סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

הכיתוּב על העטיפה האחורית
שרגא נצר (1898-1985) נחשב במשך שנים רבות לבעל העוצמה שמאחורי הקלעים במפא"י, התפרסם כמקים ה"גוש", שהיווה עד להתפרקותו מרכז-כוח במפלגה, והיה יד-ימינו של בן-גוריון בנושאים המפלגתיים.
לאחר עלייתו ארצה מרוסיה בשנת 1925 עבד נצר בעיריית תל-אביב כפועל ניקיון, ולימים שימש סגן מנהל מחלקת התברואה. היה בין מקימי המשביר המרכזי והקואופרציה הצרכנית. שטחי פעילותו במפא"י היו בעיקר בוועדות המינויים, בשכונות, בשכבות-הביניים ובתחום המוניציפאלי.
הספר מתאר את חייהם רבי התהפוכות של שרגא נצר ואשתו דבורה בשנות המהפכה ברוסיה ובמלחמת האזרחים שבאה אחריה. עלייתם ארצה, וצמיחתו של נצר כאיש-ציבור עד היותו לאחד מפעיליה המרכזיים של מפא"י, שהטביע בה חותמו ולעיתים נעשה גם לסמלה ומשך עליו התנגדות עזה.
שמעון פרס: "כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא. אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון."


פרק א
גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו

אוקראינה. ינואר 1922.
בסוֹסְנִיצָה, עיירת הולדתו, משמש פַייבֵל נוֹסוֹבִיצְקִי בן העשרים וארבע, בנוסף לפעילותו הציונית החשאית, כאחראי על חנות קואופראטיבית בחסות השלטון הסובייטי.
באישון-לילה – דפיקות כעוסות על הדלת. צעקות. שוטרים באו להזעיקו. והם מזרזים אותו:
"קום! התעורר! החנות בוערת!"
פייבל מובל למקום השריפה. עד מהרה מכבים את הלהבות ומה מתברר – החנות ריקה!
למשטרה הסובייטית אין היסוסים. קודם יורים, אחר-כך חוקרים. מיד הם פוקדים עליו – "לקיר!" – ומתכוננים לירות בו. "הסחורה איננה, פַּאוֶול, עמוד לקיר והיפרד מן העולם, חבר!"
ושרגא, הוא פייבל, הוא פאוול בפי הרוסים, תכונה יש לו: לעולם אינו כועס. "שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט!" – לא להיבהל! – צריך לנהוג תמיד בשקט, בהיגיון. גם עתה הוא משתדל להעלות בת-צחוק שעה שהוא ניצב, גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו, ובבית נותרו האישה הצעירה וֶרָה (היא דבורה) והתינוק מישה – משה, בנו-בכורו שזה עתה נולד. והוא פונה למפקד, העומד להוציאו להורג, ואומר ברוסית רכה, מתנגנת:
"אתם צודקים. החנות ריקה. הסחורה נגנבה. אבל אני מבקש – תנו לי שלושה ימים. הלא אני נשאר כאן. לא עוזב. ואני מבטיח לכם – אמצא את הסחורה וגם אגלה מי הם האנשים שגנבו אותה! לא יותר כדאי לכם כך?"
למרבה הפלא השוטרים משחררים אותו. שרגא מצרף במהירות פרט לפרט: מדי 31 בדצמבר נערך המאזן השנתי בחנויות הקואופראטיביות הסובייטיות. מי שגנב את הסחורה ידע על כך ורצה להחשיד אותו בשריפת החנות כדי לטשטש את עקבות הגניבה. מי היה יכול לעשות זאת? כנראה הבחורים היהודים, שהוא עצמו סידר לעבודה בצרכניה. הם חשבו שאם שרגא ייתפס, הוא כבר ייחלץ מכך בצורה כלשהי. והסחורה – תשמש את היהודים...
ואמנם, כבר למחרת מביא שרגא לגילוי הסחורה. הבחורים נאסרים. ומי מטפל אחר-כך בשיחרורם? – שרגא. וכי דבר קל הוא – בחורים יהודים בכלא סובייטי! – מצווה לחלצם.

