* למנוע תאונה קטלנית – הממשלה ובג"ץ אוחזים בנשק יום הדין. נשק יום הדין של הממשלה הוא הפרת פסיקת בג"ץ, ובכך הפיכת הממשלה לארגון פשע. מדובר בצעד קיצוני שמסכן את קיום המדינה. נשק יום הדין של בג"ץ הוא פסילת חוק יסוד – תקדים קיצוני שבקיצונים שבחירה בו כמוה כרצון של בג"ץ לאושש את טענות אויביו ולהביא לתגובת נגד של ציבור תומכי המהפכה שתהיה לא פחות חריפה מההתקוממות העממית נגד המהפכה המשטרית. אמנם מדובר בחוק מגה-שחיתות, שדינו להימחק מספר החוקים, אך את נשק יום הדין של פסילת חוק יסוד, יש לשמור למקרים כמו ביטול הבחירות לכנסת באמצעות חוק יסוד, או הקלישאה השחוקה משימוש של "להרוג את הג'ינג'ים." הממשלה דוהרת בכל הכוח לעבר ההתנגשות הזאת, תאונת הדרכים הקטלנית של מדינת ישראל. נתניהו מסרב להתחייב לכבד את פסיקת בג"ץ ואחרים כמו יריב לוין, רוטמן ואחרים מבהירים בפשטות שהם יפרו את פסיקת בג"ץ. איני יודע אם הם באמת ישתמשו בנשק יום הדין, או שהם הולכים על הסף באיומי "תחזיקו אותי" כדי להלך אימים על בג"ץ. כך או כך, הדהרה המטורפת הזאת היא סכנה איומה, אך אין מבוגר אחראי באזור חיוג הברקס.
וגם הערות שופטי בג"ץ בנדון רומזים שהכיוון הוא התערבות בחוק, אם לא פסילתו. היועמ"שית בפירוש תומכת בכך. גם במערכת המשפט לא מסתמן אותו מבוגר אחראי. ולבעירה הזאת מוסיפים שמן ה"לשעברים", שמבהירים שבמקרה כזה על הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ להודיע שהם נשמעים לבג"ץ ולא לממשלה. מה פירוש האיום הזה? האם הממשלה תורה לצה"ל לתקוף בדמשק ואילו בג"ץ יורה לו לתקוף בחומס וצה"ל יחליט למי הוא נשמע? או שמא כוונתם היא שראשי הארגונים הללו יבהירו שהם אינם נשמעים עוד, באופן גורף, לסמכות הממשלה? הרי פירוש הדבר אנרכיה.
חייבים לעצור את הטירוף המסוכן הזה. ישנם פתרונות אפשריים. למשל, הקפאת החקיקה לשנה ודחיית הדיונים על העתירות בשנה וניצול השנה הזאת לחקיקה בהסכמה רחבה של חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון ויבהיר גם מהו חוק יסוד, באיזה רוב צריך לקבל אותו ובכמה קריאות ובאיזו דרך, אם בכלל, ניתן לבטל אותו.
אבל הפתרון הטוב ביותר למצב הנוכחי, הוא הקמת ממשלת הצלה לאומית. ממשלה שממנה ייזרקו הכנופייה הכהניסטית, הסמוטריצ'ים, יריב לוין ממשרד המשפטים, קרעי ממשרד התקשורת, תבוטל המהפכה המשטרית ותומר ברפורמה קונסטרוקטיבית, ייגנז חוק יסוד: השתמטות, תבוטל ה"רפורמה" של קרעי לביטול התקשורת החופשית ויש עתיד והמחנה הממלכתי יצטרפו לממשלה.

* צה"ל על המוקד – יש זיקה עמוקה בין ההשתלחויות שלוחות הרסן ונוטפות הארס של שרים, ח"כים, מקורבים ובן-של ברמטכ"ל, בקציני צה"ל, בצה"ל, וה"הסתייגות" הרפה, בקריצת עין, אחרי שתיקה ארוכה, של נתניהו היא חלק מן הזרם העכור הזה, לבין גל הסרבנות / הפסקת התנדבות / אי התייצבות או כל הגדרה שתבחרו, ההזדהות עם הסרבנים והתמיכה ההמונית בהם. אמנם אלה שני צדדי המתרס, אך אלו שני ביטויים לתופעה אחת - - פגיעה בצה"ל ובביטחון המדינה, באמצעות הפוליטיזציה של צה"ל והכנסתו ללב המחלוקת הפוליטית. אפשר להוסיף לכך את חוק יסוד: השתמטות. לכאורה, מה קרה? הרי הם השתמטו גם קודם. אבל יש משמעות לכך שאבדה הבושה, הכול נעשה מהמקפצה, אין אפילו מראית עין של "דחיית גיוס", אלא פשוט אמירה גלויה וחד משמעית, מעוגנת בחוק, של שבט שלם בעם ישראל, שהוא בחר בהשתמטות כאורח חיים, ומדינת ישראל מכירה בכך ואף מממנת את ההשתמטות. ועוד סימפטום – הדיבורים חסרי האחריות על הפיכת צה"ל לצבא שכירים (צבא "מקצועי", בכיבוסית) כאילו היינו נורווגיה.
