לפני שמונים שנה, ב-1943, טלטל את היישוב הארצישראלי מנשר שכותרתו: "כתב אל הנוער העברי".
על המנשר חתום "הוועד לגיבוש הנוער העברי". כתב אותו הסופר אוריאל שלח, המוכר יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. המסר של המנשר היה חד, חלק, ברור, חד-משמעי: התנתקות מוחלטת של העברים מן היהדות ומן היהודים. או כפי שאמר רטוש בשיחת גיוס שערך לנער חיים גורי, שהתעקש לא להשתכנע ותהה כיצד אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים: "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף."
הוועד לגיבוש הנוער העברי קרא לנוער להתנתק לא רק מן היהדות ומן העם היהודי, אלא גם מכל היהודים בארץ ישראל שדבקים באידיאולוגיות שנוצרו בעם היהודי, בעודו בגלות, כלומר התנועה הציונית וכל התנועות הציוניות מימין ומשמאל. "הוועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית, כל אלה שעמדו על דעתם בגולה ההיא על כל פרצופיה ועל כל שורשיה וגלגוליה ובתוקף הטבע נשאר חותמה טבוע בשרשי נפשם ובמחשבתם – לאין מרפא; לעמוד על עומק התהום הזאת של המהות היהודית, מבעד לכל מסווה של מליצה, ומבעד לכל צעיף של מפלגה. וכל ארגון וכל כת, ויהיו קיצוניים ככל שיהיו, ויהיו מציאותיים ככל שיהיו ויהיו אידיאליסטיים ככל שיהיו." כלומר, יש להיפרד מכל התנועות שנגועות, ללא מרפא, "במהות היהודית". כי היהדות היא מהות חולה, שממנה חובה להיפרד.
ההיפרדות משמעותה הקמת לאום חדש, שאינו "נגוע" במהות היהודית, והמהות שלו חדשה – זיקה למולדת העברית על ההיסטוריה שלה כחלופה לזיקה לעם היהודי. והזיקה למולדת אינה כמולדת העם היהודי, ולא להיסטוריה של העם היהודי, אלא למולדת כמולדתם של כל בניה ולהיסטוריה שלה על כל גלגוליה לאורך הדורות. הזיקה לכנעני, ליבוסי, לפגאני שהיו בארץ לפני אלפי שנים היא זיקה לאומית שורשית מובהקת, בעוד את הזיקה ליהודים ולהיסטוריה היהודית יש לעקור מן הראש ומן הלב ולמחוק אותה לחלוטין.
בפנייתו אל הנוער העברי, מביע המנשר חרדה לנפשו. "הוועד לגיבוש הנוער העברי חרד לנפשך מפניך אתה. שמא בהסתננך בשלבי עלייתך החברתית תסתגל, הלוך והסתגל, אל אורחות הפזורה היהודית; פן יפתה לבבך אחר הלך-רוחו וקנה-מדתו והוקרתו והערכתו של הערב-הרב הזה של פליטים ועולי-רגל; פן תמצא לך בהם דוגמה ומופת. פן תלמד אל דרכיהם ותדבק בהם, ותשכח מפניהם את עצמותך, עצמותו של גוי נורמלי, עצמותו של הגוי העברי העולה.