*
שרגא חוזר לאשתו ולבנו. שלושתם מתגוררים בחדר אחד, בדירה בסוסניצה. הממשלה הקומוניסטית הלאימה את הרכוש, ובעלי-בתים יהודיים היו מעתה מעוניינים שיגורו אצלם דיירים, כדי שהחדרים לא יוחרמו. כך קיבל הזוג הצעיר חדר גדול וריק, ממש אולם, אצל משפחה יהודית. בעלת הבית, כבת שלושים וחמש, היתה יפהפייה. לימים ברחה עם מאהבה. אך בעיני שרגא ודבורה אז, נראתה "זקנה". כל ריהוטו של החדר היה צמחי פִיקוּס בעציצים, שתי מיטות מתקפלות, וסַאמוֹבַאר. החברים היו נכנסים, שותים תה גם בהיעדר דייריו, ולעיתים אף לוקחים עימם את הסאמובאר ומשאירים פתקה ובה כתובת, להיכן נלקח.

אימו של בעל-הבית לא היתה שפויה בדעתה. בלילות היתה יורדת מן הקומה העליונה, פוסעת לעבר הזוג הצעיר ומושכת מעליהם את השמיכות. שרגא נמצא לעיתים קרובות בנסיעות לצֶ'רְנִיגוֹב ולקִיֵיב. עבודתו היתה – קוֹאוֹפֵּרַאטוֹר, פקיד מטעם הממשלה הקומוניסטית, ממונה על צרכניות שיתופיות שהוקמו בקהילות היהודיות באוקראינה. ורה הצעירה, היא דבורה, היתה נשארת לבדה בלילות, עם צללי הפיקוסים בעציצים הגדולים, ועם התינוק, וצעדי המשוגעת המשוטטת בחדרי הבית הגדול והחשוך.

*
כיצד נפגשו דבורה ושרגא לראשונה?
פעמיים נצטלבו דרכיהם, ובאקראי. דבורה התגוררה עם משפחתה בעיירה מֶנָה, הסמוכה לסוסניצה. בהיותה כבת שמונה-עשרה, לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עבדה כפקידה בבנק, וגם עסקה בפעילות בקרב הנוער המקומי. היא היתה חברת המפלגה הציונית-סוציאליסטית. צ"ס.
יום אחד הגיע לאסיפה, שהִקהילה דבורה, בחור צעיר בחולצה שחורה, רוסית, מגן-דוד עשוי זהב על צווארו, ושערות ארוכות, כהות, יורדות על כתפיו. הוא שמע אותה נואמת באידיש ולא עבר זמן רב והוא התערב ופנה אל הנערים. גם כן באידיש:
"מה אתם מתרשמים כל כך ממה שהיא מדברת! – אתם, אחיי, בעלי הידיים מיובלות האצבעות, מה לכם ולבחורה הזו?"
כוח שיכנועו היה כנראה רב משלה, כי עד מהרה השפיע על באי-אסיפתה ללכת אחריו לחצר קרובה בעיירה, שאצלם התגורר בביקורו זה. שם המשיך לנאום בפניהם על כך שבעלי הרכוש והאמצעים מנצלים את עובדיהם. יש לשפר את תנאי עבודתם של הנערים, ותנאי ראשון לכך הוא התארגנותם.
הבחור היה שרגא. חבר המפלגה הראדיקַל-סוציאליסטית "פועלי-ציון", שהיתה בעלת כיוון שמאלי יותר מצ"ס, מפלגתה של דבורה.

*
דבורה, בת הרב שמעון ליב דיסקין, שנולדה בראשון למאי 1897, היתה המבוגרת במשפחה בת עשרה ילדים. האב, שהיה גם מלמד, ובעל השכלה חילונית, לא עסק כל זמן היותו בגולה ברבנות, מתוך עקרון, אלא במסחר. תחום שבו לא הצליח ביותר. בתקופה שהיה עדיין מלמד, היה מרשה לדבורה לעמוד מאחורי הדלת ולשמוע את שיעוריו. כך החלה הילדה לומדת חשבון ותורה. הכול בעברית. האב הקפיד עימה על העברית, מגיל צעיר.

יום אחד חזר האב עצוב מבית-הכנסת, קירב אליו את בתו הבכורה, שהיתה כבת שבע, ליטף את מצחה ואמר באידיש:
"דבורקה, היום קרה אסון גדול ליהודים. כוכב [שְׁטֶרְן באידיש] גדול דעך במצח [שטרן] של העם היהודי. אני רוצה שתזכרי את היום הזה ואת השנה – 1904."
זה היה יום מותו של הרצל. אז גם שמעה דבורה לראשונה, שקיים מניין שנים אזרחי.

