סיפור חיים
פרק ז
באונייה "צֶ'צֶ'רִין" לארץ-ישראל

על סיפון האונייה "צֶ'צֶ'רִין", העושה דרכה מאודיסה לארץ-ישראל, התרוצץ בשמחה משה בן השלוש: ילד עירני, בעל עיניים כחולות, בלונדי, ולראשו סרט שקשרה לו אימו. הוא שר לתומו את הימנון הצ"ס ושירים רוסיים אחרים שידע, על לנין, ונראה שונה משאר הילדים היהודים, בני המשפחות הגדולות, שנסעו באונייה. מכל החלוצים הצעירים שהפליגו מרוסיה, רק דבורה ושרגא היו מטופלים בבן, עובדה שהיתה עתידה לקבוע לא במעט את דמות חייהם בארץ החדשה.
תחנתם הראשונה היתה קונסטנטינופול, מקום בו היה על הנוסעים לרדת ולעבור תהליך לא נעים של חיטוי, ומשם המשיכה האונייה, במזג-אוויר של סוף אפריל, לשוט בים-התיכון.

בראשון למאי, 1925, נמצאה האונייה במרחק כיומיים נסיעה מיפו. שרגא מספר בזיכרונותיו כי באותו יום, כאשר נמצאו עדיין בעיצומו של המסע לארץ, קיימו על האונייה אסיפה חגיגית לציון חג הפועלים. בין העולים התפתח ויכוח אם יש לציין את החג גם בארץ-ישראל. כשלושים חברי "החלוץ" טענו שאמנם כן, כיוון שהחברה בארץ צריכה להיות מושתתת על בסיס קואופראטיבי-סוציאליסטי. גם החלק האחר של הקבוצה, שהיה בעל דיעות ימניות יותר והביע התנגדות למלחמת המעמדות, הצהיר שהוא בעד עבודה התיישבותית וחקלאית. הוויכוחים נשאו אופי של בירור וחיפושי-דרך רעיוניים, לאורך המסע כולו. אחד מראשי קבוצת ה"ימניים", אַבְרְמֵל שמו, היה בין המתנגדים החריפים ביותר לחגיגת האחד במאי על האונייה.
אחרת במקצת מצטיירים מאורעות אותו יום בגירסתה של דבורה. משהחליטו היא וחבריה לחגוג את יום האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, נמצאה חולצה אדומה של מישהו, ומוט, ואת הנס המאולתר – הדגל, נשאה דבורה ברמה, בראש הקבוצה, על סיפון האונייה.
ניגש אליה אחד היהודים המבוגרים, שנסע ארצה עם משפחתו בת שמונה הנפשות, ואמר לה:
"שיקסה! – גויה! – אני עזבתי בגללם את רוסיה ואת באה לארץ-ישראל עם הדגל האדום? – אם את לא עוזבת תיכף-ומיד את הדגל – אז אנחנו זורקים אותו לים!"
וייתכן אף שהכעס היה כה רב, שנאמר לה – "אותך יחד עם הדגל!"
לדבורה לא נותרה ברירה, הדגל נלקח ממנה ובכך הסתיימה ההפגנה. שרגא לא התערב בעניין. לדברי דבורה, זו היתה אחת מתכונותיו: איש מפלגה אולי במובן עמוק ממנה-עצמה, אבל מעודו לא מתפרץ, לא רואה טעם בצעדים הפגנתיים ובעימותים שאינם מקדמים את המטרה.

*
הזיכרון הראשון של משה נצר מילדותו הוא: האונייה עוצרת. לימים ידע שהדבר אירע בשלישי במאי, 1925, בהיותו בן שלוש ושלושה חודשים. הנוסעים עלו לסיפון, הסתכלו לעבר החוף, ומשה שאל ברוסית, שהיתה שפתו היחידה:
"אבא, אימא, מדוע האונייה לא נוסעת?"
"הסתכל, מרחוק – זאת ארץ-ישראל." ענו לו, והוסיפו משפט, שהתערבב בזיכרונו עם שאר הסיפורים שלימים סופרו לו וכללו גם את ההפגנה מלפני כיומיים: "היום האחד במאי, יום חג, לכן האונייה שובתת."

שרגא מתאר בקצרה את היום, שבו דרכו רגליהם לראשונה על אדמת ארץ-ישראל, כיום חם מאוד שלכמותו לא היו רגילים מימיהם. את פניהם קיבלו חבריהם בני-עיירתם, רות ושלום הקטין, אשר הגיעו ארצה כשנה לפניהם.

