* בראשית – צירפתי את חתימתי לאמנת "בראשית", שהוגשה לנשיא הרצוג, לצד אנשים מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, משירות הביטחון, האקדמיה, רבנים ואנשי רוח, אנשי עסקים ומובילי ציבור. אמנת "בראשית" נועדה להיות בסיס לריפוי החברה הישראלית. שעה שיש מי שמנסים בכוח לפלג ולקרוע את העם והמדינה, אני רואה חשיבות עליונה ביוזמות מסוג זה.

נוסח האמנה: "אנו, גברים ונשים, החתומים והחתומות על אמנה זאת, אחים ואחיות אנחנו.
אפילו דעותינו שונות זו מזו, נקשיב אלה לאלה מתוך כבוד, ערבות הדדית סובלנות ודרך ארץ.
בהיותנו בני עם אחד, עם היסטוריה משותפת, החולקים ייעוד משותף עם כלל אזרחי ישראל, נמשיך לשלב ידיים ולתרום לחוסנה ולביטחונה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, לשם המשך קיומנו יחד.
אנו מחויבים למגילת העצמאות ומזדהים עם ערכיה ועקרונותיה, לרבות אלה הקובעים שישראל תקיים שוויון זכויות אזרחי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.
אנו מחויבים לערכים המשקפים זיקה למורשת ישראל הכוללת את 'דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' של אברהם אבינו, את ברית סיני ואת ערכי הצדק, היושר, החירות והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.
מתוך הכרה בעקרונות הבסיסיים האלה, אנו תומכים בערכי היהדות הנזכרים ומזדהים עמם, כמו גם עם ערכי היסוד לפיהם זכאי כל אדם שנברא בצלם לכבוד, חירות, חופש-ביטוי ושוויון.
אנו מכירים בעקרון ההכרעה על פי הרוב, תוך שמירת זכויות המיעוט, ובצורך לשמור שמירה קפדנית על סמכויות כל אחת מרשויות השלטון ועל האיזונים והכבוד ההדדי ביניהן.
אנו תומכים בקיומה של מערכת משפט עצמאית, המוסמכת להפעיל ביקורת שיפוטית במקרים ראויים בגבולות שיוסכמו ויעוגנו בחוקה, תוך איזון ראוי בין העקרונות האלה כולם.
לאור כל זאת, נפעל ביחד להקים בהקדם פורום משותף ומוסכם, בהשתתפות נשים וגברים מכל חלקי החברה הישראלית וממגוון תחומים: חינוך, אתיקה, מדע, הגות תורנית והגות חילונית, משפט, כלכלה, רווחה, בריאות ועוד.
הפורום יפתח ויפרט את עקרונות היסוד האלה לכדי מצע לחוקה ומגילת זכויות בישראל, לשם עיצוב דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל, והכל בלב פתוח ובנפש חפצה, באמצעות שיח ציבורי והידברות בין הצדדים ובהסכמות רחבות בלבד."

מאז שנות התשעים אני מעורב בפורומים הפועלים לחיבור בין חלק העם. המייחד את הפורום הזה הוא הרכבו המגוון באמת. אמחיש זאת בכך שחתומים על האמנה מי שהנהיג שנים רבות את שלום עכשיו, צלי רשף, לצד מייסד מועצת יש"ע ישראל הראל ויו"ר מועצת יש"ע שנים רבות פנחס ולרשטיין. אלוף (מיל') עמי איילון שהוא בעל עמדות יוניות קיצוניות לצד אלוף (מיל') גרשון הכהן, שהוא בעל עמדות ניציות מאוד ועוד.
אני מאמין בעם ישראל ואין לי ספק שהכוחות הצנטריפוגליים המושכים לקרע, הגם שהם שולטים היום ברמה בשיח הציבורי, הם שוליים בציבור הישראלי. האמנה הזאת מייצגת את הרוב הדומם, החרד לשלמותה של המדינה. לא ניתן לאף גורם לפרק את מדינת ישראל.