לא פעם היה האב אומר לה, ספק בחיוך למראה למדנותה.
"אני מצטער. אילו את היית בן, ודאי הייתי זוכה שיהיה לי ראש ישיבה."

ב-1949 נבחרה דבורה לכנסת הראשונה, ומ-1965 כיהנה כסגן יושב ראש הבית.
"כאשר זכיתי, מעל שולחן הנשיאות, לנהל פעם ראשונה את ישיבת הכנסת, ראיתי לפניי פתאום את דמות אבי, וחשבתי לי: 'אבא – אני ראש ישיבה!"

לאחר שסיימה דבורה את לימודיה בגימנסיה במֶנָה, נסעה ללמוד רפואה באינסטיטוט ביֶקָטָרִינוֹסְלַב, כיום דְנֵייפֵּרוֹפֵּטְרוֹבְסְק. באותו מכון למד אז הנדסה ישראל אידלסון, לימים – לימים – בר-יהודה. היא הצטיינה בלימוד האנאטומיה, ואחד ממוריה, ד"ר אַלוּטִין, כינה אותה בחיבה – כמעט-רופאה. בימי המהפכה עקרה משפחתה של דבורה ממֶנָה ועברה לסוסניצה.

*
בפסח תרע"ז, 1917, זמן לא רב לאחר מהפכת פברואר, חזר שרגא מקייב לעיירתו סוסניצה. תוך כדי טיול על הגשר של נהר הדִיסְנָה, אחד מיובלי הדנייפר, שמע לפתע צעקות:
"הצילו! הצילו!"
סירת-מטיילים התהפכה ונוסעיה פירפרו במים. שרגא, ועימו בחורים שהיו בסביבה, קפץ למים כדי למשות את הטובעים. הוא חתר במרץ, שחיין מעולה היה. ומשהגיע – אחז באחת הבחורות שזעקו לעזרה, שחה עימה והעלה אותה אל שפת הנהר. בטרם הספיק לבחון את מי משה מן המים – וכבר היתה בידי הוריה, שנזעקו ובאו לקחתה הביתה.

הניצולה היתה וֵרָה דיסקין בת העשרים, שבילתה בסוסניצה את חופשת הפסח מהאינסטיטוט ביקטרינוסלב.

לימים סיפר לה שרגא כי בפגישתו הראשונה עימה, במֶנָה, התרשם גם ממנה ולא רק מן היבלות של הנערים העובדים, אלא שמקצועה, פקידה בבנק, לא נראה כלל פרולטארי בעיניו.
ואילו דבורה, בעת שמשה אותה שרגא ממי הדיסנה, לא הכירה בו את הבחור שהפריע לאסיפתה ו"גנב" ממנה את קהל שומעיה במנה. לאחר ימים אחדים בא שרגא לבקרה בביתה ולדרוש בשלומה, והחלה ביניהם ההיכרות שנמשכה מאז כל ימיהם.

*
לאחר הפסח חזרה דבורה מסוסניצה ליקטרינוסלב. לימודיה התנהלו בשתי פקולטות, רפואה וביולוגיה. כדי לפרנס עצמה נתנה שיעורים פרטיים בעברית. עם שרגא לא התראתה תקופה ממושכת. הוא נהג לשגר אליה מכתבים בני שלושים דפים כל אחד, כתובים רוסית. דבורה, הפעלתנית מטבעה, היתה קוראת בכל מכתב קודם את הדף הראשון, המאשר ששרגא אוהב אותה, ואחר מעבירה את הדפים גם ללינה, הסטודנטית, שכנתה לחדר.
"תקראי!"
משעברו ימים אחדים, היתה מתייעצת עם לינה – מה אפשר לענות לו? ולינה, שכבר התאהבה בשרגא בזכות מכתביו, אם רק הבחינה בקול שכנתה-לחדר צל של פקפוק, היתה מתקצפת:
"לבחור הנחמד הזה תגידי לא?"

