדרכו, שיקר כשהוא חתם על ההסכם ולא התכוון לקיים אותו. אך כפי שבן גביר וסמוטריץ' כבר הוכיחו לו שהם לא בני גנץ ואותם הוא לא יכול לסובב בכחש, סביר להניח שכך גם המשתמטים. החוק הזה הוא הדגל שלהם, דגל ההשתמטות, ואין להם שום כוונה להתפשר עליו. אגב, גם על הפיגוע של ההסכמים הקואליציוניים הללו חתום הפירומן יריב לוין.
ויהי ערב ויהי בוקר ו-11 ח"כים מן הליכוד, נבחרת של פירומנים, הניחה את הצעת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש. אם כבר יש שריפה, למה לא להוסיף שמן? במקום ללכת צעד אחורה, ולגשת להידברות על הסכמות רחבות – עוד חקיקה חד-צדדית. פשוט, חבורה של פירומנים. באשר לפיצול תפקיד היועמ"ש, אני בעד כבר שנים רבות, אבל בדיוק מהכיוון ההפוך לשלהם. המטרה שלהם היא להחליש את שומרי הסף ובכך לחזק את השחיתות השלטונית. המטרה שלי היא לחזק את שומרי הסף במלחמה בשחיתות השלטונית. אבן הבוחן היא השאלה מי יבחר את התובע הכללי. אם זו הממשלה, ברור שהכוונה למנות בובה שתעלים עין מהשחיתות. אני מציע ועדה ציבורית, שלכל היותר, שר המשפטים יהיה אחד מחמשת או ששת חבריה.

* השתק שיפוטי – נתניהו, שלא מעז להתראיין בישראל, כי אינו מעוניין להתמודד עם שאלות קשות של אזרחי ישראל, מרבה להתראיין לתקשורת הזרה. באחד הראיונות השבוע, הוא אמר שעם ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון למנות את העבריין הסדרתי והאסיר המשוחרר אריה דרעי לשר. כדאי שנתניהו יזכור שבג"ץ לא ביטל את מינוי של העבריין הסדרתי רק בעילת הסבירות אלא גם בעילת השתק שיפוטי. כך שאם נתניהו ישוב וימנה את העבריין הסדרתי לשר, תהיה עתירה ובג"ץ ישוב ויפסול את המינוי בשל ההשתק השיפוטי.

* עכשיו באים? – יותר ויותר בכירים בליכוד, שרים וח"כים, יוצאים נגד המשך החקיקה החד-צדדית, נגד "הביריונים שדוחפים חוקים קיצוניים," מבהירים שלא יצביעו בעד חוקי המהפכה ללא הסכמה רחבה. זה לא צריך להפתיע. הרי על פי כל הסקרים ברור שאותם ח"כים ושרים מבטאים את דעת רוב מצביעי הליכוד. אך יחסי לתופעה אמביוולנטי. מצד אחד: הלו, עכשיו באים? עכשיו? איפה הייתם ביום שני, בהצבעה בכנסת על חוק תשתית השחיתות? למה בהצבעה גלויה לא העזתם לנהוג כפי שנהגתם בהצבעה החשאית על בחירת קרין אלהרר לנציגת הכנסת בוועדה למינוי שופטים? מצד שני: מוטב מאוחר מאשר כלל לא. יש לעודד את המגמה הזאת, כי אלה בדיוק האנשים שיכולים לסכל את המשך המהפכה המאיימת על מדינת ישראל ועל הדמוקרטיה. אולי כאשר מדובר בקבוצה חזקה ונחושה (אם היא תהיה כזאת), נתניהו לא יפחד מהאיומים של עוכר המשפטים יריב לוין הפירומן.