* אין לנו מדינה אחרת – את שירו "אין לי ארץ אחרת", שנבחר ביום העצמאות לשיר הישראלי האהוב ביותר ב-75 שנות המדינה, כתב אהוד מנור בימי מלחמת הלבנון הראשונה. כמו רבים אחרים, התנגד אהוד למלחמה. בעצם, המילה "התנגד" אינה מבטאת את עוצמת השלילה בה הוא, ורבים אחרים, שללו את המלחמה. רבים רבים חשו שזו מלחמה מיותרת ובלתי צודקת, חשו שבר מוסרי ובושה אחרי הטבח בסברה ושתילה ובעיקר – חשו שרבים רבים נהרגים לשווא. ילדיהם, חבריהם, ילדים של חבריהם, חברים של ילדיהם. אהוד מנור היה שותף למועקה הזו. הוא חש שאדמתו בוערת. השיר "אין לי ארץ אחרת" הוא שיר של מחאה. מחאה על המלחמה, אך לא פחות מכך, מחאה על אופן המחאה. באותם הימים, בקרב חוגי השמאל ומתנגדי המלחמה, רבו דיבורים של ניכור מהמדינה, מצה"ל, מן הארץ. "אם שרון יהיה פעם ראש הממשלה, אני ארד מהארץ," היתה מנטרה אופנתית באותה תקופה. באותם ימים החלה תופעת הסרבנות ולצידה תופעת "הראש הקטן" בצה"ל.
אהוד מנור היה שותף לכעס ולכאב, אולם המסר שלו היה הפוך. "בגוף כואב, בלב רעב" המסר שלו היה "כאן הוא ביתי." אמירה, שלפיה הארץ הזו, המדינה הזו, אינה שייכת לשלטון זה או אחר, למדיניות זו או אחרת. שלטון בא ושלטון הולך, מדיניות מתחלפת, אך אין לנו ארץ אחרת.
לא היתה בכך בשום אופן השלמה עם המצב. "לא אשתוק / כי ארצי שינתה את פניה / לא אוותר לה / אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתיפקח את עיניה," הוא שר. זהו שיר של מאבק. אך מאבק של אוהב, של מחויב, שלפני הכל ומעל הכל מצהיר ומתחייב: "אין לי ארץ אחרת." השיר "אין לי ארץ אחרת" הוא, במידה רבה, המנון המאבק נגד המהפכה המשטרית. הוא מושר בהפגנות, הוא נכתב על הכרזות. באחת ההפגנות בקפלן שרו אותו יחד שתי המבצעות שלו – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר, וגלי עטרי.
המקום המרכזי של השיר במחאה, מתכתב היטב עם עובדת היותה הפגנת דגלי הלאום, עם שירת "התקווה" לפחות פעם אחת בכל הפגנה, עם המקום המרכזי של מגילת העצמאות במאבק.
אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. אין לנו עם אחר. והמחויבות שלנו לארץ ישראל, למדינת ישראל ולעם ישראל היא מוחלטת. היא לא תלויה בדבר. היא לא תלויה בדעתנו על שלטון זה או אחר, על מדיניות זו או אחרת. כאשר המדינה משנה את פניה איננו מוותרים לה, אלא מזכירים לה ושרים באוזניה עד שתיפקח את עיניה. נאבקים בקלפי. נאבקים בכנסת. נאבקים ברחוב. נאבקים בתקשורת. אבל לא שוברים את הכלים. איך מתיישבת מחאת הדגלים, מחאת "אין לי ארץ אחרת", עם סרבנות ("הפסקת התנדבות"), ירידה מהארץ ("רילוקיישן"), ופירוק המדינה ("היפרדות")? לא מתיישבת. אלה תרתי דסתרי. חד וחלק.
כי אם אין לי ארץ אחרת, אגן עליה בלי חשבון. כאזרח איאבק על דרכה. כחייל אלחם עליה ואגן עליה. אם אין לי ארץ אחרת, אישאר בה בכל מקרה, בכל מחיר ואחנך את ילדיי ל"צומוד". אם אין לי ארץ אחרת ואין לי מדינה אחרת, לא אפנטז פנטזיות על חורבנה ופירוקה, כדי שתהיה לי "מדינה" רק של אנשים שחושבים כמוני. אין לנו מדינה אחרת!