הטירוף אחז בנו. כדאי לזכור ולהזכיר. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שנמצאת בסכסוך על עצם קיומה. היא מוקפת אויבים שחולמים על השמדתה, וזה כולל בהחלט את המדינות שחתומות עמה על הסכמי שלום. היא מאוימת באורח ישיר על ידי איראן, החותרת לנשק גרעיני. היא מתמודדת עם מתקפת טרור מתמשכת כבר למעלה ממאה שנה, הרבה טרם הקמתה.
איננו יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה. יש להחזיר את תודעת הביטחון ואת צה"ל ללב הווייתנו. ויש להוציא את צה"ל מכל מחלוקת פוליטית. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה, ללא כל קשר לזהות הממשלה ולמדיניותה. הכנסת הפוליטיקה לצה"ל וצה"ל לפוליטיקה היא פגיעה בביטחון.

* לא על אדמות פרטיות – בג"ץ נמצא כבר שנים תחת מתקפה דו-ראשית. מן הצד הימנני תוקפים אותו על כך שהוא סמולני, סניף של מרצ, אנטי ציוני, עוכר ההתיישבות וכו'. מן הצד השמאלני, וכל קורא "הארץ" מכיר זאת היטב ממאמרי המערכת ומאמרי הדעה של דבוקת שוקן, מאשימים את בג"ץ שהוא משת"פ של "אקיבוש" והמכשיר הגדול שלו ושל ההתנחלויות. מי צודק? לשיטתם של השוקניסטים, ודאי שהם צודקים. הרי 56 שנים בג"ץ דוחה את כל העתירות והניסיונות להגדיר את ההתנחלות כבלתי-חוקית ומעניק לממשלות ישראל לדורותיהן את המעטפת החוקית למימוש דרכן ההתיישבותית. למעטפת הזו חשיבות אדירה למדינת ישראל במגרש הבינלאומי. בג"ץ לא פסק בעד ההתיישבות, ובצדק, זה לא תפקידו. הוא דחה את הטיעונים על אי חוקיותה, ובכך איפשר לממשלות לממש את מדיניותן. המקרים החריגים שבהם בג"ץ מתערב נגד ההתיישבות, הם כאשר יישובים או חלקים מהם נבנו על קרקע פרטית מוכחת של פלשתינאים. ההחלטות הללו אינן מתייחסות למדיניות ההתיישבות, אלא נותנות סעד משפטי וצדק לאנשים שנעשה להם עוול כאשר אדמתם נגזלה.
המקרה המפורסם הוא בג"ץ אלון מורה משנת 1979, שבו בית המשפט, בהרכב של חמישה שופטים, פסק פה אחד שיש לפנות את אלון מורה ממיקומה סמוך לכפר רוג'ייב, על אדמות פרטיות של תושבים בכפר. בראש ההרכב ישב המשנה לנשיא משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי היה איש ארץ ישראל השלמה, תומך נלהב בהתיישבות ביהודה ושומרון ושופט שמרן שהתנגד לאקטיביזם שיפוטי. אבל עוול של גזל אדמות פרטיות הוא מעשה בלתי חוקי, שהוא היה חייב לפסוק נגדו. עם כל הכאב הכרוך בכך, ראש הממשלה בגין הבהיר מיד בהינתן פסק הדין שהוא יבוצע ככתבו וכלשונו, כראוי במדינת חוק, וכך היה. יתר על כן, בגין לא הסתפק בכך, והביא להחלטת ממשלה על פיה כל ההתיישבות, מעתה, תהיה אך ורק על אדמות מדינה, ולא יוקם אף ישוב על אדמה פרטית. אילו ממשלות ישראל כיבדו את החלטת הממשלה הזו, היו נחסכים מאתנו פסקי הדין ותמונות הפינוי מעמונה ומכל מקום שבו נבנתה התיישבות באופן בלתי חוקי על אדמה פרטית. השבוע, אפילו סמוטריץ', הלאומן הקנאי, החליט על פינוי בניה בלתי-חוקית על קרקע פרטית של ערבים. אפילו הוא הבין שלא הכול מותר לנו ויש קווים אדומים שאין לחצות אותם. אני מודה שהייתה לי איזו שמחה קטנה לאיד, כאשר הח"כהניסטים והשרים מטעם הכנופייה הכהניסטית השתלחו בסמוטריץ', כאשר נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הרמלך הלכה למקום להפגין נגד סמוטריץ' ודבוקת הרבנים החרד"לים הקנאים הוציאה גילוי דעת נגדו (אם כי בלי להזכיר את שמו). מבחינת הכהניסטים, אין מקום לגויים בארץ ישראל, ולכן כל אדמה בארץ ישראל אינה יכולה להיות שייכת לגוי ולפיכך חובה לנשל, לעשוק ולגרש אותו (במקרה הטוב) ולרשת את אדמתו. טוב שיש בג"ץ שמגן על שלטון החוק מפני הכנופייה הזאת, שלמרבה הבושה היא היום חלק מן השלטון.