"כשקרבנו לחוף יפו," מספרת דבורה, "התרגשנו מאוד. דבר ראשון שמשך את תשומת ליבנו היו הגגות של יפו. שטוחים כולם. ברוסיה אין גגות כאלה, אלא משופעים, עם ארובות, ומהן עולה עשן. דבר שני – אני ראיתי מרחוק את המשקפיים השחורות. זה דבר נורא. לא רואים עיניים. כולם. אפילו ההֶקְטִינִים – לאן שאתה מביט, פני האנשים, חברים – שחור, הכול זגוגיות שחורות!
"והערבים – לקחו את הילד וזרקו לסירה וחתרו והובילו אותנו בסירות לחוף. ירדנו. ושם היה עלינו לעבור את הקאראנטינה, הרחיצה לשם חיטוי. אני מודה שעד לאותו יום לא ראיתי אף פעם, ברוסיה, שאפשר להתרחץ מלמעלה, שיש דבר כזה, מקלחת."

לא רק ההקטינים חיכו על החוף, גם חברים מגדוד העבודה באו לפגוש את העולים הצעירים. וכולם, כל החברים הארצישראליים שאותם פגשו שרגא ודבורה בבואם ארצה, וגם יהודים אחרים שנראו סביבם, נשאו את אות "א" על דש בגדם.
"אוהו," חשבה לעצמה דבורה בשמחה, "כולם חוגגים כאן את האחד במאי!" – ואל אותו יהודי בעל-משפחה, שירד עתה עימם יחד מהאונייה, פנתה ואמרה:
"אתה רואה? – ואתה כבר רצית לזרוק אותי לים!"
ומה התברר? – באותו זמן התקיימו הבחירות הראשונות לעיריית תל-אביב, והאות אל"ף, היתה סימנה של מפלגת "אחדות-העבודה" (שלימים, בשנת 1930, התאחדה עם "הפועל הצעיר" והיתה למפא"י), שבה עתידים היו שרגא ודבורה לתפוס מקום מרכזי – קיבלה את פני הבאים.

ביום שירדו מהאונייה שרר חום כבד. דבורה מספרת: "אני חושבת שכל חיי בארץ לא היה כחמסין ההוא. עד עכשיו אני מרגישה אותו. באנו מוסקבה, עיר קרה, צפונית, לבנה. גם אני הייתי לבנה, עם עיניים בהירות. גם משה היה כך, בילדותו. ובאותו יום הקאראנטין, עם המים, וערבים, עם המכנסיים הרחבים, ואחר-כך עלינו על עגלה פשוטה ונסענו מיפו לתל-אביב בחול ולכלכוך ואבק, ונכנסנו לדירה קטנה, חדר אחד, שבה גרו רות וסיומה הקטין, וגם להם ילד. כולנו בחדר אחד, ברחוב בוגרשוב. בלי כביש. כמעט בלי בתים. ודבר ראשון שהתפלאנו היה שהגישו לנו מיד תה עם סוכר לבן ועם חלה לבנה. ברוסיה לא ראינו סוכר כזה. אבל הסוכר היה ייבוא מרוסיה. בחרוטים, שצריך לשוברם במלקחיים. גם הקמח הלבן היה מרוסיה. וההפתעה היתה שאת שני אלה לא ראינו ברוסיה מזה זמן רב."

בני-הזוג הקטין חיכו להם ואירחו אותם, ואולם לפרשת ירידתם של שרגא ודבורה מן האונייה נלווה למן היום הראשון טעם מר, שעתיד היה לקבוע את דמות חייהם בארץ. הם עלו כחברי "גדוד העבודה", וראו עצמם כמי שעתידים להישלח עד מהרה לקיבוץ. כאשר פגשו אותם שליחים של הגדוד, נאמר להם:
"למה באתם עם ילד? אין לנו מקום בשבילכם עם ילד!"
טרם היה מדובר בהליכה לקיבוץ, אלא רק באפשרות לשהות בבית העולים, בדרך בין יפו לתל-אביב, עד שיסתדרו, והנה רשות זו לא נתנה להם משום שלא נמצאו בו תנאים למגורי זוג עם ילד.