*
בתקופת השנים שלפני נישואיהם, 1917-1920, עיקר הקשר בין דבורה לשרגא היה במכתבים, ובמפגשים בהזדמנויות שונות: בואה של דבורה לעיירה, לחופשה מלימודיה; פגישות בתנועה הציונית-סוציאליסטית "החלוץ" או בוועד הקהילה, ששרגא היה בו נציג מפלגתו הראדיקל-סוציאליסטית, "פועלי ציון", ודבורה נציגת המפלגה הציונית-סוציאליסטית צ"ס. בתקופה זו, לדברי שרגא, נתגלעו ביניהם חילוקי דעות רבים בבעיות דת וחברה.

*
כארבע שנים למדה דבורה ביקטרינוסלב, ובמהלכן התאכזבה מאוד מרמת הידע הרפואית וממצב בתי-החולים בעיר. סטודנטים התאבדו על רקע המצב הקשה. היא עזבה את לימוד הרפואה והמשיכה בביולוגיה. היו אלה שנות מלחמת האזרחים ברוסיה. קאריקאטורה נפוצה הראתה מצד אחד את מַאכְנוֹ, המנהיג האוקראיני, מצד שני – לנין, ובאמצע, האזרח – ערום.
בקיץ 1920 פרצה בעיר מגיפה של טיפוס-הבהרות. דבורה, שכבר התמחתה מעט ברפואה, התגייסה לעזרה. בתחנה הרפואית שבה עבדה ראתה עוני ולכלוך. כל חבריה בצוות-העובדים נדבקו בתורם במחלה, חוץ ממנה. טיפוס-הבהרות כונה גם בשם טיפוס הרעב. על דבורה אמרו מכריה שכנראה לא ידעה רעב, אחרת היתה נדבקת אף היא במגיפה. והאמת, לרעוב אכן רעבה, כמו כולם, אך לא ראו זאת על פניה. המזון העיקרי היה תפוחי-אדמה, ובזכותם שמרה על גזרה עגלגלה. גוף נאה היה לה. עיניים שתמיד מאירות, לחיים אדמדמות ורגליים יפות מראה.

*
בסוסניצה היו כבר ארבעה זוגות של צעירים; "הם כבר נַטִי," היו אומרים עליהם, כלומר: מדברים בלשון "אתה", שהיא סימן של אינטימיות, בניגוד ללשון אתם או הם.
ארבעת הזוגות היו חברים, וכולם ציונים. סְיוֹמַה (שלום) הקטין ורעייתו רות, שעלו לארץ, במחתרת, שנה לפני שרגא ודבורה. הזוג פֵייגִין, שהגיעו לארץ-ישראל רק מקץ שנים רבות, לאחר שעברו את שנות מלחמת העולם השנייה. והזוג רבין, שעימם נותק הקשר ואין יודעים מה עלה בגורלם. כנראה נשמדו בשואה.
ערבים רבים בילו בשיחות על סוציאליזם, קידמה וציונות, בשירה ובנגינה. פייבוש וּוֵרָה היו תמיד הכוח המושך והמוביל. הוא בנגינתו בבאללייקה, ושניהם כאחד בשירה הפורצת והמלהיבה. מסורת של ערבי שיחה וזמרה נשמרה גם בעלותם ארצה. וכל שנותיהם היה ביתם מקום שמתכנסים בו לשיר ולשוחח בצוותא.

*
שרגא היה בן-בית במשפת דבורה מאז החל הקשר ביניהם, וגם עזר קצת למשפחה בכלכלתה. בסוסניצה נחשב שרגא באותם ימים לַ"בְּרוֹיְט-גֶבֶּר", מביא הלחם, ספק-הקמח של העיירה. הדבר התאפשר מעבודתו בצרכניה השיתופית, ומשארית מחסני הקמח של אביו, שנשתיירו לאחר המהפכה.

*
לקראת חג השבועות תר"פ, בחודש מאי 1920, הגיעה דבורה מיקטרינוסלב לסוסניצה, להינשא לשרגא. הימים, ימי מלחמת האזרחים, התאפיינו במחסור תמידי. אך שרגא, בזכות עבודתו בקואופראציה, הצליח להשיג בד לשמלת-הכלה של אשתו-לעתיד. היה זה בד של תחבושות, גָזָה, ואף הוא נחשב מותרות באותה תקופה.