* הליכוד תומך באורן חזן – עד שתופעת גוטליב תקפה אותנו, אורן חזן היה הח"כ הדוחה והבהמי ביותר בתולדות הכנסת. יש לציין לזכות מתפקדי הליכוד, שבניגוד לבחירת כל מיני אמסלמים וקרעים, בנוגע לחזן הם פעלו בשום שכל ובעטו בו. ועכשיו הליכוד הודיע על תמיכתו במוקיון לראשות העיר אריאל. כדאי לזכור, שחזן הורשע בעבר בתקיפת מנכ"ל העיריה.

* אני שייך – צמוד לתעודת החוגר של הלל אופן, לוחם יהלו"ם שנפטר ממכת חום בעת אימון, נמצא פתק ועליו טקסט בכתב ידו. זהו טקסט מכונן, שראוי לחנך עליו. זהו טקסט שמזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו ומהי משמעות החיים. המילה הפותחת את הטקסט היא "אני"; לכאורה מה מצופה יותר מטקסט של בן הדור הזה מאשר "אני"? אך המילה הבאה טוענת את ה"אני" במשמעות שהיא היפוכו של נרקיסיזם אגוצנטרי. "שייך".
אני שייך. כל כך יפה, כל כך פשוט, כל כך אמיתי. אם אין אני לי מי לי. נכון, אבל כשאני לעצמי, מה אני? ההשתייכות למשהו שגדול ממני ואני חלק ממנו, היא המעניקה משמעות ותוכן לחיים הראויים. וכאן מפרט הלל את מעגלי השייכות. כפי שמאיר אריאל, בשירו "מודה אני", מודה על הטובה והרעה והטובה שעשית עִמדי, ועם ביתי, ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי ועם ארצי ועם כל העולם והאדם; כך גם הלל. "אני שייך למשפחה, לקהילה, לחברה, לאומה, למדינה, למולדת." כן, אלה המעגלים הסובבים את האדם, הוא שייך להם והם שייכים לו והמחויבות שלו אליהם היא עד מסירות הנפש. אבל הלל אינו נעצר כאן, אלא ממשיך למעגל הבא לאנושות. כן, הלל מבין שאין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות, כפי שמנסים להציג עוכרי הלאומיות ועוכרי האוניברסליות. אני חלק מן האומה וחלק מן האנושות. אך השתייכותו אינה רק לאנושות, אלא גם לאנושיות, ובלשונו – למצפון, לכבוד. והמחויבות שלו, והשייכות שלו, אינה רק לכאן ולעכשיו, אלא הפרספקטיבה שלה הרבה יותר רחבה – להיסטוריה ולעתיד.
השייכות של הלל היא "לשמחות, לכאב, לציפיות, לפחד.
כל שעבר ויעבור עליי ועל עמי, כל שיצר
את זהותי, את שאני, אני שייך לו."
השייכות הזאת יוצרת מחויבות. המחויבות שלו, כותב הלל, היא לשמור, להגן ולקיים את כל אלה שיצרו את זהותו. "וחובה עליי לשמור, להגן ולקיים את כל אלה. לדאוג ככל יכולתי לנצחיותם." איזה ראש גדול. איזה אדם מחויב. אדם החש כאילו הקיום הלאומי והאנושי מוטל על כף המאזנים, וכל מעשה שלו – יכריע.
השורות האחרונות מתייחסות לשנותיו כלוחם בצה"ל:
"וכעת, עבור חובה זאת, אני שייך.