* הדוברת הראשית – אחת השיטות הרטוריות של תעמולת המהפכה המשטרית, היא לצטט דברי ביקורת שהושמעו במהלך השנים על מערכת המשפט, ולהתלות בהם כדי לנכס את אומריהם למהפכה, או כדי להציג אותם כצבועים אם הם מתנגדים למהפכה. כאילו כל מי שמתח ביקורת, רצה גם הוא לשפוך את התינוק עם המים. אחת המצוטטות הפופולריות היא הילה גרסטל, הנשיאה בדימוס של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז ונציבת הביקורת על מערך התביעה, לשעבר. אכן, גרסטל מתחה ביקורת חריפה על המערכת, וכנראה שזו דעתה גם היום, כיוון שלא חזרה בה מביקורתה. הילה גרסטל הייתה אמש הדוברת המרכזית בהפגנה נגד המהפכה המשטרית בצומת הגומא.

* מבחן הכנות – היכולת להתנצל היא תכונה נאה. התנצלות אמיתית היא מעשה אצילי. אדם שחוזר בו ומתנצל ראוי לשבח. עוזב ומודה – ירוחם. ואף על פי כן, קשה לי לשבח את ברדוגו על התנצלותו, כי אני לא ממש מאמין לו. הרי לא מדובר באיזו מעידה לשונית שהוא מתנצל עליה. וכאשר הוא דיבר על התבטאויות שלו "בזמן האחרון" – מה פירוש בזמן האחרון? שבוע? חודש? שנה? עשר שנים? במשך שש שנים השתלט ברדוגו על יומן הערב בגל"צ והפך אותה מתוכנית חדשות לבמת תעמולה והסתה ביביריונית אלימה. בכל יום במשך שעה הוא הרעים בקולו על כל מי שלא התיישר בדיוק על פי האג'נדה שלו – פולחן אישיות צפון קוריאני לנתניהו (אותו נתניהו שהעליל עליו את עלילת "הקלטת הלוהטת"), תאוריות קונספירציות מטורללות ושנאה עמוקה למערכות החוק, המשפט והצדק של מדינת ישראל. וכך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע במשך שנים, תחנת הרדיו הצבאית הפכה לקול הרע"ם מקאהיר בגלגולו הישראלי. וכך גם בטור שלו ב"ישראל היום" ובמופעי האימים שלו בערוץ התעמולה. הוא מתנצל? אחלה. כנות התנצלותו תבחן במבחן התבטאויותיו מכאן והלאה.

* לא להכרעת בג"ץ – אני מתנגד נחרצות לחוק צמצום עילת הסבירות, שאני רואה בו חוק תשתית לשחיתות, בעיקר בתחום המינויים. רק מי בכוונתו לבצע מעשים בלתי סבירים, ירצה לבטל את עילת הסבירות. ועל אף עמדתי זו, אני מתנגד לעתירה לבג"ץ נגד החוק. בג"ץ אינו צריך להתערב בחוק יסוד. הביקורת השיפוטית נועדה לבקר חוקים, בעיקר אל מול סתירה לחוקי יסוד, שהם החוקה בהתהוות של ישראל. פסילת חוק יסוד, היא צעד קיצוני ביותר של שבירת כלים. צעד כזה אינו ראוי בכל מצב, לא כל שכן בעת כזו, שהמדינה כ- יורה רותחת. פסק דין כזה יוסיף שמן לבערה ועלול לחולל משבר חוקתי חסר תקדים. רוב הציבור מסכים עם הצורך בהידברות על רפורמה בהסכמה רחבה במערכת המשפט. הצורך ברפורמה, הוא בריסון האקטיביזם השיפוטי, שפגע במאזן הכוחות בין הרשויות, וחיזק מדי את כוחה של הרשות השופטת מול הרשויות האחרות. כמובן שהמהפכה המשטרית, שנועדה לבטל את עצמאות מערכת המשפט, וכמוה כעריפת הראש כדי לטפל בכאב ראש, פסולה מעיקרה. אך הפגיעה במאזן הכוחות אמיתית, ומחייבת מענה. ביטול חוק יסוד – לא זו בלבד שאינו נותן מענה לצורך, הוא רק מחריף אותו. בסופו של דבר הוא יחזק את תומכי המהפכה.
יש לחתור להסכמה רחבה על רפורמה שעיקרה גיבוש חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות שלטון. סביר להניח שעל פי ההסכמה, אי אפשר יהיה לבטל חוק יסוד, ואם כן, במקרה קיצוני במיוחד, בהצבעה פה אחד בהרכב מלא של כל שופטי בג"ץ. עם זאת, יקבעו גם כללים לחקיקת חוקי יסוד, כדי שהקואליציות לא תחוקקנה חוקים רגילים תחת הכותרת חוק יסוד, כדי למנוע ביקורת שיפוטית (כזהו חוק יסוד: השתמטות, המכונה בציניות אורוויליאנית חוק יסוד: לימוד תורה). למשל רוב מיוחד לקבלת חוק יסוד, אולי הצבעה בארבע קריאות, כשהאחרונה בהן תהיה בכנסת העוקבת.
אני מקווה מאוד ששופטי בג"ץ, בשבתם בדין, ינהגו בריסון עצמי ובעיקר – באחריות.