היה יום קיץ בעיירה. שרגא בא לראות איך מודדים לכלתו את שמלת חופתה, והנה הוא מבחין שהיא לוהטת כולה, מבעד למלמלת-הגזה הלבנה.
"מה את אדומה כל כך?" הוא שואל.
"אני לא מכירה את החתן, אז אני מתרגשת – " היא עונה בחיוך, כדרכה – שאינה נשארת חייבת תשובה לאיש. נמוכת-קומה, עגלגלה ונאה, ותמיד היא נמרצת.
ואולם הפעם נשמעה התשובה הקולעת קדחתנית מדי ולא הצליחה להסתיר את האמת – דבורה שרויה בחום גבוה. לבסוף תפסה גם אותה מגיפת הטיפוס מיקטרינוסלב, והיא נפלה למשכב.
וכך נדחתה החתונה. לא בתחילת הפגרה מן האינסטיטוט, בערב שבועות, בחודש מאי, אלא היה עליהם לחכות עד שדבורה תבריא, והתחתנו רק בערב שבת נחמו, בי"ב באב.

*
לא רק שרגא ודבורה התחתנו. גם מפלגותיהם הגיעו לאיחוד באותה תקופה.
ב-1920 הגיע שרגא לעיר חרסון. שם נפגש עם מרדכי נֶמִירוֹבְסְקִי (נמיר, שהיה שר בממשלת ישראל וראש העיר תל-אביב), חבר מרכז מפלגת צ"ס, ועם ד"ר יקותיאל אַהַרנְשְטַם, חבר מרכז "רַאדיקַאל-פועלי-ציון". באותם ימים נחתם הסכם לאיחוד שתי המפלגות, על סניפיהן ברחבי רוסיה. למפלגת צ"ס היו חברים רבים יותר, ולמפלגתו של שרגא, סניפים רבים יותר בערים הגדולות כגון אודיסה וחרסון. לאיחוד תרמה לא רק היכולת ליישב חילוקי דיעות אישיים אלא גם העובדה שעסקני הציונות הסוציאליסטית פעלו כבר במחתרת, ונרדפו על-ידי השלטונות הסובייטיים. הדבר יצר בקרבם תחושה של שותפות. לימים יאמר שרגא: "שותפות זו חלה גם על דבורה ועליי, וכך התקיים בינינו, במקביל, איחוד פוליטי ואישי."