שייך לנשק, להכרחיות הניצחון, לקרב.
אני שייך!"
אין אלו שורות מיליטריסטיות. אילו היו מנותקות ממכלול הטקסט, אפשר היה, אולי, לראות כאן מסר מיליטריסטי. אבל בהקשר הרחב, אותו אדם שחש אחריות לכל מעגלי השייכות, מממש אותם בשנות שירותו הצבאי באמצעות הנשק והקרב, שנועדו להגן על הקיום.
אשרי האומה שזכתה לגדל בנים כאלה.

* מגלם את היחד הגולני – מחלוקות בין חילונים ודתיים מעולם לא היו "אישיו" בגולן. יש המייחסים זאת לכך שהיישובים הם נפרדים (מלבד נטור שהפך מקיבוץ השומר הצעיר ליישוב מעורב ורמת טראמפ שהוא יישוב בחיתוליו), ולכן אין חיכוך. אולי זה חלק מן העניין, אך למיטב הכרתי זה ממש לא העיקר. הסיבה העיקרית היא שרוח הגולן, האתוס הגולני, נבנה מראשית ההתיישבות על הרעיון של – יחד. יחד מיישבים את הגולן, יחד מקימים מפעלים כלכליים משותפים (לדוגמה – פירות גולן – היום "בראשית", יקב רמת הגולן, מי גולן ועוד ועוד), משרתים יחד בהגמ"ר (הגנה מרחבית) וכמובן ששנות המאבק על הגולן, שהיו שיאו של שיתוף הפעולה, חיברו יותר מכול.
השבר היה לפני חמש שנים, בבחירות המוניציפליות. לסיבוב השני עלו מיכל רייקין, שניצחה בסיבוב הראשון, אך לא הגיעה ל-40% הנדרשים לניצחון בסיבוב הראשון וחיים רוקח. המטות של שני המועמדים הנוספים חברו למירוץ של חיים, שניצח את מיכל על חודם של קולות בודדים.
ביישובים הדתיים, הפכו את ההתמודדות לסוגיה דתית-חילונית. אף שמיכל היא חילונית מסורתית, ולבטח יש לה כבוד עמוק לדת, למסורת ולדתיים, היא הוצגה כאיזו מפלצת דוסופובית, ומגזר שלם התגייס נגדה ובעד המועמד "שלנו". היה זה קמפיין רעיל. דובר על ניצחון של מיכל כעל "שמד", לא פחות. ההתגייסות היתה להציל את הגולן משמד. בני הגולן הוסעו מישיבות בכל רחבי הארץ להצבעה הגורלית. תומכיה הדתיים של מיכל נתקלו בעוינות מסביבתם, שהתייחסה אליהם כאל בוגדים. היו אלה הימים הרעים ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן. יש לציין שכל המאבק המגזרי הזה היה חד-צדדי לחלוטין. לא היה שום ניסיון של מיכל לגייס, בתגובה, את הציבור החילוני, כי עולם המושגים הזה זר לה וזר לנו – חבריה למטה.
התוצאות התקבלו קשה בקרב חלקים מן הציבור החילוני, שהיו מודעים להתגייסות המגזרית הזאת. וגם בקרב תושבים שלא היו מודעים לכך בזמן אמת, חלחל הקושי. אני זוכר דיבורים אחרי הבחירות על "הדתה" וכפיה דתית שתהיה כאן. היה לי ברור שזהו פחד שווא ופעלתי להרגיע את הרוחות. ואכן, היה זה חשש שווא. לזכותו של חיים ייאמר, שהוא נהג כראש המועצה של כולם ולא כראש מועצה מגזרי. אולם השבר לא אוחה וטעותו הגדולה של חיים, היא שהוא לא עשה כל מאמץ לאחותו. הוא כנראה סבר שהדברים יירגעו מעצמם, ישככו וישכחו. הוא לא יזם בירור והפקת לקחים, לא במליאת המועצה ולא בקרב הציבור הרחב. הוא לא יזם שיח, שלא לדבר על התנצלות. המטרה שלו היתה למחוק את מה שהיה ולנוע קדימה. אבל זה לא כל כך פשוט. רבים חוו את מסע הבחירות הקודם כטראומה, הצורבת בבשרם עד היום.