* רעיון אובדני – בכל פעם שאני מסביר למה הרעיון המטורלל של פירוק המדינה ("היפרדות" בכיבוסית) הוא לא מעשי וההיתכנות שלו אפס, אני כועס על עצמי מאוד. כי אם אני מסביר שהוא לא מעשי, כאילו נתתי לו לגיטימציה; כאילו חוסר המעשיות שלו היא הבעייה. מדובר ברעיון חולני מופרע, רעיון אובדני. כמו שאדם פרטי יכול להתאבד, כך גם קולקטיב. הלאומיות היהודית היא התנועה המצליחה ביותר בהיסטוריה. הישגי הציונות במאה ועשרים השנים האחרונות – אין להם אח ורע בתולדות האנושות. המשמעות של הרעיון האובדני המטורלל הזה, הוא לקבור את הציונות, להחריב את מדינת ישראל ולפרק את עם ישראל. ללא הציונות וללא מדינת ישראל, העם היהודי לא היה קיים היום. הוא לא היה שורד את כל תהפוכות המאה האחרונה. אם חלומם החולני יתגשם חלילה, לא רק מדינת ישראל תתפרק אלא העם היהודי ייחרב. כיוון שאני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, ואני מאמין שהעם היהודי בריא ביסודו, ברור לי שרעיון הנפל הזה מת עוד לפני שנולד. הנזק הוא בעצם הדיבור על זה. דיבור מטורלל, שגורם נזק לחברה ישראלית ולמדינת ישראל, מעמיק את הקרע, מחריף את השנאה, מחליש את הלכידות ומעודד את האויבים שלנו לתקוף אותנו. כאמור, חזון עוועים אובדני, של אנשים מופרעים שהתייאשו מהחיים.

* מדינת אמֵבה – נניח שהקנאים הפנאטים המטורפים שמפנטזים על "היפרדות" יצליחו במזימתם האפלה – מה יקרה במדינתם? מדינה שהד.נ.א. שלה הוא היפרדות, חוסר סובלנות, חוסר יכולת לחיות עם יריבים, שתקום על ידי "פלורליסטים" שיכולים לסבול רק "פלורליסטים" בדיוק כמוהם, תתפצל בהכרח כמו אמבה, כי מרגע שהיא תקום יהיה בתוכה קרע בין מתונים לקיצונים שידחפו לקרע וחוזר חלילה. אבל אני משוכנע שזה לא יקרה. אמנם הקיצונים הפנאטים משני הצדדים השתלטו על השיח, אבל הם מיעוט מבוטל בעם. הרוב הדומם, שהוא רוב עצום, לא ימשיך לשתוק. ואז הפנאטים יחזרו לגודלם הטבעי.

* בעיית היהודים – הציונות אינה תנועה שקמה למען הציונים. היא קמה למען היהודים. כולם. היא לא קמה כדי לפתור את "הבעייה הציונית", אלא את "הבעייה היהודית". הציונות היתה, בראשיתה, מיעוט קטן בעם היהודי, אך היא לקחה אחריות מוחלטת על העם כולו, על כל זרמיו, כולל הקיצוניים בשולליה. הפתרון הציוני הוא מדינת הלאום של העם היהודי. של העם היהודי כולו. הרעיון המופרע לפרק את המדינה ("היפרדות" בכיבוסית) הוא רעיון אנטי ציוני קיצוני, כי הוא מקעקע את עיקר מהותה של הציונות. כציוני, כמובן שאני בז לרעיון העוועים הזה, כמו לדיבורים על "הם לא האחים שלי." אחד אומר שהכהניסטים לא אחים שלו, השני שהחרדים אינם אחים שלו ורקטור אוניברסיטת חיפה הבהיר שכל מי שהצביעו לקואליציה אינם אחיו.
משפחה לא בוחרים. גם הבזויים וה[------] ביותר, כמו בן גביר, עופר כסיף ונטורי קרתא הם יהודים, הם אחינו. יש לנו אחריות כלפיהם. יש מאבק על דמותה של המדינה. יש מאבק על דמותו של העם. המאבק הזה הוא חלק מאחריותנו לעם היהודי כולו. אך אין לנו זכות לנער חוצננו מחלק מן העם, ושיהיה אכפת לנו רק מאלה שדומים לנו. אני קורא את הפוסטים של תיאורי החורבן שמפנטזים על פירוק המדינה. החלוקה שהם מציעים נראית בראש ובראשונה סוציואקונומית, מעין שיקוף הקונספירציות של אבישי בן חיים. אנחנו החזקים, העשירים, נקים לנו מדינה שלנו. נתנער מהם, מהאחר, מהחלש, כי הרי הוא "פרזיט". נתנער מערכי היסוד של היהדות ושל הציונות – הערבות ההדדית, כל ישראל ערבין זה בזה, הסולידריות. אידיאולוגיה חזירית. החליפו את הציונות בחזירות.