"הוועד לגיבוש הנוער העברי חרד לנפשך, שמא בשלבי עלייתך התרבותית, בלמדך לבקש פתרונים לשאלותיך, לא תעצור כוח לשמור על טהרתו של רגש המולדת שלך, תסתבך, כאחיך הבוגרים ממך, בסבך של חכמת הפזורה היהודית; הוועד לגיבוש הנוער העברי חרד, שמא אתה בעצמך, הנוער העברי, תוסיף לחשל את כבלי הפזורה היהודית החונקים אותך, שמא תבגוד בבלי דעת במולדת העברית, בגוי העברי הצעיר המתנער וקם בארץ העברים, ותקום עליו להסגירו בידי הפזורה היהודית העולמית, ערש העבדים והמשועבדים מאז ומעולם. ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בזה, רק אבר מאברי הפזורה היהודית, מרכז נוסף ובן חלוף לנצח היהדות, ארץ קודש אכולת שחיתות וצביעות לפזורה הנצחית."
אי אפשר להתעלם מן העיתוי של המנשר. היה זה בימים הקשים והקודרים ביותר של השואה, שמוראותיה כבר הגיעו אל היישוב בארץ. ואז, דווקא אז, מצא רטוש כזמן הנכון לדבר על "מסכת קורי העכביש היהודית" שיש להתנער ממנה, על ה"ספרות היהודית שלה אין הוא [=העברי] יכול למצוא את המבע, ובמסגרת המחשבה היהודית על עמקנותה ועל תכניה אין דבר הקרוב אליו." והוא מזהיר את הנוער העברי מן הנכלוליות היהודית הערמומית שאורבת לו, בדמות הציונות, כדי לפתות אותו. "הציונות על כל פלגותיה ופלגיה, יודעת היא מליצות מאז – אל תלך אחריהן שולל. החוכמה היהודית יודעת במעומעם את רחשי ליבך והלך רוחך והיא מתפשרת איתך מעט והיא פותחת לפניך אי-פה אי-שם תחומי פעולה המתיימרים למלא את מבוקשך. עמוד על המשמר."
איזה ניכור נורא של יהודי, הגם שהוא מתכחש ליהדותו, לעמו, בשעת האופל הנוראה ביותר שלו, בקריאה לנוער העברי, שהעם היהודי, שבאותה השעה עולה לשמיים בארובות עשן באושוויץ ובמאיידנק, הוא הוריו, אחיו, בני דודיו או סבו וסבתו.
היה משהו מהלך בקסמו בלהט העברי של הקמת אומה ילידית חדשה, רעננה, נקיה, חופשייה. ועם התנועה החדשה נמנו כמה מטובי האמנים העבריים; רטוש, כמובן, ולצידו המשורר והמתרגם אהרון אמיר, הסופר בנימין תמוז, הפסל יצחק דנציגר ואחרים.
ואף על פי כן, התנועה הזאת נחלה כישלון צורב ודרמטי. היא נשארה בשולי השוליים של שולי השוליים של היישוב. היא נשארה מיעוט קטן, מוקצה מחמת מיאוס, נלעג ושנוא. שנאו אותו הדתיים, שנאו אותו החילונים, שנא אותו הימין, שנא אותו השמאל. אגב, אנשיו באו מן הקצה הרדיקלי המקסימליסטי של הימין. המשורר שלונסקי, איש השמאל הציוני, איש מפ"ם (אז מפלגת "השומר הצעיר", אף שלא גדל בתנועת הנוער הזו), מתרגם ה"אינטרנציונל" לעברית, הוא שהדביק לכת הזו את שם הגנאי "כנענים". שם הגנאי נקלט מהר ובאופן טוטלי, עד שאפילו חבריה אימצו אותו, בעל כורחם.
הכנענים מצאו את עצמם בודדים ומבודדים וחשו, במידה רבה של צדק, נרדפים. הנוער העברי שאליו פנו, הפנה להם עורף. הוא הפגין למען עלייה חופשית, הוא העלה מעפילים, הוא "נשא את עמו עלי שכם", בלשונו של אלתרמן, ועמו הוא העם היהודי. הוא שר את שירו של חיים חפר "בין גבולות":

