התופעה של בני עם מסוים מביעים סלידה, ואף שנאה, כלפי מאפייניו והתנהגותו של עמם – תופעה זאת נפוצה ברוב העמים, אבל נדמה שבעם ישראל התופעה הרבה יותר נפוצה וקיצונית מאשר בעמים אחרים, וברור שהיא גם הרסנית יותר כי עמנו הרי היה חסר שני מרכיבים מרכזיים החיוניים לקיומן של כל אומות העולם – טריטוריה ושפה, והיה בבחינת "אורח נטה ללון" בארצותיהן של אומות אחרות.
בין שונאי עמם הראשונים יש למנות את מפיצי הנצרות שהיו רובם יהודים – פאולוס, הוא שאול התרסי, יהודי מאב ומאם, במגמה להפיץ את הנצרות בעולם כולו, הוא מבטל את המצוות של התורה, ואף קובע שנוצרי אשר יקיים אותן תחול עליו קללה:
 "הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם... וְהַתּוֹרָה אֵינֶנָּה נִזְקֶקֶת לֶאֱמוּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֶת דְּבָרֶיהָ וָחַי בָּהֶם .הַמָּשִׁיחַ פָּדָה אוֹתָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּכָךְ שֶׁהָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ" (אל הגלטים ג' 13-10). כָּל אִישׁ הַמִתְפַּלֵּל אוֹ מִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה, מְבַזֶּה הוּא אֶת רֹאשׁוֹ (איג 1 אל הקורינתים י"א 4).
החטא הראשון של היהודים על פי הברית החדשה הוא שיהודה איש קריות הסגיר את ישוע לרומים. עינויו של ישוע והריגתו על הצלב הם בבחינת גזירה שהטיל עליו אביו שבשמיים כדי לכפר על עוונות האנושות, ואולם האיש שסייע כי גזירה זאת תתממש הוא בבחינת שליח השטן, וכל הקללות הנוראות יחולו עליו לעולם: "בֶּן-הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ כַּכָּתוּב עָלָיו [כלומר, לפי הגזירה שנגזרה עליו], אַךְ אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן-הָאָדָם. הָאִישׁ הַהוּא, מוּטָב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד (מתי כ"ו 24; מרקוס י"ד 21; לוקס כ"ב 21; ראו גם יוחנן י"ג 21, 27).
וזאת לדעת – מחברי "הבשורות" שבברית החדשה היו כולם יהודים: מתי המוכס היה תלמידו של ישו, כנ"ל יוחנן; מרקוס היה תלמידו של פטרוס (שמעון כיפא), ולוקס היה מלווהו של פאולוס השליח (שאול התרסי).
בבשורה על פי יוחנן יהודה מתואר כגונב מהקופה הכללית, מי שהשטן הסית להסגיר את ישוע בעבור בצע כסף, וכמי שמגלם את השטן עצמו (יוחנן ו' 71-70, י"ב 6-4; "יג 2).
לפי גרסת הבשורות הסינאופטיות יהודה מסגיר את ישוע בתחבולה נכלולית: הוא מנשק לישוע רבו, וזה סימן ההסגרה (מתי כ"ו 50-47; מרקוס י"ד 46-43 לוקס 48-47). הנשיקה הזאת הפכה לסמל בגידתו של יהודה, האחד מבין שנים-עשר שליחיו של ישוע, ששמו כשם אבי שבט יהודה ואבי היהודים בכלל.
לפי הבשורה של יוחנן היהודים אף איימו על פילטוס שאם לא יצלוב את ישוע, ייחשב פילטוס עצמו למורד בקיסר (יוחנן י"ט 12).
היהודים הם שורש הרע בעולם. הם המיתו את האדון ומנסים למנוע מהשליחים מלהגיד לגויים את דרך הישועה, לכן מלאה סאת חטאותיהם ובא עליהם החרון עד תום (איג 1 אל התסלוניקים, ב' 16-14; וראו גם מעשי השליחים י"ב 6-1, כ' 19; כ"ח 17, 21; אל הרומים, ב' 11, י"א 28; אל טיטוס א' 16-14). אלה שנושאים חותם על מצחם ועל ידם (התפילין) לא יינצלו ביום הדין (ההתגלות ט' 4, כ' 4), והמצהירים "יהודים אנחנו" אינם אלא כת השטן (ההתגלות ב' 9, ג 9).
