במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 1972
13.10.72. מהוצאת "הקיבוץ המאוחד" הודיעו על ביטול הריאיון עם אורפז, מאחר וכל יתר הראיונות עם הסופרים הקודמים בסידרה לא עלו יפה. מאחר וכבר עשיתי את הריאיון – ישלמו עבורו. לאורפז טרם גיליתי – כדי לא להוציא לו את הרוח מן המפרשים בטרם יסיים לעבור על הנוסח שמסרתי לו.

21.11.72. לפנות-ערב, בשבת, הזמנתי את יצחק אורפז ורותי חברתו לכוס קפה. הוא הביא לי מתנה יפה מאוד – רישום אישה של יוסל ברגנר, הדפס שעליו נוספו צבעים וקווים, עם חתימת הצייר. הוא קיבל פעם שלושה רישומים במתנה מברגנר ונתן לי אחד. ממש התרגשתי. מיהרתי לתת את התמונה לעושה מסגרות ואתמול תליתי אותה והיא מוסיפה המון לחדר.

מתוך יומן 1973
4.2.73. בליל שישי הרציתי בבית ברנר בתל-אביב על ברנר. השתתפו אדיר כהן, אביב עקרוני ושמעון פינקל. המנחה דרש ממני בפומבי שאדבר על ברנר ותנועת העבודה ואני עניתי קצת בגסות שאינני רגיל שיאמרו לי מה להגיד, ודיברתי דווקא על הרגשת כישלונו של ברנר בחיי עבודת הכפיים. אחרי ההרצאות, שהיו קצרות ועלו יפה, גם פינקל לא האריך בקריאתו – הזמנתי אליי את אדיר ואשתו [בלהה] ואת יצחק אורפז ורותי חברתו, שבאו לשמוע את ההרצאה. הכנתי כיבוד יפה. יצחק ורותי נשארו עד לשעה מאוחרת. נתתי ליצחק לקרוא את שיריי וכמה מן הסיפורים, הוא אמר שהשירים הם פואימות הדורשות השלמה של פרקים נוספים. ועל הסיפורים אמר שעיקר כוחי במונולוג, שמצאתי ניגון, אך עליי גם לשבור אותו מדי פעם כדי שלא ייראו הדברים מעוגלים מדי, נכתבים מתוך נחת. דברים דומים להפליא אמרה גם פיצי.

15.2.73. ביום שישי האחרון התפרסם ב"משא" סיפורי "כמה ימים יש עד מחר". לא ידעתי על כך. אורפז צלצל ואמר שהסיפור מאוד מצא חן בעיניו.

10.3.73. שבת. בצהריים צלצל אורפז. לאחר ששעה קלה לפני כן שוחחתי איתו ארוכות, והזמין אותי לטייל עם רותי חברתו וחברה נחמדה שלה עם מכונית. תחילה לא רציתי אך רותי שיכנעה אותי. הם באו לקחת אותי. לבחורה קוראים עדה רייס. נחמדה ויפה. בת 28. עושה את המ"א בביולוגיה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב בבית-החולים בילינסון. נסענו לנמל תל-אביב הנטוש [צ"ל יפו]. עשיתי להם סיור בעקבות טיולי עם שלמה שבא: מהנמל לסימטאות נווה שלום ונווה צדק עם הסברים היסטוריים ספרותיים. אחר-כך נסענו למסעדת יוניס ביפו ואכלנו. אני שילמתי 42.5 לירות עבור כולם ואורפז אמר שאזכור את החוב, מחצית הסכום, שהוא חייב לי. ראוי היה לי להזמינו – הוא הביא לי מתנה לדירה רישום [הדפס] של יוסל ברגנר אשר שווה כמה מאות לירות.

4.4.73. אחרי-הצהריים יצאתי לטייל. הלכתי לאורך גדת הירקון הדרומית מרחוב אבן-גבירול ועד למגרשי התערוכה, והתבוננתי בתשומת-לב בכל פרט. אחר-כך ביקרתי אצל אורפז וישבנו על המרפסת עד שעה לאחר השקיעה ודיברנו על עצמנו. הקשר שלו לרותי דומה לקשר שלי ליהודית. ושתיהן אחיות בבית-חולים. מה שטוב בפגישת עימו שהן אינן מתסכלות כפגישות עם סופרים אחרים. להיפך, יש בפגישות אפילו משום השראה. הוא אינו מוכה בשיגעון גדלות וגם רשע איננו, ולא סכסכן.

1.5.73. ...אחר-כך צלצל אורפז והזמין אותי לשבת בקפה "פראק" [ברחוב דיזנגוף] ונתן לי את ספרו החדש "עיר שאין בה מסתור". עברו ג'אד [יהודה נאמן] ורוחמה [מרטון, בת-זוגו אז] והצטרפו אלינו, וכן עמי מעייני. ג'אד סיפר לי כי הוזכרתי ב"טיים" על ספרי "לא לגיבורים המלחמה" במאמר של 25 שנים לישראל. כניראה שהסתמכו על ציטוטו של אמנון רובינשטיין מלפני כמה שבועות בסדרת מאמריו ב"הארץ".