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,
לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –
שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.
לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –
אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

האחים הם האחים היהודים. כן, פנינו גם למך ולזקן, אנו חומת המגן שלהם.
ונשאלת השאלה, למה הכנענים התקבלו בעוינות רבה כל כך? מה עורר בהם סלידה עמוקה כל כך בקרב היישוב?
הרי החוקרים נוהגים למצוא שורשים מוקדמים לכנעניות בתוך הציונות. יש המציגים את הכנעניות כגישה הטהורה של רעיון שלילת הגולה. מי שטוען כך אינו מבין את משמעות המושג שלילת הגולה. אין זו גט כריתות מן היהודים בגולה, אלא קריאה ליהודים לעלות למולדת ושלילת אורח החיים הגלותי, שבו אין העם היהודי ריבון ואחראי לחייו.
הכנענים אינם הראשונים שמגלים עוינות כלפי היהדות. אפשר למצוא אותה אצל טשרניחובסקי, אצל ברדיצ'בסקי, בסיפורו של חיים הזז "הדרשה". הכנענים אינם הראשונים שמגנים את אורח החיים היהודי בגולה וקוראים לשינוי דרמטי בחיים היהודיים. אולם כאשר יל"ג וברנר ביקרו בחריפות רבה את אורח החיים של היהודים, היו אלה פצעי אוהב וקריאה לשינוי. הדבר הייחודי בכנענות, הוא הרעיון של התנתקות מן העם היהודי והיקרעות ממנו. זו נתפסה גם בידי החילונים הקיצונים ביותר ואף האנטי דתיים ככפירה בעיקר.
לא בכדי יצאו הכנענים נגד הציונות והתחרו על נפש הנוער העברי מול הציונות. לא בכדי יצאו הציונים על כל גווניהם נגד הכנענים וסלדו מן הכנעניות. אכן, יש סתירה מובנית, מוחלטת, בין כנעניות לציונות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מהותה היא נטילת אחריות מוחלטת על העם היהודי, על מצבו, על הבטחת עתידו. הציונות חתרה לתת מענה ל"צרת היהודים" באמצעות הקמת מדינה יהודית במולדת היהודית, בארץ ישראל. אך לצד קידום מטרת העל, היא עסקה גם ב"עבודת ההווה"; דאגה לקיומה ולחוסנה של הקהילה היהודית באשר היא, לחינוכה, ללימוד עברית, להגנה מפני האנטישמיות ומפני ההתבוללות. כל מהותה של הציונות היא נטילת האחריות על העם היהודי.
הציונות, בראשיתה, היתה מיעוט קטן בעם היהודי. אך היא לקחה אחריות על כולו. היא לקחה אחריות על האורתודוקסים שהתנגדו לה וראו בה תנועה של כפירה. היא לקחה אחריות על הרפורמים שהתנגדו לה וראו בה תנועה מסוכנת שמאיימת על האמנציפציה. היא לקחה אחריות על ההמונים שהלכו שבי אחרי הבונד, התנועה הסוציאליסטית היהודית האנטי ציונית. כתנועה לאומית, היא לקחה אחריות על גיבוש היהודים כלאום, בלי לוותר על אף יהודי. היא לא תנועה שקמה למען הציונים, אלא למען היהודים. כולם. בכך היא גילמה את הערך היהודי החשוב ביותר, המהותי ביותר, שהוא סוד קיומו של העם היהודי ושרידותו על אף כל מוראות ההיסטוריה שלו: כל ישראל ערבין זה בזה. ערבות מוחלטת. בתור שכזו, הציונות גילמה את היפוכה המוחלט של הכנעניות.
התנועה הכנענית נחלה כישלון מוחלט, אך מתחת לפני הקרקע כנראה השאירה תאים רדומים, שהמתינו לשעת משבר; והרי שעות משבר ואסון מייצרות את התנאים להתעוררות תאים קיצונים, שבשגרה הם נתפסים, בצדק, הזויים ותימהוניים. השבר הוא המעורר את התאים הסרטניים האלה.
מדינת ישראל נמצאת בימים אלה במשבר החמור ביותר בתולדותיה. והמשבר הקשה הזה עורר את התאים הכנעניים הרדומים, והם באים לידי ביטוי ברעיון העוועים הנואל של "היפרדות", כלומר פירוקה של מדינת ישראל ופירוקו של העם היהודי. "הם לא האחים שלנו." אנחנו לא רוצים להיות אחראים על "הטפילים". איננו רוצים עוד להיות ערבים להם. איש לאוהליך ישראל. נשבור וננתץ על הסולידריות היהודית. שהם יהיו מדינת יהודה. אנחנו נהיה מדינת ישראל. מה לנו ולהם? שהם ידאגו לעצמם. אנחנו נדאג לעצמנו. אנחנו נקים עם "ישראלי", ברוח החזון הכנעני, הנקי מן הפסולת היהודית. ספוילר – ההיתכנות של חזון העוועים המטורף הזה הוא אפס. זה לא יקרה. אבל עצם הסנטימנט הכנעני הזה, תאוות החורבן הזו, הלגיטימציה לפירוק מדינת ישראל, הם עצמם שבר לאומי הרה אסון, שחובה על כל ציוני להילחם בו. ככל שהסנטימנט הכנעני הזה יגבר, כך הוא יעמיק את הקרע ויהרוס את החברה הישראלית. את הרעיון האנטי ציוני הזה יש להרוג עוד כשהוא קטן.
פורסם לראשונה ב"בין חברים".

2. צרור הערות ‏16.8.23
* אינה תלויה בדבר – אהבת העם, הארץ והמדינה שלי, אינה תלויה בדבר. היא אינה מותנית בזהות הממשלה – האם אני תומך בה או מתנגד לה, לא במדיניות הממשלה וגם לא במהפכה המשטרית. היא מוחלטת. לכן אני סולד מהסרבנות (על שלל שמות החיבה המכובסים שלה), מהירידה מהארץ, מהוצאת כספים מהארץ, מהפגנות נגד ישראל בחו"ל וכד'.

