[מתוך היומן, 4.2.2009. פורסם בגיליון 416 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר"]
הכפר הערבי עֲנַבֶּה שכן ממזרח למה שעתיד להיות מושב "העובד הציוני" כפר שמואל, בין הכביש ההיסטורי לירושלים רמלה-לטרון, שנקטע ב-1948, לבין נתיבו של הכביש החדש, כביש מיספר 1. הכפר הנטוש שכן על שתי גבעות גבוהות, וכאשר נוסד בית החרושת למלט "נשר" ממזרח לרמלה, נסלל כביש תעשייתי לא מרוצף ממנו אל המחצבה שבה גרסו את חומר הגבעות לתעשיית המלט, ומשאיות האיוקליד הגבוהות היו נוסעות הלוך ושוב מבית החרושת על ארובותיו – אל גבעות ענבה הנגרסות.
בראשית שנות החמישים קיבלו איכרי המושבות הוותיקות שטחי אדמה נרחבים לנטיעת כרמים. איכרי רחובות וראשון לציון קיבלו את אדמות סעידון, משני צידי הכביש בין רמלה לצומת הרטוב, שנסלל רק לאחר קום המדינה. לימים הם הקימו בלב שטחי הכרמים והמטעים את המושבה כרמי יוסף, על שם יוסף ספיר, שהיה שנים רבות ראש העיר פתח תקווה עוד בתקופת המנדאט, ולאחר מכן שר בממשלה מטעם מפלגת הציונים הכלליים. בשעתו דיברתי בכרמי יוסף על ספרו החדש של תושב המקום, האגרונום ישראל ויסלר, פוצ'ו, "זאת שכולם יודעים, רומן צדדי", וסיפרתי קצת על ייחוסו של יוסף ספיר, ושהיה איש אמיץ מאוד. ולאחר ההרצאה ניגשו אליי אחדים מהמקומיים והודו לי, כי הם חששו שיוסף שעל שמו קרוייה מושבתם אינו משתווה בגבורתו ליוסף טרומפלדור.
איכרי פתח תקווה קיבלו באותה תקופה משבצת קרקע גדולה שהשתרעה בין כפר שמואל מדרום, התוואי העתידי של כביש מיספר 1 בצפון, מפעל המלט במערב וקו האורך של קצהו המזרחי של כפר שמואל במזרח. זה היה הרבה שנים לפני מלחמת יוני 67', והמקום, כמו גם הכביש ללטרון, היו בבחינת איזור נשכח שממזרח לו היה רק הקיבוץ שעלבים.
איכרי המושבות התארגנו בקואופראטיבים, מסורת עוד מימי הבארון והיקבים שהקים. כך גם עד היום, בצרפת, יש קואופראטיבים של כורמים ויקבים. אבי, בנימין בן עזר ראב ז"ל, התמנה למנהל הקואופראטיב של איכרי פתח תקווה, שכל אחד מהם רכש יחידה של עשרה דונם שעליהם ניטעו גפני יין. אבל לא היתה חלוקה לפי חברים מסויימים אלא הגוש התנהל כיחידה אחת. אני עצמי עוד השתתפתי בעבודת הנטיעות של הגפנים, לא פעם על חשבון יום לימוד בגימנסיה "אחד העם", כי אבי אמר שעזרה לנטיעות חשובה יותר.
שמו של הקואופראטיב הפתח-תקוואי היה "עָנָבָּה" או כשמו המקורי "עֲנַבֶּה". לא ניקדו את השם. צרות רבות היו סביב יבולי הענבים. לא תמיד הסכימו היקבים לקלוט את מלוא הכמות. איכות היין בארץ היתה אז ירודה מאוד. והמחיר עבור היבול גם הוא היה מועט, וכך חברי הקואופראטיב לא ראו רווחים על השקעתם, אבל יכלו להתנחם בארגזי המוסקט הלבן שחולקו מדי שנה, אמנם ענבי יין, אבל איזה טעם! חלום. ואני זוכר גם את הקאריניאן, שנתן ליין את צבעו האדום החזק. והיה גם מוסקט שחור, אף הוא מעדן. טועמים בו את היין עוד בעודו באשכול הבשל. וכמובן הסיבה לטעם הנפלא הוא שלא משקים את כרמי היין.
במשך השנים חרצו הצרות של ענבה את מצחו של אבי, שהיה נוסע לשם מדי בוקר בג'יפ צבאי ישן משאריות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומבלה בכרמים את כל היום, בשמש, בגשם, קיץ וחורף, משגיח על העבודות. שזוף היה כבן המזרח. לאחר שהביא יום אחד את אחותו אסתר ראב לראות את הכרמים, היא נצרה את זיכרם בליבה וכתבה עליו-עליהם שיר, בשנת 1969, שלוש שנים לאחר מותו:

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת
לְלֹא-דֶּמַע
עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –
בַּקֶּבֶר
עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ
אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית
שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן
וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל
מֵ"אוֹרְפֵאוּס" שֶׁל גְּלוּק
אֲשֶׁר אָהַבְתָּ
עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ
עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים
בִּמְדוּרָה אִטִּית
בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם
עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף
עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים
אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת
לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.
עַל רַעְמַת-הַשֵּׂעָר;
סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –
מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –
דּוֹרוֹת רַבִּים,
וְאֶת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –
עַד הַסּוֹף

1969

אסתר ראב, כל השירים, עמ' 208, בהוצאת זמורה ביתן.

לאחר שאבי עזב את עבודתו כמנהל הקואופראטיב, והוא שבע אכזבות – קירטע הקואופראטיב עוד זמן לא רב וסופו שנמכר לכפר שמואל. הכרמים עדיין קיימים, אם לא הסירו חלק מהם לצרכי בניית המחלף הענקי "ענבה"; וכל הנוסע בכביש 1 לירושלים ומסתכל לימינו, לכיוון כפר שמואל, יכול לראותם בקיץ.
השם ענבה נעלם, עד שצץ ונחנך לאחרונה מחלף ענבה, כביש הרוחב המגיע מערבה עד ראשון לציון דרומה, וצומת פלמחים, ומזרחה הוא מקצר את הדרך למודיעין. אינני יודע איך מבטאים כיום את שם המחלף – עָנָבָּה, עֲנַבֶּה, עַנַבָה ושמעתי גם עֲנֵבָה!
ואתה, העובר בכביש, זכור את שירה של אסתר ראבּ ואת אחיה בנימין, שנטע את כל הכרמים האלה ולא נשארה לו מהם אפילו גפן אחת!
נסיעה נעימה!
אהוד בן עזר