*
השתייכות דבורה, ולימים שרגא, לצ"ס, קבעה גם את גורלם התנועתי בארץ-ישראל. מה היה ייחודה של מפלגה זו? יהודה ארז, מסביר במבוא ל"ספר צ"ס" (תל-אביב, 1963) שיצא בעריכתו.
"כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות, שהורתן והתגבשותן מבחינה רעיונית חלו בימי סערות המהפכה הראשונה [מארס (פברואר) 1917], לא עמד להן כוחן, אחרי המהפכה השנייה [נובמבר (אוקטובר) 1917], למתוח גשר בין האידיאולוגיה שלהן ובין המעשה שדרשה המציאות החדשה. כל עוד המשימה האקטואלית היתה שלילית – מלחמה בשלטון הצאר – פעלו בהצלחה; גם דקירת סיכה הרגיזה את השליטים והחישה את התמוטטותם. לא כן כשהגיעה השעה הנכספת והמשטר הקיים מוגר. המפלגות נתבעו לפעולה חיובית, לעשייה קונסטרוקטיבית. עתה נבוכו כולן. ובלחץ הראשון שהופעל עליהן מצד הבולשביקים ושליחיהם ברחוב היהודי – הַיֶּיבְסֵקִים – נטשו תורותיהם, ערקו מעדותיהם, ומרבית חבריהם איבדו עצמם לדעת מבחינה חברתית על-ידי הצטרפותם למפלגה הבולשביסטית השלטת. הם הופיעו כשאשפותיהם ריקות מחיצים, וכל-כולם – אופורטוניזם וסתגלנות. המוני העמלים היהודים, שנפגעו במיוחד גם במהפכה וגם במלחמה נגדה, נשארו ללא תומך, ללא משענת ציבורית, ללא כתובת.
"לא כן 'צעירי-ציון'. שכן זו היתה תנועה קונסטרוקטיבית ביסודה. באביב ימיה עסקה ב'פכים קטנים', כגון פעולה למען הקרן הקיימת, הפצת שקלים ומניות 'אוצר ההתיישבות' וכיוצא בזה. משבגרה קצת נרתמה לפעולות שהזמן גרמן – עזרה לפליטי המלחמה וארגון הציבוריות היהודית – ומשפרצה מהפכת 1917, שלחה ידה בכל מלאכה העשוייה להעלות ארוכה לשבר העם, להבריא כלכלתו הרופפת, להעלות רמתו התרבותית, להבטיח עבודה למחוסריה, לתבוע זכויות שנתקפחו, להגן מפני אוייב וצר, לדאוג לתרבות הלאומית ולצורכי קיום הכרחיים, להציל פליט-מהגר מחומסו וכו'. 'צעירי ציון' הם שיצרו את 'החלוץ' ויסדו קואופראטיבֵי עולים עובדים; הם היו מיוזמי ההגנה העצמית והפעילים ביותר בשורותיה; הם יסדו קופות מלווה וכן אגודות צרכניות, שמילאו תפקיד חשוב ביותר בתקופת המחסור במצרכים חיוניים. הם דאגו למהגרים הרבים, שתרכזו בגבולות בסרביה, נלחמו ברדיפות על השפה העברית, והם עמדו בראש המאבק נגד המדיניות הכלכלית של השלטונות הבולשביסטיים, שהרסה כליל את מעמדם של המוני העמלים היהודים, המעורער גם בלאו הכי. ארוכה השורה של פעולות מבורכות שפעלה תנועת 'צעירי ציון'.
"תנועת צ"ס, המשכה של 'צעירי ציון', תיקנה את הפגימות שפגמו קודמותיה. לא שילוב עיוני מופשט ומפולפל של ציונות וסוציאליזם, אלא שילוב אורגני אל שני הרעיונות, המוצא את ביטויו לא כנוסחה מוצלחת בלבד, אלא במעשיה המכוונים של האישיות הציונית-סוציאליסטית. אמנם 'צעירי ציון' וצ"ס לא חייבו הגשמה עצמית חלוצית של כל אחד מחבריהן, אבל האווירה כולה עודדה וטיפחה את ההגשמה החלוצית.
"כתנועה הובלט הרבה ההכרח ההיסטורי האובייקטיבי, הכופה את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. אבל לא פחות מזה הודגשה חשיבותה של ההיחלצות האישית להגשמת אידיאות חברתיות. הם לא סמכו על 'הפרוצס הַסְטִיכִי', שיביא מאליו לתכלית הנכספת; כל אחד נדרש להניעו ולקדמו. הסינתיזה היתה אפוא משולשת: ציונות, סוציאליזם וחלוציות.
"אף בשאלת הבסיס הסוציאלי עִרער בן-הזקונים על תפיסת אחיו הקשישים מהמפלגות הסוציאליסטיות היהודיות. לפי גירסתו – לא הפרולטריון בלבד, שמיספרו אינו רב בעם היהודי, נועד להיות נושא המלחמה בשידוד המערכות בעם היהודי, ומבשר שילובו של העם בחברה האנושית המשוחררת, אלא כל מי שאינו מנצל זולתו, ולא רק העובדים בפועל, אלא גם כל המוני ישראל חסרי המעמד, אשר נבצר מהם, בעטיים של תנאי הגלות המיוחדים, לעסוק בעבודה פרודוקטיבית, והם בחינת 'ארבעטס-שטרעבנדע' (שואפים לעבודה). כל אלה מהווים 'עם עובד'. ולו, בשלמותו, דאגה התנועה." (יהודה ארז: "ציונות וסוציאליזם במחשבת הדור", מתוך: "ספר צ"ס", תל-אביב. 1963. עמ' 23-25).