* בלוק חוסם – כאשר בג"ץ כפה על הכנסת החלטה שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין חש שאינו יכול לבצעה (והוא צדק בביקורתו), הוא התפטר מתפקידו וההחלטה בוצעה ככתבה וכלשונה. יריב לוין תקף אותו על כך. הוא טען שיו"ר הכנסת צריך היה לצפצף על ההחלטה ולהפר אותה, ו"שאסתר חיות תשלח את משמר בתי המשפט לכפות על הכנסת ציות." קו ישר מחבר בין הסיפור הזה למחלוקת ביניהם היום. יולי אדלשטיין חותר לפשרה ולהסכמות. לוין רוצה לדהור על הדי-9 בכל מחיר ומנסה להוביל למשבר חוקתי שבו הממשלה תצפצף על פסיקות בג"ץ. מי מהם מייצג באמת את הליכוד? אדלשטיין מייצג את הליכוד הממלכתי, הליכוד של בגין ושמיר. יריב לוין מייצג את הימין הרדיקלי, המהפכני.
אין ספק שאדלשטיין מייצג את מרבית בוחרי הליכוד, וכל הסקרים מאוששים זאת. אולם לוין מייצג את רוב מתפקדי הליכוד, שרובם קיצונים פנאטים. הבעייה היא שהם אלה שמרכיבים (או נכון יותר לכתוב במקרה זה "מרקיבים") את הרשימה. כך הם הכניסו את דבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליבמאי וחבר מרעיהם. הם מפחידים את חברי הכנסת והללו מתקרנפים, כפי שראינו בשבוע שעבר. קריאות ההתפכחות בליכוד בימים האחרונים מעודדות. איני יודע האם הן תבשלנה למעשה, כמו התייצבות ברורה נגד המשך המהפכה המשטרית והבהרה שיצביעו נגד חוקיה. אך אלו קריאות חשובות שיש לעודד אותן, כדי ליצור בלוק חוסם נגד המהפכה.

* חמוצים – החמיצות שבה מתקבלים הח"כים מן הליכוד, שמעזים להשמיע קולות של התנגדות למהפכה, תוך שהם מסתכנים בהוקעת השבט והבייס הביביסטי האלים, בידי מתנגדי המהפכה, היא תופעה מדהימה. היא מבטאת חוסר רציונליות, העדר חשיבה פוליטית, של אנשים שהתאהבו במחאה, נכנסו להלך רוח מהפכני הסולד מן הפוליטיקה ומכל הכרוך בה - פשרות, פרגמטיזם, מתוך אמונה שברחוב ובסרבנות יביסו את "האויב". גישה רציונלית הייתה מחייבת חיבוק למסתייגים, ניסיון לקרב אותם ולחזק אותם כדי להפוך אותם, או לפחות את חלקם, למורדים, אף שיתכן שחלקם או אולי כולם ישתפנו ברגע המבחן. קבלת חוק עילת הסבירות המושחת, הוא תוצאה ישירה של איוולת "השהיית" ההידברות בבית הנשיא. החמיצות כלפי המתנגדים היא המשך האיוולת. שוב ושוב אני רואה לנכון להזכיר את התובנה, ששימשה נר לרגלנו לאורך המאבק על הגולן – שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר.