* במשמרת שלו – את התנגדותי העזה לסרבנות הבעתי פעמים רבות – היא חסרת אחריות, מופקרת ופוגעת בחברה הישראלית, בדמוקרטיה ובביטחון המדינה. אולם תהיה דעתי, כמו דעתו של כל אחד אחר, על הסרבנות כאשר תהיה, אין בכך כדי להשלים עם התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות של נתניהו, שרואה מה קורה לצה"ל, רואה את הסכנה לכשירותו ולביטחון המדינה, ואינו עושה דבר, אינו נוקף אצבע. והוא יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי לשים קץ לסחרור המסוכן הזה. הוא מפחד מהאיומים של עוכר המשפטים ושל ראש הכנופייה? הוא מפחד לא להיראות גבר-גבר ושבבייס יגידו שהוא נכנע? זה לא צריך לעניין אף אחד. זו המשמרת שלו והוא נושא באחריות העליונה לביטחון המדינה. אין לו עוד על מי לגלגל את האחריות. אין לו לאן לברוח. הוא חייב לקבל סוף סוף את ההחלטה המתבקשת – לעצור את המהפכה המשטרית.
הוא רואה מה קורה לביטחון, הוא רואה מה קורה לצה"ל, הוא רואה מה קורה לכלכלה, הוא רואה מה קורה למערכת הבריאות, הוא רואה מה קורה לאקדמיה – זו אחריותו והוא חייב לתת מענה, או לצאת לנבצרות מחמת חוסר כשירות. והרי כל מה שקורה – הוא באשמת הממשלה. גם כמי ששולל מכל וכל את הסרבנות ורואה בכל סרבן אחראי למצב, ברור שעיקר האחריות היא על הממשלה שהתנפלה על הדמוקרטיה הישראלית במהפכה המשטרית. מי שהצית את האש הזרה הזאת, יכול באחת לכבות את השריפה. הטענה שהסרבנות והפגיעה בצה"ל נובעת מאי השלמה עם שלטון הליכוד או עם שלטון נתניהו, ואינה קשורה למהפכה המשטרית, היא עלבון לאינטליגנציה. הרי המבוגרים שבין המילואימניקים נולדו תחת שלטון הליכוד, ותחת שלטון הליכוד בחרו בקורס טיס או ביחידה המובחרת ותחת שלטון הליכוד שירתו בסדיר, בקבע ובמילואים, והם ביצעו נאמנה ובמסירות כל פעולה, כל מדיניות, בין אם תמכו בה או התנגדו לה. והצעירים שבהם נולדו כשנתניהו היה ראש הממשלה לראשונה ורוב חייהם חיו תחת שלטונו. והם לא נהגו כך. רק המהפכה המשטרית גרמה למצב הנוכחי.
עצימת העיניים מהמצב בצה"ל, במקום לעשות מעשה, מעוררת תמיהה. הרי הסיבה שהממשלה מקדמת את חוקי ההשתמטות אינה נובעת מכך שנתניהו, קצין בסיירת מטכ"ל, אח שכול, חושב שההשתמטות מוצדקת. הוא חושב שזאת המציאות ואין מה לעשות. והאמת היא שגם מתנגדי חוק ההשתמטות אינם מציעים את הפתרון היחיד הנכון והצודק – גיוס כל החרדים לאלתר, כי גם הם מבינים שזו המציאות ואי אפשר לגייס את כולם בכפייה. לכן הם מציעים פתרונות שונים לתנאי גיוס מיוחדים, לשירות לאומי חלופי, לצמצום מדורג של ממדי ההשתמטות וכד'. כפי שנתניהו משלים עם המציאות בנוגע לחרדים, כך עליו להשלים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עם המציאות, שהמהפכה המשטרית מובילה לפירוק צה"ל ולכן יש לעצור אותה. ולמה "להבדיל"? כי אין דמיון בין מגזר שהשתמטותו אומנותו וכל השנים הושיט את ידו רק כדי לקחת, לא כדי לתת, לבין מי שכל חייהם חירפו את נפשם והקדישו שנים רבות להגנה על מדינת ישראל, גם אם עכשיו הם טועים וגורמים נזק חמור.

* מעתיק את המודל – במשך שנים, במקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה. והיום אנו רואים את התוצאות. עכשיו נתניהו מעתיק את המודל למלחמה נגד צבא "האויב" – צה"ל.

* בחזרה לדפוס המוכר – חוזרים לדפוס הפעולה המוכר, שבו יאיר נתניהו משמש כמעי הגס שדרכו נתניהו מעביר מסרים שכראש ממשלה הוא אינו יכול לומר בגלוי. ויאיר נתניהו חוזר לדפוס הפעולה המוכר שלו. קודם מעלה פשקוויל הסתה. אחרי שעות אחדות, כאשר ברור שהמסר עבר וזורם בתעלות הביבים, תרתי משמע, הוא מוחק אותו.