*
בבוקר יום חופתם של דבורה ושרגא נשמעו צעקות רמות מכיוון הנהר. נער החל טובע בו. אנשים נזעקו אל שרגא, שהיה ידוע בתור שחיין טוב, וביקשו שימהר להצילו. אימה של דבורה ביקשה במפגיע שלא הוא ייצא אלא מישהו אחר, באומרה שהחתן נתון ביום חופתו לסכנה מצד עין הרע ושאר כוחות המרעין-בישין, ואסור להתגרות בריבונו-של עולם.
וכך, ביום ה-28 ביולי 1920, י"ב באב תר"פ, העמידו את החופה בחצר הגדולה של משפחת דיסקין. קשה לומר שהחתן והכלה התייחסו לחופה ברצינות רבה מדי, אך הם "קיבלו עליהם את הדין." היו אלה השנים הראשונות לאחר המהפכה. משטר חדש. רוחות חדשות בקרב הצעירים. סוסניצה היתה נתונה מדי פעם במצור, בעקבות מלחמת אזרחים שנמשכה בין ה"אדומים" ל"לבנים". השלטון הבולשביקי טרם ביסס עצמו כראוי. חדש וישן התערבבו. עולם של ניגודים מבית ומחוץ.
בתקופת השנים בהן הלכו "נטי", לפני החתונה, קרא להם אביה של דבורה, שלמרות היות רב היה אדם מתון מאביו של שרגא, ואמר:
"יפה שאתם רוצים ללמוד. אנחנו מכירים את פייבלה, מרוצים מהשידוך. אך דעו לכם שאם לא תעמידו חופה – לא אגע אף פעם בילד שלכם!"
אימה של דבורה ביקשה ברוב התלהבותה, לפני נישואיהם, למכור את פרתם היחידה לשם הוצאות החתונה, אך דבורה התנגדה לכך.
בחגיגת החתונה השתתפו רבים. דבורה הגיעה לחופה גלוחה כולה מחמת הטיפוס – והדבר שיווה לה מראה כלה כדת וכדין. לבושה היתה בשמלת הגזה הלבנה, ומקושטת בוורדים רבים בצבע התה, צַ'יְינַה רוֹזָה, שאותם אהבה. שרגא הביא לה אותם מאחוזת-האצילים-לשעבר, ליד העיירה, אחוזת יקימשחה, זו הגברת העשירה שמשמלותיה היתה אימה של דבורה תופרת בגדים לבנותיה. באחוזה רחבת-הידיים צמח עדיין גן פרחים מרהיב. פרחים אלו ישוב וישלח שרגא לדבורה בכל מועד ולעיתים סתם כך, עם מילה של אהבה, במשך השנים הרבות שתבאנה.

דירה טרם היתה לזוג הצעיר. שמחת החתונה נמשכה עד לשעה מאוחרת. למחרת היה על דבורה לחזור ברכבת ליקטרינוסלב, ללימודיה, ושרגא היה אמור להצטרף אליה בתוך ימים אחדים. אך עקב תהפוכות מלחמת האזרחים, שהיתה מציאות חיים יומיומית, נותקו הדרכים ושרגא לא היה יכול להגיע אחריה. ביקטרינוסלב השתוללו כנופיותיו של מאכנו, ומדבורה נבצר להמשיך בלימודיה. היא נסעה ברכבת לחארקוב, אל דודתה, אחות-אביה, ושם המשיכה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה.
שרגא ודבורה חיפשו דרך להתקשר, אך הניתוק נמשך כתשעה חודשים, עד אפריל 1921. שרגא הצליח סוף-סוף להיפגש עימה ביקטרינוסלב, לשם באה מחארקוב כדי לקבל תעודות מן האוניברסיטה, שגם נשרפה בינתיים. השניים שהו בעיר רק לילה אחד, במלון עלוב, ומשם חזרו למחרת יחד לסוסניצה.
לדברי דבורה, חוויה זו, של הלילה במלון הנורא, אך המיוחד עבורם, לא שכחו כל ימי חייהם. ושבו והזכירוה בימיו האחרונים של שרגא.

ולאחר כתשעה חודשים, בינואר 1922, והם כבר גרים בסוסניצה, ולאחר שדבורה קיימה, בעיירה ההרוסה-בחלקה, מצוות אישה על פי הדת, בגלל אביה, והלכה בכפור ובקרח עם אימה לטבול באובדג', פלג הדיסנה (הנשפכת לדנייפר), היכן שהציל אותה חמש שנים קודם לכן שרגא מטביעה –
– נולד בנם-בכורם, משה. מישה.
ובתוך ימים לא-רבים שרגא, מנהל הצרכנייה הקואופראטיבית, החנות המרכזית בסוסניצה שסיפקה מצרכי-מזון חיוניים גם לתושבי העיירות הסמוכות, ושירתה מאות משפחות יהודיות – מצא עצמו באישון לילה כשגבו אל הקיר, והוא עומד להיות מוצא להורג עקב עלילה של גניבת תכולת החנות ושריפתה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא