במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015
מתוך ספר-בהכנה המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 1968
23.9.68. לימים סיפר לי יצחק אורפז, מפי שדה – כי לאחר שאשתו הראשונה, יעל, הקרוייה ב"החיים כמשל" איילה, עזבה אותו, היא החלה יוצאת עם גבר אחר. שדה התמלא קינאה נוראה, לקח סכין והחל לעקוב אחריהם. באחת הפעמים עמד לדקור את הגבר שהיה עם אשתו-לשעבר ורק ברגע האחרון התעשת.
הסצינה שבה יונה בן-דוד דוקר למוות את אבשלום אינה אפוא רק פרי מה שסיפרתי לשדה ממה שקרה לי אותו לילה עם ליאונה אלא שאובה ממה שקרה לו עם איילה ב"החיים כמשל".

מתוך יומן 1969
7.1.1969. קראתי את "נמלים" של יצחק אורפז, המשתתף איתי בקורס [תסריטאים לטלוויזיה]. ספר לא טוב אך מעניין. חבל שלא קראתיו לפני שכתבתי את "פורצים ונצורים" כי אז יכולתי להשתמש גם בו. הוא נמצא איפה שהוא בשטח ההפקר שבין "מיכאל שלי" ל[בין] "מול היערות", והשפה – עגנון.

15.1.69. אתמול לפני-הצהריים כתבתי רשימה על "נמלים" של אורפז ושלחתי ל"ידיעות אחרונות". פירוש הספר עולה בקנה אחד עם המסה "פורצים ונצורים" שפירסמתי ב"קשת" [חוברת] מ'.

מתוך יומן 1972
29.4.72. מוצאי-שבת. אתמול בערב הרציתי ב"צוותא" במסגרת "מגזין חי" על ספרו החדש של יצחק אורפז "שלוש נובלות".
אחרי הערב ב"צוותא" נלוויתי אל אורפז ועוד שתי בחורות אל מסיבה, שהתברר לי שהיא מסיבת חשיש. זה היה ברחוב יחזקאל בתל-אביב. אפילו אינני יודע את שם הזוג המארח. חברים של ז'אק קתמור, שהיה במאי סרטים [בעלה-לשעבר של הלית ישורון. בכיכובה עשה בשחור-לבן את הסרט "מקרה אישה"]. ישבו כל מיני יצורים על הרצפה והספה. ז'אק והמארח גילגלו במרץ סיגריות עבות כחצוצרות קטנות וחיזקו את פיותיהן. הסיגריות עברו מפה לפה, בחורים ובחורות. [פלא שהכול היה חינם]. אחדים עישנו בפשטות, וכמה מן הבקיאות עשו אגרופן כשופר וינקו את הסיגריה מבעדו. תורה שלמה. ובתור כיבוד גם חילקו חלקום יווני. ממש טמיעה במזרח.
במשך כל הערב עישנתי רק את מקטרתי. האמת היא שיותר עניינו אותי שתי בחורות שהלכו כמעט ערומות, וכמעט קיוויתי שאמצא בחורה "קלת-דעת" לשכב איתה [חשבתי שבחורה מסוממת פותחת את הרגליים בלי בעיות, כי היא לא יודעת מה נעשה איתה, וכך אפשר להשיג אצלה זיון קל]. אבל את הבחורות האלה משך החשיש יותר מסקס. זו לא היתה אורגיה. רק דיברו בזמזום חרישי, עישנו כדבר רגיל מימים ימימה.
לבסוף הלכו שלושתם ואני נשארתי לבדי, כי משכה אותי בחורה ג'ינג'ית, בעלת גוף מושך אך לא פנים יפות, שישבה לצידי בשמלה שחשפה אותה כמעט ערומה, ועישנה בהתלהבות מראשית הערב. המבטים המזוגגים של הבחורות, העיניים הנוצצות, הרגילוּת הזו – כל זה היה מראה די עצוב. כאשר הן עישנו היה לי רושם שהן נעשות לערביות, או לערבים, נטמעות ב"חולאי המזרח" [בלשונו של ברנר]. ממש משתה סמים. שאר הכיבוד היה פשוט וזול. כאילו מיותר.
פטפטתי קצת עם הבחורה. מתברר ששמה ד., נשואה. אך בעלה לא היה. לאחר כמחצית השעה של שיחה הזוייה התברר לי שישועה לא תצמח מן העירום הזה [חשבתי שאם היא כל כך מטושטשת, תניח לי לזיין אותה או לפחות להתמזמז קצת], וקמתי והלכתי, אם כי נפרדנו כידידים. היא החלה להאיר פניה אליי רק לאחר ששמעה שאני סופר. מה לעשות. חוץ מזה, בסוף הלילה נידמה לי שרק מנשימת האוויר הדחוס חשיש של החדר נעשיתי בעצמי מחושש. הרגשתי חום בכל הגוף – אם כי זה גם תוצאת השיזוף בבריכה באותו יום בבוקר. ומין שלווה ירדה גם עליי, בלי מעצורים עם הזולת, ודיבור לא אחראי, ככה סתם.
ד. אמרה: "אצלנו אומרים, בערבית – כולו וואחאד – וּטְרִיפּוֹ," – כל אחד והטריפ שלו. והסבירה מיני דברים [שגירו אותי בגלל הצירוף של ערבית וולגארית, חשיש וסקס]. הקיצור, חזרתי הביתה בשלוש וחצי בלילה. היום קצת הצטערתי. אולי פחדנות היא זו שלא ניסיתי לעשן. ובכל זאת מוטב כך. יש דבר-מה טמא בכל העניין הזה. וזה לא בדיוק הדבר שאני זקוק לו עכשיו. [ואכן, כל חיי מעולם לא צרכתי סמים ולא עישנתי חשיש. זה לא היה חסר לי].

12.5.72. אתמול לפנות-ערב ביליתי שעתיים של שיחה עם יצחק אורפז על מרפסת ביתו ברחוב בן-יהודה, הצופה לים. [אם איני טועה זה הבית שבאת מדירותיו גרה דודה אסתר בראשית שנות הארבעים]. התבוננו בשקיעה ושוחחנו. התקרבתי אליו מאז המשבר בנישואים [שלי]. יש לו ניסיון – התגרש כבר פעמיים. ידידי מבין הסופרים! אבל נעים לשוחח עימו!
[אורפז עזר לי רבות בשיחות עימו באותה תקופה קשה. הוא הרגיע אותי מתוך ניסיונו, ואמר על תהליך הגירושין: "זה נמשך כשנה ולא משעמם אף רגע!" – וכך אמנם היה. תענוג היה לשבת ולדבר איתו, ויחסי אליו היה כאל אח בוגר, בגלל הפרש הגילים בינינו].
אהוד בן עזר
המשך יבוא