* טורקים את הדלת – בכנס היסוד של תנועת הדרך השלישית, ב-5 ביוני 1994, השתתפו לא פחות מ-18 (!) ח"כים ממפלגת העבודה ובהם שר אחד, יעקב צור. הדרך השלישית קמה, תחילה, כתנועה חוץ פרלמנטרית (אם כי אני, לפחות, ולא רק אני, רציתי מהרגע הראשון שהיא תהיה למפלגה ותרוץ בבחירות הבאות). הדרך השלישית יצאה נגד המהפך הרעיוני במפלגת העבודה והשתלטות הקו היוני עליה. היא קמה מתוך המאבק על הגולן, אך נאבקה גם למען בקעת הירדן, גושי ההתיישבות וכד'. השתתפות מספר רב כל כך של ח"כים ממפלגת העבודה היה מפגן כוח אדיר. איש מאתנו לא האמין באמת שכולם יהיו נאמנים ברגע האמת, אך חשוב היה לצבור כוח.
17 ח"כים ממפלגת העבודה חתמו בחשאי על הצעת החוק לשריון חוק הגולן, שדרשה רוב של 61 ח"כים בכנסת + רוב של למעלה מ-50% מבעלי זכות הבחירה במשאל עם, כדי לאפשר נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל. ידענו שברגע שיינתן פומבי לחוק, בעיתוי המתאים לנו, חלק מהם יתקרנפו ו/או ישתפנו ויברחו.
יום לפני שביתת הרעב בגמלא, שמענו בחדשות השעה 11:00 שהצעת החוק הודלפה וכך גם החתימה עליה של ח"כים רבים ממפלגת העבודה. מי הדליף? לא ברור, אבל דקות אחדות לאחר מכן, הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, אחד הפעילים ביותר עד אותו רגע למען הגולן, שהוא מושך את חתימתו. ויקרא שמו בישראל מאותו רגע ואילך אלי גולדשפן. ומאותו רגע הוא גם היה "שלום"ניק מקצועי ומתנגד לגולן. הוא היה הראשון ברשימה. לחץ כבד וברוטלי הופעל על כל אחד מהח"כים הללו, שמותגו מיד כאויבי השלום, משת"פים של הימין וכד', והם נשרו לאיטם.
את שביתת הרעב סיימנו לאחר 19 יום, כאשר קהלני הגיע אלינו ובישר לנו שהצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת. על הצעת החוק היו חתומים חמישה ח"כים ממפלגת העבודה. חמישה אמיצים שעמדו בלחץ. כאשר הצעת החוק הגיעה להצבעה, מכבש הלחצים על כל אחד מהם גבר מאוד. עוד אחד נפל. ועוד אחד. בסוף נשארו שלושה אמיצים – אביגדור קהלני – שהוכיח שהוא ראוי לעיטור הגבורה, עמנואל זיסמן ויעקב שפי. כיוון שגונן שגב ואלכס גולדפרב ערקו מהאופוזיציה תמורת חופן מיצובישי, והם הצביעו נגד החוק בניגוד להתחייבותם אלינו, ההצבעה הסתיימה בתיקו – 59:59. (ח"כ קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי בבית החולים. רבין אסר על קיזוז איתו וקופמן הודיע שיגיע על אלונקה ויצביע בעד החוק. ח"כ אברהם פורז ממרצ גילה אבירות, הפר את המשמעת והתקזז עם קופמן, מסיבות הומניטריות). כיוון שלא היה רוב להצעת החוק, הוא נפל. אבל אנו ראינו בכך ניצחון, כיוון שהעם כולו, העולם כולו, הנשיא קלינטון בוושינגטון והנשיא חאפז אסד בדמשק נוכחו בעליל שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.
ואת כל הסיפור הזה סיפרתי, כלקח לכל המקבלים בחמיצות את סימני ההתנגדות בליכוד למהפכה המשטרית. במקום לעודד את ההתנגדות, הם טורקים באיוולתם את הדלת בפני אותם ח"כים ושרים בליכוד.

* חשיבותה של עילת הסבירות – הוויכוח הציבורי הסוער על עילת הסבירות נמשך גם אחרי קבלת החוק. תומכי החוק, טוענים שהבעייה היא מי קובע מה הוא סביר ובמה דעתו של השופט עדיפה על זו של השר, שנבחר בידי הציבור. ובדרך כלל הם נותנים כדוגמה את סוגיית הפליטים / מסתננים / מבקשי מקלטים / מהגרים בלתי חוקיים. לטענתם, בית המשפט התערב שוב ושוב בהחלטות הממשלה והכנסת בנדון, בשם עילת הסבירות, אך למעשה, בשל מחלוקת אידיאולוגית. לכאורה, האידיאולוגיה של הממשלה היא לצמצם את ההגירה הבלתי חוקית ואילו האידיאולוגיה של השופטים היא להרחיב את ההגירה, ויש לשלול מבית המשפט את היכולת לכפות את האידיאולוגיה שלו על זו של נבחרי הציבור, שקיבלו לשם כך מנדט מן העם. אלא שהסיפור הזה, אף שהוא מדוקלם שוב ושוב, רחוק מהמציאות.
בג"ץ לא התערב מעולם במדיניות ההגירה של ישראל. הוא לא קבע כמה מבקשי מקלט על ישראל לקלוט, אם בכלל. הוא התייחס לסוגייה של זכויות אדם, שבדיוק לשמה הוא קיים: כמה זמן אפשר להשאיר אנשים במעצר ללא משפט? בפסק הדין קבע בית המשפט בפירוש שתכליתו של החוק ראויה. כלומר שבהחלט ראוי שהמדינה תקבע, על פי החלטות הממשלה והכנסת, מדיניות הגירה, ותמצא את הדרך לאכוף אותה. אבל הוא טען שמעצר ממושך כל כך ללא משפט הוא לא חוקתי, בשל הפגיעה הבלתי מידתית בזכויות האדם. בית המשפט לא השתמש בנושא הזה בעילת הסבירות. אין כאן כל קשר לעילת הסבירות. היעלה על הדעת, שבמדינה דמוקרטית בג"ץ לא יתערב בסוגיות של זכויות אדם? האם השלטון רשאי להחליט על כל דרך לאכוף את מדיניותו, גם במחיר פגיעה בזכויות האדם, בלי ביקורת שיפוטית? אקח זאת בכוונה אל הקצה –האם הממשלה רשאית להחליט להוציא להורג ללא משפט את כל המסתננים? כל אדם נורמטיבי יסכים שבמקרה כזה תפקידו של בית המשפט להתערב. בנושאים מהסוג הזה, שאלת הסבירות לא רלוונטית. במה היא רלוונטית? בעיקר במינויים מושחתים. החוק אינו יכול לתת מענה מדויק לכל מינוי מושחת אפשרי שיעלה בדמיונו היוצר של כל שר או פקיד. עילת הסבירות נותנת כלי לבית המשפט לסכל מינויים כאלה. לדעתי, נכון לצמצם באופן משמעותי את עילת הסבירות בנוגע להחלטות מדיניות של הממשלה או השרים, ולאפשר אותה במקרים חריגים במיוחד ברוב מיוחד ובהרכב רחב. ויש הבדל בין החלטה של שר להחלטת מליאת הממשלה. לעומת זאת, בנושא המינויים חייבת להישאר עילת הסבירות. לא כי השופט יודע טוב יותר מהשר מה סביר, אלא כי השופט נקי מן האינטרס שבשמו השר מחליט על המינוי. דוגמה לכך אתן בהערה הבאה.
דוגמה נוספת לנושא שבו הסבירות חשובה, היא החלטתו הבלתי סבירה בעליל של עוכר המשפטים לא לכנס את הוועדה למינוי שופטים. זה בלתי סביר בדיוק כמו החלטה בלתי סבירה בעליל של שר אוצר לא להעביר תקציב. חייבת להיות ביקורת שיפוטית על פעולת הממשלה, כפי שהיא בכל מדינה דמוקרטית. אגב, אין אפילו מדינה דמוקרטית אחת בעולם שאין בה עילת הסבירות, ובישראל העילה קיימת מיום קום המדינה, כי היא ירשה את עילת הסבירות מהמשפט הבריטי, שם נהוגה עילת הסבירות מן המאה ה-18.

* האינטרס הפוליטי והסבירות הציבורית – בעבר (אולי גם היום, איני יודע) המשרד להגנת הסביבה, אז הוא עוד נקרא איכות הסביבה, העניק לרשויות מקומיות תקן להעסקת פקח איכות הסביבה. המועצה האזורית גולן הוציאה מכרז. השר, צחי הנגבי, "רמז" לראש המועצה אלי מלכה, מי המועמד הרצוי בעיניו. למכרז ניגשו בעלי מקצוע וניסיון בתחום. המועמד של השר היה חף לחלוטין מכל רקע, ניסיון או עניין במקצוע. אבל הוא היה קבלן קולות של סניף הליכוד בטבריה. למרות "בקשתו" של הנגבי, המועמד שלו לא נבחר. בתגובה, החליט השר לשלול מן המועצה את התקן. אגב, הסיפור הזה מופיע בפסק דינו של צחי הנגבי בפרשת המינויים.
למרבה הצער, זה לא מקרה נדיר. השרים הם פוליטיקאים ויש להם שיקולים לא ענייניים, בעיקר בתחום המינויים; שיקולים זרים. האינטרס שלנו, האזרחים, הוא להעניק למערכת המשפט כוח לבלום מינויים כאלה. איני מסוגל להבין אזרחים שרוצים להחליש את הביקורת השיפוטית, שנועדה להגן עליהם, ולהבטיח שאינטרסים זרים לא יבואו על חשבון האינטרס הציבורי.

* פסק דין מוצדק ומידתי – פסק דינו של בג"ץ ב"חוק טבריה" מוצדק ומידתי. בית המשפט לא פסל את החוק, כי הוא אמנם בעייתי, אך אין הוא בלתי חוקתי. אולם הוא קבע שתחולתו תהיה רק בבחירות המוניציפליות הבאות. בכך הוא סיכל את המטרה האמיתית של החוק: חקיקה פרסונלית, לטובת מקורב לדרעי, תוך שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק. אני מקווה מאוד שהכנסת הבאה תבטל את החוק הזה. אם לא, יהיה זה חוק לא מוצלח, אך לא פרסונלי.

* הקו האדום של ערוץ התעמולה – הדחתו של ארי שמאי מפאנל "הפטריוטים" בערוץ 14, בעקבות קריאתו לשחרר את רוצח רבין יגאל עמיר, מעידה שאפילו לערוץ התעמולה הזה יש קווים אדומים. גם אם יגאל עמיר יהיה חולה באלצהיימר ולא ידע מימינו ומשמאלו, עליו להינמק בכלא עד יומו האחרון, למען יראו וייראו.

* עמוק בתוך הלב – "בעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה." כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך החמישייה הקאמרית, ימים ספורים אחרי רצח רבין. הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם אתו לפני הבחירות. "ככה זה יהיה עוד עשרים שנה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה."
אחרי הרצח הוקרן המערכון הזה, ורבים, כל כך רבים, "ידעו" את זה. עמוק בתוך הלב הם "ידעו" את זה. הרי בעיניהם, יגאל עמיר ייצג את כל מי שחשב אחרת מהם. חצי העם הם רוצחים בכוח או תומכים ברצח. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה. חלפו עשרים שנה. כמובן שיגאל עמיר לא קיבל חנינה. חלפו עוד שמונה שנים, לא חנינה ולא יער. יש מעט דברים שניתן לומר על אודותם שאנו יודעים מה יהיה בעוד עשרים שנה, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שיגאל עמיר לא יקבל חנינה גם בעוד עשרים שנה, וגם לא בעוד ארבעים שנה. יגאל עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר. במשך 17 שנים הוא ישב בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט "הסמולנים" ותמיכת האגודה לזכויות האזרח "הסמולנית", הוא הצליח להשיגם, כמו הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו, הזכות להשתמש בטלפון כמו כל שאר האסירים והזכות לשבת עם אסירים אחרים בתא. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להם. זאת, כשכמעט בכל התקופה הימין היה בשלטון. יגאל עמיר לא יקבל לעולם חנינה, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא ייחון לעולם, כיוון שיש קונסנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח. לאורך השנים שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב, גם שנים אחרי שאותם עשרים שנה כבר מאחורינו, רבים מאוד בתוכנו ממשיכים להנהן מתוך הסכמה עם תוכנו. הרי "עמוק בלב" הם ידעו שזה נכון.
ועכשיו, בעקבות דבריו ההזויים והבזויים של ארי שמאי בזכות חנינה לרוצח ומחיאות הכפיים שהוא קיבל, שוב הוקרן המערכון בחדשות הערב בערוץ 12. הנה, הוכח שהמערכון צדק. הוכח? נכון, הסצנה של מחיאות הכפיים לשמאי מזכירות את מחיאת הכף במערכון. אבל המציאות מוכיחה את ההיפך. אפילו ערוץ התעמולה האולטרה-ימני, לא סתם הסתייג מדברי של שמאי, אלא הדיח אותו מהשידור בערוץ. יגאל עמיר לא שוחרר ולא ישוחרר, אך בכל זה קרה משהו בשנה האחרונה. לראשונה, נציגיו ושותפיו לדרך חברים בממשלה. השר ל"ביטחון" לאומני הוא מקורבו, שהפגין פעמים רבות בעד שחרורו. בין השאר, הוא אחראי על השב"ס. מן הסתם לצד רפורמות הפיתות המטופשות, הוא ינסה לסייע לחברו. יגאל עמיר לא ישוחרר, אך החברות של הכנופייה הכהניסטית בממשלה היא כתם על העם היהודי. אחת הסיבות העיקריות המצדיקות הקמת ממשלת הצלה לאומית, היא ההכרח לבעוט את הכנופייה אל מחוץ לממשלה. ברור שאם הכהניסטים יעלו לשלטון יגאל עמיר ימונה לתפקיד בכיר, אולי שר הביטחון. אבל זה לא יקרה.

* לתעד את הסצנה – נערה בת 14.5 עלתה לאוטובוס במכנסיים קצרים. נהג מנוול צווח עליה "עופי מכאן." הנערה נבלה מהביריון וירדה מן האוטובוס. עלינו ללמד את בנותינו, שנהג כזה הוא עבריין. אסור לו להתנהג כך. לכן, בשום אופן אל תצייתו לדרישה בלתי חוקית כזו. מה עליכן לעשות? לשלוף את הטלפון הנייד, לתעד את הסצנה ולהגיש תלונה במשטרה.

* משתפי פעולה עם תרבות השקר – האכזבה שלי בפרשת השקר על מצבו הבריאותי של נתניהו, אינה מנתניהו ולשכתו. מנתניהו אין לי שום ציפייה לאמירת אמת. הרי האיש משקר כמו שהוא נושם. האכזבה שלי היא ממערכת הבריאות, ששיתפה איתו פעולה. בעבר, מצב בריאותם של מנהיגים, בכל העולם, היה סוד מדינה, ומערכת הבריאות חשבה שהיא עושה מעשה פטריוטי כאשר היא מסתירה את המידע מהציבור. היום, הנורמות בעולם החופשי התהפכו. היום ברור עד כמה יש עניין לציבור במצבו הבריאותי של המנהיג. פירסום מידע אמין, הוא חובתה של מערכת הבריאות. במקרה זה, המערכת כשלה. הכשל הוא ערכי.

* בשורה לתושבי הספר – החלטת הממשלה על הקמת קו רכבת שיחבר את קריית שמונה לרשת הארצית עד אילת, טובה לכלכלה ולחברה ובעיקר לנו, תושבי הסְפָר. אילו במקום להשקיע את עיקר מעייניה של הממשלה והאנרגיה שלה בהרס ופירוק, היא היתה משקיעה בבניין ויצירה, מצבנו היה מצוין.

* ישראל מוקיעה – שעה שאנו נאבקים נגד הכוונה לשרוף ספרי תורה בשבדיה, בשם "חופש הביטוי" – מן הראוי שנגנה ונוקיע את שריפת ספרי הקוראן באותה מדינה כחלק מאותו פטיש "חופש הביטוי".

* חופש הביטוי כפֶטיש – האישור של מערכת המשפט בשבדיה לשרוף ספרי תנ"ך וקוראן בשם "חופש הביטוי", דומה להחלטת בג"ץ לאשר לבן גביר לרוץ לכנסת בשם "חופש הביטוי". חופש הביטוי הוא ערך נעלה, אך אינו ערך עליון ואינו עומד מכל כל אינטרס ציבורי.

* רמת נסראללה – רמת טראמפ כבר אינה היישוב הצעיר ביותר בגולן. ממשלת ימין על מלא הקימה בהר דב את רמת נסראללה.

* ביד הלשון: עמק השווה – ח"כ משה סעדה (הליכוד) ל-ynet: "חייבים לנהל שיח ולנסות להגיע לעמק השווה." איפה נמצא אותו עמק?
ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, י"ד, י"ז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין צפון ים המלח לירושלים.
חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה": "ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה). מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו שני צדדים.
אורי הייטנר