אַתֶּם [היהודים] מִלְּמַטָּה; אֲנִי מִלְמַעְלָה. אַתֶּם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה; אֲנִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם. (יוחנן ח' 24-23; ראו גם ט"ו 6).
הרודפים הקשים של הנוצרים היו הקיסרים הרומיים, ובייחוד דקיוס (שלט ב-251-249) ודיוקלטיאנוס (שלט ב-305-284). ליהודים לא היתה היכולת, ומתברר שגם לא העניין, לרדוף את הנוצרים. עם זה מידת הארס שהנצרות משלחת כלפי היהודים בברית החדשה ובכתבי ראשי הכנסייה היא ממש בלתי נתפסת, כאילו כל האמונה הנוצרית תלויה בכך שהעם היהודי יעבור מן העולם. אין תימה שלאורך הדורות שפכו הנוצרים את דמם של היהודים, גירשו אותם מארצותיהם, אנסו אותם להתנצר והוסיפו להתנכל להם ביתר שאת גם אחרי שהתנצרו.
הרחבתי את הדיבור על שנאת היהודים שבברית החדשה, הגם שבאמת הבאתי כאן רק מעט מהארס שהברית החדשה שופכת על העם היהודי, ארס שהיה הבסיס לשנאת היהודים לאורך אלפיים שנה, ומקורו של הארס הזה הגיע מפיהם ומקולמוסיהם של יהודים.
יהודים מומרים לאורך הדורות לא הסתפקו בתמורה שערכו באמונתם, אלא מצאו לנכון להשמיץ את היהודים וספרי הקודש שלהם, ואף להילחם מלחמת דת אכזרית נגדם. במאה ה-12 המומרים משה הספרדי (פטרוס אלפונסי), אבנר מבורגוס (אלפונסו דה וייאדוליד), שלמה הלוי (פבלו דה סנטה מאריה), יהושע הלורקי (ג'רונימו דה סנטה פה) – מצדיקים, כמצופה, את המרת הדת, מטיחים האשמות כנגד היהודים על פי פירושיהם לכתבי המקרא.
ב-1236 היהודי המומר ניקולס דונין כותב איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות נגד התלמוד. ניקולס דונין היה תלמידו לשעבר של ר' יחיאל מפאריס, ובעקבות כתב השטנה הזה נערך ויכוח של הנוצרים נגד היהודים בשאלה אם התלמוד מטיף לשנאת גויים ונוצרים. מצד היהודים הופיעו ר' יחיאל מפאריס ור' משה מקוצי, ובעקבות "ההפסד" הצפוי של החכמים היהודים שרפו בשנת 1244 – ספרי תלמוד ואגדה, שהובאו לכיכר העיר בעשרים עגלות. חל איסור על היהודים ללמוד בתלמוד. הצו הזה רוכך לימים, אבל לימוד התלמוד התאפשר לאחר צנזורה קפדנית שנוהלה על ידי יהודים מומרים.
ויכוח ברצלונה (1263) ביוזמת מלך אראגון חיימה הראשון עמד בראש הצד היהודי הרמב"ן (ר' משה בן נחמן), ומולו תלמידו של ריימונדו מרטיני, מחבר "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" – הוא פבלו כריסטיאני, יהודי מומר בשם שאול, שכונה "האח פול". לא אכנס לפרטי הוויכוח, שעל פניו נראה שהמנצח היה הרמב"ן, והמלך הישר אף שיפה אותו בתשלום, ראויה לציון לגבי הדיון ברשימה זאת העובדה שמקטרג היהודים והיהדות היה יהודי מומר, ולמרות עמדתו המכובדת של הרמב"ן, בלחץ הכנסייה נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד, ועלה לארץ ישראל.