* לדחות את תחולתו – מינוי ועדה קרואה לראשות מקומית, הוא צעד קיצוני שמשתמשים בו בסיטואציה של תת תפקוד של הרשות או של שחיתות בתפקודה (לרוב זה הולך יחד). המטרה היא לייצב את הרשות החולה בתוך זמן קצר, כדי לחזור בהקדם לשגרה הדמוקרטית של ניהול הרשות בידי נבחרי הציבור. הרעיון המסדר של ועדה קרואה, הוא שהעומד בראשה אינו חלק מן החיים הפוליטיים שבה, הוא חף משיקולים פוליטיים ולכן הוא יכול להתעלם מלחצים של גורמים פוליטיים בעיר, מפיתויים של קבלני קולות ומחשש לקבל החלטות נכונות, שמא תפגענה בו בבחירות. לכן, אני תומך בחוק האוסר על ראש הוועדה הקרואה להתמודד בבחירות הסמוכות לכהונתו. עם זאת, יש היגיון גם בעמדה של תומכי שינוי החוק. לטענתם, אם היו"ר ביצע את תפקידו נאמנה, הבריא את הרשות, העלה אותה על הפסים הנכונים ובכך איפשר להחזירה לשגרה הדמוקרטית, ותושבי העיר מכירים את תרומתו ורוצים בו כראש הרשות הקבוע – יש לאפשר לו להתמודד, כי זאת טובת העיר. החוק שהתקבל סביר בהחלט, גם אם אני מתנגד לו. לבטח הוא אינו בלתי חוקתי ואין סיבה לפסול אותו. הבעייה היא באופן החקיקה שבו, שבעטיה זכה בצדק לכינוי "חוק טבריה" – שינוי החוק חודשים אחדים לפני הבחירות, בעיצומה של מערכת הבחירות, על רקע פרסונלי לחלוטין – רצונו של דרעי לסייע למקורבו בועז יוסף, ראש הוועדה הקרואה בטבריה, להתמודד מטעם ש"ס על ראשות העיר. זוהי חקיקה פרסונלית, המשנה את כללי המשחק תוך כדי משחק. הביקורת השיפוטית על החקיקה, נועדה בין השאר לסכל חקיקה פרסונלית ושיבוש כללי המשחק. לכן, מן הראוי שבג"ץ לא יקבל את העתירות הדורשות את פסילת החוק, אך ידחה את תחולתו לבחירות 2028.