* השתמטותם אומנותם – מפלגות המשתמטים הן מפלגות שמטרת העל שלהן היא ההשתמטות. הן בממשלה למען ההשתמטות. הן תומכות במהפכה המשטרית למען ההשתמטות. הנציגים הללו קמים בבוקר לפעול למען ההשתמטות ופועלים למען ההשתמטות עד שהולכים לישון בלילה. ולא אכפת להן מה שזה גורם לחברה הישראלית ולא אכפת להן מה זה גורם לצה"ל ולא אכפת להן שזה משניא את החרדים על העם. העיקר, שיוכלו להמשיך להשתמט בהמוניהם, לערוק ממלחמת מצווה ומהגנה על המולדת. מפלגות המשתמטים רואות בממשלת ה-64 על מלא את ההזדמנות של פעם בחיים לעגן את ההשתמטות הממארת בחוק יסוד ולאנוס את מדינת ישראל לתגמל את המשתמטים מההגנה על קיומה כפי שהיא מתגמלת את המחרפים את נפשם להגנה על המולדת ולהגנה על חיי האזרחים כולל חיי המשתמטים.
יריב לוין הבטיח להם כל מה שרק רצו, כדי שיתמכו במהפכה המשטרית – האובססיה של חייו. ונתניהו חתם. עכשיו נתניהו מנסה בדחילו ורחימו להתחנן למפלגות המשתמטים שקצת ירככו את חוקי ההשתמטות, לנוכח המצב במדינה ובצה"ל, אבל מפלגות ההשתמטות צוחקות עליו. הן מבהירות לו שתפרקנה את ממשלתו בלי חוקי ההשתמטות, הרי הן יודעות שהטירוף שלו – שלטון בכל מחיר, יגרום לו להיכנע לסחטנותם. שבט שלם בעם ישראל שהשתמטותו אומנותו, בניגוד מוחלט למצוות התורה, בשם "לימוד" ה"תורה" כביכול.

* מרחיק עדותו – בכל פעם שאני כותב נגד ההשתמטות הממארת של החרדים, קופץ איזה חוכמולוג ושואל "מה עם הערבים"? אף פעם אין זה מישהו שנלחם נגד ההשתמטות החרדית הממארת ומעלה בשם השוויון גם את הדרישה לגיוס ערבים. תמיד זה מי שמחפש דרך להצדיק את השלמתו עם ההשתמטות החרדית הממארת, באמצעות הרחקת העדות לערבים. איזה טמבל עלוב נפש כינה אותי "גזען", כי אני מפלה בין יהודים וערבים ודורש גיוס חרדים בלי לדרוש גיוס ערבים. טיעון דמגוגי אינפנטילי. אומר בבירור – איני משווה יהודים שעורקים מהגנה על המדינה היהודית, לבני מיעוטים שהמלחמה היא בין מדינתם לבין עמם. יום אחרי שתיפסק ההשתמטות החרדית, אפשר יהיה לדבר על גיוס ערבים. כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט, והוא חבר של כבוד בקואליציה ומוביל חוקי השתמטות – דיבור על גיוס ערבים אינו רלוונטי.

* החומר שממנו קורץ אמסלם – אם ניטול מאמסלם את השנאה, מה יישאר? כלום. כי אין כלום.

* תמצית ה"רפורמה" – אמסלם צודק. הוא רוצה למנות את החבר'ה לתפקידי ניהול בחברות הממשלתיות. הוא רוצה לספק ג'ובים לקבלני קולות, בני משפחותיהם ומקורביהם. הכישורים שלהם – היותם קבלני קולות, בני משפחותיהם ומקורביהם, בהחלט הולמים את התפקיד. למה הוא צודק? כי הוא השר. הוא נבחר בפריימריז, בזכות ההבטחות שלו לקבלני הקולות למנות אותם, את בני משפחותיהם ואת מקורביהם. בלי ההבטחות הללו, הוא לא היה שר. הוא שר כי הוא נבחר. הוא נבחר ציבור. עצם העובדה שהוא נבחר, היא רצון העם. רצון העם הוא שאמסלם יוכל למנות את החבר'ה, את קבלני הקולות ואת החבר'ה של קבלני הקולות. זו הדמוקרטיה. למה מי זאת מנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים, שתתערב במינויים שלו. למה באיזה פריימריז היא נבחרה, הפריבילגית האשכנזיה הזאת? למה איזה רצון העם היא מייצגת?
הדמוקרטיה היא רצון העם. העם רוצה שאמסלם ימנה את החבר'ה. ה"רפורמה" המשפטית תיתן לעם את הכוח לתת לאמסלם למנות את החבר'ה. למה מי הם 15 שופטים אשכנזים שלא נבחרו באף פריימריז שיתערבו לו?

