סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

פרק ב
"אתה את המשיח לא תביא!"
פייבל נוסוביצקי, לימים שרגא נצר, נולד בראשון בינואר 1898, ז' בטבת תרנ"ח, בעיירה סוסניצה שבאוקראינה. העיירה, שהיתה גדולה-יחסית ושימשה כעיר מחוז לעיירות שסביבה (ובהן מֶנָה), היתה מרכז לנופש ולטיולים בזכות יערות האורן העצומים שצמחו סביבה (והעניקו לה את שמה, סוסנה – ברוסית אורן), ובזכות נהר הדיסנה שעבר במרכזה. תושבי המקום היו נוהגים לטייל ביערות ולאורך הנהר. היערות שימשו גם מקום להתכנסויות בלתי-חוקיות בתקופת שלטון הצאר.
לעומת הנוף העשיר והנועם שבנתוני-הטבע מסביב, היתה העיירה עצמה פרימיטיבית למדי. לא היו בה כבישים, בתיה היו עשויים עץ ולהם גגות קש. רק מעט עשירים, יחידי סגולה, היו בעלי בתים גדולים יותר. בעיירה התגוררו חמש מאות משפחות יהודיות שנטלו חלק פעיל בחיים הציבוריים, וניתן היה למצוא בה את כל קשת המפלגות היהודיות והציוניות.

*
שרגא היה השישי והצעיר במשפחה אחר ארבע אחיות ואח, מבוגרים ממנו. בהיותו בן שתים-עשרה נפטרה אימו. אחותו לאה נעשתה המחנכת שלו. דמות אימו לא נותרה חקוקה בזיכרונו ואולם שנה שלימה לאחר מותה אמר אחריה "קדיש" בבית-הכנסת.
אביו של שרגא, חיים נוסוביצקי, היה ידען בתורה, עסק במסחר, והיה בעל מחסני-תבואה וטחנות-קמח בעיירה נוביה-מליני. העיירה שבה נולד ברנר. את רוב זמנו הפנוי נהג האב להקדיש לתפילה וללימוד תורה. הבית התנהל על פי כל דקדוקי המסורת והדת, ובאווירה זו גדל שרגא, למד גמרא בישיבה, שינן תלמודו ללא-חוכמות, בלי דוסטוייבסקי מתחת לשולחן, במשך שלוש שנים רצופות, אצל רבנים בעלי-שם. אחד מחבריו ללימודים היה הלל לנדסמן, לימים משומרי הגליל וחבר איילת-השחר, שעלה ארצה לפני שרגא.
היו אלה השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. בקייב, בירת אוקראינה, התנהל משפטו המפורסם של היהודי מנדל בייליס, שנאשם ברצח פולחני של נער נוצרי. רוסיה רתחה כולה והתארגנו בה תנועות עממיות חזקות נגד שלטון הדיכוי של הצאר ניקולאי השני, מבית רוֹמַאנוֹב, שמשפחתו שלטה במדינה רחבת-הידיים הזו כשלוש מאות שנה, ואשר מימשלו הצליח לבטל גם את מעט היסודות היציבים של חקיקת חירות אזרחית, שהשיגה הבורגנות הליבראלית הרוסית במהפכת 1905-1907.
מאות אלפי יהודים היגרו לאמריקה, שנה אחר שנה, מ"תחום המושב" הצפוף של מגוריהם ברוסיה, ורק קילוח דק-שבדק של צעירים יהודים – חלקם בעלי הכרה לאומית שנתחזקה עקב השתתפותם בהגנה העצמית, בפרעות שהתעוררו בעקבות "המהפכה הראשונה", וחלקם נמלטים מחובת השירות בצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן שהתרחשה אף היא באותה תקופה (ואף כונו על כך בשם "יָפּוֹנְצִ'יקִים") – זירזף לארץ-ישראל, זוהי "העלייה השנייה".

על שרגא וחבריו ל"חדר", בסוסניצה המוקפת יערות, טרם עשו כל הדברים הללו רושם. תקופת לימודיו זו רצופה חוויות אופייניות לשיטת החינוך של בני-דורו – שינון במשך שעות ארוכות, "מנה" יומית מהרבי, שידע להפליא מכותיו בנערים, ומן הרבנית שידה היתה בכול ושימשה עזר כנגדו. מעשי-קונדס לא-מעטים היו תשובתם של שרגא וחבריו, בניסיונם למרוד ברבי ובמשטר הלימודים ב"חדר".
בחורף היו מתרוצצים בסימטאות העיירה, מיידים כדורי-שלג ומחליקים במורד אל הנהר, ובקיץ היו נמלטים בכל עת מתחת לעינו הפקוחה של הרבי, שוב אל הנהר, ושם לומדים ומלמדים עצמם לשחות. לא פעם היה שרגא מטפס בהיחבא ומסיט את מחוגי האורלוגין של הרבי קדימה, כדי שהנערים יוכלו לסיים את לימודיהם מוקדם יותר ולהיפנות למשחקיהם. ואם היו סוגרים אותו, כעונש, בבית, לא היה מהסס לצאת מבעד לארובה – החוצה!