* שיקוץ מהלך – אני בעד עלייה להר הבית, אך חושב שעל ראש הממשלה לאסור על בן גביר לעלות להר הבית. אסביר את עמדתי באמצעות השוואה בין בן גביר ליהודה גליק. גליק נאבק שנים לעלייה על הר הבית, אך חזונו היה ונשאר מסר של הושטת יד למוסלמים בהר הבית, רצון בחיים משותפים ובאחווה בין דתות, שתתבטא בהר הבית כמקום של שלום שמפיץ לעולם את מסר השלום.
בן גביר הוא כהניסט. הכהניסטים חותרים לסילוק "השיקוץ", כפי שהם מכנים את מסגד אל-אקצא, כלב חזונם הגזעני לארץ ישראל נקיה מגויים. כשבן גביר עולה להר הבית, הוא מעלה איתו את המסר הזה. כאשר הוא עולה כשר בממשלה, המסר הוא שהממשלה תומכת בחלום הבלהות הכהניסטי. בן גביר הוא בן דמותו של ראאד סלאח. הוא שיקוץ מהלך. נתניהו, שמכנה באנדרסטייטמנט את ראש הכנופייה "נזק" (ואח"כ מכחיש, אך כמובן שראש הכנופייה לא מאמין להכחשה), לא מסוגל לפעול כמנהיג, ולהודיע לכהניסט שהוא אוסר עליו לעלות להר הבית. בן גביר רוצה שעלייתו תצית את האזור, כי הכהניסטים נבנים מן התבערה הזאת. הוא מכנה את עלייתו "משילות". האמת היא שהיא ההיפך ממשילות. משילות היא איסור על החוליגן להבעיר את האזור.

* בן גביר נכשל – מסתמן – בן גביר נכשל בניסיונו להצית את האזור.

* קדושת הריבונות – בשבוע שעבר כתבתי מאמר על חרפת ההשלמה עם הקמת מאחז חמוש של חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל, תחת הכותרת "קדושת הריבונות". לא זכרתי שכבר כתבתי פעם מאמר תחת כותרת זו. חיפשתי, לפני ימים אחדים, דרשה ישנה שלי על פרשת השבוע, ובמקרה נתקלתי במאמר שלי ל"ידיעות אחרונות" לפני ארבע שנים שזו כותרתו. אז כתבתי על ההכלה וההשלמה של הממשלה עם טרור ההצתות. ישראל העבירה מסר סמוי לחמאס, שאם יירו רקטה היא תגיב, אך כל עוד הם "רק" מציתים את שדות הנגב, היא לא תפריע להם. גם אז וגם היום ממשלת ישראל מחללת את ריבונות ישראל בכך שהיא מאפשרת לאוייב להתנקש בה. אז ועתה ראש הממשלה הוא אותו ראש הממשלה. ההבלגה וההכלה על טרור ההצתות הסתיימה כאשר בנט נבחר לראשות הממשלה. היום, נתניהו ממשיך בדרכו הרופסת, הפעם בראש ממשלה ימין על מלא מלא מלא מלא, ואפילו בלי שעירים לעזאזל להטיל עליהם את האשמה בחידלון.

* בשורה טובה להתיישבות – בשבוע הרע הזה, היתה גם בשורה חשובה לציונות; להתיישבות הכפרית הקהילתית בגליל ובנגב. הכנסת תיקנה את פקודת האגודות השיתופיות והרחיבה את האפשרות לקיים ועדות קבלה גם ביישובים כפריים קהילתיים הגדולים מ-400 משפחות. בכך היא תאפשר המשך גידול וצמיחה של הרבה יישובים שעצרו את הקליטה ואת הגידול. אני גאה בארבעת חברי האופוזיציה, גדעון סער, זאב אלקין, אלון שוסטר ושרן השכל (מיוזמות החוק) מהמחנה הממלכתי, שלא הצביעו על פי הפוזיציה, אלא על פי העניין, בהתאם למצפונם הציוני ומחויבותם להתיישבות. יש לציין, שמאז ראשית ההתיישבות הציונית הכפרית, חברי היישובים בחרו את חבריהם ואת המצטרפים אליהם וזה היה מובן מאליו. רק מאבק אנטי ציוני של גורמים כמו "הארץ", "הקשת המזרחית החדשה" וכד' נגד ההתיישבות הציונית, שהתבסס על שיח זכויות אינדיבידואלי שנועד להסתיר אידיאולוגיה פוסט ציונית, ופסיקות בתי משפט שבאופן אוטומטי העדיפו את זכות הפרט (שלא התקבל ליישוב) על זכות הקהילה להגן על עצמה, חייב לחוקק את חוק ועדות הקבלה. החוק נועד להשאיר, בתנאים מגבילים מאוד, מעט מהיכולת של היישובים, לפחות בגליל ובנגב, לבחור את חבריהם. החוק המקורי היה נוקשה מדי וחייב את השינוי.