* הקדימון למהפכה – ממשלת בנט-לפיד היתה ממשלה מצוינת, ולא רק בהשוואה לממשלה הנוכחית, הגרועה בממשלות ישראל. זה לא חוכמה. הממשלה הזו מסרה לנתניהו מדינה במצב מצוין ובתוך חצי שנה המדינה הידרדרה בכל תחום לתהום של משבר חסר תקדים. אבל יש להודות, שבממשלה הקודמת היה הקדימון למהפכה המשטרית. הוא לא היה בתחום המשפט, אלא בתחום החקלאות. יחסו של עודד פורר לחקלאות היה דומה ליחסו של יריב לוין למשפט. הוא היה עוכר החקלאות ועוכר החקלאים. כמו יריב לוין, גם הוא היה אובססיבי בסלידתו מהחקלאות וברצונו לפגוע בה. ליברמן ופורר הובילו גם הם מהפכה רדיקלית, תחת הכותרת המכובסת "רפורמה". גם הם עשו אותה באופן חד-צדדי, ללא הידברות עם החקלאים ועם השדולה החקלאית בכנסת. וכשהיתה הידברות, היא היתה תרגיל שנועד למשוך זמן. מה שהם לא יכלו להעביר בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם העבירו באופן חד-צדדי באמצעות תקנות. בניגוד למהפכה המשטרית, המהפכה נגד החקלאות נגעה לכאורה רק במגזר החקלאי הקטן. אבל פגיעתו הרעה היא גם בכל צרכן, הגם שהמהפכה שווקה כ"מאבק ביוקר המחיה".

* נופש בגולן –האם כשנתניהו נופש בגולן הוא זוכר איך ניסה פעמיים למסור את הגולן לאויב הסורי? לא נשכח ולא נסלח.

* פרוספריטי למגזר הפשע – לא היו ימים טובים לעולם הפשע בישראל, כמו אלה, מאז מינויו של ראש הכנופייה לשר ל"ביטחון" לאומני, השר הכושל ביותר בכל ממשלות ישראל. ראש הכנופייה הורס בשיטתיות את משטרת ישראל.

* העז למתוח ביקורת – אריק דביר הוא המתנדב השני במשטרה שהודח מן ההתנדבות כיוון שהעז למתוח ביקורת על ראש הכנופייה. ככה זה כאשר הדוצ'ה של הכנופייה ה[---] הוא השר ל"ביטחון" לאומני. אם חלילה, אי פעם הדוצ'ה הזה יעלה לשלטון, כל אזרח שיכתוב דבר ביקורת עלול למצוא את עצמו במחנה ריכוז או "להיעלם".

* התגובה הראויה – מחבל מארגון חיזבאללה יידה בקבוק תבערה לעבר ישראל באזור מטולה וגרם לנזק למעביר מים. בתגובה, צה"ל ירה ירי אזהרה לכיוונו. זו אינה התגובה הראויה. התגובה הייתה צריכה להיות ירי לעבר המאחז החמוש של חיזבאללה על אדמתה הריבונות של ישראל בהר דב וסילוקו משטחנו. שלושה חודשים ישראל משלימה עם הימצאות המאחז הזה; התנחלות נווה נסראללה. חרפה לאומית.