אירועי חצי השנה האחרונה בחברה הישראלית, לא יכלו שלא להשפיע גם על הגולן. החשש מן המהפכה המשטרית עורר סנטימנט חילוני של התבדלות והתרחקות, של "אנחנו" ו"הם", שבעיניי הוא מסוכן מאוד, אבל הוא עובדה קיימת. והקרבה של המשבר הזה לבחירות המוניציפליות הציפה את הטראומה, קישרה בין הדברים והחריפה את המתח. העובדה שאין אף מועמד חילוני בבחירות הקרובות, אלא שני מועמדים ומועמדת מן המגזר הדתי, מיוחסת, בצדק או שלא בצדק, לבחירות הקודמות, ולכך שאף חילוני אינו רוצה לעמוד במצב שבו עמדה מיכל בבחירות הקודמות. ייתכן שזו אמת, אך גם אם לא, זו התחושה. ואני שומע בקרב רבים שאין להם מועמד, אין להם למי להצביע ושאין בכוונתם להצביע. את העבר אי אפשר לשנות, אך אפשר להפיח מחדש את הרוח הגולנית, רוח האחדות והיחד, כמופת לחברה הישראלית כולה. אורי קלנר מגלם את הרוח הזו, ולכן אני תומך בו וקורא לציבור הגולני לבחור בו. כשהחל המשבר הלאומי הנורא בעקבות המהפכה המשטרית, היה אורי בין יוזמי שביתת הרעב במאהל ההסכמות, בקריאה להסכמה לאומית רחבה ואיחוי הקרעים. אורי עצמו נמנה עם שובתי הרעב. במוצאי תשעה באב, הוא יזם שיח מרתק באורטל, של חילונים ודתיים, שעסקו במשבר ובכאבים, ברמה הלאומית והאזורית, אך בעיקר הביעו את הרצון לחידוש הרוח הגולנית, רוח השותפות והיחד. אורי קלנר הוא האיש שיכול להחזיר את הרוח הזו לגולן. זו אחת הסיבות המרכזיות לתמיכתי בו.

* ביד הלשון: בית וגן – בחודש שעבר יצא צה"ל למבצע קצר, בן שלושה ימים, בעיר ג'נין, בירת הטרור. שם המבצע – "בית וגן".
איך בוחרים שם למבצע? אני לא כל כך קונה את הסיפור שהשמות הם אקראיים, שנקבעו על ידי מחשב, כפי שלעתים נוהגים לספר. שמות אקראיים לא היו קולעים כל כך למבצעים. למשל, אפשר לפקפק בכך ששם המבצע "עופרת יצוקה" קשור לכך שהוא היה בחנוכה, ורמז ל"סביבון מעופרת יצוקה" משירו של ביאליק "לכבוד החנוכה"? אז מה הקשר בין בית וגן, שהוא שם של שכונה בירושלים, לבין ג'נין? שלושה שמות אתרים בעברית, המופיעים במקורותינו, מזוהים עם ג'נין העתיקה. האחד הוא עין גנים, המופיע פעמיים בספר יהושע בין ערי שבט יששכר. הזיהוי הזה מוטל בספק, כיוון שהעיר ג'נין חורגת מעט ממתחם השבט. מצד שני, יבלעם, שממוקמת דרומה מג'נין, מופיעה בספר יהושע כחלק מנחלת יששכר, מה שמאפשר את הזיהוי עם ג'נין. אך יש מחלוקת גם על אמינות החיבור של יבלעם ליששכר ולכן הזיהוי של עין גנים הוא בספק.
על השם השני אין עוררין בקרב החוקרים – בית הגן, המוזכרת בספר מלכים. התיאור הגיאוגרפי של המרדף של יהוא, שר צבאו של יהורם מלך ישראל שמרד בו, הרגו ותפס את כסאו, אחרי אחזיה, מלך יהודה שהיה בן בריתו של יהורם, מתאר תוואי דרך מאומת שאינו מותיר ספק בכך שמיקומו של בית הגן הוא ג'נין. אחד הטעמים של שוללי הזיקה בין עין גנים לג'נין, הוא הטענה שלג'נין יש שם תנ"כי שאינו מוטל בספק – בית הגן. לעומתם, תומכי הזיקה, טוענים שלעתים יש בתנ"ך כפל שמות לאותו מקום, ולדעתם בין הגן ועין גנים הם שני שמות של אותו מקום. שמה של ג'נין בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד הוא גינאי (או בצורה גיניי). היא מופיעה בספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים", בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי. קרוב לוודאי שמתן השם "בית וגן" למבצע בג'נין, רומז לשמה העברי הקדום בית הגן. אין לי כל מידע על כך, אך זו הערכתי. אגב, שמו של היישוב גנים, באזור ג'נין, שנעקר בהתנתקות, משמר את שם היישוב המקראי עין גנים.
אורי הייטנר