28.5.73. יום שני. סיימתי את קריאת ספרו של יונג וכתבתי רשימה ארוכה על ספרו החדש של אורפז "עיר שאין בה מסתור" מתוך הסבר יונגיאני.

4.6.73. ...הלכתי לספרייה העירונית ובדרך חזרה פגשתי את אורפז וישבנו שעה קלה בקפה "צמרת" באבן-גבירול [אינני זוכר היכן היה הקפה]. אתמול הוא צלצל, במצב נואש, אם יש ליהודית [לימים אשתי] חברה להכיר לו. הוא זקוק לאישה. צלצלתי אליה. אמרה לומר לו שיחזור לרותי ויגיד תודה שיש בחורה צעירה שאוהבת אותו ורוצה בו. אמרתי לו את דבריה והוא חייך.

6.6.73. ... כשגמרתי את העבודה היא כבר קרוב לאחת-עשרה בלילה. יצאתי לעשות טיול ולזרוק את המאמר לאברהם יבין [שגר אז ברחוב אבן גבירול מול רחוב הדסה] ופגשתי בדרך את א., בת קיבוץ שמיר, שהיתה חברה של אורפז. הזמנתי אותה לשבת בפיצריה שבפינה, ושוחחנו ארוכות על אורפז. אמרה שקיבל מילגה להיות מרצה אורח בתור סופר באוניברסיטה בשנה הבאה. לי לא סיפר על כך דבר.

9.6.73. אורפז, כפוי טובה. לא צלצל אפילו לומר תודה על המאמר שכתבתי עליו השבוע ב"על המשמר".

16.6.73. אורפז צלצל ביום חמישי, והיום צלצלתי אליו. לא מרוצה מהמאמר שכתבתי עליו. הוא שרוי בעולם כה הרמטי, ובכייני, שאינו מסוגל לראות שאיש מכל המבקרים שיכתבו על ספרו לא יתמודד עימו כמוני.

21.6.73. אתמול לפנות-ערב הלכתי לאורפז ובילינו שלוש שעות בשיחה. שוב התלונן על המאמר שכתבתי עליו, ובקושי עלה בידי להפיס את דעתו, אף שבתוכי חייכתי. כאב לו שלא נגעתי בסיפורים כמו "עיר שאין בה מסתור", "צֵיד הצבייה" ו"נמרוד גיבור ציד". לא היה לי כוח לפרש את כל סיפוריו, וחלק מהם גם לא דיבר אליי. הוא הסביר לי בפרטות מה רצה לומר בשלושה סיפורים אלה, וזה לא הוסיף להנאתי מהם.
הוא אמר שלעיתים יש בי מידה גברית של התמודדות אינטלקטואלית עם יצירה ורצון לרדת לסיבתו של כל דבר, ולעיתים מידת הערצה והתרשמות נשית, שאינני מגיב אלא על מה שגורם לי הנאה מיידית. סיפור שאינני נהנה בקריאתו – אינו מדבר אליי ואינני מוכן להתאמץ במובן "גברי" להתמודד עימו פעם נוספת.
אמרתי לו שבדבר אחד צדק – מפני שאני קורא הרבה, אינני מסוגל להתעכב אלא על סיפור שמעניין אותי ותופס אותי באופן רגשי. אחרת אני משתעמם. ורק מה שגרם לי חווייה אסתטית בקריאה – שווה בעיניי גם שאתמודד עימו ואנסה להבינו באופן שכלי, אנאליטי.

[אורפז עדיין גר אז בדירה הפונה לים, בקומה שלישית בבית דירות גדול משנות השלושים בסוף רחוב בן-יהודה, שאם אינני טועה גרה בו דודתי אסתר שנים אחדות בראשית שנות הארבעים, על כל פנים, זו הדירה הראשונה שלה שאני זוכר מביקוריי אצלה בתור ילד כבן ארבע-חמש. הסימן – מערכת חימום מרכזית עם רדיאטורים בכל חדר בדירות שבאותו בניין.
אורפז היה נוהג להכין לנו קפה והיינו יושבים לקראת השקיעה במרפסת הצופה לים ומדברים שעות ארוכות. הבעייה שלו כל השנים, גם כעת, בקיץ 2005, כאשר אני מראיין אותו על חייו, שהוא נוטה כל הזמן לנתח ולפרש את יצירותיו במקום לספר באופן יותר ספונטאני על חייו ולהשאיר את הפרשנות לאחרים. הוא מבוגר ממני ביותר מתריסר שנים].
אהוד בן עזר
המשך יבוא