* הסתה אנטישמית ארסית – בפאשקוויל בשוקניה כותב עמרי בהם שבדמוקרטיה אמיתית צריך היה להוציא אל מחוץ לחוק את כל המפלגות בישראל זולת בל"ד וחד"ש-תע"ל, כי הן היחידות שמצדדות בדמוקרטיה ולא באתנוקרטיה. כלומר, הן היחידות שמתנגדות לקיומה של מדינה יהודית. לכן, הוא יוצא גם נגד המחאה, שבמקום להיאבק בעד דמוקרטיה אמיתית, כלומר בעד חיסול המדינה היהודית, היא נאבקת להשבת הסדר של מדינה אתנית. ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, כפי שצרפת היא מדינת הלאום של העם הצרפתי, איטליה היא מדינת הלאום של העם האיטלקי, יוון היא מדינת הלאום של העם היווני וכן הלאה. הכותב אינו רוצה בחיסולן של כל מדינות הלאום בעולם, אלא אך ורק בחיסולה של מדינת הלאום של העם היהודי. בכך, הוא מעיד על עצמו שהוא גזען אנטישמי חשוך. ישראל היא מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. היא קמה בין השאר בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.
הכותב, הדמוקרט הגדול, רוצה שה"דמוקרטיה" שתהיה כאן תוציא אל מחוץ לחוק את כל המפלגות זולת המפלגות שחותרות להשמדת ישראל. האמת היא שהעדות להיותה של ישראל אולטרה-דמוקרטית, היא העובדה שהיא מאפשרת קיומן של מפלגות השוללות את בסיס קיומה. האם בצרפת היתה יכולה להשתתף בבחירות מפלגה השוללת את זכותו של העם הצרפתי להגדרה עצמית וקוראת להשמיד את צרפת. העולם החופשי מאמץ בהדרגה את הגדרת האנטישמיות שגובשה על ידי ברית זיכרון השואה העולמיתIHRA) ), שנועדה להקשות על אנטישמים לחמוק מלתת את הדין על התנהגות מפלה או השמעת דעות קדומות, בשל חוסר בהירות והגדרות שונות למושג אנטישמיות. ההגדרות נוגעות גם לאנטישמיות המופנה כלפי מדינת ישראל, המדינה המייצגת את הקולקטיב היהודי ומממשת את הזכות הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה משלו, כמו כל מדינה ומדינה. אחת הדוגמאות לאנטישמיות "בהגדרת העבודה" הנ"ל, היא "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על ידי הטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא מפעל גזעני."

כלומר, על פי ההגדרה, שעשרות מדינות העולם החופשי אימצו, ניתן להעמיד לדין את בהם הנ"ל על הסתה אנטישמית. במדינה היהודית, הוא מקבל במה מכובדת במדור הדעות של "הארץ" להסתה אנטישמית ארסית, כולל קריאה להוציא מחוץ לחוץ, בשם הדמוקרטיה, כביכול, את כל המפלגות שאינן עונות על הגדרת האנטישמיות.