כשהיה שרגא בן שבע, החליט לנסות לעשן. הניסיון הסתיים בסטירת-לחי מצלצלת שספג מאחותו לאה. אמר לה שרגא:
"אני מבקש ממך, לאה, אל תכי אותי, כי אם אני אמות, את תבכי ולא אני!"

כדרכם של בני-טובים יהודים רבים באותה תקופה, עבר שרגא בגיל צעיר מחינוך דתי אדוק להשקפת-עולם סוציאליסטית מוצקה, שליוותה אותו כל חייו. הנטיות המעמדיות שלו התעוררו, לדבריו, באקראי. יום אחד ביקר בטחנת הקמח של אביו בנוֹבְיָה-מָלִינִי, וראה את עבודתם של הפועלים הגויים, שכירי האב. הוא שאל אותם על שכרם, והגיע למסקנה שאין בו די למחייתם. מיוזמתו, ובהשפעת הרוחות שנשבו ברחבי רוסיה, ובייחוד ב"תחום המושב" היהודי התוסס – ערך הנער "סקר פרטי" על בעיית ניצול פועלים ועל רווחיהם של המעבידים, והגיע למסקנה שאנשים בעלי רכוש ואמצעי-ייצור – נוטים לנצל את עובדיהם. את מסקנותיו אלה הביא בפני האב – שהגיב על כך במילים קשות ואף הפליא בו את מכותיו.

*
לאה, אחותו של שרגא, היתה בונדאית בהשקפותיה ועסקה בסתר בפעילויות של ה"בונד", שכללו ארגון של פועלים יהודים, שוליות בבתי-המלאכה וזבנים בחנויות – למאבק המעמדי ולהקניית הכרה תרבותית, לאומית וסוציאליסטית, אך לא ציונית. אחיו דב-ברל, המבוגר ממנו בתשע שנים, היה בעל סמיכות לרבנות, אך מודרני בהשקפותיו מאביהם.
את האב, ר' חיים נוסוביצקי, זוכרת דבורה כדתי-קיצוני, ושרגא הגדירו בזיכרונותיו כ"איש 'אגודת ישראל', במונחים של היום."
הבית, כבתי משפחות יהודיות רבות ב"תחום המושב" (וכפי שתיאר להפליא סופר האידיש עלי שכטמן, ברומאן רחב-היריעה "בטרם", את חיי היהודים באוקראינה באותה תקופה), היה דומה לפארלאמנט בזעיר-אנפין, והוויכוחים על נושאים חברתיים ולאומיים היו בו מעשה של יום-יום.
אחותו הבכורה של שרגא, רִיסָה, שגידלה אותו, יחד עם לאה, לאחר מות אימו, נישאה לבעל-אחוזה אשר נהרג בפרעות בתקופת המהפכה. ריסה התגוררה בקייב, עם חמש בנותיה, והאריכה בה ימים.
האחות השנייה, לאה, שהחזיקה בהשקפות ה"בונד", חיתה אף היא בקייב ונהרגה, יחד עם בעלה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בידי הנאצים, ושניהם נקברו בבאבי-יאר.
האחות השלישית, פֵּשֶׁה, שהיתה ציונית בנעוריה, וציוניותה זו השפיעה אף היא על שרגא, עזבה את סוסניצה ואף היא האריכה ימים בקייב, עם שני בניה, אך האופי האנטי-ציוני של המשטר ברוסיה, לפני המהפכה ולאחריה, גרם להתרחקותה מהציונות.
האחות הרביעית חלתה בימי הרעב, בתקופת מלחמת האזרחים, וב-1918 נפטרה, לאחר סבל רב.
האח המבוגר דב-ברל עזב את רוסיה ב-1917 יחד עם אשתו ובנו, לחארבין שבסין, לשם נמלטו פליטים רבים שלא רצו לחיות תחת שלטון ה"אדומים". בן-האח, משה נוסוביצקי היה שמו, נהרג בקטטה עם סיני בעת שלמד בשנחאי. דב-ברל, שקיווה לעלות לארץ-ישראל ואף ביקש שישלחו לו מכאן אישור להיותו שוחט ומוהל בקהילה, מת בחארבין בשברון ובמחלת לב. ליבו נקפו על ששלח את בנו ללמוד בשנחאי. רק אלמנתו הגיעה בגפה ארצה, ונפטרה כאן לאחר ששהתה שנים אחדות בבית-אבות.