* גמל – יום ראשון האחרון לא היה רק היום החם בשנה. היה זה היום החם ביותר בתולדות אורטל. סביב הארבעים מעלות. עבדתי בחלקת הכמהין, שכולה שתילים ואין בה טיפת צל. מאתגר. אני כמובן דואג להגן על עצמי. כובע, בגדים ארוכים, מדי שעתיים מורח ספריי הגנה על הפנים והעורף. ושותה הרבה מים. ב-10:40 כתבתי בפייסבוק: "עד 10:40 גמעתי כבר 3 ליטרים מים. גמל."
קיבלתי תגובות, גם בפייסבוק וגם בפרטי, שמסוכן לשתות כל כך הרבה בזמן כל כך קצר (קצת יותר מחמש שעות). אחי, שהוא מאמן ריצה ורץ מרתון, כתב לי: "תיזהר לא להגזים עם המים... עודף שתיה יותר מסוכן מההיפך. למעלה מ-90% מהרצים שמתו או נפגעו בריצות, זה קרה להם בשל שתיית יתר בימים חמים. בתקשורת דווחו שהם מתו מהתייבשות, אבל כמי שמעורה בפרטים אני יודע שהם מתו מהרעלת מים. כשחם ומזיעים, הגוף מאבד מלחים (מינרלים), ואז כשאתה שותה מים אתה מדלל אותו עוד יותר, עד שבמקרי קיצון מגיעים להרעלת מים. בשורה התחתונה, כמובן שלא צריך להתייבש. תקשיב לגוף ותשתה כשאתה צמא. אל תשתה כי חינכו אותך שכשחם צריך לשתות הרבה... זו טעות! 3 ליטר מים ב-3-4 שעות, נראה לי מוגזם לחלוטין. אתה באמת לא גמל."
האמת היא שהוא חידש לי. לא ידעתי על כך ולכן אני מעלה זאת כאן. בכל זאת נראה לי שביום חריג כזה, זה לא היה יותר מדי. בדרך כלל אני מרבה לשתות, אבל לא עד כדי כך. אגב, ביובש של האזור שלנו, לא הזעתי.
[אהוד: ממליץ לך לקרוא בנושא את דעתו ופועלו של סא"ל פרופ' עזרה זוהר המנוח, שהיה אחראי לביטול "משמעת המים" בצה"ל. ואתה בגילך, אולי קצת מגזים בעבודות חוץ].
שלוש פעמים בחיי התייבשתי ואולי בשל כך אני מקפיד כל כך על שתייה. הפעם הראשונה היתה בגיל 17. הייתי רשג"ד בצופי ר"ג. שבת, יום הצופה, יום של בנייה ומחנאות, סביב ל"ג בעומר. חום אימים. כל היום אני מתרוצץ בין החניכים והמדריכים ומדרבן אותם להקפיד על שתיית מים. וכנראה בלי משים, על עצמי לא כל כך הקפדתי. וגם לא על דוגמה אישית... בטקס הסיום, פתאום הרגשתי נימול עז באצבעות הרגליים וחולשה. ניגשתי לרשג"דית המקבילה, שהיתה חברה קרובה. רציתי לומר לה שאיני חש בטוב ו... התעלפתי. כעבור דקה פקחתי את העיניים וראיתי ים של חניכים גוהרים עליי. קמתי, שתיתי מים, חזרתי לשיגרה. אבל עוד יומיים חשתי כאבים בצד. אמי השקתה אותי במיץ תפוזים טבעי וקר שהיא סחטה, ובמהלך הלילה דאגה להזרים לי עוד ועוד כוסות מן הכתום הכתום הזה.
הפעם השנייה הייתה כעבור כשנה. היה זה בשבת, 6 ביוני 1981. יום לוהט. ויצאתי עם חבר שלי לטיול בנחל קדרון. בערבית נקרא הנחל ואדי אל נאר, שככל הידוע לי פירושו נחל האש, בשל החום הלוהט. ישנו בדירת הסטודנטים של אחותי בירושלים ויצאנו השכם בבוקר לטיול, במסלול של 34 ק"מ מירושלים לים המלח. הנוף היה מרהיב. היה כיף. ממש. אבל כנראה שלא שתיתי מספיק, והתייבשתי. את הק"מ האחרונים עשיתי בקושי רב, כאשר שוב ושוב היקאתי את נשמתי ואת מיצי הקיבה שלי. אבל המשכתי עד הסוף. חזרנו בטרמפים הביתה, כפי שהיה מקובל אז, בימי התום. למחרת קמתי עם כאבים בצד, אך בהמשך היום שמענו על הפצצת הכור העיראקי, וכמובן שההתייבשות שלי התגמדה.
הפעם השלישית היתה במסע הכומתה. 91 ק"מ אלונקות בעליות הקשות לירושלים. אני הייתי רגם 52, כלומר בנוסף לאלונקות הייתי עם הפק"ל הכבד ביותר. בערך ברבע האחרון של המסע כבר הייתי מיובש. בקושי סחבתי. בשלב מסוים הפסקתי לסחוב את האלונקה וחברים עזרו לי ללכת. כמובן שהתעקשתי להמשיך עד הסוף. רק לאחר מכן, בתמונות, ראיתי איזה חיוור וחלוש נראיתי. לקראת הסוף, כשהתקרבנו לגבעת התחמושת, התעשתי וחזרתי לסחוב את האלונקה. טקס חלוקת הכומתה. המ"מ שלי מורח את הכומתה האדומה על ראשי, נותן לי צ'פחה, ואז, כשהכל נגמר, הרשיתי לעצמי כנראה להתעלף. קיבלתי שלושה גימ"לים. נסעתי הביתה. למחרת הגדוד היה ביום ספורט ביד אליהו. ואני נחתי בבית. ובערב הגיע טלפון, שהגדוד מוקפץ וצריך להגיע לבית נבאללה. אבא שלי הקפיץ אותי. הייתי בטוח שאנו מוקפצים שוב ללבנון. בסוף תפקידנו היה לאבטח את שחרור האסירים הפלשתינאים בעסקת חילופי שבויים תמורת 6 שבויים ישראלים. מאז חלפו ארבעים שנה ולא התייבשתי שוב. גם לא הייתי קרוב להתייבשות. אבל זיכרון ההתייבשות כנראה טבוע בגופי, ולכן אני מקפיד כל כך על שתיה.
ואיך נגמר ביום א' הסיפור? מילאתי מחדש את הבקבוקים בברז בשטח, אבל כיוון שהצינור חשוף, המים לוהטים. ולכן לא יכולתי לשתות. אז במהלך היום הכול התאזן. אגב, בחלק השני של היום עבדתי במטע התפוחים ושם יש צל. הכול בסדר.
(אגב, היום על התייבשות, כידוע, מקבלים קוצב לב).