* פולמוס אריך פרום – המאמר המרכזי במוסף התרבות והספרות של "הארץ" הוא רשימה מרתקת על פולמוס בעיתון "על המשמר", ב-1968, בעקבות דברים שנשא הפסיכואנליטיקן והפילוסוף היהודי הנודע אריך פרום, בתקופת ה"המתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים, נגד מדינת ישראל ובתמיכה בנאצר, הרודן המצרי וגדול אויבי ישראל באותה תקופה. הפולמוס, שנמשך חודשים אחדים, לא היה בין תומכיו ושולליו של פרום. כמעט כל הכותבים גינו אותו. הפולמוס שלהם היה עם דבריו. היחיד שתמך בו היה אולק נצר מקיבוץ מזרע, שהביא את דבר הפולמוס לידיעתו של פרום, והלה כתב מאמר שבו הסביר את עמדתו. בהמשך הוא גם התראיין לעיתון בנדון.
"על המשמר" היה ביטאון מפ"ם / הקיבוץ הארצי / השומר הצעיר; הזרם השמאלי והיוני ביותר בתנועת העבודה הציונית. לימים הוא התמזג במרצ, והוא שנתן למרצ את האות מ'. ומעניין לקרוא את הלהט הציוני של הכותבים ואת ההוקעה של פרום, בהיותו יהודי תלוש, קוסמופוליטי, ודרך ניתוח דבריו – ניתוח פילוסופי ופסיכולוגי של יהודים שכמותו בעבר ובהווה, בנימה ביקורתי ועוינת. כותב המאמר, עודד בן הרוש, מגלה סימפטיה לפרום וגישה ביקורתית ועוינת למבקריו, כותבי "על המשמר". הוא מסיים בתהייה "חמישים ומעט שנים לאחר מכן, מעניין לדעת אם צאצאי המתפלמסים של 'על המשמר' שתקפו את פרום על ביקורתו הקשה בנוגע לישראל אינם נוטים כיום להסכים אתו". חוששני שתמיהתו במקום, אם כי בעוד הוא רואה זאת בחיוב, אני רואה זאת בשלילה מוחלטת.
כמובן שאיני מופתע מהקולות של אנשי מפ"ם באותם ימים. במחקר לספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", ישבתי שבועות ארוכים בארכיון "יד יערי" וקראתי בשקידה את כל הפרוטוקולים של הדיונים בקיבוץ הארצי ובמפ"ם, את "על המשמר" ו"השבוע בקיבוץ הארצי". גם בקרב יוני היונים בקרבם, פיעם להט ציוני ופטריוטי, כפי שניתן לקרוא בציטוטים במאמר של בן הרוש.
איני יודע מיהו בן הרוש, אך בלשון המעטה אפשר לקבוע שתולדות תנועת העבודה אינן תחום התמחותו. לדוגמה, הוא תיאר את אחד ממשתתפי הפולמוס, אולק נצר מקיבוץ מזרע, כ"מי שהתפרסם כבן הפלוגתא של יעקב חזן וכתומכו של מאיר יערי בעת ההתפלגות ההיסטורית של מפ"ם." הפילוג ההיסטורי של מפ"ם היה ב-1954, כאשר אנשי אחדות העבודה – פועלי ציון פרשו ממנה. עם הפילוג, המפלגה של השומר הצעיר המשיכה לשאת את השם מפ"ם. הפילוג לא היה בין יערי וחזן. יערי וחזן, ההנהגה ההיסטורית של השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, היו באותו צד, מול אנשי אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, גלילי ואלון. יערי וחזן, לאורך עשרות שנים, שמרו על חזות אחידה ואת חילוקי הדעות ביניהם הם יישבו בהתכתבויות ושיחות אינטימיות בארבע עיניים. רק אחרי מלחמת ששת הימים המחלוקות היו לפומביות. חזן אימץ קו ניצי וביטחוניסטי, תמך בתוכנית אלון ובדרכה של גולדה מאיר בעוד יערי הציג קו יוני, אך גם הוא התנגד בתוקף לחלוקת ירושלים ולנסיגה מהגולן. נושא אחר שבו המחלוקת ביניהם יצאה לציבור הרחב, היה במחלוקת בין דבקות בסוציאליזם המהפכני שבו דגל יערי, לבין אימוץ הסוציאליזם ההומאני, שבו דגל חזן. ב-1972 חזן יזם כינוס של המועצה הרעיונית של מפ"ם לדיון בנושא, והמחלוקת בין השנים פרצה החוצה, במאמרים ב"על המשמר". אכן, בפולמוס הזה, אולק צידד ביערי, אך הפולמוס הזה לא הוביל לפילוג ואף אחד לא דיבר עליו בהקשר של פילוג.
בן הרוש הגדיר את "על המשמר" "עיתון הדגל של התנועה הקיבוצית". גם זה לא נכון, או לבטח לא מדויק. "על המשמר" היה העיתון של הקיבוץ הארצי, אחת מארבע התנועות הקיבוציות ולא הגדולה שבהן. באותם ימים, העיתון היה מחוץ לתחום בקיבוצי שאר התנועות הקיבוציות.