מלבד גיסתו זו, ובת-דודתו רוזה אפרתי, שגרה לימים עם משפחתה בשכנות לבית שרגא, ברחוב לוי יצחק בתל-אביב, לא הגיע איש מקרובי-משפחתו האחרים של שרגא לארץ-ישראל.

*
שרגא ואחותו הבונדאית, אולי גם בתמיכה סמוייה של האח, המשיכו לנהל ויכוח נוקב עם האב. לא היה להם קל לחזור ולהטיח בפניו את האשמה שהוא מנצל. קשה גם לדעת אם תנאי-השכר של הפועלים בטחנת הקמח השתפרו בעקבות העימות, ואולם שרגא נעשה מאז לסוציאליסט בהכרתו, ולכך היתה השפעה מכרעת על חייו כבר מגיל צעיר.
מגיל ארבע-עשרה לערך שימש לשרגא, לפרקי-זמן, מקום-מגורים בקייב, בית אחותו הבכירה ריסה. זה היה כאשר נשלח ללמוד בישיבה, לאחר שהסתיימו לימודיו ב"חדר" בסוסניצה. התוודעותו למצב הפועלים בטחנות-הקמח של אביו, והוויכוחים המשפחתיים שלא פסקו בהיותו בעיירה, הביאוהו להחלטה שלא יחיה עוד על חשבון אביו, ועל ניצול עבודת הזולת.
בהיותו כבן שבע-עשרה, בשנים 1915-1916, נטש את לימודיו בישיבה על מנת שלא לחזור אליה, ונכנס לעבוד כזבן בחנות של אבי חברו הטוב, שמואל, בסוסניצה. תושבי העיירה לא הבינו מה מעשיו של פייבלה בחנות של פייגין. וכיצד זה בנו של בעל-הבית והסוחר האמיד נוסוביצקי, עובד במקצוע כה בלתי-מכובד. הם שאלו:
"מה קרה לר' חימ'ס אִינְגֶל שהוא צריך ללכת להתפרנס מזבנות?"

ואולם, גם שינוי מכריע זה בחייו לא סיפק את שרגא הצעיר. העבודה בחנות לא היתה די פרולטארית בעיניו. הוא לא חש עצמו לוקח חלק בחיי העם הפשוט, הפועלים. במקביל נמשכו בבית הוויכוחים עם האב בשאלה המעמדית, וכן משום שלא היה נאה לאב שבנו עובד כזבן.
שרגא החליט לעזוב סופית את הבית ועבר לעיר קוֹנוֹטוֹפּ, שהיתה גדולה מסוסניצה ובה תחנת-רכבת. הערים והעיירות נמדדו אז על פי הימצאות תחנת-רכבת בהן. זו, למשל, היתה עליונותה של מֶנָה על סוסניצה.
בקונוטופ התחיל שרגא לעבוד בבית-מלאכה של פועלי הרכבת, בקרב העם הרוסי, ממש, שהרי העובדים שם, רובם ככולם, היו גויים.
בקונוטופ הכיר שרגא את ד"ר מַרְשׁוֹב, מראשי היהדות האוקראינית, אשר עמד להיות נציגה במועצה המכוננת של רוסיה ב-1917. השניים התקשרו בקשרי-עבודה מתוקף השתייכותם למפלגה הראדיקאל-סוציאליסטית 'פועלי ציון'. במפלגה זו מצא שרגא דרך-ביניים בין המגמות ששלטו במפלגות היהודיות האחרות, שהדגישו את הסוציאליזם על פני הציונות, או להיפך.

*
שרגא היה שרוי אפוא כל-כולו, מגיל צעיר, ברוח הסוציאליזם הרוסי, ומושפע ממנו, ואולם בהיותו ילד עסק בהפצת ה"שקל" הציוני, שהיה סמל של תרומה לתנועה. כשהיו נותנים לו עשרה שקלים להפצה, היה מוכר את כולם למרות שברחובו היו בסך-הכול שמונה ילדים יהודים. איך עשה זאת? הוא שיכנע שני שֵׁייגֵצִים, חברים גויים, לקנות ממנו את השקלים הנותרים.
ובהיותו כבן שש-עשרה, ערב מלחמת העולם הראשונה, התעורר בשרגא רצון לעלות לארץ-ישראל, ולא כחלום בלבד אלא בוויכוח עם האב, שהתנגד לדבר בתוקף ואמר לו מה שהיה עתיד לחזור ולומר כעשר שנים מאוחר יותר, בפגישתו האחרונה עם בנו העולה לארץ-ישראל:
"אתה נוסע להביא את המשיח? אתה את המשיח לא תביא. משיח יבוא כאשר אנחנו [הדתיים] נדע!"
"בשלב זה," מספר לימים שרגא על תקופת 1914, "ויתרתי, מסיבות שונות, על תוכניתי לעלות לארץ-ישראל."
אהוד בן עזר
המשך יבוא