* מסע בעקבות דן פגיס – המשורר דן פגיס נולד ב-1930 ברדאוץ, עיירה קטנה, שמחצית מתושביה יהודים, בבוקובינה הרומנית, מחוז דובר גרמנית. בגיל עשר הוא גורש עם יהודי בוקובינה למחנה הריכוז הגדול טרנסניסטריה. כל הפרטים שציינתי כאן, נכונים גם לאבי. אבי הכיר את פגיס, שהיה בן דוד של חברו הקרוב אוטו (לימים חיים). עובדה זו יצרה אצלי קרבת נפש לשירתו של פגיס ולדמותו. כאילו, אם אעמיק בהם, יקל עליי לפענח קצת מהקופסה השחורה של אבי. ולכן, לא רק את שירתו אני קורא, אלא כל מילה שנכתבת עליו (וידוע לי על כך).
במוסף ספרות ותרבות של "ידיעות אחרונות", התפרסם מאמר גדול של בנו, יונתן פגיס, הצעיר ממני בשנתיים, בעקבות "מסע שורשים" שערך ברדאוץ עם בנו. לצד המאמר – תמונות מילדותו של אביו ברדאוץ ותמונה של קרון מן הרכבות שבהן גורשו יהודי בוקובינה.
יונתן פגיס התייתם מאביו בהיותו בן עשרים. אחיי ואני זכינו לבקר עם אבי ברדאוץ, בשנת 2006. כעבור שנתיים גם בני הבכור ואחייניתי הבכורה זכו לנסוע איתו, כאשר היו בר ובת מצווה. לאחר מכן הוא שקע בדמנציה עד מותו. לא ראיתי בביקור מסע שורשים. השורשים שלי הם בארץ ישראל. אבל היה זה מסע מרגש. לראות את המקום שבו היה ביתו (הבית כבר לא קיים), במקום שבו היה בית המלאכה של סבי, להסתובב ברחובות ולשמוע "כאן גר אוטו, כאן גר ניסן, כאן גר צ'יבי" וכו' וכו'. ובבית הכנסת. ובתחנת הרכבת שבה שולחו למחנה. ובבית שבו גרו לאחר שובם מן המחנה (הבית עוד קיים). עשינו טעות בתכנון והגענו לרדאוץ בשבת וכך לא יכולנו לפקוד את בית הקברות היהודי. אולם בני ואחייניתי זכו וראו כמה מקברות משפחתנו. קריאת מאמרו של יונתן עוררה בי געגוע. הסיפור המשפחתי של פגיס שונה מאוד מהסיפור של אבי, ועיקר המאמר עסק בסיפור המשפחתי. ובכל זאת, הקווים הביוגרפיים דומים וקריאת המאמר הציפה אותי.

* ביד הלשון: אלוף ההפלות – בכתבות על מותו של טייס חיל האוויר אלוף גיורא רום, הוא הוגדר "אלוף ההפלות הראשון" בחיל האוויר. מה פירוש "אלוף ההפלות הראשון"? לכאורה, אלוף ההפלות הוא מי שהפיל את מספר המטוסים הרב ביותר. איך אפשר להיות האלוף הראשון? או שאתה האלוף או שלא. מסתבר שאלוף הפלות הוא טייס שהפיל 5 מטוסי אויב בקרבות אוויר. גיורא רום היה הראשון שעשה זאת. המונח לקוח מחיל האוויר הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. מי שהפיל 5 מטוסי אויב הוגדר "אייס" – l'as, מונח שנלקח מתחום הספורט.
הטייס הישראלי שהפיל את מיספר המטוסים הרב ביותר בתולדות חיל האוויר הוא תא"ל גיורא אבן, שהפיל 17 מטוסי אויב. הוא גם האלוף העולמי בהפלת מטוסי סילון.
אלוף ההפלות הבלתי מעורער בעולם הוא טייס הלופטוואפה (חיל האוויר) הגרמני במלחמת העולם השנייה אריך הרטמן, שהפיל 352 מטוסים, מתוכם 345 מטוסים סובייטיים ו-7 אמריקאים. הוא הופל 13 פעמים אך מעולם לא נפצע.
גיורא רום הפיל 5 מטוסים במלחמת ששת הימים. ביום הראשון למלחמה הפיל שני מיגים מצריים ומיג סורי. למחרת הופל מטוסו והוא נפצע ברגלו, אך בו ביום ברח מבית החולים, חזר להילחם ולמחרת הפיל עוד שני מיגים מצריים.
אורי הייטנר