ויכוח טורטוסה שבקטלניה (1414-1413) – היוזם לוויכוח הזה שהסוף שלו ידוע מראש הוא יהודי מומר בשם יהושע הלורקי, שהוענק לו שם נוצרי – ג'רונימו דה סנטה פידה. הטענה הנוצרית – התלמוד מאשר שהמשיח כבר בא. תשובת היהודים (ביניהם – יוסף אלבו, ר' משה עבאס, ר' אסטרוק הלוי). כצפוי, היהודים הפסידו, והתוצאות היו הרסניות: אלפים נאנסו להמיר את הדת, גזירות קשות על היהודים שהעזו להחזיק באמונתם ושריפת ספרי תלמוד.
שריפת התלמוד באיטליה (1554-1553, 1559) – המלשינים לאפיפיור שיש בתלמוד הסתה נגד הנצרות – הם היהודים המומרים יוסף מורו, חננאל דה פוליניו, שלמה רומנו. בעקבות כך נשרפו ספרי הקודש בוונציה, ברומא, בפיררה, במנטובה, בקרמונה, וגם באיים כרתים וקורפו.
שריפת התלמוד לא פסחה גם על מזרח אירופה: הבישוף האנטישמי מיקולאי דמבורסקי מורה לקיים ויכוח בין פרנקיסטים, הכת של יעקב פרנק שהתנצרה מאוחר יותר בהשראתו, ובין רבנים יהודים. הוויכוח התקיים בקמינסק פודולסק שבפודוליה, מערב אוקראינה בשנת 1757. התוצאה היתה ברורה מראש: היהודים נדונו למלקות, לקנס ולשריפת כאלף ספרי תלמוד. הפרנקיסטים לא הסתפקו בכך, ובטרם התנצרו דרשו לקיים עוד ויכוח, שבו רצו להוכיח שיש בסיס לעלילת הדם (אפיית מצות בדם של נוצרים). הוויכוח התקיים גם כן באוקראינה, הפעם בעיר לבוב. הכנסייה אמנם הודתה שאין ראיה לנכונות עלילת הדם, אבל הכנסייה קבעה שהפרנקיסטים ניצחו. יעקב פרנק התנצר בנוכחות אוגוסט השלישי, מלך פולין (1759), ומסתבר שקודם אף התאסלם (1757).
משה גרנות

אהוד: נדמה לי שזה רק  חלק ראשון של הנושא, וצריך להתייחס גם ליהודים שונאי ישראל בימינו, גם בישראל.
הנה למשל ב. מיכאל קורא במאמר ב"הארץ" [22.8] ליהודי הגולה לא לעלות לישראל:
"לכן, אחי היקרים בתפוצות, הלפיד מועבר אליכם. מעתה – אתם שומרי הגחלת. אתם ממונים על הוכחת קיומו של עם יהודי בגירסה שפויה. אתם אחראים על שימור קלסתר של יהדות שאיננה מבישה.
"התפקיד החדש הזה אשר מוטל מעתה עליכם נושא עימו אחריות היסטורית נכבדה, אך ביצועו המעשי קל ביותר: פשוט על תעשו דבר. הישארו מה שאתם, מי שאתם, והיכן שאתם. זה הכול. רק על דבר אחד עליכם להקפיד: בשום פנים ואופן לא 'לעשות עלייה'. היזהרו מן הַפַּח הַיָּקוּשׁ הַזֶּה. הוא ישחית אתכם כשם שהשחית כמעט את כל הנופלים ברשתו. ראו מה קורה כאן לשלטון, למוסר, לדת, לאמת, לאנושיות. ראו מה קורה לחינוך, לבריאות, לטבע, לקשיש, לעני, לאסיר, למיעוט, לנכבש, ללא יהודי."
מה דעתך? האם ב. מיכאל אינו יהודי שונא ישראל? ומה אחריותה של מערכת עיתון "הארץ" לפירסום המאמר המביש והשקרי הזה – שאילו היה מתפרסם בעיתון בחו"ל היו עורכיו מואשמים מיד באנטישמיות!?