לא רק משה שימש מעצור בתהליך היקלטותם של שרגא ודבורה, אלא גם המצב ב"גדוד העבודה". הם היו אמורים להצטרף לגדוד בתל-יוסף, והנה, בתקופת בואם ארצה, הגיעה לשיאה פרשת ההשמאלה של חלק מחברי הגדוד, ובראשם מנדל אֶלְקִינְד, שהשתלטו על תל-יוסף ובסופם חזרו לרוסיה. לכן, מטעם "אחדות-העבודה", המפלגה שאליה הצטרפו שרגא ודבורה מיד בבואם, היפנו אותם ל"גדוד העבודה" בירושלים, שמקום מושבו היה ברמת-רחל. שרגא ודבורה גם הרגישו שהם מכבידים על משפחת הקטין. הם גרו ואכלו אצל בחדר האחד, "ואנחנו, שבאנו מרוסיה, ידענו ערכו של אוכל," אומרת דבורה.

עם ההפנייה ל"גדוד העבודה" עלו השלושה לירושלים. חברי הגדוד עבדו בסיתות אבנים. השלושה הגיעו לרמת-רחל, שכולה היתה צריפים אחדים. דבורה שאלה:
"היכן יהיה מקומו של הילד?"
בחורה מהגדוד הובילה את דבורה, משה בן השלוש מחזיק בידה, ושרגא לצידם. הראתה להם חדר ילדים ובו מיטות-קרשים אחדות, הצביעה על מיטה אחת ואמרה:
"זה הילד של פלונית. מי האימא אנחנו יודעים. מי האבא אנחנו לא יודעים."
לדברי המטפלת היו בגדוד כחמישה או שישה ילדים במצב דומה.
שרגא חטף מהר את הילד ביד ואמר:
"זזה לא בשבילנו."
גם דבורה נבהלה. במקום הזה צריך לגדל את מישקה? למרות נדודיהם היה הילד מטופח. עוד הם מהססים והנה חזרו מהעבודה בסיתות הפועלים, חברי הגדוד, ונכנסו לצריף חדר-האוכל, שבאמצעו ניצב שולחן גדול, ומיד – במגפיהם, שהבוץ עדיין דבוק בהם, ועוד בטרם החלו לאכול – עלו על השולחן – והחלו לרקוד!
מספרת דבורה: "שרגא, זה לא היה בדיוק בשבילו! – מיד אמר – 'בואי, אנחנו הולכים מכאן!'"
צורת החיים במקום לא נראתה להם. האם לא היתה זו הפרולטאריות בהתגשמותה? – "אנחנו מעולם לא קישרנו פרולטאריות עם לכלכוך." היא אומרת.

בשרגא ובדבורה כבר התעוררו פקפוקים לגבי רעיון השתייכותם ל"גדוד העבודה", לאחר שלא הניחו להם להצטרף לתל-יוסף. עתה גברו חששותיהם. אך בירושלים בכל זאת נשארו באותו חודש מאי ראשון של חייהם בארץ, בשנת 1925, ודווקא – במאה שערים!
בשכונה זו התגוררה משפחת ביחובסקי מסנובסק, ידידים שהכירו את שרגא מתקופת היותו מנהל הצרכנייה בעיר, ואשר עלו מרוסיה על סמך מכסת רבנים ואנשי-דת. אבי-המשפחה היה יהודי דתי-ליבראלי, והסביבה הירושלמית נשאה אז אופי הרבה יותר מתון מבחינת הקנאות החרדית. מהביקור ברמת-רחל, שרגא מיד שם פעמיו אליהם יחד עם האישה והילד, והם התארחו בבית משפחות ביחובסקי כשבועיים-שלושה. השלושה נהנו מן השלווה, נחו מעט לאחר הדרך הארוכה, והתאקלמו נקל יותר בקרירות הירושלמי. המים נשאבו מן הבור בחצר, חצר שהיתה מרווחת ויפה. מישקה נהנה מצינת אדני-החלונות הרחבים, העשויים אבן. ילדי המשפחה קיבלו אותו יפה ודיברו אליו, לרווחתו – ברוסית. עדיין לא ידע לדבר עברית, לא הבין כששמע סביבו את השפה החדשה, והדבר הציק לו. שרגא ודבורה יכלו, לראשונה מאז יצאו לדרך ארצה, להשאירו לעיתים לשעות אחדות ולהיפנות לענייניהם.
עד מהרה התברר שבירושלים אין לשרגא סיכוי לקבל עבודה, וחבריו מ"החלוץ" היפנו את המשפחה לסניף פלוגת עין-חרוד בפתח-תקווה.
אהוד בן עזר