* מעשה בעקב עיטי – ביום שלישי, במהלך עבודתי בחלקת הכמהין, ראיתי עקב עיטי גדול ויפה. שלפתי את הטלפון כדי לצלם אותו. התקרבתי... והתקרבתי... והתקרבתי... בשקט בשקט, שלא ישים לב ולא יברח. התקרבתי... והתקרבתי... והגעתי עד סמוך אליו. והעקב העיטי אדיש. אני מביט עליו. הוא מחזיר מבט. מדי פעם מצייץ. לעתים זז כמה מטרים. שמחתי שיכולתי כך להתקרב ולצלם בטווח נגיעה. אבל הבנתי שמשהו פה לא תקין. איך זה יכול להיות שהוא לא מפחד מבני אדם? הוא לא נראה פצוע. אולי חולה. מן הסתם תשוש. אולי נשם עשן בשריפה.
שלחתי סרטון לפקח הרט"ג (רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים). הוא לא הגיב.
למחרת, שוב הגיע ידידנו העקב העיטי. ושוב אינו מפחד. הגשתי לו קערת מים. ושוב התקשרתי לפקח. הפעם הגיעו ארבעה פקחים, רכובים על ג'יפים. מסתבר שהם כבר ארבעה ימים במצוד אחרי הפרט הזה. וזה הסיפור – תושב אחד היישובים באזור קנה ברשות הפלשתינאית גוזל של העקב העיטי וגידל אותו בביתו. הרט"ג עלו עליו בעקבות פרסום תמונות של העוף משחק עם הכלב בגינת המשפחה. לפני ארבעה ימים הוא שחרר את העקב. העקב העיטי כבר אינו גוזל אך עדין אינו בוגר. בבגרותו הוא תוקפן ומסוכן. העובדה שאינו מפחד מבני אדם עלולה לגרום לו לתקוף בני אדם בבגרותו.
אחרי הגעתם, זיהינו את העקב העיטי שיצא מן השטח לכיוון טורבינות הרוח בחוות עמק הבכא. הפקחים קפצו לג'יפים שלהם ויצאו למרדף. ואני זינקתי לדאצ'יה של המטע – ונסעתי בעקבותיהם... עד שלמגינת לבי הגעתי לאזור עם עבירות לרכב 4X4 בלבד. אבל לא הפסדתי כלום, כי הם לא מצאו אותו. המצוד נמשך.

* ביד הלשון: מכתזית – המחאות, ההפגנות וחסימות הכבישים העלו לתודעה את הכלי המשטרתי לפיזור הפגנות – המכתזית. השם של הכלי הוא מכת"ז - מכונת התזה. כלי רכב לפיזור הפגנות המצוייד בתותח מים המתיז סילוני מים חזקים. זהו רכב כבד, שממוגן מפני יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, ונועד לפזר הפגנות והתפרעויות באמצעות התזת סילוני מים חזקים על המפגינים – דבר שמאלץ אותם לסגת אחורה. ואיך המכת"ז היה למכתזית? סביר להניח שככלי רכב הוא מתחבר אסוציאטיבית למכונית, משאית, טיולית ובט"שית. ואם זה נשמע מוזר לתת לכלי אלים שם חיבה נקבי, מה נאמר על ה"אכזרית" (סוג של נגמ"ש)?
אורי הייטנר